פתיחה
איתא במגלה עמוקות אופן קצ"ג[1] בהאריכות דבריו, וזה קיצור לשונו, מלאך אחד יש ברקיע ואמו"ן מנ"א שר של מצרים שמו[2] והיה תמיד עומד ומקטרג על ישראל, ולקח ביד אחת איל לקטרג למה נשחט האיל ולא יצחק[3], ובידו שנית לקח שעיר לקטרג על מעשה שעיר דיוסף[4] שמכרו אותו האחים עכ"ל.
והנה המאמר הזה אומר דרשני וסתום וחתום הוא מכל צד, מה עלה בדעתו של אמו"ן מנ"א לקטרג על דברים אלו, וביותר שמעשה עקידת יצחק היתה כמה שנים קודם מעשה דיוסף ומה זה שזיווגם ביחד, ואם לא קיטרג בתחילה על עקידת יצחק מה ראה בסופו לקטרג. ובודאי אין הדבר הזה פשוט ככתבו וכלשונו.
דברים אלו הם מספר פלח הרימון להרב הגדול הדרשן המופלג רבי בצלאל מקאברין זלה"ה, בעל ספר עמודיה שבעה, והוא ז"ל כתב ספר גדול מ"ט אופנים לבאר ענין הקיטרוג של אמו"ן מנ"א, בהסכמת גדולי עולם ביניהם הט"ז ובעל מהדורה בתרא חתן המהרש"א ובעל סמיכת חכמים. ורבי בצלאל בחייו הדפיס י"ט כללים[5], ובכל אופן ואופן כתב "נקוט שתי כללים בידך", ועשה מהם ממה נפשך לפרש המאמר הנ"ל, ע"ש פלפולים נפלאים וערבים לנפש בדרך זו.
ובמאמר זה באתי לומר עוד ג' אופנים בס"ד, מדעתי החלשה, והם בנויים ע"פ יסודות מדברי מהקדמונים ז"ל.
ואלה הכללים השייכים להני ג' אופנים חדשים, והם כללים ט"ו, י"ח, וי"ט של בעל פלח הרימון הנ"ל:
כלל חמשה עשר: שהיה המכירה בשביל שבבריאת העולם היה כת מטטרו"ן וכת עז"א ועזא"ל מחולקים, מטטרו"ן הסכים עם הקב"ה ליברא את האדם, ועז"א ועזא"ל וכת דילה לא הסכימו[6], והיה יוסף למטה נגד מטטרו"ן, ואחים נגד הכת דאשתתפו עם עז"א ועזא"ל. ומתוך זה באה השנאה כמבואר בזוהר עמוד קע"ג וז"ל, אמאי אתקרי מטטרו"ן נער אלא הכא רזא ישוב לימי עלומיו כמה דהוה מקודם הוא לעילא ולבתר נחית דההוא דאיתמר ביה (בראשית לז, ב) והוא נער את בני בלהה וגו' דבתם רעה מאי דבתם רעה דהוה מגזעא דאילין דאמר (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו וגו' אמר נעשה אדם אנא בעינא למעבד ליה שלטן וכו' מלאכא מסיטרא דימינא בריכו ליה ואמרו נעשה ונשמע וכו' ודא מטטרו"ן לקבליה יוסף לתתא והוה אחרנין דהוה מנאין ליה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו ובגין דא ויבא יוסף דבתם רעה וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, ולאו דאינון עז"א ועזא"ל אלא אחרנין דאיתכללו עמהון[7].
כלל שמונה עשר: שהאחים לא חטאו כלום במכרם בכסף צדיק, אלא הוה כשגגה היוצא מלפני השליט, כמ"ש בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי חלק א' סימן כ"ב, בפירושו של יואל משה בשם כנפי יונה[8], שהאחים דימו בעיניהם שיוסף איהו ח"ו משיורי הקליפות של אדם הראשון, וטעו בשוגג ושנאו את אחיהם יוסף הצדיק.
כלל תשעה עשר: שהיה המכירה בשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף, כמבואר בפסוקים פרשת וישב, וההיא כתונת פסים אינו כפשוטו אלא שהיא בגדי כהונה של אדם הראשון דירית נמרוד, ועשיו לקח מנמרוד[9] ויעקב מעשיו ונתנה ליוסף, משום שנתן מקודם הבכורה לו ועבודה היה בבכורות. והכל מבואר בקול יהודה[10] וקצת בכלי יקר[11] ובתרגום ירושלמי בפסוק (בראשית מח, כב) ואני נתתי לך שכם[12].
♦
אופן א'
נקוט בידך כלל י"ח הנ"ל, שהאחים לא חטאו כלום במכירת יוסף, אלא הוה כשגגה היוצא מלפני השליט, שהאחים דימו בעיניהם שיוסף איהו ח"ו משיורי הקליפות של אדם הראשון, וטעו בשוגג ושנאו את אחיהם יוסף הצדיק[13]. ומצורף לזה כלל י"ט הנ"ל, שמכירת יוסף הייתה בשביל כתונת פסים, שהיא בגדי כהונה של אדם הראשון[14], ובאה לידי נמרוד, ועשו לקחה, ויעקב מעשו ונתנה ליוסף, משום שנתן מקודם הבכורה לו ועבודה היה בבכורות. והשבטים סברו שאינו ראוי לעבודה, כי איהו משירוי הקליפות של אדם הראשון ח"ו, לכן לקחו את כתונת פסים שלו ומכרו אותו למצרים.
והנה צריך לידע מה שכתב הרב שפתי כהן[15] בשם הזוהר, שאברהם שחט רוב שני סימנים של יצחק, והוליכוהו המלאכים תיכף לגן עדן לרפאותו, ונשתהה שם שלוש שנים, ובירך עליו ברוך אתה ה' מחיה המתים.
עוד צריך לדעת דבר נפלא שכתב בספר נחלת בנימין מצוה ק"ב[16], וז"ל: כתיב (ויקרא ז, יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה. ודרשו ז"ל דהיינו דחישב בשעת שחיטה לאכל מזבחו ביום השלישי, הוי פיגול דהוי חוץ לזמנו, ומאז הקרבן לא ירצה. והכהן נפסל מכהונה (ע' זבחים כט.).
מעתה עשה אזניך כאפרכס ושמע אמרי. למ"ד בני נח שלמים הקריבו (בראשית רבה כ"ב ה'), היה יצחק זבח שלמים. וקרא כתיב בשלמים בפרשת צו (ז, טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, דנאכל לשני ימים.
ובכן, הייתה דעת הקב"ה, בעליו דהאי קרבן, להיות יצחק נשחט לאכול מזבחו שני ימים, דהוא אותן שנים של שני אלפים תורה אשר התחילו מימי אברהם (ע"ז ט.), והן ב' ימים דקודשא בריך הוא (ע' תהלים צ, ד). וידע הוא יתברך דבאותן שני ימים יעברו עלינו כל הצרות, שיעבוד מצרים, וחורבן ב' מקדשות. לכך צוה לשחוט את יצחק זבח שלמים לאכול מזבחו שני ימים אלו, להגין זכותו שני אלפים אלו בלי היות לישראל צרה וגלות, ולא היו גלות מצרים וחורבן מקדשות.
אך אברהם, כהן המקריב, היה כמפגל בקדשיו וחישב לאכול מזבחו ביום השלישי. דהכי דרשו ז"ל (בראשית רבה נ"ו א'), ביום השלישי וישא אברהם עיניו וירא את המקום מרחוק (בראשית כב, ד) הדא הוא דכתיב (הושע ו, ב) יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. כלומר, זכות עקידה תעמוד לנו ביום השלישי. שמשמעות הכתוב כאילו כתיב וישא עיניו וירא מרחוק מה יהיה ביום השלישי, שהוא אחר שני אלפים של תורה, דהיינו אלף אשר בו יתחילו ימות המשיח. כי אמר אברהם, יחיינו מיומים, כלומר אלו ב' ימים, שהם שני אלפים של תורה ודאי אורייתא הוא דמגני עלן, אך ביום השלישי, דהוא ימות המשיח, דכבר חלפו שני אורייתא, יקימנו לפניו ונחיה בזכות עקידה זו, כי אז הוא עיקר ממשלת אומות העולם וצרות ישראל. כדאיתא פרקי דרבי אליעזר פרק ט': בחמישי השריץ מן המים כו' רבי אליעזר אומר, לא על המים בלבד אמרו שישרצו, אלא אף על הגויים שנמשלו כמים כו'. לכך אברהם כיוון לאכול מזבחו ביום השלישי.
ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, דהיינו שחישב לאכול מזבחו ביום השלישי, פגול הוא לא ירצה, לכך נאמר לו להביא איל תמורתו, ועברו עלינו כל מה דעבר. מעתה, אברהם כהן המקריב שפיגל את הזבח נפסל מכהונתו כו'[17], ונאבדה הכהונה מאברהם. ועל כל פנים, רק לדידיה שעבד איסורה קניס קראי, אבל לא לזרעו, דלא עבדו איסורא. והא דקנס שם וזרעו ונפסלו מהכהונה, היינו משום שכל עבירה הנוגעת בכבודו יתברך יש בה סרך ע"ז, ובעבירה כזו פוקד עון אבות על בנים (שמות לד, ז). אבל לא בשאר עבירות, דוגמת חטא אברהם אשר פיגל בזבחו, דלא קניס רחמנא כי אם לדידיה אבל לא לזרעו, דבאלו אינו פוקד עון אבות על בנים.
אך עוד שיטה בדבר זה, ומצינו למימר דאברהם בחטא פיגל בזבחו נאבדה הכהונה ממנו ומזרעו, ולא חזרה עטרה ליושנה עד קבלת התורה, דאז נאמר (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. עכ"ל.[18]
והנה לדרכינו תפש שיטה זו בידך, שאברהם אבד הכהונה לו ולכל זרעו עד מתן תורה.
וכתב עוד בנחלת בנימין מצוה ק"ו[19]: אברהם דין הורג בשוגג היה לו לדעת השפתי כהן דנשחט יצחק רוב שנים אחר אמירת המלאך אל תשלח ידך אל הנער, ופרחה נשמתו ונותן לו אחרת מעלמא דדוכרא. ורפאל הוליכו לג"ע לרפאות מקום החתך. ואברהם שוגג היה, דהיינו אומר מותר, ועל דבר זה נתחייב גלות ונגזר כי גר יהיה זרעיך. ע"כ מנחלת בנימין לענייננו. ע"ש.
ולפי זה נמצא שאברהם היה חייב גלות כדין הורג בשוגג, ובאמת הוא כהן גדול (בראשית רבה מ"ו ה') וכה"ג שהרג את הנפש אינו יוצא מגלות לעולם (מכות יא:). והנה אברהם בשעת העקידה היה קל"ז, כי היה י' שנים יותר משרה, והיא מתה מיד אחר העקידה בת קכ"ז שנה. ואברהם חי עד קע"ה, נמצא ל"ח שנים שחייב גלות ולא מצינו שגלה.
ועל זה נגזר על בניו ל"ח שנים במדבר, כי בשנת ב' שלח המרגלים מקדש ברנע (ע' דברים ט, כג), והיה שם במדבר ל"ח שנים, כדכתיב (דברים ב, יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה[20].
ובאותו פרק מת אהרן הכהן הגדול, ואז יצא כלל ישראל חפשי מגלות, והיה ראוי שמיד נכנס לארץ, כי כבר כלתה הגלות, אבל כיון שוישמע הכנעני מלך ערד (במדבר כא, א) וחזרו העם ז' מסעות (סדר עולם פרק ט') כנגד זה איחרו ז' חדשים, כי מיתת אהרן הייתה ראש חודש אב (במדבר לג, לח; וע' ר"ה ב:), ושלשים יום לבכיה (במדבר כ, כט) ואז בא להם הכנעני מלך ערד, צא וחשוב ז' חדשים מאחר השלשים יום, ונמצא שעברו את הירדן אחר ז' חדשים.
ורמז לזה, כי הל"ח שנים התחילו בקָדֵשׁ וסיימו בקָדֵשׁ, וביהושע (כ, ז) איתא שהשם של אחת מערי המקלט הוא קֶדֶשׁ, אותיות דדין כאותיות דדין, לרמוז שהמדבר היה כמו עיר מקלט כדאמרינן.
ועדיין קשה, כי איך יצאו מגלות במיתת אהרן, הלא הם מחוייבים גלות מכח אברהם שהוא כה"ג, וכה"ג אינו יוצא מגלות במיתת כה"ג אחר. אלא יש לומר כמא"ד שאחר עקידת יצחק נאבדה הכהונה מאברהם ומזרעו, ולא חזרה עד קבלת התורה, דאז נאמר (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. וא"כ אברהם לא היה עוד כה"ג, ובניו חייבים גלות לאו מדין כה"ג, אלא כרוצח בשוגג בעלמא שיצא במיתת כה"ג. ומהאי טעמא כשמת אהרן ל"ח שנים אחר תחילת גלות מדבר, יצא ישראל חפשי מגלות, כי כיפר על אברהם שלא גלה אותן ל"ח שנים.
ובזה נבא לבאר ענין קטרוג אמו"ן מנ"א בשעיר ואיל. דבאיל לחוד לא רצה לקטרג למה לא נשחט יצחק, די"ל כדעת הש"ך בשם הזוהר שבאמת נשחט יצחק. ובשעיר לחוד לא רצה לקטרג למה מכרו את יוסף, די"ל שוגגים היו והאלקים אינה לידם שסברו שהיה משיורי הקליפות של אדם הראשון ח"ו, והכתונת פסים היה בגד כהונה, וליוסף לא ראוי להיות כהן ומקריב לפי דעתם. ולזה נתחכם לבא בשניהם בממה נפשך. אם דעתך שבאמת נשחט יצחק, הרי אמרינן לפי הנחלת בנימין שעשה אברהם פיגול ואבד הכהונה לו ולבניו, ונמצא שיוסף לאו כהן היה ואינו עובד עבודה, וא"כ למה מכרו את יוסף. ואם אמרו שיוסף כהן היה ועבד עבודה, נמצא שלא נשחט יצחק, וא"כ אבא לקטרג למה לא נשחט יצחק.
♦
אופן ב'
נקוט בידך כלל י"ח וי"ט הנ"ל, שהאחים לא חטאו במכירת יוסף כי דימו בעיניהם שיוסף איהו ח"ו משיורי הקליפות של אדם הראשון, וטעו בשוגג ושנאו את אחיהם יוסף הצדיק, ושהכתונת פסים היו בגדי כהונה של אדם הראשון.
עוד צריך לדעת מה שכתב ר' העשיל מקראקא[21], וז"ל בפסוק (בראשית כב, ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וגו', לכאורה קשה למה הקדים ויאמר יצחק אל אברהם וגו' ואז שאל הנה האש וגו'. ויש לומר דאיתא בגמרא (הוריות יב:) דאונן פסול לעבודה. אם כן זה הוא פירוש הכתוב - ויאמר יצחק אל אברהם אביו, דייקא, רצה לומר האמירה זו היה רק בשביל שהיה אביו. ויאמר אבי. רצה לומר הלא אתה אבי, ואם תשחט אותי אתה תהיה אונן ותפסול בעבודה. כי אני רואה הנה האש והעצים שאתה רוצה להקריב קרבן, ואסור לך להקריב באנינות. אלא ודאי שאין ברצונך לשחוט אותי רק דעתך להביא קרבן אחר. ואם כן איה השה לעולה. עכ"ל.
וכיון שכן לא בא אמון מנא לקטרג באיל למה לא נשחט יצחק, כי י"ל שאינו יכול לשחטו, כי מיד נעשה אונן.
אבל יש כאן עוד דעה בזה, והוא מה שכתוב במדרש (בראשית רבה מ"ו ה') רבי ישמעאל אומר אברהם כהן גדול היה. והנה כהן גדול מקריב אונן (הוריות יב:), וא"כ עדיין יש קטרוג למה לא נשחט יצחק. אבל מי יימר שאברהם כהן גדול היה, כמו שאמר רבי ישמעאל, דילמא כמו שסבר יצחק, שאברהם אינו אלא כהן סתם. לכן נתחכם לקטרג גם על מכירת יוסף, דמה התנצלות יש במכירתו, שיוסף היה משיורי קליפות ואינו ראוי להיות כהן עובד עבודה בכתונת פסים, שהוא בגדי כהונה גדולה. א"כ שיש ליוסף בגדי כהונה גדולה מוכח שאברהם כהן גדול היה, כי איתא במדרש (במדבר רבה ד' ח') שבגדי אדם הראשון נמסרו לשת, ומשת למתושלח, וממתושלח לנח, מנח לשם, משם לאברהם, מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב. וזו הכתונת שנתן יעקב ליוסף. ואם יוסף כהן גדול, אז גם אברהם כהן גדול היה, וא"כ למה לא נשחט יצחק, אין לומר שאם שחט נעשה אונן, דהא כהן גדול מקריב אונן[22]. ואם אברהם אינו אלא כהן סתם אז מוכח שיוסף לא היה כהן גדול בבגדי אדם הראשון, וא"כ למה מכרו את יוסף.
♦
אופן ג'
נקוט בידך כלל ט"ו הנ"ל שהיה המכירה בשביל שבבריאת העולם היה כת מטטרו"ן וכת עז"א ועזא"ל מחולקים, מטטרו"ן הסכים עם הקב"ה ליברא את האדם, ועז"א ועזא"ל וכת דילה לא הסכימו. והיה יוסף למטה נגד מטטרו"ן, ואחים נגד הכת דאשתתפו עם עז"א ועזא"ל.
גם נקוט בידך מה שאמרו ז"ל שני טעמים למה המלאכים לא יכלו לקבל התורה, אחד משום שאמרו מה אנוש כי תזכרנו (ע' נחלת בנימין מצוה צ"ג) והשנית משום שאכלו בשר בחלב גבי אברהם אבינו ע"ה (מדרש שוחר טוב ח')[23].
עוד צריך לידע מה שכתב הרב הגדול בעל נחלת בנימין במצוה צ"ג דף קי"ט עמוד א'-ק"כ עמוד ב', וז"ל: ‏איסור בשר בחלב הוא משום כלאים שמערב הכוחות, ומעתה למא"ד דבני נח נצטוה אכלאים (סנהדרין נו:), אם כן גם בשר וחלב ראוי לאסור לבני נח, שגם הוא כלאים. משום הכי אבדו המלאכים התורה מצד אכילת בשר בחלב הואיל ואז אסור (ע' מדרש תהלים מזמור ח'). וא"כ, הכי משוא פנים יש בדבר, דהשתא אברהם ומלאכים, שניהם באוני אחד שניהם כחדא עברו לאו דלא תבשל, כי הרי כתיב לא תבשל ג' פעמים[24], חד לאיסור אכילה וחד לאיסור בישול כו' (חולין קטו:), ומדוע נשא פנים לאברהם ולא למלאכים.
הגם דאפשר לומר דמהאי טעמא גופיה לחם לא הביא (ע' בראשית יח, ח) כדי שלא יברכו ברכת המזון, דפן יברכו ברכת המזון טרם שביעה, שכן דרך האורחים שלא למלא כריסם כי היכי דלא ליחזי כרעבתנותא, וישא ה' להם פניו ואפילו הכי יתן להם התורה[25]. ואף המלאכים גופה היתה זאת כוונתם, שירדו לברך אצל אברהם ברכת המזון כדי שישא ה' להם פנים ויוותר להם בקודמות אשר דיברו נגד ה' בשעת הבריאה, והיו מן הכת שאמרו אל יברא. ומלאכים לאו בני מעבד תשובה נינהו דאין הקב"ה מקבל מהם תשובה, דקבלת תשובה הוא נשיאת פנים למחול לו עונותיו חנם בלא יסורין מיתה ומלקות ואין נשיאת פנים כי אם לישראל[26], אבל מלאכים יסורין ממרקין עונותיהם טבילת נהר דינור ושיתין פולסי דנורא (ע' חגיגה טו.[27]). ולכך אמר להם אברהם (בראשית יח, ה) כי על כן עברתם על עבדכם, מששת ימי בראשית מזומנים הייתם לבא אצלי (בראשית רבה מ"ח י"א), פירושו מששת ימי בראשית, אשר מאז נתחייבתם על קיטרוג אל יברא מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח, ה), מאותה שעה מזומנים הייתם לבא אצלי לסעודה ולברך ברכת המזון, כדי שישא ה' לכם פנים לקבל תשובתכם בלתי עומד יסורין.
מכל מקום, אברהם ומלאכים שניהם עברו על לאו דלא תבשל, זה בבישול וזה האכילה. ומשום הכי נראה דאברהם קסבר דג' פעמים לא תבשל כולם לשון אכילה הם ולא לאסור בישול והנאה, רק ג' פעמים לא תבשל אתיא אחד בין בארץ בין בחוצה לארץ, ואחד בפני הבית ואחד שלא בפני הבית, דסד"א מדסמכה התורה בשר בחלב לביכורים אימא בזמן ובמקום דביכורים נוהגים אף בשר בחלב נוהג, והיינו דוקא בארץ ובפני הבית. מש"ה איצטריך ג"פ לא תבשל. אבל מ"מ זר הדבר לאומרו דכוונת אברהם היה להכשיל את המלאכים במזיד, ואנון ידעינן (ע' ילקוט חדש ערך אדם והדורות עד נח אות ס"ז[28]) דכל כוונת אברהם היה בנטיעת אשל לתקן את העולם, ואיך יכשילם.
ולכך אמינא דאברהם שגג בהוראה, והורה דבשר בחלב היה מותר באותה שעה מדרש דהוא למד סמוכים מדסמכה התורה בשר בחלב לביכורים, ש"מ דבזמן דביכורים נוהגים אף בשר בחלב נוהג, ומשום הכי הורה להתיר בשר בחלב. וזו היא שגגה שיצאה מלפני השליט להורות שלא אליבא דהלכתא ובשר בחלב יש בו סרך כרת[29]. ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם (ויקרא ד, ג) לשגוג בהוראה בדבר שזדונו כרת כי הכא, או הורו בית דין, מביאין כהן משיח, וב"ד פר העלם דבר על שגגת הוראתן ועשו על פיהן, ואברהם זקן ויושב בישיבה היה וכהן משיח היה[30].
והיה צריך אברהם קרבן כפרה, לכך נאמר לו (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה להיות פר כהן משיח. ורמזו רז"ל באומרם (ע' סנהדרין פט:) אחר הדברים האלה וגו' קח נא את בנך יחידך וגו' והעלהו, מאי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן שקיטרג ואמר רבש"ע אחר כל הסעודה הזו שעשה אברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל כו' עד שאמר לו הקב"ה קח נא את בנך יחידך. ומפרש בעל לוחות הברית (תורה שבכתב פ' וירא, הר המוריה אות י"ד, כ"ד) דהאי סעודה אשר קטרג עליה השטן קאי אסעודת אברהם אשר עשה למלאכים בבשורת יצחק. וטענת השטן היה שהאכיל למלאכים בשר בחלב, ושגג בהוראה להתיר בשר בחלב שלא בפני הבית, ועשו על פיהן ויאכלו, ואברהם הוא כהן משיח וזקן יושב בישיבה, ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם לשגוג בהוראה והביא פר לעולה או פר לחטאת ואיל לעולה, ואברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל כדינו. והשתיקו הקב"ה באומרו קח נא את בנך יחידך וגו' והעליהו לעולה, הרי לך מסייע שיש בו ממש דיצחק היה פר כהן משיח או פר העלם דבר מטעם שגגת הוראתו בהיתר בשר בחלב. מש"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו אף דאברהם ומלאכים שניהם עברו לאו דלא תבשל גדי בחלב אמו, מ"מ אברהם הביא קרבנו ושב ורפא לו. אבל המלאכים דלא הביאו קרבן משום הכי לא ניתן להם התורה. עכ"ל.
ועכשיו נבא לבאר ענין קטרוג אמו"ן מנ"א בשעיר ואיל. דבאיל לחוד לא רצה לקטרג למה לא נשחט יצחק, דיש לומר למה צריך לשחוט יצחק, בשביל שאברהם בישל בשר בחלב, דילמא כדברי המפרשים (ע' חסד לאברהם אבן שתיה נהר נ"א) שאברהם לא עבר אלאו דלא תבשל אלא שעשה פר בספר יצירה, וכדכתיב (בראשית יח, ח) ובן הבקר אשר עשה, עשה ממש, וא"כ לא צריך לשחוט את יצחק. אבל מזה גם מוכח שהטעם שהמלאכים לא יכלו לקבל התורה אינו משום שאכלו בשר בחלב, דהם לא אכלו אלא מספר יצירה הוה. וא"כ מוכח שהטעם שלא יכלו לקבל התורה הוא משום שאמרו מה אנוש כי תזכרנו. אבל א"כ מוכח שהשבטים לא צדקו במה שמכרו את יוסף שאמר נוח לו לאדם שנברא כמטטרו"ן, כי הלכה כמותו. והראיה שהמלאכים שאמרו מה אנוש, משום זה לא יכלו לקבל את התורה, ואם הם צדקו למה לא יכלו לקבל, אלא שהאמת עם יוסף ולא היה להם למכור את יוסף. ובשעיר לחוד לא רצה לקטרג למה מכרו את יוסף, די"ל משום דאיהו סבר שלא כדין שנוח לאדם שנברא כמטטרו"ן, וא"כ מוכח שטעם שלא יכלו לקבל התורה אינו משום שאמרו מה אנוש, דצדקו דבריהם, אלא משום שאכלו בשר בחלב גבי אברהם, וא"כ ראוי לאברהם לשחוט את יצחק, ואבא לקטרג באיל למה לא נשחט יצחק.
והנה כתיב (בראשית ו, ו) וינחם ה' אשר עשה את האדם. ובאור החיים במדבר פרק י' פסוק כ"ט ד"ה לכה, כתב: כי ה' לא איש הוא וגו' ויתנחם (במדבר כג, יט), ובפרט מדברו הטוב, כי דווקא על הרעה הוא שניחם (תנחומא, וירא יג), דכתיב (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה. ודקדק לומר על ישראל, לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם. ע"כ.
ויש להעיר, שאם מצינו כאן שהקב"ה ניחם על שעשה את האדם, לכאורה יש לומר שסבר קוב"ה דנוח לו לאדם שלא נברא, כי אם סבר נוח שנברא, א"כ זהו דבר טוב שבראם, ומהו וינחם. אבל נ"ל לומר ע"פ מה שכתבו התוס' דף ג' בע"ז (ד"ה כהנים) ש"האדם" ו"אדם" אינו שוין. אדם היינו ישראל גימטרי"א שם מ"ה, האדם הם האומות אותיות אדמה כמו שכתבו המקובלים. ובפסוק כאן כתיב וינחם ה' כי עשה את האדם, פירש האומות, שלהם ודאי נוח שלא נברא, כי אף שבע מצות לא קיימו, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ב:) ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו), ראה שלא קיימו שבע מצות כו' ע"ש. אבל בגמרא דערובין (יג:) איתא נוח לאדם, ולא להאדם. ומדבר בישראל. והקב"ה פסק שלישראל נוח שנברא, וזהו בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקרא ראשית. ועל ישראל לא ניחם כלל, אלא על האומות שבראם, וזהו רעה כי רובם ככולם עברו על פי ה', על זה ניחם הקב"ה. וזהו וינחם ה' כי עשה את האדם, האדם דייקא היינו האומות.
♦ ♦ ♦