'האבכה בחודש החמישי'
כתיב (זכריה ז' א - ג) ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה בארבעה לחדש התשעי בכסלו: וישלח בית אל שר אצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה': לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבאות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים:והנה שאלו זו שאלה זו בד' תשרי, כמבואר בקרא. וצ"ב במה דמהרו לשאול ולברר בתחילת תשרי לדין הצום בט' באב. והתינח אם היו שואלים על י' בטבת, דסמוך קצת, ניחא. אך הם שאלו על ט' באב, דהוא זמן רב אח"כ.
ובמה דשאלו רק על ט' באב ולא על כל הצומות, נראה ע"פ המבואר בר"ה י"ח: א"ר פפא ה"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין ופריך א"ה תשעה באב נמי אמר רב פפא: שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות דאמר מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. ומעתה בשאר צומות ודאי אין לצום, דהרי בעת שלום אי"צ לצום, ואף שלא בעת שלום דוקא אי רצו מתענים. אבל רק גבי תשעה באב הוא דשאלו, אי השתא אכתי יש לצום או לאו[1].
ונראה דעיקר שאלתם לא היתה רק על עיקר הדין וההלכה של צום תשעה באב, דע"ז לא היה להם לשאול כן השתא, ויכלו להמתין עד סמוך לחודש החמישי ולשאול אז. אלא דשאלתם היתה - האם המצב של בניין בית שני הוא הארת פנים בתוך הגלות, דאכתי נתונים בשעבוד מלכויות ורוב ישראל אין שרויים על אדמתן וכו', ורק נבנה הבית. או דהוי מעין גאולה, ולהכי אי"צ לצום בתשעה באב. וי"ל דלכן ג"כ לא שאלו האצום בחודש החמישי, אלא 'האבכה', דענינו בהצער הקיים על החורבן.
אכן כל קיום של שאלה זו לא שייכא אלא בזמן בית שני, שלא היה גאולה שלימה, וכמשנ"ת, אך בקרוב נזכה לגאולה העתידה השלימה, ויקויים בנו מקרא שכתוב (שם ח' י"ט) 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו'. ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, כמ"ש כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ולא תהיה שאלה כלל, ויתכן עוד לזכות בזה בשנה זו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
♦
ב.
בכיית הקב"ה 'ביום ההוא'
איתא בחגיגה ה: 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' א"ר שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו מאי מפני גוה א"ר שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים. והיינו שנחלקו אי עיקר הבכיה של ישראל הוא במה דכבוד ישראל ניתן לנכרים או במה שחסר בכבוד שמים בעולם. ואכן זב"ז תליא, דכבוד ה' הוא כבוד ישראל, אמנם נחלקו בגמ' בעיקר בכיית ה', אי הוא כלפי גאוות ישראל או כלפי גאוות שמים (ועי' כעי"ז במהרש"א).ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו ל"ק הא בבתי גואי הא בבתי בראי. והיינו שהמציאות לפני ה' בבתי בראי הוי בעז וחדוה, אבל בבתי גואי במסתרים איכא בכיה.
ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון. ובפשטות היינו דהבכיה בבתי גואי במסתרים הוי על גאותם של ישראל או מלכות שמים, וכנ"ל, אבל הבכיה על חורבן ביהמ"ק שאני, והא הויא אף בבתי בראי, ובזה קורא הקב"ה לבכי ולמספד ולקרחה ולחגירת שק.
אמנם צל"ע בזה, דהא סיפא דהאי קרא הוא 'ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', ובגמ' שם איתא א"ר אלעזר שלש דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה', אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה'? כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה. ומבואר דשפיר הוי דמעה דהאי קרא על חורבן בית ראשון ושני. ותו מ"ט הוי 'במסתרים' ו'לא תשמעוה', והא קרא ה' אלוקים היום הזה לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק.
ועי' במהרש"א שעמד בזה, וכתב דאה"נ שאני חורבן ביהמ"ק, דבבתי גואי איכא למלאכים, דלהם קורא הקב"ה לבכי ולמספד וכו', ואכתי בבתי בראי שפיר אמינן דעז וחדוה במקומו. וצל"ע לפי"ז בלשון הגמ' שאני חורבן ביהמ"ק וכו', דלא שאני, אלא דחורבן ביהמ"ק הוי המלאכים בבכי בבתי גואי.
ויתכן לומר בזה דחלוק יום תשעה באב עצמו מכל השנה כולה. דעיקר בכי דהקב"ה במסתרים הוא בכל השנה, ואז יש בכי על גאות ישראל ומלכות שמים ועל המקדש והגלות, ובבתי בראי אכתי עוז וחדוה במקומו. אבל ב'יום ההוא' איכא בכיה אף בבתי בראי. וזה מש"כ ויקרא ה' אלקים צבקות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק, דקאי איום ההוא דחורבן ביהמ"ק. ומה דמשני שאני חורבן ביהמ"ק, היינו דבכל השנה הבכי הוא על המצב הכללי, שאין בית, שחסר מה שחסרנו בבית ראשון ומה שחסרנו בבית שני ומציאות הגלות והביטול תורה. אבל ביום ההוא, בת"ב, הבכיה היא בכיה חיצונית. ויש בכיה על עיקר ההחרבה שחרב הבית.
ועכ"פ נמצא שיש הנהגה מיוחדת של הקב"ה ביום זה. ואף שכל השנה כולה עוז וחדוה במקומו, הרי ביום הזה הקב"ה קורא לבכי ולמספד. ועלינו לעורר את עצמו לבכיה על חורבן הבית.
ג.
עיקר הצער על אריכות ה'חורבן'
והנה בסוף הקינות בשחרית נאמר 'אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה'. ולכאורה המתבונן בפיוט אינו מבין מה ענין זה אצל זה - אשה בציריה כואב לה והיא מצטערת בכאב טובא, אבל היא יודעת שעוד מעט תצמח מזה הישועה הגדולה, הלידה שהיא כל כך חיכתה לה. לעומת זאת, אשה חגורת שק על בעל נעוריה היא חסרת אונים ממש, בלי שום תקוה, חייה פסקו מלכת.אמנם אכן כן יש לנו את שתי הבחינות - א' של 'אשה חגורת שק על בעל נעוריה', שבנוגע לעבר הפסדנו הפסד גדול שלא יחזור, ואין לנו תקוה על חיסרון זה. והיינו משום שבנוגע לעבר יש לנו להתאבל ולבכות על מה שחסרנו. ואנו חסרים חסר גמור של אלף תשע מאות חמישים ושמונה שנה בלי בית המקדש. ואף שיבנה בקרוב בית המקדש, הרי שנים אלו עברו עלינו על עם ישראל במצב של עם ישראל בלי בית המקדש, קרוב לאלפיים שנה בלי בית המקדש.
אבל יש ג"כ בחינה של 'אשה בציריה', שבקשר לעתיד יש לנו תקוה גדולה שנזכה, כמו אשה בציריה. וכמו שאנו יודעים כי יש סוף לגלות, ויש תכלית בגלות לבוא לידי הששון והשמחה שיש בגאולה העתידה. ועלינו לזכור את שתי הבחינות הללו[2].
ויתכן לומר שזה מה שאנו אומרים בקינות קינה כ"ד 'על חרבן בית המקדש כי הרס וכי הודש אספוד בכל שנה ושנה מספד חדש על הקדש ועל המקדש'. וצריך להבין למה כל שנה צריך מספד חדש, ולא די במספד שספדו כבר שנה שעברה. ומשמע שיש דבר נוסף שיש לקונן עליו יותר בשנה זו. וצריך להבין מה נוסף בכל שנה על שנה שלפניה. ובפשטות אפשר לומר לפי המבואר במשנה בסוף סוטה רשב"ג אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ובגמ' איתא אמר רבא כל יום ויום מרבה קללתו משל חברו, ומעתה על תוספת הקללה יש לספד מספד חדש.
ולהנ"ל יש לומר דמ"מ יש לקונן בכל שנה ושנה על המשך המצב של החורבן והגלות, והמצב המתמשך של חיסרון בית קדשנו.
ואכן כל דור שלא נבנה ביהמ"ק כאילו נחרב בימיו, ובירושלמי ביומא איתא דכאילו הוא החריבו. והיינו שהחורבן הרי אינו חורבן לנצח, והמצב שצריך להיות הוא שקיים בית המקדש, אלא שבכל דור ודור תתכן הגאולה אלא שהדור מחריב היום את בית המקדש. ועל זה יש לקונן, שגם בדורנו נחרב ביהמ"ק.
ויש להתבונן בגודל ה'צרה', שהרי בתחילה היה בתוכנית שיהיו 'אלפים שנות משיח', וכעת אנו יותר מאלפים שנות גלות, כשנכלול לשנות גלות בית ראשון. ורוב הזמן של עם ישראל בעולם אינו במצבו הראוי והמתוקן.
ובאמת יש לנו ביום הזה שני תפקידים - אחד אבלות על העבר, והשני תקוה לעתיד. והיינו להיות מאבלי ציון ומדורשי ציון.
♦
ד.
'זכר למקדש' ו'זכר לחורבן'
הגמ' בר"ה ל. ובסוכה מ"א: מביאה את תקנת ריב"ז לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת במקום ב"ד וליטול לולב במדינה כל ז' כמו בביהמ"ק, משום שיש לעשות זכר למקדש. ושואלת הגמ' 'ומנלן דעבדינן זכר למקדש', ומיישבת הגמ' 'דאמר קרא ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה'.וכמו"כ מצינו בכ"מ בש"ס שיש לעשות זכר למקדש. עיין בפסחים קט"ו. דיש לעשות כורך זכר למקדש כהלל. וכן מצינו ביומא י"ט: שהיו ניעורין בליל יוה"כ זכר למקדש, עד שביטלו את הדבר מפני שהיו באים לידי חטא. וכן במנחות ס"ו: אשכחן דיש לספור ספיה"ע בזה"ז זכר למקדש. ולכאורה היינו מהטעם הנ"ל דציון בעי דרישה.
ויעו"ש בגמ' אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. ובי' הגרי"ז דאי"ז תקנה שיש מצוות ספירה בזמן הזה, אלא דזו תקנה שיהיה זכר למקדש. ומשו"ה תקנו רק למימני יומי ולא שבועי. וכן כתב לגבי נטילת לולב במדינה זכר למקדש, דחזינן דדברים הפוסלים במקדש כשרים במדינה. וע"כ דהוי מצוה מיוחדת שחכמים תקנו זכר למקדש.
ועיין בתוס' במגילה כ: דהקשו מ"ט אחר הספירה אומר י"ר שיבנה ביהמ"ק, מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב. וכתבו דגבי ספיה"ע אין אלא הזכרה, אבל לשופר ולולב יש עשיה. וצ"ב מאי איכפ"ל אי איכא עשיה או לאו, הא סו"ס הוי זכר למקדש, ויאמר יה"ר. וידוע לבאר דגבי ספיה"ע הוי דין לעשות זכר למקדש, אבל גבי לולב ושופר הוי מצות לולב ושופר, ורק תיקנו להאי מצוה משום דליהוי זכר למקדש, אך אי"ז שם המעשה, ולהכי אין אומר בו יה"ר.
וכן מבואר בהא דהקשו הראשונים סוף פסחים מ"ט אין מברכים שהחינו בספיה"ע. ותי' כיון דהוי לזכר בעלמא ואין בו הנאה. וצ"ב, דא"כ מ"ט מברכין שהחיינו על נטילת לולב, דהוי ג"כ זכר למקדש, ומאי שנא. ובע"כ דהתם הוי השתא מצוה דנטילת לולב, משא"כ בהא, דאכתי שם הדין הוא לעשות זכר למקדש.
ולפי"ז צ"ל דמה דדברים הפוסלים במקדש כשרים במדינה, היינו דהקלו כיון דהוי רק דרבנן, ולא כיון דהשתא אי"ז מצוה אלא זכר גרידא כדברי הגרי"ז הנ"ל
והנה מצינו עוד תקנות שתיקנו חכמים לאחר החורבן. ב"ב ס: אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט כו' מאי על ראש שמחתי אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש. וכן מצינו בסוטה מ"ט שגזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ועל עטרות כלות. ובגיטין ז. דגזרו על כלילא ועל זמרא. יעו"ש.
ונראה דהתם הוי גזירות לאבלות על החורבן. וכמבואר התם בב"ב 'שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה'. ופירש הרשב"ם 'וכבר נתחייבנו להתאבל'. ולכן יש שלא להרבות בשמחה. אבל הני גזירות, דמעיקרא אינן ענין אבילות אלא ענינן הוא דרישת ציון וההתעסקות בה במה שמקיים את המצוות שהיו בבית המקדש דוקא. והיינו בכוונה להבא בצפיה לגאולה.
והיינו שיש שני חלקים. האחד הוא הצער על עצם החורבן, והשני הוא הצפיה לעתיד לבנין בימ"ק ולגאולה השלימה. וכל התקנות לעשות את המצוות שהיו נוהגות בזמנם, עניינן דרישת ציון לגאולה העתידה ]עיין שבת ל"א. דהאדם נשאל ביום הדין צפית לישועה], ואילו כל התקנות הנ"ל עניינן אבלות על החורבן.
אמנם שני העניינים הללו תלויים זה בזה, שלא קיימת האבלות על החורבן בפנ"ע, אלא בצפיה לעתיד. וכמו שאומרים כמו אשה בציריה, והיינו בצפיה ללידה שתבוא, וכך כאן בצפיה לגאולה. וכמו"כ אין הצפיה אלא למי שמכיר בערך הדבר ומכיר בהעדרו, ואין למה לצפות למי שאינו מתאבל. וכמבואר שכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה.
♦
ה.
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני
ויש להוסיף בזה עוד ענין מהותי בזה. דהנה נאמר בתהילים (קל"ז ה' ו') אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וצ"ב מהו תשכח ימיני ותדבק לשוני לחיכי, וכן למה יש להדגיש את ירושלים דוקא בשעת שמחה.אלא הביאור בזה הוא שמצבינו עכשיו אינו מצב טוב, עם חיסרון כלשהוא קטן או גדול, אלא למי שיודע מה הם חיים אמיתיים ומה צורתם, הרי הוא יודע שאין חיינו כרגע חיים. וכמו שאומרים בברכת ההפטרה רחם על ציון כי היא בית חיינו, והיינו שבלא זה אין זה חיים. ומי שכן מרגיש שחייו חיים, הרי בע"כ שאינו יודע מה הם חיים.
ודבר זה נורא למתבונן. שאנו לפעמים חושבים על הגויים או על אחינו התועים שהם חיים בטעות, וחבל על החיים שלהם. אבל עלינו לדאוג שאנו, יושבי ביהמ"ד השקועים בתורה, לא נחיה בטעות, ונכיר בזה שאין אנו חיים כמו שצריך להיות, חיים מתוקנים. הבנה זו תגרום בהכרח לאבלות וצער על החורבן ואובדן החיים האמיתיים, וצפיה ודרישה לגאולה, שנחזור למצב המתוקן כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ובזה יש לבאר מה שאמרו חז"ל שדוקא כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה, אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה. כי מי שטוב לו במצבו עכשיו וחי טוב, הרי אין בחיים שלו צורך לשינוי, ולא יזכה להשתתף בשינוי הגדול כשיקרה.
אחד הדברים המרחקים מאוד מאיתנו את האבלות על החורבן והצפיה לגאולה הוא משום ריחוק הדבר מאיתנו. לא ראינו את בית המקדש. אנחנו לא יודעים איך חיים בכזה עולם אחר ממה שיש לנו היום. ואנו ממשיכים בשטף החיים. אבל אם נעצור לרגע ונתבונן לעצמינו, האם אנחנו מבינים את השינוי שעתיד לקרות, והרי כולנו מאמינים בלי שום פיקפוק ח"ו שזה יקרה. ואם נשתמש בכח הדמיון לתאר את הזמן הזה בתרגום למציאות בתוך חיינו העכשויים, כמה חמדה וגעגוע צער ויגון יהיה לנו.
והנה כתב הרמב"ם בפי"א מהל' מלכים ה"א בענין מלך המשיח 'וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו'. ודייקו מהא דאף מי שאינו מחכה לביאתו הוי כופר בתורה ובמשה רבינו והיינו דלא סגי באמונה בזה וברצון שיבוא, אלא בעינן ג"כ לצפות ולייחל לביאתו. ולכאו' אף המחכה בדרגה פחותה הוי מחכה.
ויל"ע דלכאו' אם יש מצוה לחכות, הרי אם אינו מחכה עובר באיסור, אבל מה שייך לכפירה בתורה? דלכאורה עניין כפירה אינו במעשים אלא בענייני אמונה, שאינו מאמין. והרי סו"ס הוא מאמין, אף אם אינו מחכה, ולמה הוי כופר.
ויתכן לומר בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין פרק חלק, דסדר שם את י"ג עיקרי האמונה, וכתב בעיקר הי"ב בענין ביאת המשיח 'והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו וכו' ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה וכו' וכפל והזכיר ענין הלחכות לו וכתב דמי שנתמעט אצלו מעלתו הרי הוא כופר בתורה'. ולפי"ז יתכן לומר דמי שאינו מחכה, בע"כ נתמעט אצלו מעלתו, ולהכי הו"ל כופר בתורה. ותו הוי נמי ענין דאמונה, ואי"ז כאיסור בעלמא. והיינו כמשנ"ת.
אך יל"ע לפי"ז, הא ודאי אין אנו משיגים גודל מעלתו, ובמה חשיב נתמעט מעלתו ובמה לא. ושמא אם סובר שמכיר במעלתו כמות שהוא, ועי"ז אינו מחכה, הוא בכלל זה, אבל אם יודע שמעלתו גדולה מהשגתנו האידנא, הרי בהכרח הוא מחכה לזה. ודו"ק.
♦ ♦ ♦