לכבוד ידידי הרב שלמה אישון שליט"א, ראש מכון כתר ורשם הנישואין של עיה"ק רעננה ת"ו, שלום וברכה.
ג. א.
ראיתי את תשובתו בעניין קיום חתונות בימי הספירה ובימי בין המצרים לזוג שנדחתה חתונתם עקב המלחמה. וכבודו כתב תשובה להחמיר ולא להתיר חתונה, אא"כ יקיימו את החתונה ללא תזמורת ובצורה מצומצמת. וברצוני להעיר על דברי כת"ר.ראשית אומר, שלא פרסמתי את ההיתר לקיים השנה חופה בימי הספירה, אלא לאחר שראיתי שאף הרשל"צ הגר"ד יוסף שליט"א התיר זאת. ומכתב היתרו היה מופנה לתלמידי שדחה את החתונה עקב המלחמה, ואני הייתי מסדר החו"ק. ואעפ"כ ברצוני להשיב לכבודו מדוע נראה לענ"ד ההיתר מבוסס דיו.
כבודו כותב שלא נמצא היתר לקיים חתונות אלא לדעת הרדב"ז, והוא הגביל זאת בתנאי 'שלא ירבה בשמחה', שהביאו הפר"ח בשם הר"מ לונזאנו, וכן הביא זאת הכף החיים. ועל כן אין להתיר מעבר למה שנכתב.
אמנם נכון שהרדב"ז הגביל זאת בתנאי זה, שהרי הוא הבין שכל המנהג לא להינשא בימים אלו, הוא מפני ריבוי השמחה, ולא מפני מניעת מצוות הנישואין. [וכך הבינו פוסקים רבים, וביניהם המ"ב (סי' תצ"ג ס"קא'), שלכן התיר לכתחילה לקיים נישואין שניים בימים אלו.] ולכן הגבלה זו של מיעוט שמחה תועיל במקרים חריגים לקיים נישואין ראשונים בימים אלו. אך דווקא מראייתו של הרדב"ז שהביא כבודו, יש ראיה להוכיח מדוע לא נצרך הרדב"ז להיתר מופלג יותר. שהרי הרדב"ז נשאל בשו"ת (ח"ד סי' קל"ב) ז"ל: "שאלה שאלת ממני אם מותר לשמוע כלי שיר בשבת לפי שראיתי חילוף מנהגות בזה כי בארץ יוון נוהגין היתר ובארץ ישראל ומצרים ודמשק נוהגין איסור על מי יש לסמוך (ומהמשך התשובה משמע ששאלה זו דיברה על היתר לצורך חתונה. י.ו.). תשובה: דע כי באותם הארצות סמכו להם על אבי העזרי שכתב דאפילו קול שיר לא אסרו אלא לישראל המנגן אבל נכרי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי אפילו ישראל אומר לנכרי דאמירה לנכרי שבות ובמקום מצוה שרי, כדמוכח גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי ואין שמחה לחתן וכלה אלא בכלי שיר עד כאן. וכל שכן בנדון דידן דבישראל גופיה ליכא אלא משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. אבל באלו הארצות אסרו דבר זה לפי שאין ראוי להתיר אמירה לנכרי אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון מילה או כגון חולי וכן כתבו קצת פוסקים. ועוד סומכים כי מה שאמרו שאין שמחה אלא בכלי שיר אפשר בארצותם הוא אבל בארצותינו יש שמחה בבשר ויין ושיר בפה לשורר ולשבח את השם יתברך בשירים וקרובות שתקנו הראשונים ז"ל. ולכל הפירושים אם בא נכרי ונגן מאליו אין מונעין אותו ולא משתקין אותו ומדינא מותר לומר לנכרי בערב שבת שיבא לנגן למחר דע"כ לא אמרינן דאמירה לנכרי בערב שבת אסורה אלא כשאומר לו לעשות מלאכה אבל הכא שישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזרה ואיכא נמי מאן דס"ל דמותר לומר לנכרי לנגן בשבת הבו דלא לוסיף עלה. ואם יש לחוש להערמה שלא ישכור את הנכרי בשבת ראוי לעשות גדר גם בזה".
הרי שנשאל מדוע בארצו לא התירו לומר לגוי לנגן בחתונה בשבת (כשהקידושין והנשואין נערכו בשישי הסמוך לשבת, כמנהג רבים שנהגו כן בעבר), וזאת מתוך נקודת מוצא 'שאין שמחה לחתן וכלה אלא בכלי שיר'. והשיב ב' תשובות:
א. מחמירים ולא מתירים אמירה לנכרי אלא במקומות שמצאנו במפורש שדוחה את השבת, כגון מצוות מילה או כגון חולי, שמצאנו שהתירו איסורי דרבנן במקום צער, ולכן ה"ה שמתירים אמירה לנכרי. משא"כ אמירה לנכרי לצורך מצוות שמחת חתן וכלה, שם לא מצאנו היתר. ואף על זה הוסיף, שאם יאמר לנכרי לפני שבת לבוא לנגן, בכה"ג שרי.
ב. "מה שאמרו ש'אין שמחה אלא בכלי שיר', אפשר בארצותם הוא אבל בארצותינו יש שמחה בבשר ויין בפה לשורר ולשבח את השי"ת בשירים וקרובות שתקנו הראשונים ז"ל". הרי מפורש שבארצם נהגו רבים להינשא בשישי ולשמוח בשבת ללא כלי זמר. ואם כך נהגו כל השנה, לכן כשנשאל הרדב"ז על שעת הדחק על חתן שרוצה להינשא בימי הספירה ולא קיים פו"ר או לאדם שאין מי שישמשנו, התיר זאת "בתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג (לאסור קיום חתונות) מפני השמחה". ומן הסתם הוא התכוון שיקיימו את החתונה בלא כלי זמר, לעומת חתונות שהתקיימו בשאר ימי השבוע, שהיה בהן כלי זמר. ואם אנשים רבים נישאים בערב שבת ללא כלי זמר, אין צורך להתיר חתונה בשעת הדחק בימי הספירה, יותר ממה שהתירו בערב שבת בכל השנה.
אך כיום בזמננו, אין כמעט זוגות הנישאים בנישואין ראשונים המוכנים לוותר על כלי זמר. והראיה – שכשכתבנו שרצוי לא לדחות חתונות כלל וכלל (עיין מאמרנו בהאוצר גליון קט"ז), ולקיים אותן אף בלא אולם, מ"מ על התזמורת הזוג לא וויתר כלל וכלל. ופוק חזי מאי עמא דבר. כמעט שאין חתונה יהודית בעולם של נישואין ראשונים ללא כלי זמר כלל. ולכן האפשרות להתיר להם חתונה ללא כלי זמר, מבחינתם, אינה אפשרות כלל וכלל, ובלא ההיתר ידחו את החתונה.
♦
ואז נשאלת שאלה חדשה: בכגון דא, האם לדחות את החתונה בחודשים רבים, כיוון שכל האולמות נתפסו עד ימי בין המצרים ועד בכלל, או לנסות למצוא היתר בהוראת שעה לקיים חתונה עם כלי זמר בימי הספירה לשנה זו דווקא. וכאן נראה לומר שאף השו"ע ואף הרדב"ז בכה"ג היו מתירים לקיים חתונות עם כלי זמר. הכיצד?
א. שהרי בהלכות אבלות, שזהו דין ולא מנהג, פסק הרמ"א (יו"ד סי' שצ"ב ס"א) שאבל שלא קיים מצוות פו"ר, יכול להינשא אחרי השבעה, אפילו עם כלי זמר. וזאת, משום שנהגו כהראבי"ה שאין שמחה בלא כלי זמר, וכן פסקו השו"ע והרמ"א. ולכן אם התירו להינשא, יתירו זאת אף עם כלי זמר. וכן כתבו הפוסקים, וכפי שהבאנו בתשובתנו. אלא שא"כ קשה, כיצד מנהג הספירה חמור יותר מדיני אבלות. על כך השבנו שאינו דומה אבלות חדשה, שלא יכולים היו החתן או הכלה לתכנן זאת מראש, לאבלות ישנה כימי הספירה, שיכלו לתכנן מראש ולא לקיים חתונה בימים אלו. ולכן חמורה יותר אבלות הספירה, למרות שהיא רק מנהג, מהלכות אבילות, שהן דין. ואף שאפשר להביא סברות אחרות בטעם החילוק, כפי שכבודו הביא בשם הכרם שלמה, מ"מ מידי ספק לא יצאנו, וכבר פסק המ"ב בשעה"צ (סי' תצ"ג ס"ק י"ד) בשם החק יעקב, ש'בספק אין להחמיר בדבר שהוא רק מצד המנהג'. וא"כ ה"ה בנדון דידן, שיש ספק בטעם החילוק, ושמא סברתנו היא הנכונה. א"כ במקרה דידן, הוי כאבלות חדשה שלא יכול היה לתכנן מראש, ואוקים אדינא שנתיר לו להינשא בכה"ג, כי זה רק מנהג. וכמו ששם (בהלכות אבלות) אילולי ההיתר, הדחיה היתה מרובה מאד, ולכן התרנו, ה"ה הכא, ודון מיניה.
ב. במקרה דידן שמדובר בחתן שהוא לוחם בצבא, המשרת בזמן מלחמה, כיוון שבעת מלחמה שכיחא היזקא, ויש נספה בלא משפט בזמנים אלו ל"ע (עיין מו"ק דף כ"ח ע"א), א"כ כאן יכול להיות שבלא הקדמת הנישואין לא יזכה להקים זרע כלל, וא"כ אין לך שעת הדחק הגדולה מזו. ואם התיר הרמ"א (שו"ת הרמ"א סי' קכ"ה) לעבור על איסור דרבנן ולקדש אשה בשבת, שמא יתבטל הנישואין, כ"ש להתיר לבטל מנהג במקום חשש שלא יזכה למצוות פו"ר, שהיא מצווה רבה. ואף אם מיתה לא שכיחא, מ"מ גם בכה"ג כשדוחים את הנישואין בזמן רב, יכול כתוצאה מכך להיבטל הנשואין בכלל, וכבר היו דברים מעולם. ועיין בשו"ת נודע ביהודה קמא (יו"ד סי' נ"ד) שהסיק שמנהג שכתוצאה ממנו ימשך הפסד מצווה או צד קלקול, אינו נחשב מנהג. ובנידון דידן, שתכנן חתונה לחודש אדר, אם ידחה את חתונתו לאחר החגים, א"כ ודאי שמפסיד מצווה, ואף יכול להיגרר כתוצאה מכך לאיסורים או לכה"פ להרהורי עבירה. ועיין בשו"ת הצל"ח החדש (סי' כ"ב) שהעלה שכל שיבואו לידי איסור חמור במניעה זו שאנו מונעים מהם, ליכא אפי' איסור דרבנן. וכ"ש שאין איסור מנהג נוהג בכה"ג. וא"כ החומרא שלא להשיא בכה"ג, מביאה קולא בעניינים חמורים, והוי חומרא דאתיא לידי קולא. וע"כ נראה שאין לקיים את המנהג בכה"ג.
ג. הרדב"ז עצמו כתב בשו"ת (ח"ב סי' תרפ"ז) להתיר תספורת בר"ח אייר משום ג' טעמים: א. שבדברים האסורים משום מנהג 'אתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו'. ב. במקום צער גדול לא חייבים לקיים את המנהג. ג. כיוון שראינו כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה.
ולענייננו, כל הטעמים שייכים בנידון דידן. א. הבאנו טעמים רבים למה יש מקום לבטל המנהג בהוראת שעה במקרה דידן. ב. אין לך צער גדול מזה, לדחות חתונה בחודשים רבים, ובפרט שהחתן שוהה במקום סכנה בכל תקופה זו. ג. לא כל הקהילות נהגו מנהג זה, שהרי בני תימן הפוסקים כהרמב"ם לא נהגו מנהג זה. הא קמן, שמהרדב"ז עצמו יש לנו טעמים מספיקים להתיר חתונה בימים אלו. ואין לומר שתספורת בספירה שאני, שהיא קילא טפי, כי מנהג זה הובא בראשונים, לעומת מנהג מניעת הנישואין, שהובאה גם בגאונים, שהרי הרדב"ז לא התיר משום חלוקה זו, אלא הביא כללי פסיקה מתי אפשר לבטל מנהג. וכבר כתב בכף החיים (או"ח סי' תצ"ג ס"ק י"ב) שכשהותרה תספורת בספירה (כגון תספורת לכבוד שבת שחל בר"ח) ה"ה שהותרו גם נישואין בכה"ג. א"כ שמע מינה שדין נישואין בספירה שווה לדין תספורת בספירה, וא"כ אם במקום צער גדול התיר הרדב"ז תספורת, ה"ה שיתיר במקום צער נישואין. וכנראה שתספורת לא גרמה צער בכל יום למי שהסתפר בכל ערב שבת, ולכן לא נזקק הרדב"ז להתיר יותר מכך.
אלא שאם יקשו על דברינו, והלא הרדב"ז התיר נישואין בספירה במקרים מיוחדים רק 'בתנאי שלא ירבה בשמחה', וכיצד אנו נסמכים על הרדב"ז ומתירים אף בריבוי שמחה? על כך אנו משיבים, אין דנים אפשר משאי אפשר. כיוון שראינו שבמקומו של הרדב"ז היה מצוי קיום חתונות בלא כלי זמר אף בכל השנה (לאלה שנישאו בע"ש), ע"כ אין סיבה להרחיב את ההיתר ולהתיר כלי זמר, דלא גרעה חתונה בימי הספירה מקיום חתונה בע"ש. וע"כ נחשב ל'אפשר', וכמו ששם לא נהגו בכלי זמר, ה"ה בהיתרו לימי הספירה. אך אם היה ברור להרדב"ז שבלא כלי זמר לא יקיימו את החתונה בזמן זה, וידחו אותה חודשים רבים, א"כ בכה"ג גם הרדב"ז היה מודה לקיימה בימי הספירה. ונ"מ לענייננו, שאם היה אפשרי לקיים את החתונה עד ר"ח אייר באולם ובכלי זמר, אין סיבה להתיר לקיימה לאחר ר"ח אייר. אך אם גם בימים אלו נתפסו האולמות וכיוצ"ב, א"כ יש בכה"ג את כל הטעמים שנקט הרדב"ז להקל במנהג: א. יש הרבה יותר מ'טעם כל דהו' לקיים את החתונה בספירה כנ"ל. בפרט שבכך נמנע מכשולות ואיסורים. ב. יש צער גדול מאד אם ידחו את החתונה לכמה חודשים. ג. לא כל ישראל נהגו מנהג זה. ובצרוף ג' הסיבות יש מקום להקל לקיים החתונה אף בכלי זמר.
ד. זאת ועוד, ההיתר של הרדב"ז לקיים חתונה בלא כלי זמר, נפסק להלכה במ"ב (סי' תצ"ג ס"ק א') בכל השנים. שהרי כתב המ"ב שלהחזיר גרושתו מותר בכל שנה בספירה 'שאינו כל כך שמחה'. ואנו חתרנו למצוא היתר לשנה זו בלבד, שהייתה שעת דחק גדולה מאד. ואם במחלוקת בהלכה (לא במנהג), כגון הלכות נדה החמורים, אפשר להסתמך בשעת הדחק על דעה שלא נפסקה להלכה בד"כ, כפי שפסק ערוה"ש כמרן השו"ע נגד הרמ"א במקום צורך גדול (עיין ערוה"ש יו"ד סי' קצ"ו ס"ק מ'), א"כ כ"ש במקום מנהג, ובמקום שפסק השו"ע (סי' תצ"ג ס"א) שמי שקפץ וכנס אין עונשין אותו, שבשעת דחק גדולה נפסוק כהרמב"ם שלא הביא מנהג זה להלכה כלל וכלל, וביחוד שאין מנהג זה מופיע בתלמוד.
ולפי דברינו אפשר היה להתיר בשעת דחק גדול אף חתונות בימי בין המצרים עד ר"ח אב, אם אכן הייתה המלחמה נמשכת לאורך ימי הספירה והיו נאסרות התקהלויות בימים אלו (מה שבפועל לא קרה), כדעת השו"ע שהתיר בכל השנים בימים אלו, שלא כהרמ"א, בפרט שדין הרמ"א הוא רק מטעם מנהג.
ה. ואף שעומדים לנגד עינינו חומרת מנהגם של ישראל, וכמה גדול כוח המנהג, ומנהג ישראל דין הוא, ולכן החמיר מאד בשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סי' ל"ה) לא להקל בנישואין בימי בין המצרים, ונתן טעם לדבריו שימים אלו (ימי בין המצרים) אינם סימן טוב לישראל (ולכן ברור שההיתר של ימי הספירה מרווח יותר מההיתר של ימי בין המצרים, למרות ששניהם הם מטעם מנהג). והוסיף עוד שאם נבוא להתיר נישואין של שעת הדחק "מ"מ ע"י נשואין גם שאר הקרואים ומזומנים יבואו להקל, ע"כ כולי האי לא מקילין לרבים נגד המנהג".
אולם בנידון דידן שאני. שהרי כל המוזמנים קיבלו הזמנה לחתונה שהייתה אמורה להיערך בחודש אדר, וכל המוזמנים הבינו שהיא נדחתה כתוצאה מהמלחמה ומאיסור ההתקהלות. א"כ אם תידחה החתונה לימי הספירה, הכל יבינו שהתרחש פה שעת דחק גדולה מאד ולכן התירו לקיים אז את החתונה. ובפרט שבמקרה דידן הכרזנו בשעת החופה, שחופה זו מתקיימת בימים אלו (ימי הספירה) בגלל שעת הדחק הגדולה, והכל מבינים במה מדובר. זאת ועוד, אין כיום היתר לערוך חופה וקידושין אלא בהסכמת הרבנות הראשית, וברור הוא שהרה"ר לא תתיר היתרים אלו בשנים רגילות שלא תהיה שעת דחק גדולה. ובדבר המסור לרבנים גדולים, אין לחשוש לזלזול במנהגים. ולכן לא צריך לצמצם את השמחה כפי שהביא כבודו משו"ת לב אריה (ח"א סי' ה'). ולכן נראה שהכא אין לחשוש לזלזול במנהגי ישראל הקדושים, ואפשר לומר כפי שכתב בשו"ת אהל משה (חלק ג' מי באר סי' ב') ש"האיסור הנהוג לדידן שאין נושאין נשים כלל מי"ז בתמוז נסתלק במקום מצוה". ומסיק שלכן נראה ש"יוכל לבוא בברית הנישואין בימי המצרים וטבא הוא וטבאי ייהוי מזליה ורעה לא תאונה לו נגע לא יקרב באהלו ויזכה להבנות ממנה" עי"ש. ונראה דכ"ש בלוחם שמסכן נפשו במשך חודשים למען חייהם של אחינו בית ישראל, שלא יאונה לו כל רע. אלא שבמקרה דידן השנה, לא נצרכו להקל לימי בין המצרים עד ר"ח אב, וההיתר לימי הספירה היה מספיק. כנלענ"ד.
♦
לסיכום: בשעת דחק גדול מאד, כגון חתונה שנדחתה עקב המלחמה, ניתן לקיימה בימי הספירה, אם לא הצליחו להתארגן קודם לכן, אף עם כלי נגינה, בזה"ז שאין שמחה אלא בכלי שיר. וה"ה לחתונה שנדחתה כתוצאה מהנ"ל ולא היה אפשרות לקיימה עד ימי בין המצרים. והיתר זה מבוסס על דעת השו"ע הרמ"א והרדב"ז ופוסקים רבים. ומפני שעסקינן בהלכות ציבור, לא התרנו עד שקיבלנו היתר מהרה"ר.
♦
תגובה לתגובה בעניין נישואין בימי הספירה ובין המצרים
ג. א.
בס"דלכבוד ידידי הדגול הרב יהושע ון דייק שליט"א
קראתי את תגובתו לדברים שכתבתי בנושא ואשיב במספר נקודות בקצרה:
א. דבריי נכתבו כברור הלכתי כפי הנלע"ד, אך כמובן שאם כבוד הרשל"צ הגר"ד יוסף שליט"א, הרב הראשי לישראל, פסק להתיר – אנו מבטלים דעתנו.
עם זאת, מתוך הדברים אני מבין שהיתרו של הראשון לציון הופנה ספציפית לתלמיד המשרת כלוחם בצבא, וא"כ יתכן שהוא צרף לכך את השיקול שכת"ר מביא – העובדה שבעת מלחמה שכיחא היזקא וכו'. וא"כ אין ללמוד מכאן היתר גורף לכל מי שהחליטו לדחות את החתונה בגלל הגבלות פיקוד העורף.
ב. בעניין הקושיה מדברי הרמ"א, שהתיר נשואין אחר שבעה לאבל שלא קיים פו"ר, ולא התיר זאת בימי הספירה, כותב כת"ר לחלק בין אבלות חדשה, שם לא ניתן היה לתכנן מראש, לבין אבלות ישנה, שאם ניתן לתכנן מראש. ומוסיף שאף שבכרם שלמה כתב סברות אחרות לחלק – אין הדבר יוצא מכלל ספק, ובספק אין להחמיר בדבר שהוא רק מצד המנהג. ולענ"ד לא נראה כך.
ראשית, בעצם הסברה שכתב שבאבלות ישנה ניתן היה לתכנן מראש, אין זה נכון בכל מצב. שהרי השו"ע יו"ד שצב עסק באבלות מחמת שנפטרה אשתו ל"ע, ולכן רוצה לשאת אשה אחרת. מצב זה כמובן לא ניתן לתכנן מראש, גם באבלות ישנה. וא"כ מדוע לא כתבו השו"ע והרמ"א שאם נפטרה אשתו בימי הספירה ורוצה לשאת אשה אחרת – מותר אם לא קיים פו"ר?
שנית, אף אם יש ספק בסברת החילוק, אין להתעלם מכך שהשו"ע והרמ"א כתבו בסתמא שאין נושאין נשים בימי הספירה, בלא הבחנה בין מי שקיים פו"ר למי שעדיין לא קיים, וא"כ אף אם יש ספק בטעם הדבר – אין ספק מוציא מדי ודאי, ואין די בספק בכדי לסייג דברים שנכתבו בסתמא.
ג. לגבי הלימוד מהיתר התספורת בר"ח אייר, לענ"ד טעמים א, ו – ג' שהביא הרדב"ז אינם שייכים בנידון דידן:
בנוגע לטעמו הראשון של הרדב"ז: אף אם צודק כת"ר שיש מקום לבטל את המנהג בהוראת שעה, בנידון דידן אין זה בגדר של "אתי מנהגא ומבטל מנהגא" שהזכיר הרמ"א, שהרי אין מנהג לשאת נשים בימי הספירה.
בנוגע לטעמו השלישי של הרדב"ז כותב כת"ר שבני תימן הפוסקים כרמב"ם לא נהגו מנהג זה, ולענ"ד אף שאכן מנהג זה לא הובא ברמב"ם, בפועל גם בני תימן נוהגים בו, כולל הפוסקים כרמב"ם. ופוק חזי ברבנויות השונות בארץ שאין רושמים לנישואין בימי הספירה בימים שבין ר"ח אייר לל"ג בעומר – גם לא כשמדובר בבני תימן.
נשאר אפוא רק טעמו השני של הרדב"ז, שבמקום צער גדול אין חובה לקיים את המנהג, וא"כ אין ללמוד מהיתרו של הרדב"ז לגבי תספורת, שנסמך על ג' טעמים, להתיר גם בנידון דידן בטעם אחד – אף אם באופן עקרוני ניתן היה ללמוד נישואין מתספורת. ומה עוד שהרדב"ז עצמו לא התיר ריבוי שמחה.
שלמה אישון
♦
בע"ה כ"ז תמוז תשפ"ו
לכבוד ידידי הרב שלמה אישון שליט"א שלום וברכה.
א. ראיתי את דברי תגובתו לדברינו, ונראה שהבנתי את נקודת המחלוקת עם כבו' תורתו. כבו' מוכן להתיר נישואין בימי הספירה ובין המצרים, רק כשימצא היתר מפורש בדברי הפוסקים. ומכיוון שבמקרה דידן לא מצא בספרים, לכן כבו' ממאן להתיר.
אולם לא כן עמדי. פוסקים רבים דימו מילתא למילתא, ובשעת צורך התירו או אסרו דברים, גם אם לא נמצא כדוגמתם מפורש בפוסקים, אך ניתן להסיק בדרכי הלימוד המקובלים.
ב. השאלה שנשאלה לפנינו, הינה נדירה, שנראה כמעט שלא מצאנוה בספרים. רוב השאלות דיברו על אדם שלא קיים מצוות פו"ר או אין מי שישמשנו, ומבקש להינשא בימי הספירה או בימי המצרים. להתיר שאלה זו, זה קשה מאד, כיוון שרוב המוחלט של החתונות נערכות למי שעוד לא נישא בחייו ולא קיים מצוות פו"ר. ולכן להתיר דבר זה בשופי, הרי זה עוקר כמעט לגמרי את המנהג, ולכן צריך להתיישב בדבר ולהגביל את ההיתר, בכדי לשמור על מנהגם של ישראל.
אולם, שאלתנו עוסקת במי שקבע חתונה לימי אדר, וכתוצאה מהמלחמה שנאסרו בה התקהלויות, נאלץ לדחות את חתונתו. זו היא שאלה נדירה שלא קרתה בעשרות השנים האחרונות, וממילא ההתייחסות אליה לצד הקולא שונה מאד מהשאלות שהובאו בפוסקים. שהרי דחיית חתונה בחודשים רבים, יכולה להביא לחורבא בעניינים רבים: שמא ימות החתן (מדובר בלוחם בשדה הקרב), שמא יתבטלו הנישואין (וכבר היו דברים מעולם במלחמה הזו), שמא כתוצאה מהדחיה יעברו איסורים (כגון הרהורים ולפעמים רח"ל חמור מכך). ומכיוון שעומדת בפנינו שאלה נדירה מאוד, שהחומרה בה יכולה להביא לביטול המצווה או לאיסורים רח"ל. ע"כ קשה לדמות שאלה זו לשאלות הרגילות שהובאו בפוסקים.
ולמרות הנ"ל, מצאנו היתרים לשעת הדחק, במקרים דומים. בשו"ת חינוך בית יהודה (או"ח סי' כ"א) עוסק בשאלה של חתונה שנקבעה בערב פסח, וחלה החתן ולא יכלו לקיימה, וחוששים שמא יתבטל השידוך אם ידחו את החתונה לאחר ימי הספירה, והתיר זאת ע"י כמה צירופים, עי"ש. וכן התיר הברכ"י בשם שו"ת בית דוד (סי' רפ"א) בכה"ג לקיים את החתונה בר"ח אייר, למרות שזה היה נגד המנהג של אותו מקום. וכ"כ העקרי הד"ט (או"ח סי' כ"א אות ז') להתיר בשעת הדחק לעשות נישואין בין פסח לעצרת.
ואף בנידון דידן, בתחילה דרשנו מהחתן שיקיים את הנישואין עד ר"ח אייר ועד בכלל, שזה מהני לחלק משיטות הפוסקים שמתחילים את ימי האבלות מב' באייר. אולם אם לא הצליח למצוא אולם בזמן זה, או שהכלה תהיה נדה בזמן זה, א"כ הוי שעת הדחק גדולה מאד, ובכה"ג מהטעמים הנ"ל אפשר לדחות את המנהג בהוראת שעה ע"י גדולים. שהרי אם מצאנו בדברי הרמ"א היתר לעבור על איסור דרבנן מהטעמים הנ"ל, כ"ש שיש אפשרות ללמוד מדבריו שבשעת דחק גדולה אפשר לעבור על מנהג בכה"ג. וזה עצמו מקור חזק להתיר את הנ"ל. ואעפ"כ הוספנו צירופים לבסס את ההיתר, מפני שחומרת שמירת מנהגי ישראל עומדת מול עיננו.
ג. וכעת אתייחס להשגות כבו':
א. אנו הוכחנו את דברינו מק"ו מהלכות אבלות. שאם חתן אבל יכול להינשא בימי אבילותו בריבוי שמחה, כ"ש שיתירו מנהג בכה"ג. ואינו דומה שנה רגילה, שיכול היה לתכנן את חתונתו, ולכן לא נתיר לו בימי הספירה, לשנה זו, שכתוצאה מהמלחמה נדחתה חתונתו באופן פתאומי, ודמי לאבל.
וכבו' הקשה: "וא"כ מדוע לא כתבו השו"ע והרמ"א שאם נפטרה אשתו בימי הספירה ורוצה לשאת אשה אחרת, מותר אם לא קיים פו"ר"? ונראה שלא קשה מידי, דשמא במקרה שמצטרפת גם אבלותו הפרטית וגם האבלות הכלל ישראלית (ימי הספירה), אף שהוא רק מטעם מנהג, צירופם יחד גורם להחמרה בדבר. משא"כ כשיש רק מנהג, וזו שעת דחק גדולה מאד כנ"ל, יש להתיר.
ומה שטוען כבודו שהשו"ע והרמ"א סתמו דבריהם, א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי. נראה שאין זו טענה, שהרי אם כדבריו, א"כ כיצד המ"ב (סי' תצ"ג ס"ק א') התיר למחזיר גרושתו להינשא בימים אלו? והרי מרן השו"ע סתמו דבריהם ולא כתבו היתר זה? וכיצד המ"ב (שם ס"ק ה') התיר להסתפר ואף להינשא בערב שבת שחל בר"ח, והרי השו"ע והרמ"א סתמו דבריהם ולא כתבו היתר זה? אלא פשוט שאין זו קושיה, כי דרכם לקצר בדבריהם ולא להביא מקרים נדירים, והנושאי כלים אחריהם מביאים אף מיקרים נדירים. או שמא אף שלא הביאו היתרים אלו, ואולי לא סבירא להו היתרים אלו, אעפ"כ, כיוון שזה רק מנהג, מותר לפסוק במקרים אלו, כדעת הפוסקים האחרים המתירים בכה"ג.
ב. בעניין תשובת הרדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ז). קודם אקדים ואומר, שהרדב"ז בהיתר הנישואין בימים אלו כתב "בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיוון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו". הרי מפורש כתב, שכשיש סבה מיוחדת אפשרי לבטל מנהגים. ואצלנו 'הטעם והסבה' גדול יותר משאלתו של הרדב"ז. אמנם נכון שאח"כ הגביל זאת הרדב"ז "ובתנאי שלא ירבה בשמחה", אך כפי שכתבנו בתשובתנו, אין למדים אפשר משאי אפשר, והוכחנו שבזמן הרדב"ז היה קיום חתונות ללא כלי נגינה, מה שלא מתקיים כיום ברובו המוחלט של החתונות. ולכן נראה שבכה"ג היה מודה הרדב"ז, כיוון שבנדון דידן, הטעמים לקיים החתונה בספירה, חזקים הרבה יותר מטעמי ההיתר למקרה שהוא נשאל עליו. ולכן נראה שיש בסיס איתן לסמוך על ההיתר הנ"ל, אף אם השגות כבו' בעניין הרדב"ז נכונות.
ג. אך נראה שהשגות כבו' על דברי הרדב"ז אינן מוכרחות כדלקמן:
על טענת הרדב"ז הראשונה שבדברים האסורים משום מנהג 'אתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו' כתב כבודו שאין זה בגדר זה, "שהרי אין מנהג לשאת נשים בימי הספירה". ואין נראה כן, שהרי החיד"א בברכ"י (או"ח סי' תצ"ג ס"ק י') כתב בשם הרב טור ברקת ומהר"ש שער אריה בחידושיו כת"י ומהר"ר ישראל שלמה לינגו בכת"י "מנהג חדש לא שערוהו רז"ל וכתבו דלפום דינא ודרך האמת אין לו מקום". וא"כ מצאנו מנהג שנהגו לישא נשים בימים אלו. ואף שהחיד"א עצמו כתב "שיש להשיב על דבריהם", מ"מ מנהגם של אותם חכמים אינו פחות מהמנהג שנהגו במצרים בימי הרדב"ז להסתפר בכל ע"ש בימי הספירה. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' כ"ג) שבשעת הדחק "יש לצרף שיטת המקילים בשעה"ד לישא בימי הספירה". וא"כ קם דינא, ש'אתי מנהג (להינשא בימים אלו) ומבטל מנהג בטעמא כל דהו', וכ"ש שבנידון דידן, שהטעמים הם גדולים ונכבדים ואינם 'טעמא כל דהו'.
ובנוגע לטעם השלישי שכתב הרדב"ז "כיוון שראינו כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה", וכתב כבו' שבפועל גם בני תימן נוהגים בו, כולל הפוסקים כהרמב"ם. ואולם, אין זה מדויק. שהרי רבים מבני תימן הפוסקים כהרמב"ם, נוהגים להסתפר בימי הספירה ולא לחוש למנהג השו"ע והרמ"א. וכבר הוכחנו מדברי כף החיים, שהיכן שלא נוהג איסור תספורת לא נוהג ג"כ איסור נישואין. ומה שלא מצינו רבנויות המתירות לערוך נישואין בימים אלו, אין זו ראיה. שהרי מרן הרב קוק זצ"ל תיקן ביסוד הרבנות הראשית, שלא יערכו חתונות בכל ימי בין המצרים, וכך נהגו עד כהונתו של הרשל"צ הגר"ע יוסף, שתיקן תקנה זו ואיפשר לבני ספרד להינשא בימים אלו עד ר"ח אב. ואם היה מישהו מבני ספרד, שיש לו שעת הדחק ורוצה להינשא בימים אלו, האם לא יכול היה להיות מקרה יוצא דופן שנתיר לו? כמו"כ, אם מישהו מבני ספרד היה מבקש להינשא בחו"ל בימי המצרים, וכי היינו אוסרים עליו? א"כ ה"ה שאם מישהו מבני תימן הפוסקים כהרמב"ם, היה מבקש להינשא בחו"ל בימי הספירה, היינו מתירים לו. וא"כ מצינו שקיים הטעם השלישי של הרדב"ז שמצאנו 'כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה'.
ד. אך אפי' אם היה כבו' צודק בהשגותיו, וסבר שרק הטעם השני של הרדב"ז (במקום צער גדול) שייך לענייננו, מניין שאין סיבה זו מספקת בכדי להתיר את הנישואין בימים אלו? ומניין שצריך את צירוף כל הטעמים יחד בכדי להתיר? שמא הביא הרדב"ז סיבות שחזי לאיצטרופי, כדרכם של פוסקים רבים להביא את כל הטעמים האפשריים, אך גם בלא כל הטעמים ניתן להתיר בטעם אחד חשוב (וכפי שכתב בשו"ת יבי"א חלק ה' או"ח סי' ל"ח ס"ק ה', עי"ש).
וכעת ראיתי שאף בספר עין יצחק (כללי השו"ע והרמ"א והמנהגים ח"ג עמ' תרס"ג סעיף י"ח) לרשל"צ הגר"י יוסף שליט"א כתב במפורש "פעמים שיש להקל במנהג במקום צער גדול, עכ"פ במנהג שאין לו יסוד בש"ס להדיא". ובמקור לדברים (שם אות י"ח) הביא מדברי הרדב"ז בדין גילוח בעומר. הרי מפורש שלמד רק מטעם אחד של הרדב"ז (צער גדול) להתיר גם בלא צירוף הטעמים הנוספים שהביא הרדב"ז, כפי שכתבנו. וכן כתב (שם עמ' תרי"ט סעיף ו') "מנהג שכתוצאה ממנו יוצא איזה קלקול או מכשול, אינו נחשב מנהג" (עי"ש ס"ק ו' במקורותיו). ושם (עמ' תרכ"א ס"ק ז') כתב "מותר לבטל מנהג הגורם לאחרים מכשול" עי"ש. וברוך שכוונו לדבריו.
זאת ועוד, אף אם יבוא מאן דהו ויחלוק על העין יצחק, שמא בתספורת דווקא הצריך הרדב"ז צירוף של ג' טעמים יחד בכדי להתיר, משום שהיתר תספורת בימי הספירה אינה דבר הנצרך כ"כ. אולם, בהיתר נישואין בספירה בשעת הדחק, שהוא מצווה רבה, ואינו דבר הרשות כתספורת, היה מתיר הרדב"ז גם בטעם אחד חשוב, כגון שיש צער גדול, וכ"ש בנוסף לחששות הנוספים שהבאנו לעיל, שהם טעמים חזקים מאד.
ובדברנו, יישבנו את דברי היבי"א הנ"ל, כיצד סמך על דברי הרדב"ז, להתיר נישואין באופן רגיל, בלא להתנות את תנאו של הרדב"ז שכתב 'ובתנאי שלא ירבה בשמחה'.
ד. ולכן נראה, שבשעת דחק גדולה מאד, כפי שהיה השנה, ובפרט שדברים אלו מסורים לרבנים גדולי תורה, ובנוסף שהציבור מבין את הוראת השעה היוצאת הדופן, יש מקום להתיר לקיים נישואים בימים אלו עם כלי תזמורת.
יהושע ון דייק
♦
ב. ד.
בע"התגובה להשגה על ההשגה של הרב אישון שליט"א.
א. הרדב"ז השאיר פתח גדול להיתרים נוספים בכך שכתב "בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיוון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו". בכלל הזה, נתן הרדב"ז פתח להיתר ללא מגבלה כלל. ואכן הארכנו לבאר מדוע בזמן הרדב"ז, למרות היתרו הגורף, הוא התנה זאת במיעוט שמחה.
ואילו אצלנו הראנו, שהמשפחות מסרבות לקיים החתונה ללא כלי זמר. ופוק חזי, שגם כבו' לא יכול להעיד על קיום חתונה כזו שהתקיימה בימי הספירה בלא כלי זמר, בגלל מנהגי הספירה. והוכחנו בראיות רבות, מדוע בנידון דידן, שאין לך צער גדול מזה, ובחשש לביטול המצווה ולאיסורים רח"ל, אף הרדב"ז היה מודה, ואף כתב כן במפורש. וע"כ אדרבה, המקרה דידן נצמד להיתרו של הרדב"ז בעניין תספורת, ודון מיניה ואוקי באתרין לעניין נישואין, שיש בו אף ק"ו להיתר, שאם בדבר הרשות התיר בלא תנאי, כ"ש בדבר מצווה רבה, ובמקום שיכול שלא תתקיים המצווה בגלל הסכנה, שיתיר ללא תנאי.
ב. כל הפוסקים שהביא כבו' חיו בעבר, שלא נהגו לקיים חתונות גדולות באולמות שמחה, אלא בבתים או בחצרות או בחצרות בתי כנסת, ולכן קל מאד היה למצוא תאריך בימי הספירה (כר"ח וכיוצ"ב) שיתאים לחלק מהפוסקים, כפי שהביאו בתשובתם.
אך מה שכבודו מציע, ישיבות חדרי אוכל וכיוצ"ב, ניסינו בכל הכוח לקיים בצורה זו עד ימי הפסח, ואף כתבנו על כך תשובה ארוכה מדוע אין רצוי לדחות את הנישואין, ואכן ערכנו חו"ק לכמה מתלמידנו ברחוב הישוב, והם היו הרוב.
ואולם יש משפחות (מעטות) שמחכים לשמחה וחלמו על כך זמן רב, ולא הצלחנו להניאם מכך. ואז נשאלת השאלה, האם לדחות לכמה חודשים, או שמא שעת הדחק מתירה זאת, מטעמי שלום בית. וידוע עד כמה דאגו חז"ל על עניין שלום הבית, וע"כ אל יהי קל בעינינו עניין זה.
ג. אף אחד מהפוסקים שדנו, לא דנו על מצב של "פן ימות במלחמה ואיש אחר ישאנה". זו שאלה שהתחדשה בדורנו ב"ה, ואין לך שעת דחק גדולה, כלוחם בשעת מלחמה, שהוא וכלתו משתוקקים להינשא כמה שיותר מהר ולהקים בית נאמן בישראל.
ד. כפי שכתבנו, היתר זה מסור לחכמים, ולא לציבור הרחב, וע"כ בכה"ג אין לחשוש להשפעה שלילית בעניין שימור מנהגי ישראל. והראיה, הרבנים הראשיים לא פירסמו השנה, היתר כלל, ורק מי שבא לבקש באופן פרטי, ובא ושטח בפני הרשל"צ את סיבת בקשתו, קיבל היתר באופן פרטני. ואכן, מעט מאד חתונות נערכו בימים אלו. ולכן לא נראה שיש לחשוש לפגיעה בקדושת מנהגי ישראל הקדושים, אלא אדרבה, בהכרזת הרב בתחילת החופה, שקיום חופה זו הוא מפני שעת הדחק הגדולה כתוצאה מהמלחמה, בכך פורסם גם לאורחים הרחוקים מתורה ומצוות, תוקף מנהגי האבלות בימים אלו. ומהיוצא מן הכלל, למדים על הכלל כולו, שיש להישמר במנהגי ישראל הקדושים.
יהושע ון דייק
♦ ♦ ♦