היות שכל התאריכים המותרים לנישואין היו כבר תפוסים, הציעו בעלי האולמות לזוגות לערוך את הנישואין בימים אשר על פי מנהגם אין נושאים נשים: בימי בין המצרים (לאחר סיום מבצע עם כלביא) ובימי ספירת העומר (לאחר סיום מבצע שאגת הארי).
כמה זוגות פנו אלינו בשאלה האם, בגלל הנסיבות המיוחדות, נכון יהיה לקיים את הנישואין בימים אלו.
בפתח הדברים יודגש שהנכון לכתחילה שלא לדחות את החתונה ולקיימה בזמנה, גם אם משמעות הדבר הינה חתונה מצומצמת. להלן נדון בשאלה האם מחמת שעת הדחק ניתן להקל לזוגות שיעדיפו שלא לקיים את הנישואין במועד המתוכנן – לקיימם ברוב עם בימים בהם אסורים הנישואין על פי מנהגם.
♦
ימי ספירת העומר
מנהג ידוע ומפורסם שאין נושאין נשים בספירת העומר. המנהג מוזכר בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן רעח) וז"ל: "וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס".
עפי"ז טעם המנהג הוא מחמת מנהגי אבלות.
מנהג זה מופיע גם ברוקח (הלכות אירוסין ונישואין סימן שנה), ושם כתב שהטעם הוא משום שימים אלו הם ימי דין ועלולים לסכנה: "מנהג שאין נושאין בין פסח לעצרת לפי שימים אלו עלולים שנפל מגפה בתלמידיו של ר' עקיבא".
וכן כתב בשבלי הלקט (סדר פסח סימן רלה), וכן הוא ברבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מד טור ד) וז"ל: "ומה שאין אומרי' זמן י"א לפי שאין כאן הנאה ולא שמחה כפדיון שיצא מכלל נפל וקרא חדתא וזה מורה דין ליודעין כי העומר בא מהשעורי' כמו שקבלו רז"ל מן הכתוב שאמר ואם תקריב מנחת בכורים ליי' כי על הבאת העומר הוא מדבר... ואמרו כתיב הכא אביב וכתיב התם כי השעורה אביב והוא קרבן הסוטה שבאה משעורין מלשון סערת יי' ולכן אין כונסים נשים ומגדלים שפם".
מנהג זה לא הובא להלכה ברמב"ם, אך הובא בטור ובשולחן ערוך (או"ח תצ"ג), ובטור נקט שטעמו הוא מחמת האבילות על תלמידי רבי עקיבא: "נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך".
וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ב) בדעת השולחן ערוך.
♦
כשלא קיים פריה ורביה
הטור והשולחן ערוך לא חילקו בין מי שקיים פריה ורביה לבין מי שעדיין לא קיים, ומשמע שהמנהג שלא נושאים נשים הוא גם בשלא קיים פו"ר. וכ"כ הב"ח שם וז"ל: "נראה לי דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו אשה ובנים לנישואין שאינן של מצוה דבאבלות ישנה כזו שאינה אלא מנהג לא חילקו ביניהם".וראה במאמר מרדכי על השו"ע שם (ס"ק א), שתמה על לשון הב"ח, שאדרבה, העובדה שזו אבילות ישנה שאינה אלא מנהג היא סיבה להקל יותר במי שלא קיים פו"ר ולא להחמיר.
ונלע"ד לבאר שכוונת הב"ח היא שהיות שמדובר במנהג, אין אנו נכנסים לגדרי ההלכה מה גובר על מה: האם דיני אבילות על מצוות פריה ורביה או להיפך. המנהג מצוי במישור אחר, ולכן אין לשקול אותו מול חשיבות מצוות פריה ורביה. כפי שמותר לאדם לדחות את מועד הנישואין כדי שיוכל לקיימם באולם אותו הוא מעדיף, או עם התזמורת בה הוא מעוניין, ואין זה נחשב ביטול פריה ורביה, אף מותר לאדם לדחות את הנישואין מחמת המנהג שאין נושאים נשים בספירת העומר, ואין בכך משום ביטול פריה ורביה.
דוגמא לדבר: הכלל של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". עפ"י כלל זה מקדימים בפורים את קריאת התורה לקריאת המגילה, אך למרות זאת הנוהגים לקרוא בציבור את מגילת רות בשבועות, קהלת בסוכות ושיר השירים בפסח – מקדימים את קריאתן לקריאת התורה.
וטעם הדבר הוא משום שקריאת מגילת אסתר היא חובה, וע"כ חל לגביה הכלל של תדיר ושאינו תדיר, אך קריאת שאר המגילות הינה מנהג, וע"כ ניתן להקדימה מחמת חביבותה.[1]
וכן כתב המשנה ברורה שם (ס"ק א) שאין חילוק בין נישואין של מצווה כגון שאין לו אשה ובנים או יש לו, כי כן פשט המנהג במדינתו שלא לחלק
אולם בתשובת הרדב"ז (חלק ב סימן תרפ"ז) כתב: "וכן מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון /כגון/ שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא".
וכן מביא הפרי חדש (או"ח סימן תצ"ג סעיף א) בשם הר"מ לונזאנו: "נוהגים שלא לישא אשה. בזמן שיש שם סיבה כגון שלא קיים פריה ורביה או מי שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בזה לא חיישינן למנהגא ונושא אשה, ובתנאי שלא ירבה בשמחה, הר"ם לונזאנו בספר שתי ידות [נא, ב).[2] והנה למי שלא קיים מצות פריה ורביה הדבר ברור להתיר, והרי הרא"ם [שו"ת סימן יד] התיר משום מצות פריה ורביה ליקח שתי נשים שלא גזר על כך רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל, ואף דמהר"י מינץ סימן י' פליג עליה, הכא דלא הוי אלא מנהגא בעלמא יש להתיר בפשיטות וכן נוהגין".
עוד יש לציין לשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן רז) שהביא את הישועות יעקב (סימן תצג) שהקל בנישואין בימי העומר למי שלא קיים פו"ר. והמעיין בישועות יעקב שם יראה שהוא מסתמך על הר"מ ליזאנו דלעיל, שכאמור לעיל העתיק את תשובת הרדב"ז.
הרי שהם סוברים שהמנהג שלא לשאת נשים הוא מחמת השמחה שבכך, וע"כ התירו נישואין למי שלא קיים פריה ורביה, בתנאי שלא ירבה בשמחה.
על תשובת הרדב"ז הזו הסתמך בשו"ת יביע אומר (חלק ה או"ח סימן לח) שם הובאה השאלה הבאה: "נשאלתי אם מותר לערוך חופה וקידושין בתוך ימי ספירת העומר כשהחתן, אשר טרם קיים מצות פריה ורביה, ממהר לנסוע למדינה אחרת כי ירט הדרך לנגדו, וקיים חשש ג"כ שאם לא יעשו הנישואין מיד יתבטל השידוך לגמרי".
בתשובתו הוא מסתמך על תשובת הרדב"ז הנ"ל, וכן מביא מרבני מצרים שהתירו: מהר"א חזן בשו"ת תעלומות לב (ח"ד סימן לה) ובספרו נוה שלום (סימן תצג), וכן מהרי"ט ישראל בספר מנהגי מצרים (דף ה ע"א), ועפי"ז מסיק: "סוף דבר הכל נשמע שאם יש צורך ושעת הדחק רשאים לערוך נישואין בחופה וקידושין בתוך ימי הספירה, אם עדיין לא קיים החתן פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו, וכיו"ב. ואם אפשר טוב לעשות הנישואין בר"ח אייר, לצרף דעת המתירים בזה. והכל לפי ראות עיני הדיין לקבוע אם הדבר בגדר שעת הדחק או לא, והיה ה' עם השופט".
ויש להעיר שהוא לא ציין את התנאי שלא ירבה בשמחה שהובא בתשובת הרדב"ז הנ"ל[3]. והמעיין בתשובות רבני מצרים דלעיל יראה שגם הם הסתמכו על תשובת הרדב"ז הנ"ל, ובספר מנהגי מצריים ציין להדיא את התנאי שלא ירבה בשמחה.
ויתכן שהגר"ע יוסף לא התייחס לכך משום שהשאלה שנשאל היתה האם מותר לערוך חופה וקידושין בנסיבות אלו, ועל כך השיב שהדבר מותר. הוא לא התייחס לשאלה כיצד יש לנהוג בחתונה זו בכל הנוגע לשמחה, משום שעל כך לא נשאל, אבל ברור שלו היה נשאל, היה מורה שלא להרבות בשמחה, בהתאם לדברי הרדב"ז שעליו בנוי ההיתר.
♦
באור שיטת הרדב"ז
כאמור, הרדב"ז התנה את היתר הנישואין בימי הספירה למי שלא קיים פו"ר בכך שלא ירבה בשמחה. וצ"ע למה הוא מתכוון בתנאי זה.שהרי בפשטות בעצם הנישואין יש כבר ריבוי שמחה, כפי שכתב הטור (או"ח תצ"ג): "נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי". וכן הוא במשנה ברורה שם. ומטעם זה התירו להחזיר גרושתו "שאינו כל כך שמחה".
ונראה שהרדב"ז סובר שבנישואין עצמן אין ריבוי שמחה, אך כאשר משתמשים בכלי זמר וניגון בנישואין הרי זה ריבוי שמחה האסור.
וכן יש להוכיח מתשובה אחרת של הרדב"ז, העוסקת בשאלה האם מותר לאבל בתוך שנה על פטירת אביו לעשות סעודה לאחר המילה. וז"ל של הרדב"ז שם: "כללא דמלתא בסעודות שקודם המילה אין ראוי לו לעשות ולא ליכנס להם, אבל סעודה שלאחר המילה היה מותר, ובלבד שלא יביא כלי זמר ומיני ניגון, דאפושי בשמחה אסור, וכן מותר לו ליכנס בסעודה כזו, כיון דאיכא מצוה וליכא שמחה כולי האי משום צערא דינוקא, מותר".[4]
הרי שהוא סובר שאפילו בסעודת מילה, אם יש כלי נגינה נחשב הדבר לריבוי שמחה האסור לאבל, וכ"ש בסעודת נישואין.
ויש להביא ראיה לשיטה מדברי ספר חסידים (סימן תקלו) שכתב: "אחד צוה לבנו לעשות נשואין לאחר שלשים יום למיתתו ואמר החכם לעשות כאשר ציוה אבל כלי שיר לא ישמע בבית".
אמנם בשו"ת יביע אומר (חלק ז יו"ד סימן מא) כתב על כך: "ואפשר ששם הכוונה על הבית שנפטר שם, שהנשמה כל י"ב חודש עולה ויורדת (שבת קנב ב). ובזוה"ק פר' ויחי איתא שהולכת לה מן הקבר אל הבית ומן הבית אל הקבר. וע' בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' מז). ע"ש. אבל כשהנישואין נעשים באולם - שמחות או בבית הכנסת שפיר דמי".
אך גם לדבריו יש לומר שבאבילות הספירה, שהיא אבלות של עם ישראל כולו, הרי גם אולם השמחות או בית הכנסת כמוהו כבית האבל.
ובספר נהר מצרים (אבילות סימן קנח) כתב להדיא שהמנהג במקומם שאין מנגנים בכלי זמר בנישואין המתקיימים בתוך אבילות י"ב חודש של החתן: "וכן נמנעים מלישא תוך י"ב חודש על אב ואם, אם לא מתוך דוחק והכרח גדול, אבל בלי ניגונים ומנגנים ומשוררים כלל, ומנהגם נכון הוא".
מפורש, אפוא שמנהג מצרים, מקומו של הרדב"ז, היה שבתוך י"ב חודש על אב ואם, כאשר יש צורך לשאת אשה, עושים זאת בלא כלי נגינה. וא"כ ברור שלכך התכוון הרדב"ז גם בנידון דידן כשהתנה את הנישואין בימי הספירה בכך שיהיה זה בלא שמחה יתירה.
אכן רבים מהפוסקים חולקים וסוברים שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר, וכפי שהביא בכנסת הגדולה (הגהות טור אבן העזר סימן סה): "והמנהג פשוט להביא מנגנים בתוף ובכינור מינים ועוגב לשמחת חתן וכלה, וראיתי העם נוהגים עכשיו בקושט' שכשיש שם שום אבל תוך שנה שהוא קרוב לחתן ולכלה שאין מביאים מנגנים בחופה, ויראה שאין להם סמך דהיאך ידחו שמחת חתן וכלה מפני האבל דהא מעבירין את המת מלפני הכלה, ועל זה סמכתי בחופת בני ה"י שמתה אימו תמ"ה ונשא אשה תוך שנתה והבאתי מנגנים. אחר זמן רב מצא(י)תי בדרשות מהרי"ל ז"ל הלכות עירובי חצירות הובא שם אגב גררא שפעם אחד מתה מושלת המדינה ולכבודה ציווה המושל שלא לנגן בכל המדינה אותה השנה בשום כלי שיר, ואירע להיות נישואין ביישוב אחד תחת ממשלתו תוך אותו השנה, ושאלו ממהרי"ל אם יעשו הנישואין בלי כלי זמר, והורה להם שלא יעשו הנישואין כלל בלי כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, ואי אי איפשר במקומם ילכו למקום שאפשר, וכן עשו שהלכו שלוש פרסאות ועשו שם הנישואין בכלי זמר. ע"כ. צא ולמד כמה הפליג הרב ז"ל שלא לעשות הנישואין בלא כלי זמר".
אך עכ"פ שיטת הרדב"ז היא שבזמן אבילות נושאים נשים בלא כלי זמר, וכאמור, כן היה המנהג במצרים.
♦
דעת השולחן ערוך והרמ"א
והנה בשולחן ערוך (או"ח סימן שלח סעיף ב) פסק: "יש מתירים לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות".ובאר המשנה ברורה שם: "דאיסור השמעת קול בכלי שיר אינו אלא איסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר ואמירה לא"י ג"כ אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות ובמקום מצוה היא דאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר ושרי וכנ"ל בסימן ש"ז ס"ה ע"ש ויש מקומות שנהגו להחמיר בזה אם לא שהכינום לזה מע"ש ולא יאמר לו בשבת כלום או שבא מעצמו לנגן [כה"ג]".
הרי שדעת השולחן ערוך שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר – דלא כרדב"ז.
כשולחן ערוך סובר גם הרמ"א, אשר הוסיף שם: "ואפי' לומר לגוי לתקן הכלי שיר, שרי משום כבוד חתן וכלה, אבל בלא"ה, אסור".
ובאר המגן אברהם (ס"ק ד) שאף שיש כאן חשש מלאכה דאוריתא, הכריע הרמ"א להיתר בהסתמך על המהרי"ל שהביא הכנסת הגדולה דלעיל, וז"ל: "ואפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה דאיתא במהרי"ל שפעם א' גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת לעשות שם החתונה כדי לנגן בכלי שיר".
וראיתי במאמרו של הרב יהושע ון דייק שליט"א[5] שהוכיח מפסק השולחן ערוך ומדברי המהרי"ל שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר, ומתוך כך נדחק בהסבר דברי הרדב"ז, וכתב "ושמא כוונת הרדב"ז והר"מ לונזאנו במיעוט שמחה היא שאין הכוונה שלא יהיה כלי שיר כלל אלא ימעטו בכלי שיר, וזה מספיק להגבלה של 'ובתנאי שלא ירבה בשמחה'".
בדבריו אלו התעלם הרב ון דייק שליט"א מדברי המגן אברהם, הכותב במפורש בהמשך דבריו שם שהרדב"ז חולק על היתרו של השולחן ערוך לומר לגוי לנגן בשבת בשמחת נישואין "ורדב"ז ח"א קל"ב כתב שבארצו נהגו לאסור לומר לעכו"ם לנגן ומיהו אם בא העכו"ם ונגן מעצמו אין מוחין לו ומדינא מותר לומר לו בע"ש שינגן בשבת כיון דישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואם יש לחוש להערמה יש לעשות גדר גם בזה עכ"ל כ"ה".
הרי לנו מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א, הסוברים שלא ניתן לקיים שמחת נישואין בלא כלי נגינה, לבין הרדב"ז, הסובר שהדבר אפשרי. אשר על כן לא נכון יהיה לדחוק בהסבר הרדב"ז כדי להתאימו עם פסק השולחן, ויש לפרשו כפשוטו, שהתיר בימי הספירה נישואין למי שלא קיים פו"ר, בלא כלי נגינה כלל.
♦
ההשוואה להיתר נישואין לאבל תוך ל'
הרדב"ז למד את היתרו מההיתר למי שלא קיים פו"ר לשאת אשה בתוך שלושים לאבלו, כמפורש ברמ"א (יו"ד סמן שצב סעיף ב).ויש לבאר מדוע כל חבל הפוסקים הגדול החולק על הרדב"ז לא למדו משם להתיר גם בספירה נישואין למי שלא קיים פו"ר.
וכבר הקשה כן בספר כרם שלמה (או"ח סימן תצ"ג), והביא לכך שני הסברים: "דאיתא בא"ח בב"י סימן תקנ"א מה שנוהגים שלא לישא אשה כלל אפילו מי שאין לו אשה ובנים משום דלא מסמנא להו מילתא ע"כ' א"כ י"ל דגם בימי הספירה לא מסמנא מילתא. גם יש לחלק דבאבל הוא לבדו אבל בימים האלה הוא כעין אבלות דרבים ולא מקילינן".
לכך יש להוסיף את ההבחנה שהבאנו לעיל בין מנהג לבין הלכה, ועל פיה יש לבאר גם כאן שאף שמבחינת גדרי ההלכה מצוות הנישואין למי שלא קיים פו"ר ומצוות שמחת הנישואין בנישואין אלו דוחה את האבלות, מכל מקום, המנהג שנהגו גובר על כך, משום שאין נכנסים בו לגדרי ההלכה.
הרמ"א לא התנה את ההיתר בכך שהחתונה תהיה במיעוט שמחה, וראה בתשובת חת"ס (חלק ב' יו"ד סימן שמח) שכותב שמצות שמחה דוחה לאיבול, אלא כשעברו ימי המשתה חוזר להשלים. ולכאורה קשה, לשיטת הרדב"ז שהשווה בין נישואין בימי הספירה לבין נישואין בתוך שלושים לאבלו, מדוע התנה זאת במיעוט שמחה.
אך לאמור לעיל לא קשה מידי, שהרי המנהג במקומו של הרדב"ז אכן היה שנישואין אפילו בתוך י"ב חודש, וכ"ש בתוך ל' – יהיו בלא כלי נגינה, ובהתאם לכך התיר נישואין בספירה למי שלא קיים פו"ר – ג"כ בלא כלי נגינה.
♦
סיכום
מהאמור עולה שאין מי שמתיר לקיים נישואין בריבוי שמחה בימי הספירה בהם נהגו לאסור נישואין.השו"ע והרמ"א לא התירו נישואין בימי הספירה גם לא למי שלא קיים פו"ר, משום שהם סוברים שאין שמחת נישואין אלא בכלי שיר, ובימי הספירה אין לנגן בכלי שיר בשמחת נישואין.
הרדב"ז גם הוא סובר שאין לנגן בכלי שיר בשמחת נישואין בימי הספירה, אלא שהוא חולק על הכלל שאין שמחת נישואין אלא בכלי שיר, ולשיטתו ניתן לקיים את שמחת הנישואין למי שלא קיים פו"ר בלא ריבוי שמחה, דהיינו בלא כלי שיר.
על כן לענ"ד אין להתיר קיום נישואין בימי אלו עם תזמורת כנהוג – גם אם מדובר בחתן שלא קיים פו"ר.
אכן, היות שהשו"ע פסק שאם עבר וכנס אין עונשים אותו הרי שאם, למרות מה שנאמר להם, יחליטו הזוג בכ"ז לקיים את הנישואין בימי הספירה וימצאו רב שיסדר להם חו"ק – יוכלו לקבל תעודת נישואין ככל זוג אחר.
ימי בין המצרים
איסור הנישואין בימי אבילות החורבן נזכר בברייתא במסכת יבמות (מג ע"א): "קודם הזמן הזה, העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין!".
ומבואר שם בסוגיית הגמרא ובראשונים שהאיסור מתחיל בר"ח אב.
דין דומה מופיע במשנה במסכת תענית (יב ע"א) בנוגע לתעניות גשמים, לאחר שעברו ימי התענית ועדיין לא ירדו גשמים: "עברו אלו ולא נענו - ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה, באירוסין, ובנישואין".
וכתב שם הר"ן (ה ע"ב בדפי הרי"ף) בשם רבינו האי גאון שאיסור הנישואין אינו כולל מי שאין לו אשה ובנים, שאז הנישואין הם מצווה ומותרים: "מדקא משוינן בנין נטיעות ארוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת ארוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אישה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואף על פי שהוא שמחה מותר".
דברי הר"ן בשם רבינו האי גאון הובאו ע"י הבית יוסף (סימן תקנ"א). וכתב הבית יוסף שאף שרבינו האי אמר את דבריו לעניין תעניות גשמים, משמע לכאורה שהוא הדין לתשעת הימים שמראש חודש אב ועד תשעה באב, שהאיסור בהם חמור פחות מאשר בימי תעניות הגשמים. ועל כן גם בהם יהיו מותרים הנישואין למי שאין לו אשה ובנים: "ואף על גב דלענין עברו תעניות ציבור ולא נענו מיירי משמע לכאורה דהוא הדין מראש חודש עד תשעה באב דהני תרתי זמני כי הדדי נינהו. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל אפילו מי שאין לו אשה ובנים משום דלא מסמנא להו מילתא ואף על פי שהיה אפשר דרב האי לא אמר אלא בעברו תעניות ציבור ולא נענו אבל מראש חדש עד תשעה באב חמיר ואף על פי שאין לו אשה ובנים אסור אי משום דהאי זימנא חמיר טפי אבלותא דידיה ואי משום דזמן קצר הוא ולא דמי לעברו תעניות ציבור ולא נענו דהוי זמן ארוך טובא מכל מקום התוספות פרק קמא דמגילה (ה: ד"ה ממעטין רוצה) כתבו על עברו תעניות ציבור דחמירי מתשעה באב שמארסין בו".[6]
עוד יש להביא ראיה להיתר למי שלא קיים פריה ורביה מדברי ר"ת, שהתיר לאבל על אביו ואמו שלא קיים פריה ורביה לשאת אשה בתוך השלושים: "אומר ר"ת דמי שאין לו בנים מותר לישא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פריה ורביה אלא בבעילה אבל תוך ז' ימי אבילות אסור לכנוס".[7]
וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן שצב סעיף ב).
ומפורש בדברי ר"ת בתוספות שם שלעניין זה מחמירים באבילות חדשה יותר מבאבילות החורבן שהיא אבילות ישנה, ומכאן שאם מתירים נישואין בתוך שלושים למי שלא קיים פריה ורביה, כ"ש שיש להתיר נישואין בתשעת הימים למי שלא קיים פריה ורביה.
פסיקת ההלכה
לעניין נישואין בימי תעניות הגשמים כשעברו ולא נענו, פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך שיש להתיר זאת למי שלא קיים פריה ורביה. וזו לשון הרמב"ם: "עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים, וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה".[8]לעניין נישואין בתשעת הימים, לעומת זאת, נחלקו הרמב"ם והשולחן ערוך.
מדברי הרמב"ם נראה שהוא לא פוסק להלכה את הברייתא במסכת יבמות, והוא סובר שמותר לשאת אשה בתשעת הימים ואפילו בתשעה באב עצמו.[9] שיטתו של הרמב"ם תואמת את האמור לעיל שהאבילות בתשעת הימים קלה יותר מזו שבימי התעניות.
אולם מדברי השולחן ערוך משמע שהוא החמיר יותר בתשעת הימים מבימי תעניות הגשמים ואסר נישואין אף למי שקיים פירה ורביה. וזו לשונו של השולחן ערוך: "מר"ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים, ואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות (ולצורך מצוה הכל שרי) (ר"ן ספ"ק דתענית); ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר".[10]
כאן לא הזכיר, אפוא, השולחן ערוך את ההיתר למי שלא קיים פריה ורביה. ומשמע בפשטות שהוא חזר בו ממה שכתב בבית יוסף.
אכן, יש הסוברים שהעובדה שהשולחן ערוך לא הביא פרטי הלכות שכתב בבית יוסף אינה מעידה בהכרח שחזר בו מדבריו בבית יוסף, ויתכן שהוא סמך על הכתוב שם.[11] אם נאמר כך הרי שיתכן שלהלכה סובר השולחן ערוך שמי שלא קיים פריה ורביה מותר לו לשאת אשה בתשעת הימים.
עוד יתכן לומר שאף שמן הדין הדבר אמור היה להיות מותר, בכ"ז לא הזכיר את ההיתר, משום שהמנהג הוא לא לשאת נשים בימים אלו משום "דלא מסמנא להוא מילתא". כלומר, שאילו ימים שאין בהם מזל טוב – כפי שכתב להדיא בבית יוסף.
על דברי המחבר כתב הרמ"א: "ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב (מנהגים)".
ובמשנה ברורה שם הוסיף: "היינו אפילו מי שלא קיים פו"ר" וכתב בשער הציון שמקורו בדרך החיים, אך הוסיף שמדברי השולחן ערוך אין ראיה לכך, "ואולי מצא באיזה מקום".
ובאמת צ"ע בדברי הדרך החיים, שהרי הרמ"א עצמו כתב שם שלצורך מצוה הכל שרי, ומשמע שהוא סובר שמן הדין מותרים אף נישואין כשזה לצורך מצוה, כגון שלא קיים פריה ורביה[12], ואף אם נאמר שנהגו לאסור מחמת "דלא מסמנא להוא מילתא", כפי שכתב הב"י[13], זהו לכאורה רק בתשעת הימים, עליהם נאמר "דריע מזליה"[14], ולא על ימי בין המצרים שקודם לכן.
אך בערוך השלחן (שם סעיף ז) כתב שטעמו של הרמ"א האוסר נישואין כבר מי"ז בתמוז הוא משום שאינו סימן טוב, וא"כ הוא סובר שהטעם של "לא מסמנא להוא מילתא" שייך כבר מי"ז בתמוז[15]. אם כך הדבר יובן מדוע המנהג לאסור כולל גם מי שלא קיים פריה ורביה, משום שכפי שכתב הבית יוסף, הטעם של מצווה יש בו כדי להתיר מה שנאסר מחמת דיני אבילות, אך לא מה שנאסר מחמת שאינו סימן טוב.
♦
האם ניתן להתיר לאשכנזים בשעת הדחק
דעת המחמירים:בשו"ת שבות יעקב[16] נשאל האם מותר לאלמן שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה לשאת אשה בין המצרים. השבות יעקב אוסר זאת באופן גורף:
תשובה: אף דלכאורה היה נראה לצדד להקל בזה דהא אפי' באבילות גמור הקילו חכמים לישא תוך שלשים משום מצות פ"ו או אין לו מי שישמשנו כמבואר בי"ד סי' שצ"ב וכ"ש באבילות ישנה דלא חמיר כולי האי דיש להקל גם בתשובת חינוך בית יהודה סי' ק"א פסק הלכה למעשה מה"ט לישא תוך ימי ספירה אחר ל"ג בעומר מהני טעמי אף למנהגנו שאסרינן בתספור וה"ה לנשואין וע"ש דבריו באורך וסיים ובפרט ששמענו שהמנהג כן בכה"ג להתירו ע"פ גדולים עכ"ל
ואני אומ' אם קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה שהרי להדיא כתב הר"ן ספ"ק דתענית והובא ג"כ בב"י בא"ח סי' תקנ"א וז"ל ומה שנוהגין שלא לישא אשה כלל אפי' מי שאין לו אשה ובנים משום דלא מסמנא להו מילתא עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דלענין אבילות חדשה מקילין מ"מ באלו ימים אין להקל כלל משום דלא מסמנא מילתא עכ"ל וסימנים מילתא כדאמרינן בית תינוק ואשה יש סימן ומה"ט אין משיאין אלא בחדוש לבנה
ובלאו האי טעמא נ"ל לחלק בענין אחר דדוקא באבילות יחיד מקילין אצלו לפי שלא קיים מצות פ"ו או שאין לו מי שישמשנו מקילין לו לבדו משא"כ באלו הימים שהוא אבילות דרבים אף על פי שראוי להקל לו מ"מ ע"י נשואין גם שאר הקרואים ומזומנים יבאו להקל ע"כ כולי האי לא מקילין לרבים נגד המנהג כיון דלגבייהו אין כאן הכרח כלל
וזכרני שפעם אחת היקל חכם אחד בענין הנשואין תוך ימי ספירה נגד המנהג ולא עלתה זיווגם יפה לכן נ"ל דשומר נפשו ירחק מנשואין בימים כאלו אף שיהיה הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא ולא לבטל המנהג בפרהסיא נ"ל הקטן יעקב.
הרי שאסר הן מחמת שאלו ימים שאין בהם סימן טוב, הן מחמת שאף שלחתן עצמו היה מקום להקל משום שלא קיים פריה וריבה, אין בכך בכדי להקל לשאר הקרואים והמוזמנים, והן מחמת שיש סכנה בביטול המנהג "וחמירא סכנתא מאיסורא".
בבני יששכר (מאמרי חודש תמוז - אב מאמר א) הוסיף בהסבר הדברים כיצד זה נבטל מצווה דאוריתא של פריה ורביה מחמת "דלא מסמנא מילתא": "דהנה אמרו בגמ' משחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים וכו' עיין שם בגמ' [ב"ב ס ב], הנה עכ"פ בימים האלה שהם עיקר ימי וכו' (יהפכם הש"י לששון ולשמחה) ודאי דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים אפילו לא קיים פריה ורביה, נ"ל".
בשו"ת אמרי יושר[17] אוסר נישואין בימי בין המצרים אף אם הם נועדו למנוע מכשול, וזאת הן מחמת הסכנה שבדבר, כדברי השבות יעקב, והן מחמת החובה לשמר את מנהגי ישראל.
האמרי יושר מבחין בין המנהג המופיע ברמ"א שלא לשאת במחצית השניה של החודש, כאשר הלבנה הולכת ומתמעטת, לבין המנהג שלא לשאת נשים מי"ז בתמוז:
ע"ד שאלתו אם יש להקל לעשות נשואין בימי הספירה ומי"ז בתמוז ואילך במקום שיש חשש לבל יבואו לידי מכשול ע"י עיכוב הנשואין. בעניותי אין להקל כלל בזה אף שראיתי בס' נחל אשכול שכ' דבאשכנז אין חוששין למנהג שכ' רמ"א סי' ס"ד באה"ע שלא לעשות נשואין רק במילוי הלבנה מחמת חשש מכשול בעיכוב החופה אבל ל"ד לנ"ד דבימי הספירה ומי"ז בתמוז היא מחמת איסור אבילות. אף שכ' הר"ן הובא במג"א סי' תקנ"א דהיא משום דלא מסמני מילתא מכ"מ שורש הדבר היא ענין זכר אבילות משא"כ במילוי הלבנה שהיא רק לסימן טוב ואין בזה דררא דאיסורא כלל. וגם שם באה"ע סי' ס"ד כתב רמ"א וכן נהגו ובימי הספירה ומי"ז תמוז ואילך כתב וכן נהגין ויש חילוק גדול בין הלשונות הנ"ל כמ"ש מג"א סי' ת"ץ וע' פ"ת אה"ע סי' ס"ד ס"ק ה' בשם המקנה[18]. וכמה גדול כח המנהג מבואר בריש כתובות דלא בטלו תקנתא דבתולה ניסת ליום הרביעי אף בחשש איסור דתבעל לטפסר תחילה...
ומהגם דכתב בשבו"י ח"ג סי' ל"ה הובא בבה"ט סי' תצ"ג ושע"ת סי' תקנ"א ס"ק ט' דבימי הספירה וי"ז בתמוז ואילך נשואין בימים האלו יש חשש סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא יעו"ש ובפרט בזמנינו שהדור פרוץ אין ליתן יד להקל במנהגי ישראל אשר יסודתם בהררי קודש וכתוב הדר הוא בשלחן ערוך אשר הוא תורה לכל ישראל:
וכן פסק להחמיר בספר דעת משה[19]. הנידון שם היה המקרה הבא: "איש אחד עשה התקשרות עם בתו הבתולה עב"ג, ע"מ שיסעו לארץ ישראל, ועתה בא עת פקודתם לנסוע בימי בין המצרים, והוא שעת הדחק כי אם לא יסעו עתה יהיה נדחה הדבר, ומי יודע עד כמה מחמת כי שעת חירום הוא. לכן רוצה אביה לעשות נישואין להם בכדי שיראה יום חופת בתו היחידה. גם מחמת דכבר עשאו נישואין עפ"י החוק הממשלה בכדי שיהיה תעודת נישואין לרשיון המסע שניהם יחד, וידוע כי יהיה מזה כמה מכשולים אם לא תהיה הנשואין כדת של תורה כי זה הוי פלג אשתו, לכן שואל להתיר לו לעשות נישואין בימי בין המצרים עוד קודם ר"ח אב בצנעא בפני עשרה אנשים כלי כלי זמן ובלי ריקוד".
בשאלה מובאים אפוא שלושה נימוקים להקל: א. רצונו של אבי הכלה להיות נוכח בחופת בתו היחידה. ב. חשש מכשול אם לא יהיו נשואים כדמו"י. ג. הנישואין יהיו בצנעא בפני עשרה אנשים, בלא כלי זמר וריקוד.
כאמור, בדעת משה דחה את הנימוקים הללו.
בנוגע לרצונו של האב להיות נוכח בחופת בתו כתב: "וכי הרשות נתונה לנו בשביל למלאות מאוי נפש כל אחד, לרמוס ח"ו על מנהגי ישראל המובא בפוסקים ראשנים... וכל אלו מנהגים יסודותם בהררי קודש וחלילה להקל להם ולזוז מהם אף זוז כ"ש".
בעניין חשש המכשול כתב בדעת משה לרב שביקש לסדר להם חו"ק, שאף שחז"ל אומרים (עירובין לב ע"ב): "ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה", כבר כתבו תוספות (שם ד"ה ולא) שאין זה אמור כאשר החבר הוא הגורם לחטוא, ואילו במקרה זה הכלל הוא ש"אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". ועוד כתבו תוספות שם שהתירו איסור קל רק לצורך מצווה דרבים, וזה לא שייך בנידון דידן.
ומתוך זה הוא מסיק:
ובנדון שלנו הלו פשטה התקנה בכל ישראל, ומנהג כזה אין לו התירה, כמבואר במג"א סימן תקנ"א סק"ז. ומבואר בעקידה שער ק שרצו להתיר איזה איסור כדי להציל רבים מאיסור חמור, והשיב חטא קטן שנעשה ברשות ב"ד הוא חטאת כל הקהל.
ולכן אני מזהירו לטובתו שלא יהין ח"ו לסדר קידושין בבין המצרים שלא יהיה בכלל פורץ גדר וכו', ובכה"ג בודאי אין אנו אחראין לעוברי עבירה ויבא בעל הכרם וינטור כרמו שלא יכשלו ח"ו בני אדם ברשת היצה"ר ומעתה יהפוך ה' הימים הללו לששון ולשמחה.
בהתאם לדברי השבות יעקב הנ"ל רצה גם רבי חיים חזקיה מדיני בספרו שדה חמד (מערכת בין המצרים אות יד) לאסור על נישואי אלמן ואלמנה לאחר י"ז בתמוז: "הוה עובדא באלמון שבא לישא אלמנה והיה מן הצורך לעשות החופה אחר י"ז בתמוז (קודם ר"ח אב) עפ"י כמה טענות ואמתלאות שהיו בנדון הלז מצד האלמון ומצד האלמנה, והנה לא מצאתי מקום להתיר עפי"ד הפוסקים דמסתמא ודאי מנהג זה איתיה גם באלמון ואלמנה, וכן מתבאר מדברי הגאון שבות יעקב בח"ב סימן לה, ואפילו למי שלא קיים פו"ר או אין לו מי שישמשנו כתב שומר נפשו ירחק ואין זיווגם עולה יפה עי"ש, ולא ראיתי שכתבו להקל בזה כי אם למחזיר גרושתו... ומי ירים ראש להקל נגד מנהג הפשוט, ואף כי הפצירו בי מאד האלמון והאלמנה עפ"י אמתלותיהם לא סמכא דעתי העניה להתיר מה שלא מצאתי מפורש".
אכן למעשה שם הוא התיר זאת, אחרי שנתברר שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז לא נתפשט באותו מקום.
דעת המקלים:
בערוך השולחן שם כתב, שאף שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז: "אם הדבר מוכרח לישא בימים אלו – יש להתיר לפ"ז, אך בשבוע שחל בה תשעה באב וודאי אסור".
וקצ"ע על הערוך השולחן שלא הזכיר כלל את השבות יעקב שהחמיר בכך. ושמא סבור ערוך השולחן שהשבות יעקב אסר משום שבנידון שלפניו לא היה מדובר במצב בו "הדבר מוכרח", אך אם היה הדבר מוכרח גם השבות יעקב היה מקל. אך עכ"פ ערוך השולחן לא פירט בדבריו מה מוגדר "הדבר מוכח", וכן האם הוא מתיר רק את הנישואין עצמם או גם את שמחת הנישואין.
בשו"ת מצפה אריה[20] התיר נישואין לאחר י"ז בתמוז כאשר לא קיימו עדיין פריה ורביה ובנסיבות בהן היה חשש שיתבטלו השידוכין.
הוא נשאל אודות המקרה הבא: "אשר קבעו זמן חתונה ביום א' שהוא כ"ד תמוז, ולא עלה על דעתם שאין לעשות נישואין בין המצרים, וכבר שלחו איינלאדונגען (=הזמנה) כמנהג בעתים הללו, ויש חשש שאם ידחו הנישואין עד לאחר הצום ידחה השידוך לגמרי. אם יש להתיר לעשות הנשואין בזמן הקבוע".
לאחר שהוא מביא את דברי השבות יעקב, הוא דן להקל בנידון שלפניו משום חשש ביטול השידוכין, וכפי שמצאנו שהרבה חששו חז"ל ותקנו קנסות כנגד ביטול שידוכין. ומה עוד שיש חרם מהקדמונים שלא לבטל שידוכים. מעבר לכך הוסיף שיש לומר שהמנהג שלא לישא מי"ז בתמוז היינו שאין לקבוע את זמן הנשואין בימי בין המצרים, אבל כשלא ידעו מהמנהג או שטעו בחשבון אין לעכב את הנישואין בשביל זה.
והוא מסיק:
והנה בנ"ד לעשות מעשה בדבר מה שהשבות יעקב החמיר קצת קשה, דרב חילו של הגאון ז"ל, מ"מ י"ל דבענינים כאלו לא כל הזמנים שוים ואין לדמות מצב דורנו לדורו של הגאון ז"ל.
גם מ"ש הגאון ז"ל כיון דלא מסמנא מילתא חמירא סכנתא מאיסורא לפע"ד הפריז קצת על המידה, דהיאך אפשר לומר באין לו אשה ובנים דמצוה לכונסה דאיכא בזה סכנא ח"ו, הא שומר מצוה לא ידע דבר רע... וגם י"ל דבעובדא דידיה לא היה חשש שיתבטלו השידוך משא"כ בנ"ד.
סיומא דהך מילתא, אם לפי ראות עיני כ"ת נחוץ לעשות הנשואין בזמן המוגבל הנ"ל גם אנכי נותן הסכמתי לזה רק בלי כלי זמר ובלי הרבה קרואים רק מנין מצומצם.
גם בשו"ת לב אריה[21] פסק להקל לערוך נישואין במתכונת מצומצמת בנסיבות בהן היה חשש לביטול השידוכין.
לפניו הובא המקרה הבא: "בחור שקיבל ידיעה בעשרים בתמוז משר הצבא שעליו לנסוע בשבעה לחדש אב למרחקים לשרת בצבא על משך שנתיים ורוצה לישא ארוסתו קודם נסיעתו, אם מותר לישאנה קודם השבוע שחל בו תשעה באב או לכל הפחות קודם ראש חדש אב".
לאחר שהוא מביא את הדיון בעניין היתר נישואין למי שלא קיים פריה ורביה, ואת דברי ערוך השולחן הנ"ל, הוא מסיק: "לענין דינא דמשבעה עשר בתמוז דהוי רק חומרא בעלמא מותר גם לדעת הב"י והרמ"א במקום מצוה היכא דאין לו אשה ובנים, ולא כתבו דינם רק מראש חדש אב ואילך או בשבוע שחל בו תשעה באב וכמו שכתב בשער הציון שהבאתי בתחילת דברינו דלא מוכח מהשו"ע לאסור אף במקום דאין לו אשה ובנים מי"ז בתמוז עד ר"ח אב כיון דשם האיסור רק מחמת המנהג ובנידון דידן דיש עוד צד להקל מטעם כיון שנוסע למרחקים על משך שתי שנים דיש חשש ביטול שידוכין נראה דיש להתיר הנשואין קודם ר"ח, ובכדי שלא לבטל המנהג בפרהסיא עד כמה שאפשר נראה דיעשו הנשואין בלא סעודה ולא בבית הכנסת אלא בבית שאין קבוע לכך ושאין כל כך רבים מצויין שם".
הרי שהוא חולק על השבות יעקב וסובר שאין מקום לאסור מי"ז בתמוז במקום מצווה כשלא קיים פריה ורביה, וכ"ש בנידון שבשאלה שיש חשש לביטול השידוכין אם יידחו הנישואין בשנתיים.
יש לציין שמדובר כאן בנסיבות של שעת הדחק גדולה ביותר, שבלא ספק נכנסות לגדר "דבר מוכרח", ובכל זאת התיר הלב אריה רק בלא סעודה ובלא נוכחות רבים.
וצ"ע האם הגבלה זו של חתונה מצומצמת ביותר כדי שלא לבטל את המנהג בפרהסיה שייכת גם כיום במדינת ישראל, שישנם גם בני עדות המזרח שעורכים נישואין בימים אלו, וא"כ יתכן שנישואין של אשכנזי בנסיבות של "דבר מוכרח" גם אם הם ייעשו בפרהסיה, לא ייחשבו ביטול המנהג בפרהסיה, משום משום שלא כולם יודעים שהמדובר בחתן אשכנזי. ונראה שהיות שהשבות יעקב אסר לגמרי, אין לנו להתיר יותר ממה שמצאנו מפורש בפוסקים, ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה.
אמנם מצאנו בשו"ת אהל משה[22] שכתב יש מקום להקל יותר בעניין זה בארץ ישראל בכל הנוגע לחשש של "לא מסמנא מילתא", אך הוא לא התייחס לשאלת ביטול המנהג בפרהסיה.
הוא נשאל אודות המקרה הבא: "באיש אחד זקן בא בימים שנתאלמן והיו לו בנים ומתו, ונשתדך עתה עם אשה בת בנים ומחכה להבנות ממנה למען השאיר לו זרע לפליטה בארץ למען לא ימחה שמו מישראל חלילה, אך האשה המאורשה עדיין לא כלו לה ימי הבחנה כתקנת חז"ל ויותמו בתוך ימי המצרים, אם יש להתיר לאיש זה לישא משודכת בימי המצרים למען כי לא קיים עדיין מצות פו"ר וגם אשר לו לי מי שימששנו".
ומסקנתו שאף שיש מקום לאסור נישואין אפילו למי שלא קיים פריה ורביה, זהו רק מר"ח אב ועד תשעה באב: "אבל מי"ז תמוז ואילך עד ר"ח, דמדין התלמוד משרי שרי אפילו שלא במקום מצוה ולבני ארץ ישראל ג"כ נוהגין בהן היתר, על כיוצא בזה אני אומר... כיון שהם נוהגין בהן היתר אפילו בנשואין דעלמא א"כ מסמני מילתא וטבא היא. והאיסור הנהוג לדידן שאין נושאין נשים כלל מי"ז בתמוז נסתלק במקום מצוה. לכן נראה לפענ"ד האיש הזקן שאנו עסוקין בו בטח יוכל לבוא בברית הנישואין בימי המצרים וטבא הוא וטבא ייהוי מזלי' ורעה לא תאונה לו נגע לא יקרב באהלו ויזכה להבנות ממנה".
האהל משה אמנם לא אמר במפורש שיש לערוך נישואין במתכונת מצומצמת, אך מתוך הנסיבות של זיווג שני של זוג מבוגר יש להניח שבאופן זה היה מדובר.
עוד יש להפנות לשו"ת מראה הבזק (חלק ד סימן נט) שם התירו נישואין במוצאי שבת מוצאי י"ז בתמוז כאשר האולם כבר הוזמן ועלול להגרם נזק רב מהרבה בחינות אם ידחו את החתונה. אלא שבנידון שם צרפו להיתר את דעת הסוברים שכל דיני שלושת השבועות חלים רק עם כניסת צום י"ז בתמוז, כך שבמוצאי שבת ערב הצום – עדיין לא חלים דיני אבלות החורבן. ומשום כך אין בנישואין בתאריך זה משום פריצת גדר המנהג בקהילות אשכנז שלא לשאת אשה מי"ז בתמוז.
♦
סיכום
מוסכם על הפוסקים שמנהג בני אשכנז שלא לשאת אשה בימי בין המצרים החל מי"ז בתמוז נוהג גם כאשר מדובר במי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה.יש מהפוסקים שהתירו כאשר היה טעם נוסף שיצר צורך גדול לקיים את הנישואין בימי בין המצרים – בנוסף לעובדה שעדיין לא קיימו פריה ורביה.
גם המתירים לא התירו אלא חתונה מצומצמת שלא יהיה בה ביטול המנהג בפרהסיה.
לכן, לענ"ד אף אם מדובר בנסיבות מיוחדות היוצרות צורך לערוך לבני אשכנז בימי בין המצרים, יש לערוך חתונה מצומצמת, שלא באולם וכו'. ולכן ממילא לא יהיה רלוונטי להגיע להסדר עם בעל האולם לדחיית מועד הנישואין לימי בין המצרים.
♦ ♦ ♦