למעלת כבוד ידידי הרב הגאון המובהק, נודע לשם טוב ולתהילה, עוטה אורה של תורה, כש"ת הרב מתתיהו גבאי שליט"א, בעמ"ח הספרים הנכבדים שו"ת בית מתתיהו.
אחרי מבוא הברכה והשלום וכט"ס.
הנני בזה על דבר השאלה אודות מי שהגיע להשתתף בברית מילה בתשעת הימים, שמר"ח אב עד תשעה באב. וקודם הברית ערכו שולחנות עם תבשילי בשר, והמוזמנים אוכלים כבר קודם הברית. האם מותר גם בתשעת הימים לאכול מהבשר קודם הברית, שעדיין לא מלו את התינוק, שהרי אז אין זו סעודת מצוה להתיר בשר בתשעת הימים, או דלמא גם זה מקרי כבר כסעודת ברית מילה, ויהא שרי לאכול. וחזיתי לכת"ר שאע"ג שמבואר בשערי תשובה או"ח סימן תקנ"ט סוף ס"ק ט"ו, לענין בעלי ברית, שמותרים לאכול בת"ב דחוי, שיש לומר שאין להתיר להם לאכול קודם קיום המצוה, וצריכים הם להמתין עד אחר המילה, דשמא יארע איזה קלקול שלא יוכלו לקיים את המצוה כתיקונה, ויהא נמצא שביטלו בחינם התענית, עי"ש. וא"כ דכוותיה י"ל דאין להתיר למוזמנים לאכול בשר לפני הברית, דשמא לא תתקיים הברית לבסוף, ויהא נמצא שאכלו בשר בתשעת הימים ללא סעודת מצוה. ומכל מקום הרי בשו"ת אור לציון ח"ג פרק כ"ו הערה ד' מבואר בעניין ברית מילה בתשעת הימים, שלבסוף לא מלו, שאירעה לתינוק צהבת, וכבר הכינו סעודה גדולה, דאפשר דרשאים המוזמנים לאכול מהסעודה, ואף ממאכלי בשר, דחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, הוי כאילו עשאה, ע"ש. ןלפי"ז הכי נמי י"ל בעניננו, דגם אם לבסוף לא תתקיים הברית, מ"מ מקרי סעודת מצוה להתיר לאכול בשר, דכל שחשב לעשות סעודת מצוה ונאנס, הוי כאילו עשאה ממש. ושפיר י"ל שיהא שרי לאכול כבר לפני הברית.
א.
ולפע"ד נראה הדבר ברור שבכל מאורעות של מצוה שנוהגים לעשות עבורם סעודה, לא מקריא סעודה זו סעודת מצוה אלא לאחר שנתקיימה בפועל המצוה, אבל מקמי קיום המצוה, עדיין לא חל על הסעודה שם סעודת מצוה. וכגון במצוות ברית מילה, או מצוות פדיו הבן, או מצוות סיום לימוד מסכת אחת, או מצוות סיום כתיבת ספר תורה, וכן מצוות אירוסין.[1] דהנה מלבד דנראה דהרי מסתברא מילתא, שהרי כל ענינה של הסעודה במאורעות אלו, הוא בכדי להביע את דשמחתנו הגדולה על שזיכנו הקב"ה לעשות מצוות אלו, ולהודות ולשבח לו ית' ע"ז. וכדאיתא בזהר חדש בראשית י"א ע"ב, ומובא בספר יסוד ושורש העבודה שער הכולל פט"ו, לענין סעודת בר מצוה, שצריך לעשות סעודה "בשמחת הלב" כיום שנכנס לחופה, ע"ש. וא"כ כל כמה שעדיין לא נתקיימה המצוה, לשמחה מה זו עושה, ומה שייך אפוא למיחשבה סעודת מצוה גם מקמי קיום המצוה.
עוד נראה, דהרי משמע מפיהם של רבותינו הפוסקים ז"ל, שכל מקומה של הסעודה בכל הני מאורעות של מצוה, הוא רק אחרי קיום המצוה ולא לפניה, וממילא מהיכי תיתי שהסעודה תחשב סעודת מצוה גם מקמי המצוה, מאחר ומקמי המצוה אין זה מקומה של הסעודה. והכי מוכח מלשונו של המשנה ברורה בסימן ת"ע ס"ק י', שכתב לעניין סעודת סיום המסכת בזה"ל "והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עימו בסיומו "ואח"כ עושים סעודה" ע"כ. הרי דדוקא לאחרי הסיום הוא שעושים את הסעודה. וכן מוכח מדברי שו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן מ"ה, שמצדד לומר לעניין תענית הבכורים בערב פסח וכן לעניין אכילת בשר בתשעת הימים, שמי סייע בעשיית הסעודה ולא שמע את הסיום שפיר דמי, משום דהוי יומא טבא לרבנן, ע"ש. והרי זה ודאי דאין כאן יומא טבא לרבנן אלא משום שזכו לסיים, אבל מקמי הסיום, מאי יומא טבא לרבנן איכא. ובאמת וכי יעלה על הדעת לומר דכיוון שהוכנה סעודה זו בשביל הסיום יהיה מותר לבכור לאכול גם מקמי הסיום, זה ודאי אינו, דכל כמה שלא היה הסיום, אין כאן יומא טבא לרבנן, ואין כאן סעודת מצוה. ומנא לן אפוא שישתנה הדין לעניין סעודת ברית מילה. ולשון המשנה הברורה הנ"ל הוא בהתאם למאי דאיתא בשבת קי"ח ע"ב ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. והיינו תחילה ד"שלים", ואח"כ עבידנא יומא טבא.
ויעויין ג"כ בספר בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו סעף כ"ה, שכתב "אם הבכור גמיר וסביר להבין מה שאומרים בעת הסיום מותר לו לאכול" ע"כ. ומדמצריך דוקא שיהא גמיר וסביר להבין דברי הסיום, על כרחך מוכח מזה שצריך להמתין דוקא עד שיהא הסיום בפועל, ואז הוא שמותר לו לאכול. וכן לעניין סעודת פדיון הבן, כתב בספר נשמת אדם, הלכות שבת כלל א' ס"ק א', באיסור עשיית סעודה בערב שבת, וז"ל "וכיוון שכבר פדה מור לעשות ג"כ הסעודה". הרי בתחילה עבדינן את פדיון הבן ואח"כ את הסעודה. וכן לענין סעודת אירוסין, כתב הנשמת אדם שם, דלפי מש"כ המג"א בסימן רמ"ט ס"ק ג' שמותר לארס בערב שבת, א"כ כיוון שכבר אירס מותר לעשות ג"כ סעודה, והיינו תחילה האירוסין ואח"כ הסעודה. ומכל הני לשונות מוכח שלא שייך מושג של "סעודת מצוה" קודם עשיית המצוה. וממילא לא שייך להתיר למוזמנים לאכול בשר בתשעת הימים בסעודת הברית מילה, קודם עשיית מצוות ברית מילה[2].
ומכל מה שהוזכר שפיר איכא סימוכין למה שהביא כת"ר, מה שכתב בספר נחמת ישראל פכ"ה הערה י" ט, דבסעודת מצוה של סיום מסכת, אף שנטל ידיו לסעודה בתשעת הימים, כל זמן שלא עשו את הסיום אין לאכול בשר, וכתב כן בשם הגרח"ק ז"ל.
♦
ב.
יום המילה לבעלי הברית יום טוב שלהם הוא
ואיכא להקשות, אי איתא שמקמי הברית מילה לא חל על הסעודה שם דסעודת מצוה, אמאי הוצרך השערי תשובה שבסימן תקנ"ט סוף ס"ק ט"ו לומר דהיינו טעמא שאין לבעלי הברית רשות לאכול בתשעה באב שנדחה, קודם קיום המצוה, משום דשמא יארע איזה קלקלה שלא יוכלו לקיים את המצוה היום כתיקונה, ויהא נמצא שביטלו בחינם את התענית, בלא"ה נמי תיפוק ליה שקודם קיום המצוה אין להם לאכול. תשובה - אי מותר לאכול קודם קיום המצוה או לא, אינו כלל מפאת דין סעודת מצוה, אלא הוא מפאת דין ד"בעלי ברית", כלומר שהבעלי ברית ביום המילה אמרינן שיום המילה יום טוב שלהם הוא. וכמו שכתב המרדכי במסכת תענית סימן תר"ל: מעשה ברבינו יעב"ץ שהיה בעל ברית בט"ב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו, והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים ש"יום טוב שלו הוא", ע"כ, [ועיין עוד במרדכי מסכת מועד קטן סימן תתקל"ד.] וכן כתב המהרי"ל ז"ל בהלכות ט' באב אות י"ד, שיום המילה לבעל ברית יום טוב שלו הוא. וכן כתב הטו"ר בסימן תקנ"ט ומרן הש"ע בסימן תקנ"ט סעיף ט', ע"ש. וזה ודאי דכי אמרינן שיום המילה הווי יום טוב לבעלי הברית, זהו לכל משך היום של המילה ולא רק לשעת המילה גרידא, דהך מוכח לישנא ד"יום טוב שלו הוא". ומשום כך הרי בעלי ברית אין אומרים לעולם במנחה תחנון, אף לאחר הברית מילה, ואף לאחר ברכת המזון, דיו"ט שלהם הוא, וכדאיתא במשנה ברורה סימן קל"א ס"ק כ"ה ע"כ.ומכל מקום יעוין בשו"ת זרע אמת ח"א חאו"ח סימן ע"ו שביאר אודות מה שנשאל, אם מותר לאבי הבן או למוהל ולסנדק להסתפר ביום המילה שנזדמנה בשבוע שחל בו ט' באב להיות בתוכה. והשיב שאע"פ שיו"ט שלהם הוא, מ"מ אינו יו"ט גמור, אלא מנהג בעלמא, שקבלו עליהם ישראל בשמחה. ולכן לענין תספורת, שאסור מדין הגמרא, ודאי שאסור גם לבעלי ברית. וכדמוכח נמי ממ"ש מהרי"ל ז"ל הובא בב"י יו"ד סוף סימן שצ"א, שמותר לאבל בעל ברית בט' באב שנדחה ליום ראשון לאכול וכו'. הרי לא התיר אלא בט' באב דחוי, הלא"ה לא מבטלינן שום צד של ט' באב משום המילה, וכמ"ש בב"י שם ע"כ, וע"ש עוד. וכזה כתב עוד הזרע אמת בסימן קמ"ה, דהאי אמרינן גבי בעל ברית שיו"ט שלו הוא, אינו אפילו מדרבנן, אלא מנהג בעלמא, ורק רמז בעלמא יש לזה מן התורה, כמ"ש התוס' בשבת ק"ל ע"א ד"ה שש [דהא דכתיב ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, היינו, ביום השמיני דמילה, כמניין ה"ג]. וא"כ כיון שהוא רק מנהג בעלמא, אינו בדין לדחות שום איסור שהוא מדינא דגמרא. ועיין מש"כ בשו"ת מראות ישרים ח"ד סימן י"ג.
ועל כל פנים הא מיהא מבואר בזה, דבט' באב דחוי התיר רבינו יעב"ץ ז"ל לבעלי ברית לאכול משום דיו"ט שלהם הוא. ומעתה זהו טעמו דהשערי תשובה שהוצרך לטעמא דשמא תהיה קלקלה ולא ימולו התינוק, ונמצא שבטלו את התענית בחינם, ולכן אין לאכול קודם המילה, ולא אמר טעמא דקודם המילה אין על הסעודה שם סעודת מצוה. והיינו משום דאיהו מיירי בבעלי ברית, ולדידם אף קודם המילה אין כאן סעודת מצוה, סליק אדעתיה דהשערי תשובה, דמ"מ מכיוון דיו"ט שלהם הוא, יהא שרי להם לאכול אף מקמי המילה. וע"ז העלה דאין להם לאכול מחששת קלקלה. אבל לענין המוזמנים, דגבייהו לא שייכא כלל הסברא דיו"ט שלהם הוא, פשיטא שאין להם שום היתר לאכול בשר קודם המילה, דאין על הסעודה שם סעודת מצוה קודם המצוה, ואף בלא טעמא דחששת קלקלה.
ג.
ביאור הא בנאנס ולא עשה המצוה הוי כעשאה
ובעיקר דברי השו"ת אור לציון ח"ג פרק כ"ו הערה ד', שכתב בזה"ל "ונראה עוד, שמי שהכין סעודה גדולה לכבוד המילה, וכבר באו הקרואים, ובשעת המילה נתברר שאי אפשר למול את הבן, כגון מחמת צהבת וכדומה, אפשר שאעפ"כ רשאים הקרואים לאכול סעודה זו, כולל מאכלי הבשר, וכבר אמרו חז"ל בברכות ו' ע"א, חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה." ע"כ. ועל פי זה כתב כת"ר בנוגע להך חששת קלקלה שכתב השערי תשובה הנ"ל, דאף אם לבסוף לא תתקיים הברית, מ"מ מקרי סעודת מצוה להתיר בשר, דכל שחשב לעשות מצות מילה ונאנס כאילו עשאה ממש, ושפיר י"ל שיהא שרי לאכול כבר לפני הברית.הנה בעניי, יש להתפלאות טובא על דבריו אלו של האור לציון, דאי נימא שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה "ממש", עד כדי כך שכל המעלות שישנן בקיום המצוה בפועל, הן קיימות ממש כאילו נעשית המצוה אף כשלא נעשית בפועל, כשלא נעשית מחמת אונס, ולכן כשנאנסו ולא קיימו ברית מילה, הוי כנעשית ממש, ומותר להם לאכול בשר, א"כ היאך נפרנס ההיא דתנן במסכת סוכה כ"ח ע"ב, וברש"י ז"ל שם, שאם ירדו גשמים בחג הוי סימן קללה, משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון לפניו. ומפרשינן שם בסוכה כ"ט ע"א, שהרב ההוא ששפך קיתון על פני עבדו ואמר לו אי אפש' בשימושך ע"כ. ואמאי, והלא חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ממש, ושפיר איכא שימוש.
ואעפ"י שבאמת שאני אונסתא בירידת גשמים בחג משאר אונסים, שהאונס שירידת גשמים הוי אונס בעצם קיום מצוות הסוכה, שהרי בעינן שהסוכה תהיה ראויה לדירה, דקיי"ל תשבו כעין תדורו, וע"י ירידת גשמים תו אינה ראויה לדירה, והוא עיכוב מן השמיים בקיום גוף המצוה. ומשא"כ בשאר אונסים דעלמא, שהם מחוץ לגוף המצוה, אע"פ שגם על ידם אינו יכול לקיים. וזהו כעין מה שכתב בשו"ת שבות יעקב חלק א' חאו"ח סימן י', שירידת גשמים, דהיינו מים על האדם, הוי ממש כשפיכת קיתון של מים על העבד, להורות שאין הרב חפץ בשימושו של העבד. הנה למרות כל זאת אכתי צריך ביאור, שהרי כל האונסים הם מעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, הקב"ה, ומאחר שהאדם עשה את שלו, בנה את סוכתו ותקנה ושכללה ועשאה ראויה לדירה, תו מאי הוי ליה למיעבד ,והיכן הלך הך כללא דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, כאילו עשאה.
ועל כרחין צריכים אנו לומר שעיקר הביאור בהא דאמרינן דנאנס ולא עשה המצוה הוי כאילו עשאה, זהו דוקא לענין "השכר" של המצוה, ולא לענין קיום המצוה בפועל. כלומר, שבכל קיום מצוה, מלבד השכר המגיע לאדם מכח קיום המצוה, עוד הוא זוכה להתקדשות מכח עשיית המצוה וההתחברות לבוראו ית' ע"י קיום מצוותיו. והיכא שנאנס ולא עשה את המצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ולא יחסר לו כלום משכר המצוה שהיה מגיע לו כשהיה עושה אותה בפועל. אבל הא מיהא, ודאי חסר לו מעלת קיום המצוה בפועל, שהיא מקדשת את האדם ומחברת אותו לבוראו ית'. ולפי"ז בירדו גשמים בחג, תרוייהו איתנהו - דמצד אחד ודאי הוא זוכה לשכר המצוה, דכיוון שנאנס ולא עשאה הוי כאילו עשאה. ומצד אחר הוי סימן קללה, שחסרה לו מעלת החיבור לבוראו ית' וההתקדשות של מעשה המצוה בפועל, וזהו שאין הרב חפץ בשימושו של העבד[3].
והכי מוכח מדברי רבותינו המפרשים ז"ל, דהא דנאנס ולא עשה המצוה הוי כאילו עשאה, זהו דוקא לענין ה"שכר" של המצוה. וכמש"כ בספר מנחת ביכורים על התוספתא פאה פ"א תוספתא ד', וז"ל "... משא"כ במצוה אף אם לא עשאה מקבל "שכר" על המחשבה", ע"כ. וכן כתב בספר חזון יחזקאל על התוספתא שם, וז"ל "... משא"כ במצוות אף אם נאנס ולא עשאה מקבל שכר על המחשבה לבדה "ע"כ. הרי דמאי דאמרינן שנאנס ולא עשאה הוי כאילו עשאה, זהו רק לענין שכר המצוה, שאם נאנס ולא עשה את המצוה, הוא מקבל שכר כאילו עשה את המצוה, אע"פ שלא עשאה. וכן משמע מפירוש רש"י ז"ל בקידושין מ' ע"א, דעל מאי דאמרינן שם שמחשבה [רעה] שעושה פירות פרש"י ז"ל למעשה, ופרש"י ז"ל ונפרעים ממנו אף על המחשבה. וא"כ כי אמרינן שם שמחשבה טובה מצרפה למעשה, צ"ל שהביאור הוא שהוא "מקבל שכר" אף על המחשבה. והכי איתא במשך חכמה על הפטרת שבת הגדול, דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, היינו "ששכרם גדול כאילו עשו", עי"ש.
שוב ראיתי שהדברים מפורשים להדיא בספר קובץ הערות, בסופו בביאור אגדות סימן ג' אות קטן ו', והיינו שכתב שם "ולהיפוך בחישב לעשות מצוה, ולא עשאה מפני שנאנס, דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה היינו שנחשב כאליו קיים מצוות הש"ית אבל התיקון הבא ע"י מעשה המצוה לא נעשה ע"י מחשבתו גרידא" ע"כ. הרי דמאי דאמרינן כאילו עשאה אין הביאור כאילו עשאה ממש בפועל, דאי הוי כאילו עשאה ממש בפועל, אמאי לא נעשה התיקון שע"י מעשה המצווה, וממילא על כרחך דכאילו עשאה היינו רק לעניין השכר.
ולכן הדבר ברור שאם הכינו סעודה גדולה ובה תבשילי בשר לצורך מצוות קיום מילה, והיה אונס ולא יכלו לעשות ברית מילה, אף בנאנס ולא עשה המצוה הוי כאילו עשאה, מ"מ אין כאן קיום המצווה בפועל, וממילא חסרות כל מעלות המצוה שהיא בפועל, בין מצב התיקון שע"י מעשה המצוה, ובין מצד הקרבה לה' שהאדם זוכה לה ע"י מעשה המצוה. וממילא הך סעודה ודאי לא חשיבא סעודת מצוה, ובתוך התשעה ימים שבין ר"ח אב וט"ב אין שום היתר למוזמנים לאכול מתבשילי הבשר.
♦
ד.
בלא תעשה אונסא כמאן דלא עביד דמי, אבל בעשה אונסא כמאן דעביד לא אמרינן
ויש לבאר עוד את הדברים היטב על פי הדברים הנפלאים שהשריש לנו רבינו הגאון המשך חכמה, בשמות י"ג, י. והוא, דהנה בנדה ס"א ע"ב מייתינן הא דת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל העושה ממנו תכריכין למת ע"כ. והקשו על זה התוס' שם בד"ה אבל, דהיאך עושה ממנו תכריכין למת, והאיכא לועג לרש, שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצות. ומאי שנא מהא דאמרינן במנחות מ"א ע"א בההיא שעתא [פרש"י ז"ל, כלובשין אותו למת] ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו. ע"ש. וע"ז תירץ הגאון משך חכמה שיש הבדל בין לא תעשה לעשה. דבלא תעשה העיקר הוא מה שאין אדם עושה, ואם עשה מחמת אונס או ענין אחר הפוטרו, שוב הוא כמו כל אדם, שהעשיה אינה נחשבת לעשיה, ושוב לא עשה כמו זולתו. לא כן במצות עשה, אף שלא יעשה מחמת איזה אונס, מ"מ לא מיחשב כמאן דעביד, דסוף סוף לא עשה. וא"כ שפיר במת בלא תעשה דכלאים, אין הלבישה מתייחסת כלל אליו, כיון שנעדרה ממנו הבחירה והיכולת ואין לך אונס גדול מזה, לא כן במצות עשה, סוף סוף לא עשה ושפיר איכא לועג לרש. ע"כ ועי"ש עוד.והמבואר הוא שלענין אונס יש הבדל בין לא תעשה לעשה. דבלא תעשה, כיון שהאדם הוא אנוס, אין מעשה העברה מתייחס אליו כלל, והוי כמאן דלא עביד לגמרי. משא"כ בעשה, אף אם האדם הוא אנוס ואינו יכול לקיים את העשה, מ"מ סוף סוף הא לא קיים את העשה, ולא שייך לאמר כמאן דעביד. וממילא על כרחך צריך לומר דמאי דאמרינן שאם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, זהו דוקא לענין השכר, דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ומקבל את שכרו מושלם כאילו עשאה. וכן כתב במפורש המשך חכמה בעצמו על הפטרת שבת הגדול על הפסוק ליראי ה' ולחושבי שמו [מלאכי ג',ט"ז] דילפינן מיניה הך כללא דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וז"ל "לכן כיון שהישראלי אנוס מיחשב כאילו עשה, וזה והיו לי ליום וכו' אשר אני עושה סגולה, שאהבתן אצלי אינה מצד התועליות שאקבל מהן רק ענין סגולי, ולכן שכרן גדול כאילו עשאו", הרי בכאילו עשאה הוא לענין ששכרן גדול כאילו עשאו.
ולפי דברין אלו של הגאון המשך חכמה, נראה דיש לתרץ מה שהאיר הגאון בעל שו"ת שבות יעקב ח"א חאו"ח סימן י', על הרב שהוזכר שם בשאלה, בנידון המצב שהיו הימים ימים של עננים וערפל ולא נראתה כלל הלבנה, ומחמת זה לא יכלו לקיים את מצות קידוש הלבנה באותו חדש, וע"ז גזר אותו רב תענית ציבור על שנמנעה מהם האפשרות לברך על חידוש הלבנה. וע"ז כתב הגאון שבות יעקב בתשובתו שם להעיר מהא דקי"ל דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומה עוד, דהרי אפילו אם אדם עשה עבירה בפועל ע"י אונס, רחמנא פטריה. מכל שכן בזה [שלא קידשו את הלבנה] שהוא בשב ואל תעשה ע"י אונס, שאינו נענש על ביטול מצוה זו, והוי כאילו עשאה.
ולפי מה שנתבאר נראה דהא לא קשיא, דשאני עשיית עבירה באונס מביטול קיום מצווה באונס. דבעשיית עבירה, מאחר שהוא אנוס, אין מעשה העבירה מתייחס אליו כלל, ואמרינן דאנוס כמאן דלא עביד כלל דמי. משא"כ ביטול קיום מצוה באונס, אף שהוא אנוס, מ"מ סוף סוף הא הוא לא עשה את המצוה, ואנוס כמאן דעביד דמי לא אמרינן. ולכן שפיר יש מקום לעשיית חשבון הנפש, ולפשפש ולמשמש במעשיהם ולבא בתשובה לפניו ית', אף ע"י תענית לחסידותא, על שנמנעה מכל הקהל מצוה זו דקידוש הלבנה.
♦
ה.
בהא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש אי אונסא כמאן דלא עביד או כמאן דעביד
יש להוכיח עוד דודאי אם הכינו את הסעודה בשביל הברית מילה, ונאנסו ולא עשו את הברית, לא מהני הכא הך כללא דנאנס ולא עשה את המצוה הוי כאילו עשאה, למיחשב הסעודה סעודת מצוה, ואין שום היתר למוזמנים וגם לבעלי הברית לאכול מתבשילי בשר בתוך ט' הימים. דהנה בירושלמי קידושין פ"ג הלכה ב' מייתינן הא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש אי אונסא כמאן דלא עביד או כמאן דעביד, רבי יוחנן ס"ל דאונסא כמאן דלא עביד וריש לקיש ס"ל דאונסא כמאן דעביד. וכתב עלה הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל בהקדמה על ספרו שו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תנינא, מאמר א', דהנה אנן קיי"ל כרבי יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד, וכמבואר בש"ע חו"מ סימן כ"א סעיף א'. ולפי"ז בנוגע לבני ישראל שהיו במדבר ולא נימולו מחמת אונס, דלא נשבה להם רוח צפונית, צ"ל דאינם נידונים כנימולים, דאונסא כמאן דלא עביד. אמנם זהו דוקא בדיני אדם, דבדיני אדם אמרינן אונסא כמאן דלא עביד, אבל בדיני שמים הוי אונסא כמאן דעביד. דהרי אמרו חז"ל בברכות ו' ע"א, ובקידושין מ' ע"א ובשבת ס" ע"א, דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מוכח שבדיני שמים הוי אונסא כמאן דעביד. ולפי"ז יש לומר דבני ישראל במדבר, שלא היו נימולין מחמת אונס, הם נידונים כנימולין בדיני שמים, דאונסא כמאן דעביד בדיני שמים.ולפ"יז כתב הטוב טעם ודעת לבאר את הפסוקים. דכתיב "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית" [יהושע ה' ב'] וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם [יהושע שם, ד']. והיינו דהקב"ה הלך בדיני שמים דאונסא כמאן דעביד, ולכן אף דמה שלא מלו בניהם זה היה מכח אונס, דלא נשבה רוח צפונית, מ"מ הוו כנימולין ואין חילוק ביניהם רק הסכין. ולכן אמר לו הקב"ה עשה לך "חרבות צורים" ושוב מול את בני ישראל "שנית" דייקא, דפעם אחת היו כבר כנימולין. אבל לדעת יהושע, שהוא אדם, והיה צריך להתנהג לפי דיני אדם, הרי בדיני בני אדם אונסא כמאן דלא עביד, ולכן לדעתו היו ערלים ממש. וז"ש וזה הדבר אשר מל יהושע וכו' וכל העם הילודים במדבר בדרך לא מלו" [יהושע ה' ד' ה']. והיינו דלדידיה היו ערלים ממש, דבדיני אדם אונסא כמאן דלא עביד. ע"כ תוכן הדבר הטוטו"ד.
והנה היוצא מבואר בדבריו דהגאון הטוב טעם ודעת, דאע"ג דס"ל דמאי דאמרינן נאנס ולא עשאה", הוי כאילו עשאה ממש בפועל, דלכן קאמר ליה הקב"ה ליהושע ושוב מול את בנ"י "שנית", שנית דייקא, כי היו נחשבים נימולים ממש, פעם אחת, דמה שלא מלו זה היה מחמת אונס, מ"מ קאמר הטוב טעם ודעת דזהו דוקא בדיני שמים, דבדיני שמים אונסא כמאן דעביד, אבל בדיני אדם אונסא כמאן דלא עביד. ויהושע, שהיה צריך להתנהג לפי דיני אדם, הוא מל אותם בתור ערלים ממש, דאונסא כמאן שלא עביד.
ולפי"ז אנן נמי נימא בעניננו, שקרה להם אונס ולא יכלו לעשות את הברית, שעלינו להתנהג לפי דיני אדם, וכמו שהתנהג יהושע לפי דיני אדם, דאונסא כמאן דלא עביד. וממילא לא שייך לומר דהוי כאילו עשאה, אלא אדרבא אמרינן שאין כאן שום עשיית מילה כלל, ושוב פשיטא שאין כאן שום מקום לסעודת מצוה, ואין שום היתר לאכילת תבשילי בשר בט' ימים.
והנה תיקשי לדברי הגאון טוב טעם ודעת דנאנס ולא עשאה הוי כעשאה ממש בפועל, וכנזכר, א"כ היכי תנן בסוכה כ"ח ע"ב שאם ירדו גשמים הוי כאילו שפך האדון קיתון של מים על פני העבד, והוי סימן קללה, כמבואר ברש"י ז"ל, דקאמר ליה האדון לעבד אי איפשי בשימושיך. והלא הוי כעשאה ממש, ושפיר איכא שימוש. וצ"ע. וצ"ל דכיון דבדיני אדם מיהא, אונסא כמאן דלא עביד, אכתי שפיר מיקרי " אי איפשי בשימושיך".
ויעויין במשך חכמה על הפטרת שבת הגדול שכתב לבאר דאעפ"י שאם חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה הוי כאילו עשאה, מ"מ אם אחד התחייב לחבירו בתנאי שחבירו יעשה איזה דבר, ונאנס חברו ולא עשה את מה שהיה צריך לעשות, בזה אונסא כמאן דלא עביד, שאעפ"י שחבירו נאנס, מ"מ הלה לא נתחייב על אופן זה. ומה שבמצוה הוי כאילו עשאה, משום שאהבת ה' לישראל אינה מצד התועליות שה' מקבל מהם, אלא היא רק ענין סגולי, ולכן שכרם גדול כאילו עשו. ומיהו שאני סוכה, שבגשמים הוו אדרבא כשפיכת קיתון, וכן שאני שופר, שכל שאין תוקעין בתחילתה מריעין בסופה [ראש השנה ט"ז ע"ב], ואפילו באיתייליד אונסא, כהבה"ג [בתוס' שם בראש השנה ד"ה שאין], משום דבסוכה ושופר כתיב "אני ה' אלוקיכם" דילפינן מזה שאומרים מלכויות. ואין ליתן שכר אם נאנס ולא עשה, דכיון שלא עשה בטלה ההתחייבות לשלם ע"ז. אבל בלולב, דלא כתיב ביה "אני ה' אלוקיכם", רק בגלל התורה הוא, מיחשב שפיר כאילו עשאו. ע"כ וע"ש עוד.
וקשה לי בעיני, דהא בההיא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי פ"ג ה"ב אי אונסא כמאן דלא עביד או כמאן דעביד, מיירי בגוונא דהתחייבות אחד לשני, ואפילו הכי סבירא ליה לריש לקיש דאונסא כמאן דעביד. ולפי ביאורו של המשך חכמה דמתניתין דסוכה כ"ח ע"ב דגשמים בחג הוי כשפיכת קיתון, הוא משום דהוי התחייבות לשלם השכר, וכשלא נעשית המצוה אף באונס, בטלה ההתחייבות לשלם, א"כ יוצא שכל המשנה לא אתיא אלא כרבי יוחנן, דאונסא כמאן דלא עביד. וא"כ תיקשי הך מתניתין לריש לקיש.
♦
ו.
בכמה מקומות לשון ד"כאילו" הוא לאו דוקא
ויש לחזק עוד כל מה שנתבאר עד כה, דאעפ"י דנקטינן דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אין הביאור שחשיב שעשה את המצוה בפועל ממש, על פי מה שכתב בשו"ת הריב"ש ז"ל שדרך החכמים להפליג בהגדלת העוונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, וכהא דאיתא במסכת נדרים מ' ע"א יצא רבי עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים, ובמסכת שבת ק"ה ע"ב אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ז, וכן במסכת ערכין ט"ו ע"ב אמרו כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלש עברות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו' היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור, הא ליכא למימר, ע"כ. הרי דאעפ"י שאמרו חכמים "כאילו" שופך דמים, הוא לאו דוקא, ובאמת אינו שופך דמים ממש.וכזה ג"כ איתא במגילה י"ג ע"א ובסנהדרין י"ט ע"א, שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ע"כ ואטו נימא דכיון דהוי "כאילו" ילדו, יהיה מכח זה פטור שוב מפריה ורביה, זה ודאי אינו. ועל כרחך ד"כאילו" ילדו דאמרינן הוא לאו דוקא, אלא הוא רק להורות על החשיבות והזכות העצומה לגדל יתום בתוך ביתו. ובגמרא סנהדרין צ"ב ע"א אמר רבי אליעזר כל המחליף בדיבורו "כאילו" עובד עבודה זרה, וכן בבבא מציעא כ"ח ע"ב תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים ,כאילו" שופך דמים. ובפשוטו לא הוי כשופך דמים ממש, והא ראיה שכהן שהלבין פני חבירו ולא נפסל מלישא כפיו [למרות ששופך דמים, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו אפילו עשה תשובה, וכמש"כ בש"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ל"ה], וכמו שכתב בשו"ת להורות נתן ח"ח סימן ב', ע"ש. ועיין בספר שיחות חיים מהרה"ג נתן חיים איינפלד ז"ל עמוד רי"ח- רכ"ג, ובתשובת הגאון בעל שבט הלוי שם בספר שיחות חיים עמוד רכ"א, דמלבין פני חבירו לא נפסל מלישא כפיו.
ויעויין ג"כ בשו"ת דובב מישרים ח"א ריש סימן כ' ד"ה ולדעתי שכתב דמה שאמרו בנידה י"ג שהמוציא זרע לבטלה הוא "כאילו" שופך דמים, הוא לאו דוקא, שהרי גם בלשון הרע אמרו חז"ל ששקולה כע"ז וג"ע ושפכ"ד, וכי יעלה על הדעת שיהיה ממש כמותם, ולא אמרו אלא להפליג חומר העוון. ועיין ג"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג במפתחות לאה"ע סימן רס"ח דף שי"ז סוף ע"א. וכן כתב בשו"ת מהרש"ג ח"ב סימן מ"ט דכמה דברים דאמרו חכמז"ל דזה הוא כאילו זה, ומ"מ אינו שוה ממש לכל מילי. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"א חאו"ח סוף סימן פ"ט בד"ה גם. הובאו כל אלה בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סימן כ"ח אות ט'.
ובספר עין יצחק מהגאון רבי יצחק יוסף, בחלק א' עמוד קנ"ה כתב דכיוצא בזה מה שאמרו חז"ל כל המחלל את המועדות כאילו מחלל את השבתות, היינו על חומרת העונש בידי שמים, שדרך רבותינו להפליג בחומרת העונש, אבל לעולם יש חילוק בין המחלל את המועדות למחלל את השבת, שבמחלל את המועדות ליכא הטעם שהוא כאילו כופר במעשה בראשית וכו'. וסיים וכבר כתבו דכל מקום שנאמר גבי שכר המצוות, בלשון "כאילו", בא כנגד העבירות של כאילו.
ולפי"ז אנן נמי נימא דמה שאמרו בברכות ו' ע"א, שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, באמת הוא לאו דוקא כאילו עשאה ממש, ורק אמרו לשון זה כאילו עשאה, ולענין השכר, שיש לו שכרו מושלם כאילו עשאה. אבל ודאי אין לו כל המעלות של עשיית המצוה בפועל ממש, בין לענין הקירבה אל ה' שהאדם זוכה לה ע"י קיום המצוה בפועל, ובין לענין התיקונים הנפעלים בעולמות העליונים ע"י קיום המצוה בפועל.
♦
ז.
בהא דכל שנה שלא תקעו בראשה מריעין בסופה, באיתייליד אונסא
ויש להביא עוד סימוכין לדברינו אלה מההיא דאיתא בראש השנה ט"ז ע"ב: א"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן, ע"כ. וכתבו התוס' שם בד"ה שאין תוקעין, וז"ל מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא ע"כ. והוא לכאורה פלא, דמאחר דאיתייליד ליהו אונסא, ומחמת זה לא יכלו לתקוע, מאי הוה ליהו למיעבד, ואמאי איפה מריעין לה בסופה. והלא אדרבה קיי"ל דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.ונראה שהביאור הזה הוא בהקדם מאי דאיתא בברכות ה' ע"א: אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה" [איכה ג', מ'], פשפש במעשיו ולא מצא, יתלה בביטול תורה שנאמר "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו" [תהילים צ"ד, י"ב] ע"כ. והדברים מפליאים מאוד, וכי אמרינן " ולא מצא", על כרחך שלא מצא בעצמו גם חטא זה דביטול תורה, ואמאי איפה יתלה בביטול תורה. וראיתי תירוץ שתירץ ע"ז הגאון רבי מרדכי אזרחי (שליט"א)[זצ"ל] בספרו ברכת מרדכי על מועדי ה' בעמוד ק"י. ותוכן דבריו נראה, דהנה סגולת התורה היא שהיא מצלא ומגנא, ומצילה את האדם מן היסורין. ומיהו אם האדם עוסק בפרנסתו מנהג דרך ארץ, אבל הא מיהא, מאחר שאינו עוסק בתורה, אף אם זה מחמת עיסוקו בפרנסתו, מ"מ אינו זוכה לסגולת התורה, שתצילהו מן היסורין, שהרי במציאות אינו עוסק בתורה. וזהו "יתלה בביטול תורה", והיינו לא שיתלה ב"חטא" של ביטול תורה, אלא יתלה במציאות הזאת, שסוף שסוף אינו עוסק בתורה.
ומעתה דכוותה נמי יש לומר בענינא דתקיעת שופר, שסגולת תקיעת שופר היא שהיא מעוררת רחמי ה' על עם הקודש ברוכי ה', ומערבבת את השטן שלא יקטרג עליהם. וכי איתייליד להו אונסא ולא תקעו בראש השנה, אף שלא חטאו בזה, דאונס רחמנא פטריה, מ"מ הרי במציאות לא היתה כאן תקיעת שופר, וממילא לא זכו לסגולת תקיעת שופר. ואף שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה העלה הכתוב כאילו עשאה, מ"מ זהו רק לענין שכר המצוה, שה' מחשיב כאילו עשאה, אבל מ"מ סגולת תקיעת שופר לא קיימת אלא כשיש תקיעת שופר בפועל ממש. ושאני היכא דמיקלע בשבתא, שסגולת השבת גופא הוי מקור לרחמים ושלו-ם על ישראל. וכמו שכתב הרמ"ע מפאנו ז"ל שקדושת השבת שקולה כנגד כל הקדושות להגן ולהציל, ויכולה היא בזכותה שירחמו מן השמיים [מובאים דבריו בספר טללי אורות על ראש השנה עמוד שצ"ב].
וכעין זה כתב האדמו"ר מצאנז בספר יציב פתגם [הובא בספר טללי אורות על ראש השנה עמוד שצ"ה] דהיינו טעמא דאי איתייליד אונסא ולא תקעו מריעין בסופה, משום שאעפ"י שחשב לעשות מצוה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאיל עשאה, מ"מ כידוע מלבד עצם השכר של קיום המצוה, גורמת המצוה להשפעה סגולית, ובמצות שופר מלבד "שכר" המצוה גופא זוכים גם ל"השפעת" המצוה, והיא ערבוב השטן, ועי"כ נמנע קיטרוג על ישראל. ולכן מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן, ובזה לא מועילה טענת אונס, שכיון שב"פועל" לא תקעו בשופר, הרי לא זכו להשפעת המצוה ולא התערבב השטן, וממילא השטן מקטרג בעולם, ולכן מריעין לה בסופה.
ודעת לנבון נקל שמחמת כל זה, לא שייך לומר שאם נאנסו ולא עשו את ברית המילה, שבכל זאת תיחשב הסעודה שהכינו לסעודת מצוה, זה אינו, שאעפ"י שנאנס ולא עשה המצוה הוי כאילו עשאה, זהו דוקא לענין השכר, אבל אכתי הרי חסרות כל המעלות של המצווה, שאינן קיימות אלא בקיום המצוה בפועל. וממילא לא שייך שיהא היתר לא לבעלי הברית ולא למוזמנים שיאכלו מתבשילי בשר שבסעודה בתוך ט' הימים.
♦
ח.
דבר שאינו מצוי אין בו מנהג
ובר מן כל דין, הרי כל ענינה של הסעודה שעושים בקיום מצות ברית מילה, איננה חובה מעיקר הדין, והיא רק מנהג שנהגו בני ישראל מעצמם לעשותה, והיא תלויה בחפץ וברצון כל אחד. ואעפ"י שהיא ודאי סעודת מצוה, וכמו שכתב הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן רס"ה סעיף י"ב, מ"מ כתב מרן הש"ע שם רק לשון "נוהגים לעשות סעודה ביום המילה". וכתב ע"ז בספר שלחן גבוה על הש"ע שם ס"ק מ"ו, דמדקאמר "נוהגים" משמע דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד.ומעתה, הרי לא שייך לומר שיש מנהג לעשות סעודה רק מכח הך כלל דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, דאף אי נימא דהוי כאילו עשאה ממש לכל מילי [דבר שאינו, וכמו שנתבאר] מ"מ מנהג לעשות סעודה ע"ז דהוי כאילו עשאה, לא היה ולא נברא, וממילא מכח מה יחול על הסעודה שהוכנה, ולא נעשית המצוה, חלות שם סעודת מצוה.
ומה עוד דיעויין ברמב"ם ז"ל הלכות שחיטה פי"א הי"ג שכתב בענין ריאה שאבדה קודם שבדקוה, שאין חוששין לה והיא בחזקת היתר "ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג" ע"כ. ומכח זה התירו גדולי הפוסקים ז"ל איסור שעיקרו אינו אלא מחמת מנהג במצבים שהם לא שכיחי, דבמילתא דלא שכיחא אין בו מנהג לאסור. כן כתב בשו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סימן של להתיר נישואין בל"ג בעומר שחל ביום ראשון, במצב של שעת הדחק. וכתב הטעם, כיון דמדינא מותר, רק שאין המנהג כן, כל כה"ג לא שייך מנהג, שהוא דבר שאיו מצוי שיארע ל"ג בעומר ביום א' וכו', ע"ש. וכזה כתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סוף סימן כ"ג, וכמבואר כ"ז בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סימן ל"ח אות ה', ע"ש. ובספר עין יצחק ח"ג עמוד תרס"ג, ע"ש. ואנן נמי נימא, דמצב כזה שברגע האחרון יהיה אונס באופן שאינן יכולים למול את התינוק באותו יום, הוא דבר שאינו מצוי, ובדבר שאינו מצוי אין מנהג לעשות סעודה, וממילא אף אם הוכנה, לא חל עליה שם סעודת מצוה.
♦
ט.
מסקנא דמילתא ודינים העולים
בכל מאורעות של עשיית מצוה, כגון ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסיום כתיבת ספר תורה ואירוסין, שנוהגים לעשות סעודה בשעת קיום מצוות אלו, לא חל על הסעודה שם סעודת מצוה אלא אחר קיום המצוה ולא לפני קיומה. ולכן אם הגיעו מוזמנים לברית מילה, והיו השולחנות ערוכים בתבשילי בשר, אסור להם לאכול מאלו התבשילי בשר לפני עשיית המילה, במשך הימים שבין ר"ח אב וט' באב. ואף לבעלי הברית, שהם המוהל והסנדק ואבי הבן, שיום המילה יום טוב שלהם הוא, אין להם לאכול מתבשילי הבשר בט' ימים מלפני המילה, משום חששת קלקלה דשמא יארע אונס ולא יוכלו למול את התינוק, ויהא נמצא שאכלו בשר שלא כדין. ומהך טעמא נמי, אף שהבעלי הברית מותר להם שלא להשלים את תעניתם בי"ז בתמוז ובט' באב שנדחו, מ"מ אין להם לאכול קודם המילה משום הך חששא לקלקלה. ובערב פסח, שהבכורים יכולים ליפטר מתענית בכורות ע"י השתתפותם בסעודת מצוה, כגון סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן, מ"מ אסור להם לאכול קודם קיום המצוה, דקודם קיום המצוה אכתי אין לסעודה שם סעודת מצוה.ואם הכינו סעודה לצורך קיום מצות ברית מילה, וברגע האחרון לא יכלו למול את התינוק, מחמת אונס, לא חל על הסעודה שם סעודת מצוה, ופשיטא שאין למוזמנים לאכול מתבשילי בשר שבסעודה, דמאחר שבסופו של דבר, לא נימול התינוק, לא חשיב יום זה יום טוב שלהם. ואעפ"י דקיי"ל דאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, הא דהוי כאילו עשאה זהו רק לענין שכר המצוה שהוא מקבל כל השכר כאילו עשאה, אבל ודאי עדיין חסרות לו כל המעלות הקיימות בקיום המצוה בפועל. והיינו מעלת הקירבה אל ה' שע"י קיום המצוה ממש, ומעלת התיקונים הנפעלים בעולמות העליונים ע"י קיום המצוה ממש, וכל שאר סגולת כל מצוה ומצוה. ומשו"ה אם נאנס האדם ולא יכול היה לקיים המצוה שחשב לעשות, שפיר יש מקום לעשיית חשבון הנפש, לפשפוש במעשיו ולעשיית תשובה, על שעלה לו ככה שנמנעה ממנו קיום המצוה בפועל.
ידידו בהוקרה רבה
יחיה טובול
♦ ♦ ♦