לכבוד הרב הגאון האדיר חריף ובקי הרב ויינברג שליט"א השלום והברכה!
אחדשה"ט
בלמדי עתה במס' ר"ה דין תוספת, עלו בלבי כמה הרהורים ליישב שיטת הט"ז הנראית כדחויה, ולפי דעתי הרי היא חוזרת ונראית. ואציע דברי לפניו.
♦
קושיית רע"א על פסק הט"ז לתקוע בשופר בתוספת שבת
הט"ז באו"ח סי' תרס"ח [סק"א][1] הביא בשם מהרש"ל [שו"ת סי' סח] דהמקבל עליו תוספת שמיני-עצרת באחרון של סוכות, אסור באכילה יותר עד כניסת עצם החג, מטעם דדין התוספת אינו מפקיע את הדינים הקודמים, ולכן נשאר על התוספת גם דין של סוכות, ולכן צריכים לישב בסוכה ולברך ברכה. והיות ויש גם דין שמיני-עצרת, לכן אי אפשר לברך, דהוי כתרתי דסתרי. וממילא אין אוכלים כלל.והט"ז שם נחלק עליו וכתב דדין תוספת מפקיע לגמרי את כל הדינים הקודמים ולכן אין על התוספת שום דין של סוכות ו"דפֶּה קדוש שגזר שמונת ימים סוכות הוא שגזר דין תוספת", יעויי"ש שהאריך בזה, לבאר דדין התוספת מפקיע לגמרי כל הדינים הקודמים.
והנה בסי' ת"ר [סק"ב] כתב הט"ז דקהל שלא היה להם שופר לתקוע וחל ר"ה אז ביום ה' וו', וביום ו' בעוד היום גדול קבלו עליהם הקהל שבת ואח"כ הגיע שופר, כתב הט"ז דיכולים לתקוע, וכתב שם דאין זה סותר את דבריו שכתב בהל' שמיני-עצרת דדין התוספת מפקיע כל הדינים הקודמים, כיון דלא עדיפא קבלת שבת מנדר ושבועה, וזה הא הוי כנשבע לבטל את המצוה ואין חלה שבועתו.
והרע"א שם בהגהת השו"ע תמה בזה תמיהה נשגבה, דזה הא הוי נשבע לבטל את המצוה בכולל, דהרי דין תוספת כולל כל שאר מיני ענינים ששבועה חלה עליהם, ודחה דבריו.
♦
חקירה בדין תוספת שבת: הרחבת קדושת שבת בעצם או רק הנהגות של שבת
והנה נראה לכאורה דיש לפרש דברי הט"ז בדרך נכוחה. והיא, דנחקור קודם חקירה גדולה אחת בדין תוספת, והיא מהו האי דינא דתוספת, אם זוהי מצוות עשה לקבל עלי שבת וחג לפני זמנם, וא"כ מיד עם הקבלה חל שבת וחג, דזהו גופא גזה"כ דשבת וחג יכולים להתפשט מעט לפניהם ולאחוריהם אלא שצריך לקבל, או דאין זה כלל קבלת שבת, דלא שייך לומר דשבת וחג יתמשכו יותר מיום, אלא דמצוות עשה לקבל עלי כל ההנהגות הנוהגות בשבת ובחג ההוא, אבל אין שום קדושת שבת וחג בתוספת זו.[2]והדבר ברור, דכל חקירה זו שייך רק בדין תוספת שיש בעוד היום גדול ושתלוי בקבלה, אבל דין תוספת מעט מן המעט שלפני החג ממש, זה הרי חל מעצמו, וזה הוי ודאי קדושת[3] חג ממש.[4]
והנה בסברא זו לכאורה מצינו מפורש בנמוקי-יוסף פרק שני משבת [כג, ב ד"ה וכתב הרמב"ן], דכתב דאפי' לאחר קבלת שבת בהדלקת נרות יכולים עדיין להדליק הדלקה של מצווה, והראשונים שם נחלקו עליו. ונראה ברור דזה שורש המחלוקת, דאם קבלה חלה על עצם קדושת השבת, א"כ הא הוי שבת ממש, ומה לן הדלקה של מצוה מה לן הדלקה של רשות. אבל הר"ן ס"ל דקבלה הוי רק על ההנהגות, וא"כ על הנהגה זו יש קבלה ועל הנהגת מצווה אין קבלה, אבל אם היתה זו קבלת קדושת שבת, הרי אין שבת לחצאין.
♦
להבנה שתוספת היא רק הנהגות, מיושב טעמו של הפני יהושע לחיוב נשים בתוספת יו"כ
ונראה דבחקירה זו יש לתת טעם לשבח בדברי פני-יהושע ביצה דף ל' [ע"א ד"ה בגמרא], שלא קם כמוהו לתימה, דהפני-יהושע הקשה שם: כיון דתוספת יוה"כ הוי רק עשה גרידא, א"כ נשים פטורות מזה משום דהווה הזמן גרמא? ותירץ דשאני מצוות עשה שהיא רק בשב ואל תעשה, בזה נשים פטורות.[5]והצל"ח בסוכה כ"ח[6] הקשה עליו, דהרי גמרא מפורשת בסוכה שם דאעפ"י דתוספת יוה"כ הוי עשה גרידא, בכל זאת נשים חייבות, מהפסוק של כל האזרח? וא"כ ייפלא, דהפ"י הקשה קושיית הגמ' ותירץ היפוך מהגמ', דמהגמ' משמע שמבלי הפסוק היו נשים חייבות,[7] ואעפ"י דהוי מצוות עשה על שב ואל תעשה?
ולחומר הנושא היה נראה לומר דאין מגמ' זו קושיא על הפ"י, רק דאיתא קצת תימה על שפ"י הקשה הקושיא מעצמו ולא הזכיר הקושיא משמא דגמרא. אבל מתרוץ הגמ' אין שום סתירה לדבריו כלל, כיון דכל סברתו של הפ"י היה שייך לומר רק אם דין תוספת הוי קבלה על הנהגות ולא על הקדושה, בזה היה שייך לומר דכיון דההנהגות של יוה"כ הוי כולם שב ואל תעשה, לכן האשה מצווה בהם, אבל אם דין תוספת הוי קבלה על עצם הקדושה אלא דבמילא חלים עליו כל ההנהגות, א"כ הרי על עצם קבלת הקדושה האשה פטורה וממילא ליתא להנהגות, ולכן בעינן פסוק דאשה חייבת, והפ"י רק חדש הסברא שמאחורי הפסוק, דפסוק זה משמיענו דדין תוספת הוי קבלה על הנהגות ולא על הקדושה, ולכן אשה חייבת.
♦
למהרש"ל שאסר אכילה בתוס' שמיני עצרת, תוספת היא קבלת ההנהגות, ולט"ז שהתיר היא קדושה ממשית
ובזה הסברא היה נראה לתלות שורש המחלוקת המהרש"ל והט"ז, אי דין תוספת מפקיע הדינים הקדומים או לא - דדעת מהרש"ל דהתוספת הוי רק קבלה על ההנהגות ולא על עצם הקדושה, וממילא שרירין וקיימין כל הדינים הקודמים, דהתוספת הוא רק דבסוכות בסופו עלי לנהוג כל הנהגות של שמ"ע, אבל הט"ז ס"ל דהוי קבלה על עצם הקדושה ממש, וממילא לא חלות ההנהגות. וא"כ זה לא ייתכן שתהיה קדושה של שמיני-עצרת עם הקדושה של סוכות בחדא מחתא. וגם המהרש"ל היה מודה לעצם סברת הט"ז ששתי קדושות לא ישכנו ביחד, אלא דהוא ס"ל דאין קבלת קדושת שמיני-עצרת אלא רק קבלה על הנהגות. וכאמור.♦
יישוב קושיית רע"א: לט"ז ההנהגות חלות ממילא ובסתמא, ובסותם אין דין ביטול מצווה בכולל ששבועתו חלה
ולכן נראה דהט"ז לשיטתו, וליתא לקושית רע"א שהתחלנו בה כלל, כיון דהרי כבר כתב הקצות-החושן בסי' ע"ג [סק"ג] בשם הריב"ש [סי' צח] דכל האי דינא דשבועה חלה בכולל לבטל את המצווה, זה רק במפרש, וכגון דהגיע ליל פסח ונשבע בפרוש שלא יאכל מצה אשישה ומצת מצוה, דאז אמרינן מיגו דחל על האשישה חל גם על מצת המצוה, אבל אם יאמר בליל פסח שבועה שלא אוכל סתם, לא יועיל כאן המיגו, דאדרבה, מעת שיצתה שבועה מפיו לשוא יצתה, דהרי הוא מחויב, ורק אם יפרש בפרוש מצה עשירה ומצת מצוה, רק אז יהני המיגו. וכן הוא בשו"ת חוות-יאיר סי' י"ב בדברי השואל.ולכן נראה פשט הט"ז פשוט, דכיון דהוא לשיטתיה סובר דדין תוספת הוי על הקדושה, וממילא חלות כל הנהגות, א"כ הרי כל ההנהגות כולם הוו כסותם דבריו ולא כמפרש, וכיון דהרי אז הוא זמן חיוב שופר, א"כ הוא נשבע לבטל את המצוה, ואין בזה כולל כלל, כיון דהכולל הוא סתום. ובשלמא אם הוה הפשט בתוספת דזוהי קבלה על הנהגות גופייהו ולא על הקדושה, אז שייך קושיית רע"א, משום דאז הוי כמפרש, אבל הט"ז לשיטתיה דהוי קבלה על הקדושה – זה הוי כסותם דבריו, ומשום דההנהגות חלות ממילא. ולפי דברי הריב"ש, הובאו בקצות, נתיישבו דברי הט"ז.
♦
מקורות נוספים להבנה שתוספת שבת היא קבלה על ההנהגות
ויעויין גם בשלטי גבורים בפרק אין[8] מדליקין [שבת טו, א בדפי הרי"ף אות ב], לגבי הסוגיא של היו תוקעין תקיעה ראשונה חוזרים העם שבשדות, שגם מדבריו משמע דהוה רק קבלה על ההנהגות. וגם מעצם הסוגיא שם מוכח קצת לצד זה, דהרי העם שהיו חוזרים מן השדות היו מותרים בשאר מלאכות, והרי אין שבת למחצה.כל זה אני דן לפניו ביישוב דברי הט"ז, ותקוותי כי יהיו לרצון אמרי פי. ואם אין זה לטורח על כ"ת, הרי שנפשי בשאלתי לדעת חוות דעת כ"ת על דברים אלו, ואשר יש לגרוע ולהוסיף עליו.
ישראל תא-שמע
רח' הרצל 86
תל-אביב
ישראל
♦ ♦ ♦
בדין בעלי הברית ומעוברות ומניקות בתשעה באב דחוי♦ אכילת בשר בתשעת הימים בסעודת ברית מילה קודם הברית♦ היתר נישואין בשעת הדחק בימי ספירת העומר ובין המצרים - מאמר תגובה♦ אבלות החורבן וזכר למקדש - בהלכה ובאגדה♦ כמה הערות בגדרי דין תענית ציבור