כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פי"ח ה"ב) וז"ל, 'המקריב קרבן חוץ לעזרה[1] ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, ואם הקריב במזיד חייב כרת, שנאמר, אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת מעמיו, בשוגג מביא חטאת קבועה'.
והנה איתא במשנה זבחים (קח, א) 'חומר בעלייה, שנים שאחזו בסכין ושחטו - פטורים, אחזו באבר והעלו – חייבין'. ובגמ' שם שאלו על רישא דמתני' בחומר בשחיטה שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור, 'מאי שנא המעלה להדיוט דפטור דכתיב לה', בשחיטה נמי הכתיב לה'. ותירצו 'שאני התם, דאמר קרא איש איש'. והקשו 'גבי העלאה נמי כתיב איש איש'. ותירצו 'מיבעי ליה לשנים שהעלו באבר חייבין'. וחזרו והקשו 'אי הכי, ה"נ מיבעי ליה לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין'. ותרצו 'שאני התם, דאמר קרא ההוא, אחד ולא שנים'. עי"ש.
והעולה מהגמ' הוא כך, דהיות שכתוב ההוא, בהכרח שרק אחד חייב, ולכן א"א לדרוש מאיש איש לחייב שנים, וממילא ילפינן מאיש איש שהשוחט להדיוט נמי חייב, אבל בהעלאה שלא נאמר ההוא ליתורא, א"כ אין דרשא שרק אחד חייב, והדר ילפינן מאיש איש ששנים חייבין, וממילא אין פסוק לדרוש ממנו שמעלה להדיוט חייב, ולכן ילפינן מלה' שדוקא לגובה חייב.
והנה לפ"ז נמצא דכדי לחייב שנים בהעלאה צריך דרשא, ובלי כל דרשא היו פטורים, וכן גבי שחיטה מה דילפינן מההוא לפטור הוא רק כדי להוציא מדרשת איש איש, אבל לולא שהיה הפסוק איש איש, לא היה צריך מההוא ללמוד שפטור, הרי שלולא כל המקראות היה הדין בשנים ששחטו או שהעלו שפטורים.
אלא שלענין שחיטה יש מקום לומר, שאמנם אה"נ מהסברא החיצונה נמי שנים פטורים, אבל לאחר שהוצרכה התורה דרשא בפ"ע לפטור שנים מקרא דההוא, א"כ יש בשחיטה גזה"כ בפ"ע לפטור שנים ששחטו. ומאידך גיסא י"ל שלא נתחדש מאומה בדרשא זו, ואינה אלא להוציא מדרשת איש איש, והדר הו"ל כפי הסברא לולא הדרשא דשנים פטורים, וליכא בזה הלכה בפ"ע.
ותו איתא בגמ' שם 'ת"ר איש איש מה ת"ל לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין שיכול והלא דין הוא' וכו'. ומבואר שם דהא דבעינן ילפותא לחייב שנים בהעלאה, הוא משום דהיינו לומדים ק"ו משחיטה לפטור, אבל בלא"ה כלומר לולא הך ק"ו, לא היה צריך ילפותא לחייב, אלא מהסברא היה חיוב, ור' יוסי פליג התם וס"ל דפטור אף בהעלאה מדרשא דההוא, ולכן צ"ל דאיש איש דברה תורה כלשון בני אדם, אבל לולא דרשא דההוא לפטור, היינו לומדים מאיש איש לחייב[2], ומשמע נמי כדעת ת"ק, דבאמת יש ק"ו לפטור, ורק כדי שלא נילף מאיש איש לחייב, צריך קרא דההוא לפטור, והיינו לקיים את הק"ו, וא"כ בלי הק"ו היה הדין שחייב, והנה זה סותר הסוגיא הקודמת, דהתם מוכח שללא הילפותות היה הדין דפטור, וצ"ע[3].
והנה בדין שנים שעשו איכא פלוגתא בגמ' (שבת צב, ב), ושלש דעות בדבר, לדעת ר' מאיר בין זה יכול וזה יכול, ובין זה אינו יכול וזה אינו יכול, שניהם חייבים. ולדעת ר יהודה בזה יכול וזה יכול פטורים, ובזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים. ולדעת ר' שמעון בכל גווני שניהם פטורים, מלבד זה יכול וזה אינו יכול דלכו"ע חייב היכול, ואילו האינו יכול הוא מסייע גרידא, ומסייע אין בו ממש, יעו"ש בסוגיא דכולהו ילפי מקראי.
ומבואר שם דמסתבר יותר לפטור זה יכול וזה יכול, והיינו טעמא משום דלאו אורחיה למעבדה בתרי, וכפירש"י שם, אבל אין הפטור משום שאינו אורחיה, אלא דזו סברא טפי לפוטרו, כמבואר בסוגיא שם. והנה לפ"ז תגדל התימה, דר"ש עצמו ס"ל דבכל גוונא שנים שעשו שניהם פטורים, וא"כ מהסברא החיצונה צריך להיות הדין ששנים שהעלו הרי אלו פטורים, ולכן צריך לדרשא דאיש איש, ומדוע אפוא הוצרך לומר בגמ' שם דמק"ו יש ללמוד הפטור, והתם ר"ש הוא דקאמר לה להדיא[4].
ברם בהא דהוצרך הש"ס למעט שנים ששחטו מחיוב, אפשר דאתיא גם אליבא דר"ש, וכאמור לעיל, דלולא קרא דההוא, הו"א ללמוד מאיש איש לחייב, ולכן בתו"כ (פ' אחרי פ"ט) ילפינן מדם שפך למעט שנים ששחטו, ולולא זה איכא ק"ו לחיובא, עי"ש. שו"ר באהל משה להגרא"מ הורוביץ (זבחים שם) שקדמני בזה, וכתב דלר"ש דפטר בשאר איסורין אפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול, מ"מ צריך קרא לפטור בשחיטה, דלא נילף מאיש איש, יעוש"ה.
וראיתי בקרן אורה (זבחים שם) שכתב דיש לדקדק ל"ל קרא לפטור בשחיטה, והרי בלא"ה בכל חייבי כריתות שנים שעשו פטורים, ובשלמא לר"ש דמחייב בהעלאה איצטריך קרא בשחיטה דלא נילף מהעלאה, אבל לר' יוסי דפוטר בהעלאה, ל"ל קרא ההוא בשחיטה למעט. וכתב ליישב דבשאר חייבי כריתות קי"ל שזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין, להכי איצטריך הכא קרא דאפי' בכה"ג פטורים, והוסיף דר"ש לטעמיה, דס"ל בעלמא אפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול פטורים, א"כ לא איצטריך הכא קרא לפטור, ולכן המיעוט הוא לשוגג ואנוס, עי"ש בדבריו.
והנה תחילת דבריו תמוהים, היכן מצינו בגמ' דסד"א למילף שחיטה מהעלאה, ורק בתו"כ איתא כן ללמוד בק"ו, אבל בגמ' הסד"א למילף מאיש איש. ומאי דמסיק הקרן אורה דר"ש לטעמיה, ור"ל בהא דנחלקו ר"ש ור"י לענין העלאה, דר"ש מחייב מדכתיב איש איש, ור' יוסי פוטר מקרא דההוא, ושאלו בגמ' על ר"ש, מאי דריש מההוא, ותיצו, דממעט מיניה אנוס ושוגג, וע"ז קאמר הקרן אורה דר"ש לא ניחא לומר דמההוא למעט שנים שהעלו, שהרי בלא"ה בכל התורה שנים שעשו פטורים.
ודבריו תמוהין, שהרי מההוא ילפינן להוציא מדרשא דאיש איש דמשמע דחייב, ואמרינן דלכן דברה תורה כלשון בני אדם, וא"כ אף לר"ש היה אפשר לדרוש כן, אלא דמטעמא אחרינא לא ס"ל לדרוש כר"י, ואדרבה מברייתא זו מוכח דר"ש יליף לפטור רק מהק"ו, אבל בלא"ה יש להתחייב, וזה לא כשיטתו.
וכן גם מה שהקשה הקרן אורה לר' יוסי דפוטר בהעלאה, ל"ל ההוא למעט בשחיטה, אינו מובן, דהוא אזיל בשיטתו הנ"ל דהס"ד למילף שחיטה מהעלאה, אבל בגמ' הרי מפורש דהס"ד הוא למילף מאיש איש, ואכתי כל דברי הקרן אורה תמוהים[5].
ברם במש"כ דאצטריך קרא לפטור אפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול, מה שפטור בכל התורה לפי ההלכה, הנה בסברא זו אנהירו לעיינין ליישב דברי הרמב"ם, דז"ל בהל' מעשה"ק (פי"ח הט"ז) 'שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט, אחד ולא שנים'. ותמה בכס"מ שהביא הרמב"ם דרשא אחרת מהא דאיתא בגמ' למילף מההוא, או מהא דאיתא בתו"כ למילף מדם שפך[6].
ולהאמור הא ניחא, שהרי הרמב"ם פסק בהל' שבת (פ"א הט"ו-טז), בשנים שעשו בזה יכול וזה יכול דפטורים וזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבים, וא"כ אם באנו ללמוד מאיש איש לחייב שנים שעשו, הרי בהכרח הכונה היא לזה יכול וזה יכול, שהרי זה אינו יכול וזה אינו יכול בלא"ה חייבים, וע"ז באה הדרשא מההוא למעט דלא נילף מאיש איש, א"כ כל הילפותא היא רק על זה יכול וזה יכול, שהרי קרא דההוא בא להוציא מקרא דאיש איש, ונשאר שוב הסברא דהכא הדין כמו בכל התורה דזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבים, ולזה איתא ברמב"ם עוד דרשא מקרא דאשר ישחט וגו', שאפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול נמי פטורים, ואע"פ שלא נודע לנו מקור דרשא זו, בודאי היה להרמב"ם מקור לכך[7].
ועל השאלה מהדרשא בתו"כ, הנה י"ל דקרא דההוא אינו מיעוט גמור, אלא לפי מה דסד"א לפרש דאיש איש היינו ששחטו שנים, אתיא קרא דההוא לומר דמיירי רק באחד, אבל אכתי איכא למילף בק"ו כדאיתא בתו"כ, ונחייב שנים ששחטו, וע"ז אתי המיעוט דם שפך להוציא מהך ק"ו, ונתיישבו דברי הרמב"ם בס"ד[8].
אלא דעדיין תקשי קושיא הנ"ל, דר"ש לשיטתיה דפוטר בכל שנים שעשו, ל"ל לאתויי לפטור בהעלאה מדין ק"ו, והרי מעיקר הדין כן הוא בלי ק"ו. ולכן נ"ל באופן אחר, דהנה בגמ' (שבת שם) מבואר דזה יכול וזה אינו יכול, לכו"ע חייב היכול ושאינו יכול פטור דמקרי מסייע גרידא, ומסייע אין בו ממש, והיינו דאין הוא סיבה לפטור את השני, וכן פירש"י שם, ועי"ש בגמ' דשאלו הי מינהו מחייב ובתוס' שם ביאור השאלה[9].
ועפי"ז נראה דהיות ומצינו ג' קראי לפטור שנים ששחטו, ותרי קראי דהש"ס והרמב"ם כבר נתבארו לעיל דצריכי, אבל קרא דתו"כ דדם שפך עדיין קשה למאי איצטריך. ולכן נראה דלענין שחוטי חוץ איכא מיעוט בפני עצמו שאף בזה יכול וזה אינו יכול שניהם פטורים, ולא נאמר בזה הכלל דמסייע אין בו ממש, ואכן בקרן אורה שם העיר בזה, דלא נתפרש הא דמסייע אין בא ממש אלא בהל' שבת, ולהאמור באמת בשחוטי חוץ בכל גוונא שניהם פטורים, ולכן סתם הרמב"ם הלכה זו[10].
ומעתה מיושבת נמי הקושיא הנ"ל, בברייתא דר"ש ס"ל דלולא הקו היה הדין דשניהם חייבים, וקשיא לן הרי ר"ש ס"ל שנים שעשו פטורים ואפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ולהאמור אין כן כונת הגמ', אלא הנידון הוא בזה יכול וזה אינו יכול דכאמור בשחיטה כה"ג הרי פטור, ובכל התורה הרי יכול חייב, וע"ז קאמר שיש ללמוד ק"ו משחיטה להעלאה, דכמו בשחיטה במסייע שניהם פטורים, כן גם בהעלאה יהיו שניהם פטורים, וע"ז קאמר דילפינן מאיש איש ששניהם חייבים, והיינו אפי' בזה יכול וזה אינו יכול, ופשוט אפוא שילפינן ממקרא זה גם ביכול ויכול, וגם בזה אינו יכול וזה אינו יכול, דכיון שמחייבים את האינו יכול אפי' במקום שהשני יכול, ברור שכל שנים שהעלו הר אלו חייבים.
ואתי שפיר נמי מה שסתם הרמב"ם בהל' מעשה"ק (פי"ט הי"ב) 'שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבין שנאמר איש אשר יעלה עולה אפי' איש ואיש שהעלו חייבין'. ולא חילק בין יכול ויכול או אינו יכול ואינו יכול וכן בין יכול ואינו יכול, והיינו דבכל גוונא שניהם חייבים.
ועפ"י דרך זה נראה לבאר הא דכתב הרמב"ם בראש ההלכה שם 'שנים ששחטו פטורים', והוא תימה, שהרי הלכה זו כבר כתב שם (פי"ח הט"ז) בדין שוחט בחוץ, ומה זה שחזר וכתב הלכה זו (פי"ט) בדין מעלה בחוץ, ושוב מצאתי שעמד בזה בהר המוריה שם, והניח בתימה.
ולהאמור נראה דהרמב"ם שכל את ידיו לבאר הלכות הנ"ל, שלא כתבן להדיא היות ואינן מפורשות בגמ', וכפי דרכו בכל מקום, והיינו דכמו לענין שחיטה בכל גוונא פטור, ה"ה לענין העלאה בכל גוונא חייב, וכן נמי הא דאפי' ביכול ואינו יכול דנקטינן דאיכא ילפותא מאיש איש לחייב בהעלאה, הוא משום שהוצרך פסוק זה להוציא מהק"ו לפטור משחיטה, וכיון שילפינן בשחיטה דפטור, ע"כ בהעלאה חייב.
אמנם זה אליבא דר"ש, אבל לדידן דבכל התורה זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, א"כ אתיא הק"ו לפטור בכה"ג בלבד, והקרא איש איש לחייב, אתיא על זה אינו יכול וזה אינו יכול, וא"כ תקשי מנלן שבכל שנים שהעלו שניהם חייבים, והרמב"ם סתם ההלכה, דמשמע בכל שנים שהעלו שניהם חייבים.
אבל זה אינו נכון, ואדרבה, לולי הק"ו הרי מדינא באינו יכול ואינו יכול שניהם חייבים, ואם יש ריבוי מאיש איש, בהכרח שבא לרבות שגם ביכול ויכול שניהם חייבים, אבל היות ויש ק"ו שיש ללמוד ממנו לפטור בהעלאה בכל שנים שעשו ואפי' ביכול ואינו יכול, והוא חידוש גדול לפטור באופן זה אפי' את היכול, מה שלא נמצא כן בשאר דיני התורה, א"כ פשוט שעל זה באה הדרשא איש איש לחייב את שניהם, וממילא פשוט שכל שנים שהעלו חייבים, שהרי אין כל סברא לומר דקרא אתיא לחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואילו זה יכול וזה אינו יכול יהיו שניהם פטורים, דפשוט שהוא הפך ההגיון, אלא בהכרח כמש"כ, ואתי שפיר הגמ' אליבא דר"ש, וכן פסקי הרמב"ם עלו לנכון בס"ד[11].
והנה מצאתי בשו"ת שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי (סי' נט), ששו"ט בסוגיא זו, ותחילה הקשה על ר"ש לשיטתיה כיון דס"ל דשנים שעשו פטורים, אין לו ללמוד מאיש איש לחייב, והו"ל לומר דברה תורה כלשון בני אדם. וכתב די"ל דהכא קי"ל להש"ס דגלי קרא לחייב, אלא דאכתי תקשי מנ"ל לרבות בכל גווני לחיוב, נימא תפסת מועט תפסת לרבות רק זה אינו יכול וזה אינו יכול, יעו"ש. והנה עפ"י דרכו מיושבת קושיתו היטב, וכש"נ.
ותו חזר והקשה, כיון דלענין שבת קי"ל דיכול ויכול פטורים ואינו יכול ואינו יכול חייבים, א"כ גם בהעלאה לא איצטריך ריבוי לאינו יכול ואינו יכול, שהרי דינו כמו בכל התורה, ובודאי שהריבוי הוא על יכול ויכול, וכל זה היה להרמב"ם לפרש, ומסיק דצ"ל דלר"ש דהוא מרא דשמעתיה אין חילוק דסתמא קתני וביכול ויכול נמי חייבים, ומש"ה לא הוצרך הרמב"ם לפרש, יעו"ש.
ודבריו צ"ע, דלפי דרכו עדיין תקשי מנ"ל דלר"ש לחייב אף ביכול ויכול, וכן נמי עפ"י דרכו אינו מובן איך פשיטא ליה דאף ביכול ויכול שניהם חייבים לפי ההלכה, והרי בגמ' איצטריך קרא להוציא מהק"ו, ונמצא שלולא הק"ו היה חיוב והיינו לדידן רק באינו יכול ואינו יכול, והק"ו בא לפטור בכה"ג, ואתי קרא דאיש איש לחייב בכה"ג, ואכתי מנ"ל לחייב ביכול ויכול. וכל דבריו תימה לפו"ר.
ויעו"ש עוד שהקשה על עיקר הגמ' דאיצטריך קרא אליבא דר"ש להוציא מהק"ו, והרי בלא"ה נמי צריך קרא, שהרי לר"ש אפי' באינו יכול ואינו יכול פטור בכל התורה, ועי"ש שהניח בקושיא. והנה לעיל הקשתי כן מדנפשאי בס"ד, וכאמור הכל מיושב על נכון.
והנה בעיקר השאלה מהך דשבת להא דשחוטי חוץ ומעלה בחוץ, כבר הרגיש בזה בפנ"י (שבת צג, א)[12], וכתב דצ"ל דהא דשנים שעשו הוא פטור בדיני שבת בלבד[13], אבל בחי' סוגיות חת"ס והובא בחידושיו ב"מ (ח, ב) כתב שלא מצא מקור לחלק בין הנושאים, ולא הזכיר מהפנ"י. ואכן כך הוא פשוט לכאורה, שהרי דרשא זו לא נאמרה בפרשת שבת, אלא בפרשת חטאת, וא"כ מהיכי תיתי לחלק כן[14].
וכנראה יסוד הסברא לחלק הוא משום פירש"י דהוי מלאכה שלא כדרכה, ואולי רק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, והיינו מלאכה חשובה לכמה מפרשים, ולכן פטורים שנים שעשו, ומ"מ הרי הוא דרשא בחטאת, וסברת לאו אורחיה אינה בעצם הפטור, אלא בסברת הדרשות, וכמש"כ לעיל[15].
ועיין ברמב"ם הל' כלאים (פ"ט ה"ט) דבמנהיג בכלאים אפילו מאה מנהיגים כולם חייבים, ובגליון רע"ק על הרמב"ם שם הביא משו"ת מהר"ם די בוטון (סי' סג) שעמד בזה, והרי שנים שעשו פטורים[16]. וכתב דדוחק לומר דמיירי רק באינו יכול ואינו יכול, דהו"ל להרמב"ם לפרש.
ותו כתב שאין נראה לחלק בין חיוב חטאת לחיוב מלקות, עי"ש, וישועות מלכו שם כתב דדין זה מהתוספתא, אבל לא נתבארה כונתו. ותו כתב דיש לחלק בין חטא למלקות ודלא כמהר"ם די בוטון, ומ"מ מסיק שאין חיוב ביכול ואינו יכול אלא על היכול, יעו"ש.
ועיין גם בספרו יבין דעת (יו"ד סי' פז אות ב) שהריך בזה, ומייתי משו"ת חכם צבי (סי' פב), שפירשת בכונת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' כח) דרק בשבת פטורים יכול ויכול ולא בשאר דיני התורה, והיבין דעת הביא לזה מהרשב"א (ב"ק נג, ב) דשנים שהרגו במקל אחד כולם חייבים, ומשמע אף ביכול ויכול[17]. וע"ע מה שהאריך שם בכמה הלכות, ורצה לחלק בן מלאכה שתלויה דוקא בכח האדם, ובין מלאכה דסגי לה בכח קלוש של האדם, יעו"ש[18].
ובתוס' רעק"א על משניות (זבחים שם), הביא מהריטב"א (קידושין מג, א) דאיצטריך למעט שנים ששחטו, אע"פ שאף בשבת פטור, משום דלא נילף מאיש איש, וזה כמש"כ לעיל, ונסתפק רע"א אי באינו יכול ואינו יכול בשחיטה חייבים, דקרא ממעט רק מה שלא נדרוש לחייב יותר מכל התורה, אבל מה שחייב בכל התורה, חייב אף הכא, ובהעלאה הריבוי מאיש איש הוא גם ליכול ויכול.
וכתב שמוכח מהריטב"א שלא פירש דקרא אתיא לאינו יכול ואינו יכול, וע"כ לא סגי במה דילפינן משבת, ש"מ דזה אינו יכול וזה אינו יכול אכן חייב, יעו"ש. והנה זה מפורש כמש"כ לעיל בפירוש הגמ', וב"ה שכיונתי לדעת הגרע"א[19]. ברם כבר נתבאר לעיל שאין כן דעת הרמב"ם, אלא סתם ההלכה, וש"מ דבכל גוונא פטור, וכאמור מקראי ילפינן לה[20].
וע"ע יד דוד (זבחים שם) שהעלה סברא חדשה, דבהעלאה שדרך העבודה במקדש היתה בשנים, ששנים מעלין אבר אחד, ולכן אף בחוץ מתחייב, משא"כ בשבת שאין דרך מלאכה בכך, יעו"ש היטב. וסברא זו כתובה גם בספר חמדת דניאל על המשנה (זבחים שם), יעו"ש עפ"י דרכו דברי נועם[21].
ובאהל משה שם דן לענין שחיטה, שאחד עשה חלק מהשחיטה, והשני עשה החלק השני, ועי"ש מה שדן דתלוי אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף, יעו"ש. ועיין היטב בחלקת יואב (או"ח סי' יד) מה שחידש דבשליח מקרי שנים שעשו[22], ויעו"ש בהגהה מה שהקשו לו משחוטי חוץ, דאמאי צריך קרא דפטור בשליחות, ותיפוק ליה דשנים ששחטו פטורים, ויעו"ש מה שתירץ, ויש לפלפל עפ"י דברינו, אך אכ"מ[23].
♦ ♦ ♦