הזכרנו ששבועה היא על דבר שהיה שאדם נשבע עליו בשם השם, ומזה נמשך גם דין שבועה על העתיד, שאומר שכשיעשה את הדבר שעליו נשבע האדם, יצא שהוא אמר דבר שקר בשם ה' ונשא את שם ה' לשווא. כך הסברנו עד כה, ונראה שבהמשך לא נוכל להישאר בהגדרת הדברים כך.
אבל לגבי נדר שאלנו מה מחייב את האדם, מה יוצר את החיוב?
ראינו את הר"ן בדעת הרי"ף שסובר שיש שינוי בחפץ - כעת הוא מרוחק ממני, החפץ הזה הוא בקודש. החפץ הוא מרוחק ממני, לא אני מרוחק ממנו.
ושאלנו כיצד עושים זאת?
הסביר הר"ן שמתוך ההסבר בדעת הרי"ף נראה שאי אפשר לעשות נדר אלא בהתפסה. כתוצאה מזה שאדם יכול לעשות קרבן, הוא יכול גם למשך מהקרבן.
אבל השאלה היא - כיצד אפשר להרחיק את החפץ ממני? אפשר להרוג בהמה והיא מוגדרת כנבלה, ויש למצב הזה דינים. אבל להפוך כיכר לחם למרוחקת זה לא אפשרי. אמנם לעשותה קדוש על ידי נדר יהיה אפשרי ויגרום דינים. ולכן גדר הנדר הוא התפסה.
אמנם ישנן שתי שיטות בהתבוננות על התפסה.
הראשונה: אדם אמר שדבר זה אסור עלי, זה עיקר הנדר. אם אמר 'זה כזה'- זה גם טוב, זה מספיק. על פי שיטה זו נאמר שהתפסה היא כלל בלשון, ולא תיאור המציאות (כפי שראינו בר"ן על הרי"ף, שמצרף דבר לקודש דבר שיכול להיות רק בהתפסה, וכל שאר הלשונות הן נמשכות מהתפסה). נראה בהמשך שאם נגדיר את התפסה כעוד אפשרות של לשון, נשאל - מדוע אין התפסה בשבועה.
אפשרות שנייה: התפסה היא מהות הנדר. וההתפסה היא צירוף לקודש. ומזה לא יכול להיות מקור לשבועה, שהרי אנחנו לא משייכים בשבועה שום דבר אל הקודש, ואיננו אומרים (כפי הדרך הראשונה שהתפסה היא לשון מסוימת של נדר) שזו גם הסיבה שאין התפסה בדבר האסור, משום שהתפסה היא אינה דרך התבטאות אפשרית בלשון של נדר.
עדיין קשה (כפי שמובא מהר"ן על הרי"ף) מדוע שאדם אומר 'אני כמוך' לא מועיל?
הרי"ף למד שכמו שלשון התפסה לא מועיל בשבועה (כפי שהבאנו על פי הסבר הר"ן), שאומר 'זה כזה' אינו מועיל, גם 'אני כמוך לא יועיל'. אמנם באדם שאמר 'הריני נזיר', אדם זה השתנה אחרי הנזירות. אבל בשונה מנזירות, בשבועה, גם אחרי שאדם נשבע שלא יאכל מהפת, החפץ לא השתנה והאדם לא השתנה. וממילא לא שייך פה גם 'אני כמוך', כי לא קרה לראשון כלום כאשר הוא נשבע, ולכן כאשר השני אמר 'אני כמוך', גם לו לא קרה כלום.
אלא שכפי שהסברנו, הר"ן לא מסתפק בהסבר זה, והוא אומר שכאשר אדם נשבע בלשון של 'אני כמוך' הר"ן חכך בזה להחמיר.
היה אפשר להבין שכוונת הר"ן לומר בזה שהחשש שלו להחמיר בזה הוא משום שלא נכון לומר שהתפסה היא עיקר הנדר, אלא כפי שנראה מהר"ן אצלנו בנדרים. ושם כפי שראינו בדרך הראשונה למעלה, שעיקר הנדר הוא הרי זה אסור עלי, והתפסה היא עוד אופן. וממילא גם מועילה בשבועה כלשון.
אבל עדיין יהיה קשה לומר מדוע חוכך להחמיר הר"ן ב-'אני כמוך', שהרי לפי הר"ן בנדרים 'אני כמוך' לא תהיה עוד אפשרות בלשון.
אלא שצריך להסביר שכבר בשבועות מסביר הר"ן את שיטתו אצלנו, ש-'אני כמוך' גם בשבועות.
אמנם עדיין צריך מעט יותר הסבר לומר מה היא כן התפסה, אם היא לא המשכה.
אלא שהר"ן מוסיף שם שהוא חוכך להחמיר 'מטעם יד'. ונראה שכל נדר הוא התפסה, ובכל זאת צריך לדון מדוע התפסה תועיל, אפילו איפה שזו לא התפסה, אלא תועיל ההתפסה מטעם יד?
אך התשובה לזה היא בשאלה מה היא 'יד', דבר שלא נעסוק בו היום, אבל כן נעיר שקשה לומר שיועיל מטעם יד, שהרי ביד אדם צריך לומר התחלה של משפט, ואילו כאן האדם אמר משפט שלם מבחינתו אלא שזה משפט לא מוצלח מאוד, אז שמדוע הוא יועיל משום יד?
אחת ההוכחות לשיטת הר"ן בשבועות היא בנזיר, שאדם שאמר 'אני כמוך' הוא נזיר, אבל אם ישאל הראשון על נזירותו והיא תותר לו, ממילא כך גם יקרה לשני, משום שהתברר שלא חל על השני נדר. וזה מראה שהתפסה היא המשכה.
הרי כאשר אדם עושה את עצמו נזיר על ידי זה שהוא אומר 'אני כמוך' הוא תלוי בנזיר או בנודר הראשון, שאם נפתח נדרו התברר למפרע שגם השני אינו כמוהו. ואין זה רק לשון אלא מהות של נדר או נזירות. וכן באישה, כאשר חכם עוקר את הנדר מעיקרא, אם תלתה אישה אחרת את נדרה בנדר האישה הראשונה, דינה יהיה כדין האישה הראשונה. ואם בעלה מפר לה, הוא רק מיגז גייז. הסיבה היא שהאישה השנייה נדרה או נזרה בגלל הראשונה, ולא שהדינים שלה הם כמו הדינים שלה. ולכן יש כאן המשכה, היינו לקחתי משם, ואם ישאל על הנדר יתברר שלא היה מהיכן לקחת, ודברי המשנה בנזיר מוכיחים את דרכו של הר"ן בפירוש הרי"ף.
♦
הש"ך בדעת הרא"ש
יש עוד סברא לומר כדרך זו. מובא בתשובות הרא"ש: האם אדם יכול לאסור על חברו לומר כיכר זה אסור עליך? או רק אם אדם יאמר ייני כקונם עליך?רצה לומר הש"ך בדעת הרא"ש שאי אפשר שאדם יאסור דבר על חברו אלא בהתפסה. אמנם הסכים הש"ך שאדם יכול לאסור חפץ זה עליו ללא התפסה, אבל התפסה היא אופן אחר. ומבואר בדברי הש"ך שמגיעים בכל אחד מהאופנים לתוצאה אחרת. כאשר אדם אומר דבר זה אסור עליי, זה נדר. כשאדם אומר דבר זה כקרבן זה כקרבן- זה חידוש! כמו שאדם יכול להקדיש דבר וזה אוסר על השני, כך ניתן למשוך מקודש לדבר, וזה יאסור על השני (אמנם הש"ך לא השתמש במילה המשכה).
אמנם דעה זו תלויה כמובן בהבנת דברי הרא"ש. האם הוא התכוון לומר שייני אסור עליך כיין נסך – זה אינו מועיל משום שאינו דבר הנדור.
נראה דין נוסף: אדם אומר קונם דבר זה עליי וחברו אומר 'אני כמוך' - נמצא שחברו אמר דברים בטלים! משום שאין בגברא שום דבר. התפסה בנדר מועילה, אבל זה אינו חשוב התפסה. אמנם ודאי שיש כאן בעיה לשונית, אבל ודאי שאי אפשר לדבר כאן על המשכה.
הרמב"ם מביא שזו התפסה בנדר ומועיל!
אמנם הרמב"ם אמר זאת שמדובר במצב של תוך כדי דיבור. ושאלו עליו שאם מועיל 'אני כמוך', מדוע צריך שזה יהיה דווקא תוך כדי דיבור, ואם תוך כדי דיבור מועילה גם טעות, מדוע הזכיר דווקא 'אני כמוך'?
אמנם אם התפסה היא כפי שהבין הר"ן בדעת הרי"ף, מדוע מועילה התפסה בנדר במצב הזה? ומוכרח לומר שהרמב"ם לא סבר כך.
♦
ב. התפסה בשבועה - שיטת אביי והראשונים שמחמירים בכך
וכל מה שהבנו עד כה לא יועיל בשבועה.
אלא שאביי ורוב הראשונים סוברים שיש התפסה בשבועה. אמנם בראשונים זה באופנים מסוימים של התפסה, אבל זה שאביי סובר שיש התפסה בשבועה זה עצמו מחייב הסברה.
איננו יכולים על פי תפיסה זו בהמשכה, ודאי לא המשכה בקודש, וגם לא על חלות, שהרי בשבועה, כפי שהזכרנו, אין שינוי בחפצא.
הר"ן רוצה לומר 'ואני כמוך' ואביי אומר אפילו 'זה כזה' מועיל בשבועה, וגם רבא מודה ש-'זה כזה' מועיל בשבועה מדאורייתא, אבל לא לכל דבר. וזו דעת הראב"ד ואולי גם דעת הרמב"ם.
מבואר בדעתו של אביי שהמקור של התפסה הוא בשבועה, וזאת מהמילה בפסוק 'איסר', איסר הוא התפסה, ומזה למדנו שיש התפסה בנדר בברייתא, והגמ' בשבועות כ"ו: מביאה זאת כהוכחה לאביי. ורש"י למד מכך שאם אין התפסה בשבועה לרבה, אז גם בנדר אין התפסה! כי אין מקור בנדר משום שהוא משבועה, ולכן גם בנדר לא יהיה. אמנם הראשונים למדו אחרת בדעת רבה.
אבל נתמקד רק בדעת אביי, ומוכרחים להסביר את התפסה בשבועה לשיטתו.
נקודת המוצא היא צריכה להיות שהתפסה בשבועה אינה יכולה להיות המשכה. ניתן להבין את התפסה בשבועה ככלל לשוני, כלומר אפילו התפסה מועילה, יש כאן איזה קיצור לשון, ולא יד - משום שהוא אמר משפט שלם, ואילו יד היא התחלת משפט שברור מה ההמשך שלו, רק האדם אינו אמר אותו. וכאשר אדם אומר 'זה כזה' הוא אומר משפט שלם אבל לא מוצלח, והוא מועיל מדין לשון, והוא דין התפסה בשבועה, ומשום נדר.
אמר אביי: מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. מה אמר לנו אביי?
אפשרות אחת היא שכמו שאדם נשבע וזה מועיל, כך גם התפסה מועילה, אפילו שלא הוציא שבועה מפיו כלל זה מועיל. אפשרות שנייה היא שהוא ממש כמוציא שבועה, למרות שהוא אמר לשון לא טובה זה נקרא כאילו הוא אמר לשון טובה.
אם נאמר כאפשרות הראשונה זה חידוש גדול, שאדם שלא אמר שבועה הוא ממש כמוציא שבועה מפיו. נראה בהמשך שלשיטות האחרות לא נוכל לומר כך, אבל כן נסתפק בדרך שרואה בהתפסה דבר טוב, אבל זה לא כמוציא שבועה מפיו דמי ודאורייתא.
מה היא התפסה?
כאשר אנחנו מסבירים את התפסה כלשון, אז המשנה שהבאנו בנזיר היא מאוד קשה. אבל אנחנו נסביר קודם את דעת אביי, שאומרת כאפשרות הראשונה שהבנו שהתפסה היא כמוציא שבועה מפיו, ואח"כ נסביר את הראשונים שאומרים שהתפסה היא בלשון, ונתרץ את המשנה בנזיר.
בבואנו להסביר את שיטת אביי נסביר קודם כל מה היא שבועה?
אנחנו עד כה התבוננו על שבועה באופן לא שלם. הסברנו ששבועה היא בעיקר לשעבר, ומזה נובעת שבועה להבא. שבועה הווי אומר שהוא נשבע בשם ה' שהוא לא יאכל, ואסור לו להפר את דיבורו. שבועה לא חידשה דבר בעולם, חוץ מדינים מה קורה כאשר אדם נשבע לשקר.
אבל איננו יכולים להישאר בהגדרה זו, משום שאם זאת ההגדרה בשבועה, אז אנחנו מבינים שמי שאומר 'זה כזה' - שבועה אין כאן!
לכן עלינו להבין שעל מנת שיועיל 'זה כזה' בשבועה אנחנו צריכים להסביר את השבועה כמעשה! אבל מה העשייה של השבועה? יש כאן אמנם רצון להישבע והסכמה על מה נשבעים, אבל אין כאן לשון של שבועה. כיצד זה יועיל?
נראה זאת דרך דין בגמ' שאומר ששבועה מועילה גם בלב, דבר תמוה מאוד! וזה נלמד מתרומה, וכיצד אנחנו יכולים ללמוד שבועה מתרומה, הרי נראה ממבט ראשוני שאין כל קשר ביניהן. ואכן, תרומה היא כמובן גם מעשה.
אפשר לומר שהגמרא מלמדת אותנו לא הלכות שבועה אלא הלכות דיבור, היינו שהגמרא מחדשת שאין הבדל בין הפה והלב בדברים שאנחנו זקוקים בהם לדיבור. אדם שנשבע בפה ואדם שנשבע בלב זה אותו דבר. כך ננסח את לימוד הגמרא על פי דרך זו.
אבל זה תימה, משום שנראה להבין כפי שהבנו עד כה, שעיקר השבועה היא אמירה בפה, וכיצד אמירת לב תועיל לדבר כזה. אלא שהרבה יותר נכון לומר שיש כאן מעשה שהגמרא מחדשת לי שאפשר לעשותו בלב כמו גם בפה.
ולכן אנחנו צריכים להסביר שלא הבנו את השבועה נכון. פשוט מסברא שעיקר השבועה איננו שם ה', ואפילו לא המילה שבועה! אדם אמר דבר ב-שבועה, ויש גם אפשרות לומר את השבועה, דהיינו לשון השבועה, שזה ודאי נקרא שבועה.
השבועה עושה מהאמירה שלי, כגון 'אכלתי' 'לא אוכל' וכו', היא עושה ממנו דבר אחר. אין איסור לשאת שם שמים בפה, אלא אסור להישבע בשם ה'.
מה היא שבועה?
כאשר אני אומר דבר אני צריך לומר אותו לאמת, ואם אמרתי אותו לשקר זה איסור! אסור לשקר בשבועה. העיקר כאן הוא השקר או האמת שנאמרים על ידי האדם. אנחנו דנים לא על השבועה, דהיינו על הניסוח שלה ועל שם ה' שבה, אלא על לבטא בשפתים בשבועה.
אדם שאומר ש-'אינו יודע את העדות', הוא יכול לומר זאת כמו כל דבר שהוא מוציא מפיו, ככל האדם, ויכול לומר זאת בשבועה וגם בשבועה בלב.
עדיין לא השלמנו את ההסבר על שבועה, רק שבינתיים אנחנו מבינים ששבועה היא לא איסור של אמירה שאמרת עם שם ה' והתברר שהוא לא נכון והוצאת שם ה' לשווא.
רואים בנצי"ב על התורה שמסביר את המילים 'לבטא בשפתים' לא על השבועה אלא על הדיבור על הדבר, שאותו הוא עשה או לא עשה.
לא נכון שאסור להישבע לשקר, אלא אסור לשקר בשבועה. כאשר משביעים אדם שהוא אינו יודע את העדות (ונניח שאדם כן יודע את העדות), והאדם אומר שהוא לא יודע את העדות, זה נקרא שהוא שיקר בשבועה. אמנם הוא לא נשבע מעולם ולא הזכיר שם ה'.
על מנת להיכנס לעובי הקורה של הגדרת שבועה נבין זאת דרך דין של מושבע מפי אחרים. כאשר אדם יצר לחברו שבועה, כגון המקרה שהבאנו, שאחד אומר לחברו תשבע שאינך יודע את העדות, וחברו, גם בלי להישבע או להזכיר שם ה', נקרא שהוא נשבע! והוא גם לא אמר אמן, שזה כמוציא שבועה.
מכאן מובלט מאוד שהמושג שבועה הוא בעצם כלי או טכניקה שהופך את הדיבור של האדם מסתם דיבור לדיבור שהוא לשקר בשבועה. השקר שלך נסמך על ה'! על האמת הגדולה! ותחת זה אתה משקר?! כאשר אדם אומר דבר בשבועה הוא אומר דבר בשם האמת הגדולה אפילו בשם ה'. מכאן עולה לנו ניסוח שלא השבועה היא עושה אותי נשבע, אלא העובדה שאדם אומר שהוא יודע את העדות בשבועה עושה אותו נשבע. לא לשקר בשבועה. אסור לאדם להגיד בשם ה' דברי שקר. אדם אומר שלא יאכל בשבועה זה דבר לגמרי, וזה אומר שהשבועה פעלה משהו, היא נתנה משקל למילים. והגענו לזה שיש כאן יצירה או חלות!
השבועה הוא דבר ש-איתה הם מקבלים משמעות מיוחדת.
בבואנו לדיני השבועה אנחנו נפגשים עם שבועה מפי אחרים, שכלולות בה שבועת העדות, שבועה שהכהן משביע את האישה הסוטה, וממנה נלמד שאמן היא כמוציא שבועה מפיו דמי. ומצאנו שבועה שאדם לא אומר את השבועה, וזה נקרא שהוא כמוציא שבועה מפיו ממש.
המציאות כולה היא שלא חסרה לי שבועה על הדיבור. המבט הזה הוא עוזר לנו להתבונן על השבועה, וממנו נגיע להתפסה בשבועה.
♦
התפסה בשבועה
אדם שאומר 'זה כזה' אומר אביי שזה כמוציא שבועה מפיו. כאשר אדם אמר 'זה כזה' מה נוצר כאן? הרי אנחנו לא מסבירים כהמשכה בנדרים.על מנת להבין זאת נדמה את שבועה לדין שומע כעונה בברכות. אדם שצריך לברך, או שיברך או שישמע מאחרים - היינו יש לו כבר ברכה. אמנם הברכה היא אצל חברי, אבל זה נקרא שיש לי ברכה, אע"פ שלא אמרתי בפה. וכך גם נוכל להסביר במושבע מפי אחרים או שאדם אומר זה כזה. האמירה הזו והכוונה של האדם היא לא להישבע, אבל הוא אמר 'אני כמוך'. אביי אומר שלא חסרה שבועה למשקל דבריו.
אבל אין נראה לומר שהחידוש של אביי הוא מדין שומע כעונה, משום שהמחלוקת בין אביי לרבה אינה נסובה סביב התוכן של הכוונה של הנשבע. שניהם יודו שיש כאן כוונה מוצלחת. אלא המחלוקת היא האם זה כמוציא שבועה מפיו דמי. יש בזה חידוש גדול, והחידוש הזה נשען על היסוד שהנחנו, שהשבועה היא כלי שצובע את מה שאדם עושה בדיבור של האדם, עושה בדברים. (יכול להיות שגם בחפצים, ונרחיב על כך בהמשך.)
במילים 'זה כזה' יש בזה את כל האמירה, כולל השבועה, והוא כמוציא שבועה מפיו. וצריך להתחבר לשבועה, כי האדם הנשבע אינו מושך חלות אלא הוא אומר, אבל האמירה שלו היא עשייה, היינו צביעת הדיבור שלי ברושם הזה של שבועה. ו-'זה כזה' לא חסר בו כלום לעניין הזה, משום שהשורש של השבועה נמצא כאן, וגם הדבר שעליו הוא נשבע.
♦
שאלה: מה היא העשייה שיש בשבועה?
תשובה: בינתיים מה שהסברנו ונרחיב עוד את בדבר הזה, היצירה היא דיבור עוצמתי, דיבור מחייב. אני מחזיק במלך. נדר זה בחיי המלך ושבועה זה במלך עצמו, היינו מהשבועה אני עושה אמירה. שהרי אדם לא אמר שבועה, לא כאשר הוא אומר 'זה כזה' ולא כאשר הוא מושבע מפי אחרים וגם באמן. וזה רק כמוציא שבועה מפיו דמי. ובכל זאת לא חסרה שבועה בדיבורי. היינו יש לי פה אמירה עוצמתית עם שבועה, היינו נתלית במלך.
ב'זה כזה' אדם אומר שהוא הולך לעשות שם את מה שיש פה, ונאמר שהוא לוקח שבועה. נרחיב את המושג הזה 'לוקח' דרך נזיר.
אדם שמע את חברו מקבל נזירות ואומר 'ואני'. זו התפסה שמועילה. וברגע שישאל הראשון, ההתפסה של חברו נופלת. נזכיר שלדעת אביי המקור של התפסה בנדרים היא התפסה בשבועה, ולכן לא שייך לדבר על המשכה בשבועה כפי שהסברנו בנדרים בשיטת הר"ן. אבל כן צריכים ללכת בדרך הסברה ששבועה תועיל מטעם הלשון או השימוש, ולומר שגם שבועה לא חסר לי.
נסביר את התפסה בנזיר באופן חדש, וזה יאפשר לנו להבין גם את ההתפסה בשבועה כמעשה, כפי שראינו עד כה.
♦
התפסה היא שימוש בכלי שהוא עשה!
נראה את הדברים דרך הדין של שומע כעונה.
אדם אחד אמר ברכה והשני התכוון לצאת ואמר אמן - שומע כעונה! נשאל על דין זה - מה יהיה אם ברכת הראשון הייתה לבטלה? יתברר שהעונה לא יצא ידי חובה. וכאן אנחנו נכנסים לתוך דין שומע כעונה, שמסביר אותו החזון איש שאין נכון לומר שיש לי ברכה באזנים כאשר אני שומע כעונה, אלא יש לי ברכה בפה שלי, הברכה שלו. ואז אם הברכה שלו לא כשרה, אז אין לי ברכה! אע"פ ששמעתי ויש לי באזנים ברכה ולשון, אבל שומע כעונה זה לא דין בלשון, אלא שיש לי את הברכה שלו ואני מצורף אליה.
ונחזור לדין שבועה והתפסה בשבועה, כשאדם שמע אחר שרוצה להיות נזיר והצטרף אליו, ואם הנזירות של הראשון לא הייתה טובה אז יתברר שגם ההצטרפות שלו לא טובה, וכך ודאי גם בשבועה. יוצא שיש לנו הסבר למשנה בנזיר מדוע 'אני כמוך' השני תלוי בראשון, על פי דרך זו בהתפסה. ונאמר כך, שהשבועה שם היא לרשותי אני עושה שימוש בשבועה שם, ואין מדובר רק בשימוש לשוני. אין כאן רק שבועה בפה שלי.
וכאן נכנס ההסבר שלנו בשבועה, שלא מדובר כאן רק בלשון שאדם אומר במקומי את המילים, אלא אני מצטרף לדבר הזה לכלי הזה שנקרא שבועה, הוא נמצא אצל חברי ואני משתמש בו. ומה יהיה אם יתברר שזה לא טוב? ודאי שהוא לא יועיל. 'זה כזה' הוא שימוש בכלי הזה. התפסה היא לא המשכה אלא שימוש באמירה שם במה שהפה עושה.
ונראה שגם לר"ן שדיבר על המשכה נכון לצייר את זה כך. אי אפשר לעשות נדר אלא כהמשכה שאדם אומר שזה כקרבן. הוא המשיך ממה שכתוב בתורה, ורק כך אפשר לעשות נדרים.
אדם מישראל יכול רק להמשיך מהקודש, וכאשר אדם אומר 'זה כקרבן', אדם משתמש בכוח שלו לעשות קודש! הוא הופך את זה כקרבן! ויש כאן דבר שבכוחו של האדם יש כלי שקיים בקדשים, והוא לוקח אותו לנדרים ולשבועות. ואם יתברר שהכלי לא טוב, היינו לא הייתה אצל הראשון שבועה, אין כאן כלום.
עולה מדברינו שהתפסה היא לקיחה ולא המשכה. יש שימוש בכוח שהוא להקדיש ולהתפיס. הגדרת התפסה לאביי היא שימוש במה שיש שם. לדעת הר"ן בדעת רבא גם יהיה אפשר להסביר כך.
וכאן אנחנו צריכים לבחון את השאלה האם השימוש בלשון הזה הוא כמוציא שבועה מפיו ממש?
נראה השלכה של שאלה זו על דין שבועה לשעבר.
♦
שיטת הראב"ד
את התפסה בשבועה לא למדנו מנדר, אומר הראב"ד, אלא למדנו משבועה, ויש על כך פסוק מפורש. ולכן יש בהתפסה 'בל יחל', ולא נכון לומר שיש בהתפסה לא תשבעו בשמי לשקר לא נכון שיש חיוב קרבן, אפילו חיוב קרבן.כתוב בראב"ד שהתפסה מועילה גם בשבועה. וזאת מפני שאמרתי משפט שמחייב אותי. ומהניסוח הזה אנחנו רואים שאם כן התפסה תהיה מכאן ולהבא ולא לשעבר.
דברי הראב"ד צריכים ביאור. אנו העמדנו את מחלוקתם של אביי ורבא בשאלה האם התפסה בשבועה היא תהיה כמוציא שבועה מפיו דמי ממש. והסביר לנו הראב"ד שרבא אומר שהתפסה היא לא כמוציא שבועה מפיו. יוצא מכך שאדם שהתפיס ההתפסה מועילה לו למרות שהוא לא נשבע. אבל כאשר אדם נשבע בפה כלולים בכך שני דברים - שבועה היינו לומר בפה מילים שיש בהן שבועה, והצלחתי על ידי זה לומר משפט מחייב.
אומרת לנו התורה לגבי התפסה, שאע"פ שאדם שהתפיס אינו מוציא מילות שבועה, והוא רק נסמך על אחרים ולא כמושבע מפיהם ולא אמר אמן, יש כאן חידוש עצום שדבר כזה מועיל, שלמדנו אותו מפרשת מטות, ורואים שם את הפסוקים באופן מדויק, שמי שנשבע באופן של התפסה יש לו דיבור עם שבועה. זה דבר חלש מאוד, אבל בכל זאת לא יחל דברו ויש על כך מלקות. אנחנו צריכים לדון לשיטת הראב"ד עד כמה השבועה היא הגיעה לפיו, למשפטו, לדברו, לניסוחו, אע"פ שמושבע מפי אחרים היא דבר טוב.
נראה מדברי הראב"ד שהתפסה היא פחותה מכל דיני שבועה שאנחנו מכירים, ולכן יש בה גם דינים אחרים.
לסיכום לשיטת הראב"ד, אדם שעובר על איסור לא תישבעו בשמי לשקר באכילתו חייב קרבן אבל איסור זה חל לשיטתו רק למי שהוציא את השבועה בפיו, ולא בשבועה שהיה אצל חברו, והשתמש בשבועה זו על ידי התפסה.
לעומת זאת, נראה שנדר הינו כוח הקיים באדם. אדם שנודר, אפילו בהתפסה הוא מצליח לידור כרגע, ומבטא את זה בשפתים באופן הזה של התפסה. וזאת, משום שבנדר אין כללים בדיבור, העיקר שהוא השתמש בכוח הנדר וביטא את הדבר בלשון של 'זה כזה'. זה נדר לכל דבר, משום שנדר הוא עשייה מתוך כוח שיש באדם, והוא השתמש בכוח הנדר שם. אבל אם נשווה זאת לשבועה: האם שבועה מועילה בלי שהוציא מפיו את השבועה? רבא סובר שצריך לבטא שבועה, ואי אפשר ללמוד את זה מנדר.
אבל כך או כך, התפסה לעולם תהיה קיצור לשון או שימוש לשון (שהיא לשון שלימה) במה שהלשון שם מכיל באותו כוח שנמצא אצל החבר. ונחלקו אביי ורבא אם התפסה מועילה בשבועה מן התורה. הראב"ד בדעת רבא אומר שזה מועיל מן התורה ממש לכל דבר. הר"ן כותב בהסבר אחד שזה מועיל מן התורה, בתנאי שאמר 'אני כמוך', וזה גם בלשעבר וגם בלהרע או להיטב.
♦
הרמב"ם
לדעת הרמב"ם גם 'אני כמוך' אינו מועיל בהתפסה, גם לדעת רבא. התפסה לשיטת הרמב"ם (לפי רבא כמובן) לא מועילה אפילו כאשר אומר 'אני כמוך' (ולא כר"ן). מבואר בדבריו שמתוך שהתפסה מועילה בנדרים היא לא תועיל בשבועות, ובשבועה לא מועיל 'אני כמוך' גם למלקות.♦
ראינו עד כה ארבע שיטות:
א. התפסה לא מועילה בכלל (ראינו בעיקר בשיעור הקודם) - דעת הרמב"ן והרי"ף.
ב. מועילה מן התורה התפסה למלקות של בל יחל (ולא בלהרע או להטיב ולשעבר). זו דעת הראב"ד.
ג. הר"ן בהסבר אחד 'אני כמוך' מועיל מן התורה למלקות ואפילו לקרבן, היינו התפסה מועילה לכל דבר. ו-'זה כזה' מועיל מדרבנן.
ד. ושיטה רביעית היא הרמב"ם, שגם 'אני כמוך' וגם 'זה כזה' אינו מועיל מהתורה כמוציא שבועה מפיו, ובכל זאת מועיל לאיסור מדרבנן. (דבר שעוד צריכים להסביר).
נראה מהרמב"ם בהתפסה ש-'אני כמוך' ו-'זה כזה' מועילים מן התורה רק לעניין איסור, מדוע? הרי הוא אינו כמוציא שבועה מפיו דמי?
ניתן להסביר שהסיבה לכך היא: 'הישבע שבועה', ומועיל לעניין איסור ולא לעניין מלקות וקרבן, משום שאין בל יחל. ונסביר.
שבועה הוא כלי לעשות איסור. וגם בהתפסה האדם משתמש בכלי הזה לעשות איסור. אבל אין מלקות, משום שהפסוק אומר שאיש כי הישבע שבועה וכו'. הכוונה היא שההתפסה הצליחה, זה מה שלמדנו מהפס', אבל זה רק איסור נדר, משום שלשיטת הרמב"ם אין איסור בל יחל בשבועה.
יש רמב"ם נוסף בנדרים שאומר שמי שנודר ואוסר על חברו בנדר אין לשני איסור בל יחל, והוא לא לוקה, משום שכתוב שלא יחל דברו והוא לא אמר.
ושואל על זה הר"ן - אבל אם כן, איזה איסור יש?
מוכרחים לומר שהאיסור איש כי ידור וכו' הצליח, ולכן האיסור של לא יחל דברו הצליח. ונשאל על כך - מדוע יש איסור לא יחל דברו כי מה 'הצליח'? לעשות איסור! גם על חברו (בנדר כמובן)
כך יתפרש הפסוק לפי הרמב"ם - היינו אדם שנודר יש איסור לא יחל, סימן שהנדר הצליח. ואם הנדר הצליח, זה גם לאחרים, אע"פ שאין להם לא יחל.
ועלה מכך שלשיטת הרמב"ם אין בשבועה בל יחל, ואדם שעבר בשבועה עבר על לא תשבעו בשמי לשקר! ואם אין לא תשבעו בשמי לשקר (כגון התפסה), עובר על לאסור איסר על נפשו.
הרמב"ם לא הזכיר לא יחל דברו על בשבועה. ויש בזה גם סברה, שהרי בחפצא לא חל שום דבר.
בגמ' בשבועות יש מחלוקת רב אידי בשם רבי יוחנן או רבין בשם רבי יוחנן. המחלוקת היא האם לא תשבעו בשמי לשקר עולה על לשעבר ולעתיד יש רק בל יחל, או שלא תשבעו בשמי לשקר עובר על העתיד ועל העבר זה לשווא. תוס' אומרים שיש בל יחל. אבל ברמב"ם לא מבואר כמי הוא פסק. רואים שפסק שלא תשבעו בשמי לשקר יש גם על העבר וגם על העתיד (ולכאורה אין שיטה כזו בגמרא), ובל יחל לא פסק אם יש.
והמשמעות של לימוד זה ברמב"ם שיש רק איסור של לא תשבעו בשמי לשקר בשבועה דלהבא. אדם שנשבע ולבסוף לא עמד בדיבורו נמצא שהוא נשבע לשקר. זה איסורו! ואם זה איסורו, והתפסה מועילה גם לזה, אז גם נחייב עליה קרבן. משום שעל הפס' לא תשבעו בשמי לשקר בשבועה להרע או להיטיב יש קרבן. ואם התפסה תועיל מצד זה ודאי רבא חולק על כך, משום שלדעת רבא אין חיוב קרבן בהתפסה.
ומה לשיטת הרמב"ם (אם נבין אותו כראב"ד) אומר הפס' 'או ישבע שבועה'? אם ראינו שזה מקור להתפסה בשבועה, אבל אין על כך חיוב קרבן, היינו שאין בהתפסה 'לא תשבעו בשמי לשקר', וממילא נכון לומר שלא לוקה.
הכס"מ הביא בשם הריב"ש שהרמב"ם סובר שיש גם בל יחל בשבועה! ולא הזכיר זאת, משום שהרמב"ם לא מונה שני לאווים במקום שיש לאו אחד עיקרי.
אנחנו רוצים לדייק בדברי הרמב"ם שהתפסה בשבועה היא לא כמוציא שבועה מפיו דמי, כעין מה שאמר הראב"ד שללא מלקות, כך מסביר הרמב"ם שאדם אומר בשבועה בהתפסה, הוא אומר דברים שאינם הולכים לריק, הם מחייבים לאסור איסר ולא מחייבים עליהם קרבן.
כל מה שהבנו עד כה נסמך על השאלה היסודית שכאשר אדם אומר דבר בשבועה, האם הוא הוסיף רק שבועה בדיבורו או שהוא עשה מעשה.
נראה דוגמא. לגבי התפסה רואים בר"ן בשבועות כ"ה וגם בתוס' שם רואים ששבועה יש לה משמעות לחפצא. הגמרא אומרת ששבועות לא חלות על המצוות ונדרים כן. וביארו בזה שאדם נשבע שלא ישב בסוכה הוא אומר דברים בטלים, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני, אבל אדם שאומר 'קונם עלי סוכה זאת' או 'סוכה זאת אסורה עליי' זה בחפצא, הסוכה באמת אסורה עליו. אבל הוא מושבע מהר סיני לקיים מצוות סוכה?! אלא שהוא אינו יכול. הנדר חל מפני שבעצם אין סיבה שלא יחול. אבל מי שנשבע לא לשבת בסוכה אלו הם דברים בטלים. זה לא מסור לו. הוא לא יכול להישבע על כך או לשנות. הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואין השבועה חלה על כך.
במקרה שאדם ישבע שהסוכה אסורה לו. קל לומר שיש כאן דברים בטלים, שהרי זו שבועה בלשון נדר, וגם אם זה חל הוא מטעם יד חל, כי הוא לא אמר אני אסור ל-ה' בסוכה. אבל תוס' בשבעות אומרים ששבועה כזו כן תחול, וכן הר"ן נוטה לומר לדין. בזה אנחנו אומרים בעצם שיש שבועה בחפצא. נראה ששבועה איננה רק שבועה. כאשר אדם נשבע 'סוכה זאת אסורה עליי', מפני שהוא אמר בלשון תורה ולא מתורת יד, אדם שנשבע שהסוכה אסורה זה באמת מחייב שהסוכה אסורה. אם שבועה היא סתם שבועה ולא עושה שום דבר, קשה מאוד לומר כך.
שבועה היא פועלת, מגדירה, היא אינה מגדירה חפצא, אלא מגדירה את הדיבור. ומה שנאמר בשבועה זה מחייב, השבועה עשתה מהדיבור חיוב!
ראינו שני נוסחים - או שאני אסור לשבת בסוכה או שהסוכה אסורה. ואם לא נגדיר את השבועה ככלי, ככוח, לא ברור מה ההבדל בין שני הניסוחים הללו. אם השבועה חלה, זה חל שיש לי שבועה שאסור לעבור עליה. ונבאר שאם ננסח שהשבועה היא גורמת לזה שאסור לי לשבת, אחרת השבועה תהיה שקר, זה אומר שיש משמעות לאיך אמרתי להלכה. וזה מבואר בשיטה בר"ן.
אין אנחנו מחפשים ממשות בחפצא, ודאי לא קודש, אלא התפסה, שכפי שהגדרנו עד עכשיו זה שימוש בדיבור ובלשון, שזה היינו הפטיש, הכלי. ואצלנו, במקרה של הסוכה, הכלי הזה עשה משהו. יש כאן דיבור עם שבועה, וזה דבר עוצמתי ומחייב. ואם יש דיבור עם שבועה והתפסה, יש כאן דיבור מחייב. ולפי הראב"ד והרמב"ם המקור הוא פרשת מטות.
♦
שבועה בלא שם
נראה דינים נוספים בשבועה על פי מבטנו.אנחנו הסברנו את השבועה ואת ההתפסה להגדיר אחרת, וממילא בנדר ובנזיר, ובעיקר לצורך להגיע לרמה הזו שהוא כמוציא שבועה מפיו. הצורך להגיע לרמה הזו לשבועה הזו, וזה אפשר לנו לומר מתוך שהגדרנו מה היא שבועה.
מה הוא שם בשבועה?
אנחנו חשבנו שאדם שדיבר בפה זה שבועה. ובאמת ניתן לצרף לזה את המחשבה, שעל מנת להישבע זה ודאי כלול בזה שם שמים. שבועה היא ב-ה', שבועה היא לא תישא שם אלוקיך לשווא. וכך היינו חושבים. שבועת ה' תהיה בינם, לא תשבעו בשמי לשקר, כל אלו מכריחים לומר שחייב שם ה' בשבועה.
וכעת עלינו לשאול שתי שאלות. האחת, האם אפשר להישבע בלי להזכיר שם ה'. והשנייה, האם אפשר להישבע בלי שם ה' – וזו אינה אותה שאלה. כגון שאדם אומר שהוא אינו יודע את העדות, ואפילו מבטיח שהוא לא יודע את העדות, ואם אדם יאמר שהוא נשבע בכל הקדוש, הוא התכוון באביו ואמו בבנו אלו דברים בטלים. הוא אומר שהוא לא יודע את העדות, והוא אומר את זה ברצינות גמורה. לכאורה אנחנו היינו אומרים שאלו הם דברים בטלים, כי הרי שבועה היא להישבע ב-ה'.
ה' הוא האמת. הוא המוחלט. ואני נשבע בקב"ה. מה היא שבועה? מה עושה את הדבר לשבועה? נראה שרק שבועת ה' היא באמת שבועה.
אלא שרואים בגמרא בשבועות דף כ"ה ע"ב האם צריך שם! בסוטה לא כתוב מה ה' אלא כתוב אלה ולמדו אלה – אלה משבועה. ונראה מרבי חנינה בר אידי שלמד משם את נחיצות של שם בשבועה. והחולקים עליו, שאין להם גזירה שווה, לא מצריכים את השם המפורש. ושואל על זה הר"ן מניין שצריך בכלל כינוי.
אבל נראה שהמשמעות הפשוטה היא שבשבועה צריך שם ה', אבל שם ה' המפורש לא ברור אם צריך.
אלא שמקשים הראשונים אם כן מה החידוש שמועילים כינויים שהרי אם אמר שם לא צריך את המילה שבועה, ואם אמר את המילה שבוקה או שבוטה לא יספיק בלי שם?
אדם שנשבע לשמים ולארץ זה דברים בטלים. זה כמו שאדם נשבע באבן.
ונראה שסוברים הר"ן והרשב"א, אם הוזכר כינוי לא צריך שבועה, וכן הפוך. אבל ודאי כל זה הוא נתלה ב-ה', רק לא צריך לומר את זה בפה. ורואים אצלם שזו שבועה לכל דבר. ואם הוא נשבע בשמים וארץ. והר"ן והרשב"א אומרים את זה בכל השבועות.
בפשטות נראה שהר"ן והרשב"א אמרו לרב חנינה לרב אבא לרבנן אין מקור לשם, שבועת ה' היא שבועת ה'. וזה לא מפני שהוציא שם שמים יש לו שבועה.
ולפי שיטה זו של הרמב"ם הזכרת שם שמים היא נצרכת, אבל היא לא עושה את השבועה.
♦
שיטת ר"ת בשם בשבועה
בכל המקומות שמושבע מפי אחרים צריכים שם. נסביר את דבריו. ר"ת מודה ששבועה לא צריכה שם אפילו לרבי חנינה בר אידי, משום שגם בלי שם הוא מושבע ב-ה', חוץ מאשר מושבע מפי אחרים.הגמרא בשבועות כ. אומרת שהתפסה בשבועה זה כן כמוציא שבועה מפיו, אלא שמוסיפה הגמ' ואומרת שזה מועיל גם לשלישי שמתפיס. היה ה"א לומר שמתפיס בשבועה הוא כמוציא שבועה מפיו, אבל מתפיס ממתפיס למתפיס?
מסביר הקרבן נתנאל שהוא צריך להיות כמוציא שבועה מפיו.
♦
הרא"ש
נקט שמושבע מפי אחרים צריך שם ה' ולא מושבע מפי אחרים אוסר עצמו להבא. הקרבן נתנאל הביא את שאלת הר"ן על הרא"ש ור"ת, ומתרץ ששבועה מפי אחרים בלי שיש שם, אז גם אמן לא יועיל להיות כמוציא שבועה מפיו! והכוונה היא כמוציא שבועה בשם דמי. הרי צריכה להיות שבועה ב-ה'. אבל האם מי שאמר אמן, הוא נקרא נשבע ב-ה', כשהשבועה שאותה הוא שמע ועליה אמר אמן. והר"ן אומר מדוע לא סימן שצריך שם למי שמוציא שבועה מפיו דמי. כאן אנחנו רואים שהתפקיד של השם זה לא מה שעושה את השבועה לשבועה, אלא על מנת לעשות אותה כנתלית ב-ה' ולא העיסוק באזכור של ה'. רואים שבועה בלי אזכור של ה'. אבל בשבועה של אחרים צריך, כי אפילו כדי שהשבועה תהיה נסמכת על ה' האמן לא עוזר. כך סובר ר"ת.♦
שלמי נדרים
יש גם אומרים, וכך משמע בנצי"ב המובא בשלמי נדרים - אם נאמר ששבועה בלי שם מועילה מטעם יד, למה צריך שם? אז זה לא מועיל בשבועה מפי אחרים (שהרי אין שם דין יד). וזה כבר קשור להבנת יד. ננסח כך - מי שנשבע ולא אמר את ה', הוא כאילו הוא אמר. ומי ששמע מפי אחרים, אפילו אם אמר אמן. וגם היד תועיל משום שהיא בליבו.הרא"ש אומר ששבועה בלי שם תועיל מתורת יד. אצלנו הרא"ש הביא את ר"ת. נסביר קצת את המושג יד. בד"כ יד הכוונה היא שהאדם אמר שלושת רבעי מהשבועה ולא אמר שם ה'. ולפי זה נאמר שאין איסור לומר שם ה' לשווא, אלא יש איסור בלשקר בשם ה'.
נחזור לשיטת הראב"ד. גם רבי חנינה וגם חכמים דרשו שם או כינוי, אחרת לא יועיל. אבל כל הדיון שלנו לשיטת הראב"ד, שבועה בלי שם היא שבועה, ויש איסור גמור של בל יחל, אבל יש גם חיוב גמור של קרבן להרע או להיטב בשבועה דלהבא. שבועת העדות ושבועת הפקדון, כל השבועות של העבר צריך שם. מסביר הראב"ד שיש חיוב קרבן על שתי האפשרויות. ומבואר בדבריו ששבועה יש לה כמה רמות - יש שבועה בשם ויש שבועה בלי שם, ויש גם התפסה, שזה עוד פחות. על דרך זו מובאת גם השבועה של פרשת מטות, ששם לא כתוב מלקות.
♦ ♦ ♦