האם בעינן עדים לאשוויי שליח
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הל' ט"ו) וזה לשונו: 'כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה א"צ לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים, כמו שליח הגט וכמו שליח בתרומה וכו".והראב"ד השיג: 'א"א אין הנדון דומה לראיה, דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו, ולענין תרומה אין צריך עדות כלל, אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והשולח נמי לא כלום הוא'.
והנה מה שכתב הרמב"ם דהרי הוא כשליח הגט כוונתו להביא ראי' ממשנתנו (גיטין ב, א) דתקנו שיאמר השליח המביא בפ"נ וב"נ, ואי נימא דבעינן עדים על מה שעשהו שליח לגרש, א"כ הרי העידו שנתן לו גט כשר לגרש וזהו קיומו, ולמה הצריכו לשליח שיאמר ב"נ, ואי דליכא עדים שעשהו שליח א"כ הי' מן הדין שניים על קיום ומאי דאמרינן דהכא האמינו את השליח, אבל הכא לא יתכן כלל אם נעשה שליח ומה הועילו בתקנתם, אלא ע"כ שאין צריך למינוי השליחות, ומכיון שהביא גיטו ואמר שהוא שליח הגט נאמן.
והראב"ד ס"ל דכיון דגיטו בידו הרי מוכח שנעשה שליח וזהו עדיו. וס"ל דבעינן עדים למינוי שליח הולכה וזה ג"כ חלות דבר שבערוה.
♦
ב.
בגדר גיטו מוכיח עליו לדעת הראב"ד
והגר"ח ז"ל חקר בדברי הראב"דא שכתב דבעינן עדות על מיני שליחות, אלא דהכא בגט משו"ה הוי שליח דגיטו מוכיח עליו דהוי עדות, אי דזהו גופא שהגט בידו ואנן סהדי שנעשה שליח זהו העדים לעיכובא במינוי השליחות וכמו שכתב האלפס (גיטין מז, ב מדפי הרי"ף) והרמב"ם (גירושין א, טו) אליבא דר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי, אין צריך עוד עדים על עצם המסירה, אלא כיון שהגט בידה הרי אנן עידי מסירה שמסר לה הגט, דלא כשיטת ר"ת (תוס' גיטין יז, ב ד"ה עד) דמצריך אליבא דר"מ שני כיתי עדים, ולא סגי בעידי חתימה, דעדי חתימה הוא רק לאשוויי שטרא כמו כל שטרות דעלמא ובגירושין דהוא דבר שבערוה כמו בקידושין דאפילו בלא שטר צריך עדים על מעשה הקידושין, כמו כן בגירושין צריך עדים על מסירת הגט והם סוברים דגיטו מוכיח הוי עדים ג"כ על מסירת הגט. חזינן מהכא דגיטו מוכיח הוי עדים על מסירת הגט, כמו"כ בשליח הולכה שזה שגיטו בידי הוי זה גופא עדות לעיכובא על מינוי השליחות.[1]או דילמא דהגיטו מוכיח אינו בעצמותו עדות על עשיית השליח, אלא דהוא ראי' דנעשה שליח בעדים כדין, ואפשר לחלק מגט דהוי עדים על המסירה ג"כ, דהתם שעיקר הגט למסירה קאי, מתוך החתימה ידעינן שלנמסר קאי, וכיוון שראינו בידה מסתמא נמסר לה והוי גופא עדות, משא"כ הכא במינוי השליחות דהוי מצי לשוויי שליח אפילו קודם כתיבת הגט, ואין בגט בסתמא להימסר לשליח א"כ אין בכוח הגט שבידו להוכיח שנעשה שליח להבאת הגט.
♦
ג.
בשליח קידושין בעינן עדים לברורי
בדברי הרמב"ם שכתב שאין צריך עדים לעשיית השליח הולכה יש להסתפק בכוונתו אם הכוונה דאין צריך עדים כלל לעשיית השליח, משום דאין זה דבר שבערוה ואפילו עידי בירור לא צריך, כמו שמורה לשון הרמב"ם שכתב דאם הודה סגי בזה. או דילמא דאין זה חלות השליחות כמו קידושין וגיטין דבעינן עדים על גוף המעשה, אבל בירור שצריך לברר עדים כמו בזנות דאין העדים פועלים בעצם האיסור אלא לברר[2], צריך עדים.והגר"ח ז"ל כתב[3] דלא בעינן עדים לעיכובא, אבל עידי בירור צריך עדים דווקא, והנה הכס"מ כתב ראי' לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן בקידושין (מה, ב) ודילמא ארצויי ארצי קמיה, ואי נימא דבעינן עדים א"כ למאי ניחוש, אי איכא סהדי שפיר מקודשת, ואי ליכא סהדי לאו כלום הוא ואפילו ספק לא הוי ד'עדים בצד אסתן ותיאסר'[4]. חזינן מהכא דאין צריך עדים כלל ואפשר לומר דלא בעינן אפילו לבירור[5].
♦
ד.
יישוב סתירת פסקי הרמב"ם
ובזה[6] יש ליישב קושיית הלח"מ (פ"ג מאישות הט"ו) בסתירת דברי הרמב"ם (פ"ט מגירושין הלכה לב) שפוסק דאם כתב גט ולא החתים עליו עדים ועשה שליח וגירש בגט זה, כיוון דאין עדי חתימה[7], והגט דעשאו שליח דאין בו עדים, והשליח מסר לאשה הגט לפני עדים, הרי"ז ספק מגורשת [וז"ל: 'אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח, ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת'].וכתב המגיד משנה דהרמב"ם מיירי אפילו הבעל יודה שעשאהו שליח הוי ספק (מקודשת) [מגורשת], וא"כ סתרי דברי הרמב"ם אהדדי, דהלא לעיל (אות א) כתב דבהודאה סגי ולא בעינן עדים להשוואת השליחות.
ואפשר לומר דהנה לפי מש"כ לעיל דהשוואת השליחות לא שייך כלל לדבר שבערוה ואין צריך עדים כלל, א"כ בכה"ג אם מסר לה הגט והודה [הבעל] קודם המסירה שהוא שליח הגט א"כ כבר הוחזק על פיו שהוא שלוחו ושייך כאן הוחזק כמו בכל האיסורים, ושפיר מתקדשת, אבל (קידש) [גירש] מעיקרא ואח"כ הודה שהוא עשאו שליח (לקדש) [לגרש], הרי מעיד הוא על דבר שבערוה ולא מהני עדותו, א"כ זה שכתב הרמב"ם דלא מהני הודאתו מיירי שההודאה היתה לאחר הגירושין (ראה עוד ברמב"ם גירושין יב, יב) והא דכתב (באות א) דמהני הודאתו, מיירי מקודם (הקידושין) [הגירושין] דשייך הוחזק. והנה לפי שיטתו דלא בעינן עדים כלל, א"כ אם לא נמצא עדים שהוא עשאו שליח אפילו הכי ספק מיהא הוי, אפילו הודה אחר הגירושין, דשמא עשאו שליח.
♦
ה.
האם עצם חלות השליחות הוי דבר שבערווה
והנה מה שכתב הרמב"ם דשליח קבלה צריך עדים, ולהראב"ד אפילו בשליח הולכה, נסתפק הגר"ח ז"ל הא דצריך עדים אם הוא משום דחלות השליחות עצמה הוי דבר שבערוה כמו קידושין וגירושין, או דילמא דעל עצם המינוי לשליחות לא צריך עדים, אלא הוא דין בעידי מסירה שאין יכולים להיות עידי מסירה על הגירושין, אלא דווקא שאיכא עדים על מינוי השליחות. ואפילו לפימש"כ הגרע"א[8] דלא בעינן שידעו העדים שהוא עשהו שליח דזהו דין ששייך לב"ד, אבל הא בעינן עדים למינוי השליחות כדי שיוכלו להיות עידי מסירה.ונקדים לזה דברי הרמב"ם (גירושין ו, ט): 'קטנה אינה עושה שליח לקבלה, אף על פי שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה'. והשיג הראב"ד: 'א"א זה הטעם אין לו טעם ולא ריח, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת'.
ואמר הגר"ח ז"ל[9] דמה דלא סבר הרמב"ם הטעם דאתם גם אתם, רק הטעם משום דאין מעידים על הקטן, דהנפק"מ אם מזכה גט במקום יבם, דהתם הגירושין זכות הוא לה, ואי נימא (דעכ"י) [דזכיה] לאו מטעם שליחות יוכל להיות אפילו בקטנה ושפיר יוכל לזכות עבורה, אבל אי נימא הטעם דבעינן עדים על שליחות הקבלה [משום דבר שבערווה] ובזכי' ג"כ צריך עדים, אפילו הכי לא מהני מטעם דאין מעידים על הקטן.
♦
ו.
פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בצדדי החקירה
ואמר הגר"ח דהספק שהסתפקנו על מה צריכים עדים בשליח קבלה, אם על עצם חלות השליחות, או משום עידי מסירה, זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם צריך עדים בשליח הולכה. דהרמב"ם ס"ל דשליח קבלה עצמו הוא דבר שבערוה, ולזה בעינן עדים על מינוי, או (דהא) [דהרי] יכול לגרש (שליח הולכה) אפילו בע"כ של שליח (קבלה) ע"כ דנעשה כידה ממש, א"כ זהו גופא שנעשה [השליח] ידה הוי דבר שבערוה, אבל בהולכה לא שייך זה, דאי נימא דהולכה הוי ג"כ דבר שבערוה כמו קבלה, לא הי' שייך כאן גיטו מוכיח שיהי' עדים על זה דכיון שאין השליחות ענין להגט כמו מסירה להרי"ף הנ"ל.אבל להראב"ד דקבלה גופא מה דבעינן עדים על השליחות הוא משום עידי המסירה, דבלא"ה לא יוכלו להיות עידי הבאה והולכה ג"כ, משום הכי [דהוי חלק מהגירושין], וא"כ כיון דעיקר העדות משום המסירה גופא, וכמו דחל המסירה גופא הוי הגיטו מוכיח עדות לעיכובא, כמו"כ על המינוי ג"כ שהוא מענין הגירושין.
אמנם הרמב"ם דסובר דהוא משום השליחות עצמה, ולא משום לתא דגירושין, א"כ המינוי עצמו הוא חלות דבר שבערוה דצריך עדים, ולא שייך בזה גיטו מוכיח על עדות על המינוי שכיון שאינו ענין להגירושין.
♦
ז.
פלוגתת הראב"ד והרמב"ם האם שליח הולכה חשיב דבר שבערווה
א"כ לפי סברת הראב"ד דעיקר עדות במינוי השליחות הוא דין בהגירושין, לסברתו לא שייך כלל סברת הרמב"ם דאין מעידים על הקטן, כמו (דניקח) [דכתיבת] הגט לא שייך להקשות מהא דאין מעידים על הקטנה כיון דבעינן עדים על הגירושין. וע"כ משום דעצם חלות הגירושין לאו בדידה הוא, אלא מעשה הבעל הוא והעדתם על מעשה הבעל הוא, וא"כ כיון דהעדים על המינוי הם ג"כ עדים [על] הגירושין וא"כ אין זה הגדה על מעשה דידה אלא על עצם הגירושין, אבל להרמב"ם דס"ל דמינוי השליחות הוא משום דחלות השליח מכוחו דבר שבערוה בפני עצמו, וא"כ כשעושה שליח קבלה הרי מעידים על מעשה דידה ושפיר כתב אין מעידים על הקטנה.♦
ח.
בילפותא דבר דבר מממון לקידושין
והנה גרסינן בקידושין (סה, ב): 'אמר ליה רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך (-מקדש בעד אחד ושניהם מודים). דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. א"ל, התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני'. והנה בכלל קשה דברי הגמ' [ועמדו בזה הרשב"א והרמב"ן] דמדמה קידושין לממון, והלא בממון לא איברו סהדי אלא לשקרי (שם) ובקידושין הוא לעיכובא.ואין לומר דהא גופא פריך דניהוי בקידושין העדות רק לבירור הדבר ולא לעיכובא, דא"כ מה מתרץ בגמ' התם קא מחייב לאחריני, והלא הקידושין בלא עדים איירי [דאין] מועיל כלום אפילו לשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ואי תימא דרק החיסרון דחב לאחריני, מן הדין דיועיל לאסור על נפשו מדין שויא וכו' דהא בזה לא חב לאחריני.
♦
ט.
הודאה בקידושין לא מהני משום דחב לאחריני
ויש לבאר[10] כמו"ש הרמב"ן דעיקר פירכת הגמ' דהא ודאי דבעינן בקידושין עדים לעיכובא, ופירכת הגמ' כמו בממון אמרינן דהודאתו מועלת לגבי נפשיה, כמו"כ בערוה מקידושין יועיל הודאתו לגבי דחזינן דיהיו קידושין לחומרא דיהי' מועיל לגבי נפשי' ולא לאחריני, והודאתו יהי' העדים לעיכובא לגבי דידי', ומתרצינן דבקידושין חב לאחריני, א"כ קידושין מוכרחים להיות לגבי אחרים גם כן, וזה א"א בהודאתו לפיכך אין הודאתו מועלת לגבי אחרים.ובאמת יש להעיר בשיטת הרמב"ן אמאי לא יועיל בסוטה הודאתה שנטמאה בגוונא אם הבעל יבוא עליה לאחר מכן, ותיאסר וילקה הבעל מדין הוחזק. אמנם י"ל דאינה בע"ד שנוכל להאמין בהודאתה, דדוקא בבעל מעשה כמו בקידושין שהוא בעל מעשה הקניין, שייך להאמין לו, אבל הכא בטומאה הרי לאו בדידה תליא מילתא אם נטמאה אסורה.
♦
יא.
לא איברו סהדי אלא לשקרי
ובדברי הרשב"א יש לתרץ וזהו ביאורו. ונקדים מה דאמרינן בגמ' (שם): ['מר זוטרא ור"א סבא בני' דר"מ ב"א פליגי נכסייהו בהדי הדדי, אתו לקמי' דר' אשי אמרו לו ע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעי למיהדרי לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי, או דלמא לא מקיימי מלתא אלא בסהדי, אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי', ונסתפקו מתחילה שאף לגבי חלוקת נכסים] צריך עדים לעיכובא.ולכאורה יש להבין מאי איבעיא להו, האם נימא דשור שהזיק לא הוי היזיקו שמחויב לשלם אלא כשהיו עדים, ובלאו עדים לא יהי' חייב לשלם.
אמנם יש לבאר דברי הגמ' בזה והוא דאימתי בעינן עדים לעיכובא היכא דמהני הודאה, וזהו פירוש הרשב"א במ"ש לא איברי סהדי אלא לשקרי, משום דכתיב: 'כי הוא זה' והיינו מדמועיל הודאה ע"כ לא בעינן עדים על חלות הדבר, והיינו הא ודאי לא בעינן עדים על חלות הדבר כמו בקידושין, אלא דודאי החיוב יתהווה אפילו בלא עדים, אלא שזהו דין בב"ד שלא ידונו ע"פ הודאתו אלא בסהדי, א"כ ה"נ לגבי קידושין דזהו פירכת הגמ' דנילף דבר דבר מממון מה התם הודאת הבע"ד מהני, אף בקידושין יהני לעשיית קידושין אלא לענין [-חיוב] ב"ד לא ידונו אלא ע"י עדים, ובזה מתרצינן דחב לאחריני א"כ לא מהני כלל.
♦ ♦ ♦