הערה על מאמרו של הרב עלי דוקר "המנהג לתרגם ולדלג בהפטרות בשבועות בכמה קהילות במרחב אשכנז-צרפת" (עמוד קע"ב)
ראיתי את מאמרו הנפלא של הרב עלי דוקר שליט"א בעניין מנהג אשכנז לתרגם בהפטרות בשבועות. וראיתי להוסיף ולציין דגם במחזור ויטרי (מהד' גולדשמידט ח"ב קריאות והפטרות אות ט) כתב: "וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרה אומר המפטיר ג' פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות". ועיין שם אות כא סדר התרגום.וראה זה חדש, מצאתי שגם בקרב קהילות האשכנזים שבאיטליה היו שנהגו לתרגם. ולקוצר הזמן, אעתיק כאן מה שמצאתי בקובץ מן הגנזים (קובץ י, עמ' קנו, הערה 45): "'יש קהילות אשכנזים שנוהגים לומר הפטרה זו עם תרגום', כ"כ במחזור כמנהג ק"ק אשכנזים ויניציאה תקט"ז (ח"א דף רע"א ע"ב). [וכך נהגו בקהילת האשכנזים בקסאלי, כמש"כ רבי יהודע סגרי בשו"ת תוספת עמק יהושע סי' ס' (כת"י גינצבורג 537) וז"ל: ואני ראיתי במנטובה ובקסאלי עיר מולדתי שהמפטיר מתרגם גם כן, ונהירנא כד הוינא טליא שהפטרתי הפטרת יום שמיני של פסח פעמים שלוש ההפטרה והתרגום בבית הכנסת הגדולה של מנטובה בפני רבנים גאוני עולם ואין פוצה פה ומצפצף, וכן עשיתי בקסאלי בפני עטרת חכמי ישראל ולא דברו מאומה]".
ביקרא דאורייתא
אברהם דוד ברנד
אופקים
♦
תוספת למאמר הרב יהודה שרשבסקי "המתנה בין אכילת גבינה שלא הבחילה ששה חודשים לאכילת בשר" (עמוד שי"ד)
גבינת ששה חודשים לרש"י ולרמב"ם
במאמרי הנ"ל הבאתי את שתי השיטות שבדברי הראשונים אודות הסיבה להמתנה הנדרשת בין אכילת בשר לאכילת חלב, ועמדתי על הנפק"מ ביניהן לענין חובת ההמתנה בין גבינות קשות לבשר.לשיטת רש"י, חובת ההמתנה היא משום אפשרות שטעם הבשר ישוב ויופיע בפה כחלק מחומרים שומניים העלולים לעלות מן הקיבה או להצטבר בין השיניים. לדעת הרמב"ם, מאידך, החשש הוא מ"היתקעות" חוטי הבשר בין השיניים.
ביארנו כי עפ"י רש"י יש מקום לחובת הרחקה של שש שעות לאחר אכילת גבינה קשה שהבחילה ששה חודשים, בעוד שלאחר אכילת גבינה שהבחילה זמן קצר יותר די בקינוח והדחה. שכן, ככל שהגבינה מבחילה יותר נוצרים בה יותר חומרי טעם לצד התקשותה היתירה[1]. מאידך, לשיטת הרמב"ם אף שגבינות קשות נדבקות לשיניים יותר מגבינות רכות, ההקשיה היתירה המאפיינת גבינות שהובחלו ששה חודשים אינה גורם מובהק להיצמדות גבינה לשיניים. ויתכן אף שדווקא גבינה שהתקשותה מתונה, כמאפיין את הגבינות שזמן הבחלתן הרבה פחות מששה חודשים, דביקות יותר מהגבינות המאד קשות המובחלות ששה חודשים ויותר.
אשר על כן בקשנו להעמיד את דברי הרשב"א והאיסור והיתר, שלא ציינו שההקשיה של הגבינות לענין חובת המתנת שש שעות אחריהן הינה בדווקא בגבינות שהבחילו ששה חודשים - כתואמים את שיטת הרמב"ם. טענו שיתכן שהבסיס להוראות שנתנו ע"י חלק מגדולי ישראל, בהסתמך על מנהגים מסוימים, להמתין שש שעות גם אחרי אכילת גבינה קשה שהובחלה פחות מששה חודשים, הינו דעת הרמב"ם בסיבת ההמתנה בין אכילת בשר לחלב.
♦
התפתחות טעמים בשיטות ביוטכנולוגיות
בהערה ז' הבאנו כי יש הסוברים שאף לשיטת רש"י יש מקום להחמיר כיום בגבינות שהובחלו פחות מששה חודשים, בשל הזירוז הטכנולוגי של תהליכי ההבחלה. יש מקום לטעון שששת חודשי ההבחלה נקבעו עפ"י תנאי הבחלה הקלאסיים. הבחלה מואצת בשיטות ביוטכנולוגיות[2] לא עמדה לנגד עיני פוסקי הדורות, ולכן יתכן שאין לתחום את משכה של ההגבלה ללא פחות מששה חודשים. יש לאסור אכילת בשר בתוך 6 שעות גם לאחר אכילת גבינות שזמן הבחלתן קצר.עם זאת יש להדגיש שתהליכי ההבחלה המודרניים מיועדים בעיקר לקביעת הטעם והמרקם המדויקים של הגבינה הספציפית. במקרים רבים, טעם המטרה כלל אינו הטעם העז הנוצר בהבחלת ששה חודשים קלאסית. גבינות הידועות בטעמן השונה מגבינות הששה חודשים אמורות לכאורה לא להצריך המתנת 6 שעות, על אף שהן הבחילו בטכנולוגיות המודרניות.
♦
הצטרפות זמן המדף
מובא משמו של הגר"ש ואזנר זצ"ל שזמן השהייה של גבינות קשות בתנאי שיווק - קירור ואריזה - אף הוא מצטרף לחשבון ששת חודשי ההבחלה.אכן, גם בתנאי האחסון, הפעילות הביוכימית בגבינה נמשכת, אם כי באיטיות. מסתבר שרק במקרים מועטים זמן המדף הוא ה"מכה בפטיש" לזמן הששה חודשים. יש מקום ליידע את הציבור, באמצעות ארגוני הכשרות, אודות סוגים כאלו של גבינות.
לסיום, חשוב לציין כי הרמ"א בסימן פ"ט סעיף ב' כתב אודות ההמתנה בין גבינה לחלב: "ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים מיהו טוב להחמיר".
יהודה שרשבסקי
כימאי, יועץ חומרי גלם בארגוני כשרות
♦
הערות על מאמרו של הרב מתתיהו גבאי "ברכת הטבילה לאשה שבעלה בחו"ל או בבית האסורים" (עמוד שפ"ג)
לכבוד הגאון הגדול הרב מתיתהו גבאי שליט"אראיתי מש"כ כת"ר, והבוא בקצירת האומר בזה בכמה נקודות מפאת קוצר הזמן לעיין עוד, ובל"נ עוד אעיין בהזמנות אחרת:
א. הנה מלבד הדיון אם אשה שאין בעלה בעיר מברכת על הטבילה, עי' בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן עז) שנשאל במה שנהגו באיזהו מקומן שהנשים טובלות בזמנן אף על פי שאין הבעל בעיר. ומשום חשש סכנת דיבוק רוח טומאה ומזיקין שאומרות שיש בדבר, לוקחות אצלם במטתם תינוק, ומניחים סכין תחת הכרים. והשיב הרב המחבר ז"ל שם דיש לבטל מנהגן, מכיון דקיי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה. ועל סגולת תינוק וסכין לא רצה לסמוך כדי להתיר לה שתטבול, דקיי"ל חמירא סכנתא מאיסורא, ופרוקא לסכנתא לא אמרינן, כאשר שמענו שאירע כן כמה פעמים וכו' כיעוש"ב. ומתבאר מלשונו שהחשש לסכנה, ותקנת תינוק וסכין, הכל הם שמועות הנשים, ולא הביא שום מקור להדברים. ע"ש. ועי' בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת טבילת נדה סימן ב אות ט) שכתב וז"ל: אין האשה מחוייבת לטבול בזמנה אם אין בעלה בעיר, אבל אם רוצה אשה לטבול אף שאין בעלה בעיר, נראה ודאי דשפיר דמי. וכן הוריתי וכו'. ומה שאומרות הנשים דיש סכנה לטבול אם לא תזדקק באותה הלילה, לפי הנראה הם דברים בדאים ואין לחוש להם, עכ"ל. ושוב כתב שם, שלאחר זמן ראה מ"ש בשו"ת שבות יעקב הנזכר, וכתב שהדברים הם חידוש אצלו, ופקפק בהם על פי דברי הפוסקים (בסימן קצו וקצז), עיש"ב.
ב. לעצם העניין, מש"כ באות א שהוכיח הקה"י מעצם הברכה שמברכת על הטבילה דאיכא מ"ע בגוף הטבילה, דאל"ה דליכא מצוה בטבילה, איך מברכת. ע"כ. המעיין בדברי הרמב"ם יראה שאינו מדבר על טבילה, רק על השחיטה, ואם יש לדמות שחיטה לטבילה, זהו דיון בפני עצמו.
ועי' בתשובת הגאון חת"ס (אור"ח סימן נה) שדן אי טבילה בכלל מצוה תחשב או לא, והביא את שיטת ר"ח שבתוס' נדה ורבנו אליהו דס"ל דטבילה בזמנה מצוה, ושכן דעת רמב"ם (פ"ג משביתת עשור ה"ב), אלא דבזה"ז לית לן שום טבילה בזמנה, אף על פי שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה. וא"כ פשיטא שענין הטבילה גופה מצוה היא. ואפילו לר"ת דס"ל לאו מצוה, אלא כשצריך לטבול יטבול, והוה כשחיטה, שהוא הכשר אוכל, מ"מ בשחיטה גופיה נ"ל עיקר כמ"ש הפרישה (יו"ד סי' א סק"ז) דשחיטה לאו כברכת הנהנין היא אלא ברכת המצוה ממש. ומשו"ה אלם שוחט ואחר מברך ומוציאו אעפ"י שהאחר אינו שוחט עתה. ואף על גב דבברכת הנהנין אם אינו אוכל אינו יכול להוציא אחר י"ח, מ"מ שחיטה לאו ברכת הנהנין אלא מצוה גמורה היא. וכתב החת"ס בהמשך דלעולם לכ"ע שחיטה מצוה ממש היא ולא רק הכשר מצוה, וה"נ טבילה. ולפ"ז פשוט שמברכת האשה אף כשאין בעלה בעיר, והוא כדברי הקהילות יעקב שהזכיר כת"ר.
אמנם יש להעיר בזה על דברי החתם סופר ממש"כ הר"ן בחידושיו לחולין (לא:), דטבילה כיון דהוי רק הכשר מצוה אין צריך כוונה. ע"כ. ומשמע דטבילה באמת היא רק הכשר מצוה ולא מצוה בפני עצמה. ועי' בשו"ת עמודי אש (סימן ד כלל ד) שהביא מש"כ בספר החיים (סימן שה) שכתב לתמוה על הפוסקים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה, א"כ אמאי לא בעי כוונה. וכתב הגאון עמודי אש דלפי מש"כ הר"ן לא קשיא מידי, דהוי רק הכשר מצוה, ומשום כך לא בעי כוונה בטבילה. ע"ש. גם בשו"ת עונג יום טוב (סימן מ) הביא מדברי הרמב"ן בחי' לחולין (דף לא) שכתב להדיא דאין לדמות פלוגתא דרב ור"י בנדה שנאנסה וטבלה לפלוגתא דמצות צריכות כוונה משום דאין לדמות הכשר למצוה, וכן פלוגתא דר' נתן ורבנן לענין שחיטה נמי לא תליא בזה. ע"ש. ולפ"ז היכא שאין בעלה בעיר אינה יכולה לברך, דהוי רק הכשר מצוה.
אמנם לפי מה שהביא כת"ר מדברי המהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (מה"ק סי' רצז) שכתב דברכת הטבילה לא הוי מברכת המצוות, דטבילה בזמנה לאו מצוה, אלא מברכות השבח, ומש"ה א"צ שיהא עובר לעשייתו. שפיר איכא למימר דמברכת אף בשאין בעלה בעיר. אך הדבר תמוה בעיני מה שבח יש בברכת על הטבילה. הגם שלשיטת הרמ"א מברכין אותה אחר הטבילה, אין בזה בלבד שיהיה ברכת השבח. ויתרה מזו, עי' באורחות חיים (ח"א הלכות נטילת ידים סימן כז) שכתב: וכשינגב ידיו יברך כדאמר שמואל על המצוות כולן מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה. י"מ חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי וכן פר"ת ז"ל אבל שאר טבילות לא, וכן דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל, אבל רש"י פי' אותה על בעל קרי משום דאכתי גברא לא חזי שאינו יכול להתפלל מפני תקנת עזרא ולא לברך עד שיטבול. ורבינו אפרים ז"ל כתב וה"ה לטבילת בעל קרי, וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל וכן נהגו בנטילת ידים. והירושלמי מוסיף אחרת ברכת האור כדקתני במסכת ברכות אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. וי"א מזה דנשים המברכות אחר הטבילה אין למחות בידן כיון דאיכא שום טבילה דמברכין אחר הטבילה מידי דהוה אנטילת ידים דסעודה דמברכין אחר הנטילה אעפ"י שהוא נקי לברך מידי דהוה אידים דבית הכסא דאינו יכול לברך קודם הנטילה לא פלוג רבנן ה"נ לענין טבילה. ע"כ. נמצא שאם יש לתת טעם למש"כ הרמ"א שלא מברכין רק אחר הטבילה הוא מטעם שמצינו גבי נטילת ידיים דבית הכסא שאינו יכול לברך קודם הנטילה לא פלוג רבנן.
ואדרבה, האורחות חיים להלן שמדבר גם מדברים שהם ברכת השבח איך מברכים אח"כ הלא יש לברך תחילה, לא הביא כן לגבי טבילה. ומשמע דלא ס"ל לומר שברכת הטבילה היא ברכת השבח.
וז"ל שם: ואם ברכת השבח כגון אותם שבפ' הרואה ודאי לאו עובר לעשייתן מברכים אותם, אלא לאחר ראיה שאין ראוי לומר שיתקרב לים הגדול ויהיה עוצם עיניו ויברך ויראה אלא רואה ומברך וכן כלם לפיכך נהגו לסדר ברכות של שחרית בבה"כ אעפ"י ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך בשחר. וכו'. וכן המנהג בברכת נישואין שאין מברכין אותן אלא לאחר שתכנס לחופה שאין אלו אלא ברכות תפלות ושבח תדע שכל ז' מברכין אותן וכ"נ מה"ג. וכו'. עכ"ל. ומדלא זכר שהטעם שנהגו לברך אחר הטבילה דהוי ברכות השבח משמע דלא ס"ל.
עד כאן בקצירת הא'ומר, ולא באתי בזה להורות רק בהערה בעלמא.
אלון בר שלום
מח"ס פתח השער
♦
א. ב.
ט"ו סיוון התשפ"ולכבוד מזכה הרבים הגר"מ גבאי נר"ו מח"ס בית מתתיהו ושא"ס שוכט"ס
אחדשה"ט הנני בזה להשיב בקיצור נמרץ על מה שביקש כבודו לחוו"ד הקלה האם יש להורות לאשה לטבול היכא דאין בעלה בעיר ועשוי להגיע עד זמן וסתה הבא (וכגון שוחט הנמצא בחו"ל וחוזר כל ג' חודשים).
במש"כ באות א' משם הרב טוב טעם ודעת, נראה שיש להאיר ע"ד. ואף דאינו תחת ידי לעיין בדבריו כדבעי, מכל מקום זכרתם דהרב הנ"ל ס"ל דברכת הטבילה לאשה היא ברכת השבח, ולכן אינו צריך שיהיה עובר לעשייתו. הנה כל המעיין יראה ביו"ד סימן ר בטור ובב"י דהביאו שקלא וטריית הפוסקים אימת תטבול האשה ותברך, דלא זכרו מזה כלל וכלל, אלא דנו היאך חשיב עובר לעשייתם. והדברים ברורים, דטעמא הוא משום בכלל ברכת המצוות דבעינן עובר לעשייתן (ורק פליגי רבוותא היכי חשיב עובר לעשייתן). ומה גם שלשון ומטבע הברכה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה', ופשט הלשון דהיא מצווה בדוקא. ואף דמצינו סברת התוס' בפסחים ז', והובא ביו"ד ריש סימן רסה, דיכול לברך אחר המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והתם איתא לשון 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' רוב ככל הברכות, לשונן והגדרתן היא ברכת המצוות. [ובשולחן שלום חיו"ד סימן א כבר הערנו ע"ד הט"ז, דכתב גבי שחיטה דהיא ברכת השבח, וכן גבי ברכת האירוסין באבן העזר סימן סב שמברכים אקב"ו על העריות וכולי ברכה זאת היא מהיוצאות דופן, ואכמ"ל.]
הגע עצמך, אילו ברכת הטבילה הייתה ברכת המצוות, אמאי לא נזכר לכל הני רבוותא דהובאו בטור ובב"י (ובסוגיה בדוכתא) דתטבול (ולא הבאתי את השיטות, דאין צורך להאריך טרחא והרוצה לראות יעיין במקום), ואח"כ תברך] כיון דהיא ברכת השבח. מידי דהוי ביו"ד סימן רסה לגבי ברכת להכניסו. ולא שבקינן כל הני רבוותא מרבותינו הראשונים מגלות ספרד וגלות אשכנז והסביבה בשביל שנזכר אצל רבותינו האחרונים, ובפרט שהם דברי חידוש. וקיי"ל דלראשונים שומעים, ובפרט דהם רבים וטובים.
במש"כ באות ב' לדון אם יש להתיר לאשה לברך היכא דטובלת לשאר קריבות ואין כוונתה לשמש, ראה מש"כ בשאלת שלום ח"ג סימן מה, דהעלנו דהיכא דטובלת לצורך דבר המתירה, והיינו אף לשאר קירבה, אף שלא תשמש, דיש לה לברך, כיון דעושה על פי תקנת חז"ל. עיי"ש באורך (ומ"מ התם לא נחתינן לנידון דידן הכא).
והדעת נוטה דאכן יש לאישה זאת לברך. ומ"מ אין להביא ראיה מנדה ט"ו, ונזכר בסימן קפד סי"א, דהתם סוברת שעשוי בעלה להגיע, ושאני מנד"ד דיודעת דג"ח אינו עשוי להגיע כלל (ויש עוד ליישב בפנים אחרות ואכמ"ל). ומ"מ איכא כמה פנים לברך. חדא, דאיכא סברת ר"ח ודעימיה דטבילה בזמנה מצוה. ותו, הדעת נוטה דכיון דעושה על מנת להטהר כדרכה, שמותרת, ואף דהכא סכ"ס לא תבוא לידי קירוב בשר עם בעלה, מ"מ היא עושה כתקנת חכמים כדרכה בכל חודש וחודש. ושאני מבתולה, דאין מנהגן האדנא לטבול בסתמא. ואית לן ספק ספקא (ולדידן אפשר לברך גם בס"ס אף דאין צד דאורייתא או דצד אחר הוא סברת מרן, ואכמ"ל). וכבודו יוכל לצרף את כל הסברות שזכרן בפנים התשובה לרווחא דמילתא.
זה מה שיש להשיב בקיצור נמרץ
בברכת התורה ולומדיה
שלום חי מנחם
מו"צ בבית הוראה דרך חיים
מח"ס שלחן שלום ושו"ת שאלת שלום ג"ח
♦
אור ליום חמישי לסדר 'נשא את ראש' שנת תשפ"ו לפ"ק
אל כבוד הגאון המופלג בחכמת חכמים ובינת נבונים, סיני ועוקר הרים, המזכה את הרבים בספריו הנפלאים, מוהר"ר מתתיהו גבאי שליט"א בעמח"ס בית מתתיהו ח"ח ושא"ס,
אחדשת"ה, בענין שביקשתם שאעיין במה שכתבתם לברר דין ברכת הטבילה לאשה הטובלת כשאין בעלה בעיר. הנה זכיתי לעיין בדבריכם ומצאתי את שאהבה נפשי, דברים בהירים ונעימים בסברות ישרות ומשמחות, וברכתי עליהם ברכת הנהנין. ולאות הכרת הטוב אמרתי להעיר כמה הערות קצרות מענין לענין, הנוגעות מאוד לדינא בנידון זה.
ג. שאין לטבול כלל כשאין בעלה בעיר ויש סכנה בדבר
בענין מה שהאריך כת"ה באות א' לברר יפה באשה הטובלת כשאין בעלה בעיר אי יכולה לברך. אמנם יש להעיר, דכל זה רק להלכה ולפלפולא ולא למעשה, שהרי נקטינן שאין לאשה לטבול כשאין בעלה בעיר בליל טבילתה, ויש בזה סכנה. וכמבואר בצואת רבי יהודה החסיד (סי' מ"א), ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ע"ז) הובא בדרכי תשובה (יו"ד סי' קצ"ז סק"ג). ועיין עוד בשו"ת קנאת סופרים להגרש"ק זצ"ל (בהשמטות לשירי טהרה סי' ס"ד), הובא בפתחא זוטא (סי' קצ"ח ס"ק ס"ו), ובבן איש חי (שנה ב' פרשת שמיני סעי' כ'), ובשו"ת תפארת צבי (סי' י"ב אות י"א), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' ע"א) ובספר בנה ביתך (סי' י"ח סעי' ג', ובשער הבית שם סק"ז).שאין לטבול כלל לחו"נ כשאינה יכולה לשמה
ולענין מה שהאריך כת"ה באות ב' לברר אי מברכת כשטובלת לחו"נ לחוד, גם זה הוא רק להלכה ולפלפולא, שלמעשה נזהרין שלא לטבול לחו"נ כשאינה יכולה לשמש. וכדהאריך בזה בשו"ת באר משה (ח"ח סי' צ"א) שהביא כת"ה [אלא שכת"ה הזכיר רק את ראשית דבריו ולא מה שכתב בהמשך לאסור בזמנינו], וכבר הארכתי בזה מפי ספרים וסופרים בשו"ת בית י"ד (ח"ב סי' ס"ח), עיין שם וקחנו משם.אם יברך על השחיטה שלא על דעת לאכול יש לומר דתלוי בפלוגתא אי ברכת השחיטה בישיבה ובטעמו
בענין מה שהאריך כת"ה באות ג'-ד' אם יברך בשחיטה ובהפרשת חלה וכו' שלא על דעת לאכול. נראה דאפשר לתלותו בפלוגתת הפוסקים אי ברכת השחיטה בעמידה או גם בישיבה ובטעם דבריהם. דהנה במגן אברהם (סי' ח' סק"ב) כתב וז"ל: 'דהפרשת חלה אינה מצוה כל כך דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה'. ועיי"ש בהגהות רעק"א דלכן אפשר לברך את ברכת השחיטה בישיבה, ועיין בהגהות רעק"א (שו"ע יו"ד סי' א') ובשו"ע הרב (או"ח סי' סעי' ג'). אולם יש החולקים שם וסוברים דיכול לברך בישיבה שמצותו בישיבה, וגם יש החולקים וסוברים שיברך בעמידה. עכ"פ יש לומר דנידון דידן תלוי בפלוגתתם שם.בדעת החתם סופר בטבילת כלים להוציאו מטומאת גויים לקדושת ישראל
מה שהארכתם באות ה' בענין טבילה שלא על מנת להשתמש בכלי לאכילה. ראוי לציין לזה את דברי החתם סופר (תורת משה פרשת מטות דף נ"ח ע"ג), שכתב וז"ל: 'ונראה דהא הטבילה היא להוציא מטומאת נכרי להכניס לקדושת ישראל, וטומאתם היא כח השר שלמעלה השוכן עליהם, ובשבעה עממין כתיב סר צילם מעליהם, פירש הרמב"ן השר שלהם כבר סר וה' אתנו ע"כ, לא היה צריך טבילה משא"כ בכלי מדין', עכ"ל. ולפי דבריו יש לומר דיש לברך אפילו כשאין דעתו להשתמש בו לאכילה, כיון שלמעשה יוצא מטומאת נכרי לקדושת ישראל.ומאידך גיסא עדיין אפשר לדחות ולומר, דאע"פ שיצא מטומאת נכרי לקדושת ישראל, עדיין אין לברך בכהאי גוונא. דאף לטעם החתם סופר, הרי כל הטבילה היא רק בכלי אכילה, ואע"פ שגם בשאר כלים יש בהם טומאת גויים, ואם כן יש לומר שגם הברכה היא רק כשטובל על דעת לאכול, אע"פ שיוצא לקדושת ישראל על ידי עצם הטבילה.
ובפנימיות הענין שאין צריך טבילה בכלים שאינם כלי סעודה, יש לומר דכיון שמשתמש עם הכלים למאכלים יש חשש שיתדבקו בו בהמאכל טומאת הגויים ויכניסו רוח הטומאה בישראל האוכל. וכידוע גודל החומר במאכלים האסורים שמטמטמים לבו של אדם. וכמו כן יש לומר בזה. מה שאין בכלים שאין להם שימוש למאכלים שנכנסים במעי הישראל, לא היה כל כך חשש בהתדבקות הטומאה בישראל, וממילא לא צריך טבילה להכניסו לקדושת ישראל.
בברכת הצלחה בכל הענינים ברוחניות ובגשמיות בכלל ובפרט,
ידידכם ומוקירכם,
יחזקאל דוד בראדי
מרבני כולל בית אברהם
ובעמח"ס שו"ת בית י"ד על ד''ח שו"ע
בארא פארק, ברוקלין נוא יארק יצ"ו
♦ ♦ ♦