♦
קול ומראה וריח
האם אסור ליהנות מריח של איסורי הנאה. בפסחים כו., אמרינן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אם נהנה בהם משל הקדש אבל איסורא איכא, ומסקינן שם דריח יש בו ממש והוי איסור דאורייתא. והראב"ד בהשגות על המאור בסוכה מ[2], כתב דדוקא גבי עבודה זרה ריחא מילתא היא, כגון אם מריח אתרוג של עבודה זרה, כיון דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה, אבל בשאר איסורי הנאה, כגון ערלה, בכל גוונא ריחא לאו מילתא היא, ע"כ. אמנם מדברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סי' קח, ז, מבואר דס"ל דאף בשאר איסורי הנאה אסור להריח. וכן הריטב"א בע"ז יב. ד"ה דקא מתהני, כתב דהוא הדין בשאר איסורי הנאה, כגון להריח אתרוג של ערלה. הב"י והשו"ע בסי' קח, ז, הביא דבאיסורים שאסור להריח אותם, אסור ליהנות מריחם רק אם הם חפצים אלו עשויים כדי להריח בהם, ע"כ (ושם אביא בזה מחלוקת).האם אסור ליהנות מקול ומראה של איסורי הנאה. בפסחים כו., אמרינן דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אם נהנה בהם משל הקדש אבל איסורא איכא, ומסקינן שם דריח יש בו ממש והוי איסור דאורייתא, וקול ומראה אין בהם ממש ואסורים רק מדרבנן, ע"כ, ובפשטות הוא הדין לשאר איסורי הנאה דאסור ליהנות בהם בקול ומראה, והב"י והדרכ"מ והשו"ע ביו"ד סי' קמב,טו, הביאו דאסור ליהנות מקול ומראה של עבודה זרה. המאירי בשבת כא. ד"ה ויש שכתבו, כתב דבמצוות ודברי קדושה שנאסרים בהנאה מחמת קדושתן, נאסר בהם אף מראה וקול ועל כן אסור ליהנות מאור נר חנוכה.
♦
הנאה הבאה לו בעל כרחו
הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו האם אסורה. בפסחים כה:, איכא ב' לישני במאי פליגי אביי ורבא, ואמרינן דנפקא מינה בין הני לישני בדעת רבא, היכא דאפשר לו ליבדל מהאיסור ואינו מכוון ליהנות, ושם כו:, איתותב רבא אליבא דלישנא קמא, והרמב"ם בהל' מאכלות אסורות יד,יב, פסק כלישנא בתרא דרבא דמותר, וכן פסקו ר"ח בפסחים כו: ד"ה וקיימא לן, והרמב"ן בהשגותיו על הל' לולב לראב"ד, בד"ה אמר התלמיד עוד כתב הרב ז"ל שזה הדין, ובע"ז יב: ד"ה הא דאמר, ושם מח: ד"ה הא דאיכא, והר"ן בפסחים יז ד"ה היינו, וכן נראה מסתימת הרי"ף בפסחים שם, וכן פסקו הרשב"א בע"ז יב: ד"ב גמרא אמר, והריטב"א בסוכה לה. ד"ה איכא נוסחי, ובפסחים כה: ד"ה איכא דאמרי אפשר, ובע"ז יב: ד"ה דקא מתהני, ושם מח: ד"ה הא דאיכא, והרא"ה בסוכה לה. ד"ה של אשרה, והאשכול בהל' ע"ז ד"ה ואלו (קצא:), וראבי"ה בסי' תנח, והמאירי בפסחים כה: ד"ה הנאה, ובע"ז יב: ד"ה אמר המאירי משנה, וריא"ז בפסחים ב,א,יא, ומאידך בה"ג בהל' ע"ז בעמוד תקצב, פסק כלישנא קמא, דאסור לרבא.כל הראשונים הנזכרים פסקו כרבא ולא כאביי, מלבד בה"ג שלא גילה דעתו בזה, וכן הרי"ף בפסחים יז, פסק כרבא, אמנם תוס' בב"ק נב. ד"ה ביע"ל, הביאו בזה מחלוקת, וכתבו דבני נרבונא פסקו כאביי, ע"כ, ונקטינן ככל הנך דהלכה כלישנא בתרא וכרבא.
הא דמחלקינן גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו בין אם אפשר לו ליבדל מן האיסור או לא אפשר לו, מה נחשב לא אפשר. הריטב"א בסוכה לה. ד"ה איכא נוסחי, ובפסחים כה: בד"ה אתמר, כתב דהאי לא אפשר דאמרינן, אין הכוונה לא אפשר כלל אלא הכוונה לא אפשר אלא על ידי טורח, והביא דכן דעת מורו (הרא"ה), וכ"כ מהר"ם חלאוה בפסחים כה: ד"ה אתמר, דאם הדרך השניה ארוכה יותר חשיב לא אפשר, ותוס' בפסחים כה: ד"ה לא, כתבו בשם ר"י דאם אפשר בטורח גדול חשיב לא אפשר, ע"כ, ומכל מקום לכל הנך דפסקו כלישנא בתרא וכרבא, אין חילוק בין אפשר ללא אפשר כלל.
הא דהתירו הנאה הבאה לו בעל כרחו כגון אפשר ולא קמיכוין, האם היינו אף כשהוא פסיק רישא שיהנה. תוס' בפסחים כה: ד"ה לא אפשר, כתבו דכל מה דשרינן היינו דוקא כשלא הוי פסיק רישיה שיהנה אבל אם הוי פסיק רישיה חשיב כמתכוין ואסור, ע"כ, ומאידך מלשון הרמב"ן בע"ז מח: ד"ה הא דאיכא, מבואר דס"ל דאף בודאי יהנה היה צריך להיות מותר כי חשיב אינו מתכוין, ותמה הרמב"ן אם כן למה אסרו לעבור תחת צל של עבודה זרה כשאינו מתכוין ליהנות, ותירץ דכיון דודאי יהנה חששו שמא איידי דאזיל ואתי, יתכוין ליהנות ולאו אדעתיה, ע"כ, ולפי זה אף לרמב"ן יהיה אסור אבל לא כי חשיב מתכוין אלא שחששו שמא יתכוין, אמנם על קושיית הרמב"ן יש ראשונים שתירצו בדרכים אחרות, ולפי דרכיהם אפשר שיהיה מותר, (וביו"ד סי' קמב,ט, כתבתי את תירוצי הראשונים על קושיית הרמב"ן - ובמחלוקת כיצד ליישב קושיא זו תלי נמי האם הא דהתירו אפשר ולא קמיכוין, האם היינו רק היכא שאינו נראה שעושה כדי ליהנות כגון שעובר והריח נכנס בחוטמו אבל היכא שעובר תחת צל של עבודה זרה ונהנה מהצל אסור או אין חילוק בכך).
הא דאמרינן מיכוין או אין מיכוין גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, מה נחשב מיכוין. הריטב"א בפסחים כה: ד"ה אתמר, הביא בשם מורו (הרא"ה) דהא דמפלגינן בין מתכוין לאינו מתכוין, האי מתכוין אין הכוונה מתכוין ליהנות מהריח, אלא כל שנהנה חשיב מתכוין, וכל שאינו נהנה כגון שאין הריח ערב לו חשיב אינו מתכוין, ע"כ, וכן נראה מרש"י בפסחים כה: ד"ה הכי גרסינן אפשר, שכתב דלא אפשר וקא מיכוין היינו שחביב הוא לו ליהנות, ע"כ, וכן ריא"ז בפסחים ב,א,יא, כתב דאינו מתכוין היינו שאינו חפץ בו, ע"כ, והם פירשו כן כי קשיא להו דאם מתכוין היינו ממש מתכוין לכך, מה הטעם להתיר לו להתכוין ליהנות, ומכל מקום יש לתמוה על פירושם דאם אינו מתכוין היינו שאינו נהנה כי אינו ערב לו אם כן מה צד איסור יש בדבר הא אין כאן אכילה ואין כאן הנאה, ונראה דכוונתם דאיירי לפני שבא למקום ההנאה, ואם הוא אדם שחביב לו הריח חשיב מתכוין ואסור לו לעבור שם, ואם לא חביב לו הריח ומכל מקום אפשר שכשיריח יהנה חשיב אינו מתכוין, אבל אם ודאי הריח לא ערב לו אין כאן הנאה ואין כאן איסור כלל.
בגוונא דאסרינן ליהנות כגון לא אפשר ומיכוין, האם אסור אף כשחפץ האיסור אסור רק מדרבנן. תוס' בפסחים כה:, וכן שם כו. ד"ה ותסברא, כתבו דאף באיסור דרבנן אסור.
בגוונא שאסורה הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מאיסור הנאה, האם הוי איסור דאורייתא. בפסחים כה:, אמרינן דאי מכוין אסור בין אפשר לו ללכת בדרך אחרת ובין כשאי אפשר. ובדברי הר"ן בע"ז נג ד"ה אלא שאפשר, מוכח דהאי איסור הוא מדאורייתא, מדכתב הר"ן שאסור לישב תחת אשרה אפילו בלא מכוין, שמא יתכוין, וכתב הר"ן דמתני' דהתם באיסור זה איירי שהוא מדרבנן ולא במכוין, ע"כ. מכלל דאי מכוין הוי דאורייתא, אף על גב דהוי כהנאה הבאה לאדם בעל כרחו דפסחים שם. וכיוצא בזה מוכח מדברי הר"ן שם בהמשך בד"ה אלא שתמהני.
♦
כיצד צריך לאבד את האיסור
הנשרפים לא יקברו. הכי תנן בתמורה לד., ולגבי אם מותר להאכיל לכלבו תרומה טמאה, עי' במה שאכתוב בסי' שכג.הנקברים אפרן אסור והנשרפים אפרן מותר. הכי תנן בתמורה לג:, ושם תנן מה הם האיסורים שדינם בקבורה ומה הם האיסורים שדינם בשריפה.
הנקברים שנשרפו אפרן אסור. כן מבואר מתוס' בפסחים כא: ד"ה בהדי.
הנשרפים שנשרפו אפרם מותר, אם הם פחמים ועדיין אינם אפר האם מותרים בהנאה. רבינו מנוח בהל' חמץ ומצה ג, יא ד"ה וכן הפחמין, כתב דאסורים, ותוס' בפסחים כו: ד"ה בישלה, כתבו דגחלים מותרים מדאורייתא אבל אסורים מדרבנן.
האם חייבים לקבור את הנקברים או מותר לאבדם אף בשאר דרכים. בתמורה לג:, תנן אלו איסורים בשריפה ואלו בקבורה, ולא הוזכר שם גיד הנשה, כי יש בזה מחלוקת תנאים האם הוא אסור בהנאה. ורבינו יונה באגרת התשובה אות לז, ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה, וכתב דיכול ליתנו לבהמה, אבל לא לבהמות שמזונותיו עליו, ע"כ.
♦
משתכר באיסורי הנאה
דין המשתכר באיסורי הנאה, כגון שמשכיר עצמו או ממונו לעשות מלאכה להעביר איסורי הנאה ממקום למקום. דין זה נתבאר בטוש"ע והב"י בסי' קלג, גבי יין נסך, ושם נתבאר דאף בדיעבד שכרו אסור. אמנם בע"ז סב., אמרינן דהא דשכרו אסור אף בדיעבד אינו בשאר איסורי הנאה, אלא הוא רק ביין נסך משום חומרא דעבודה זרה או בחמרים המוליכים פירות שביעית. ואף בשביעית קנסינן רק בחמרים, כי שכרם גדול, ולא קנסינן בפועל, כי שכרו מועט. וראבי"ה בסי' אלף וע"ו ד"ה ההוא, הביא דבר זה להלכה. ותוס' שם ד"ה חמרין, ביארו דבשביעית קנסינן, כי יש בשביעית איסור סחורה והוי כעין איסור סחורה, ע"כ. ולפי זה, בשאר איסורי הנאה אם נשכר שכרו מותר. וכ"כ תוס' בפסחים כב: ד"ה ואבר, דבשאר איסורי הנאה שכרו מותר. וכ"כ רבינו מנוח בהל' חמץ ומצה ד, ז (ולגבי האם בשאר איסורי הנאה מותר לכתחילה להשתכר או אסור לכתחילה, עי' במה שכתבתי באו"ח סי' תנ, ז-ה, גבי להשכיר חמור להוליך עליו חמץ בפסח).אם עושה טובה בחינם באיסורי הנאה לאדם שהוא מכירו, כגון שמעביר איסור הנאה ממקום למקום בחינם, חשיב משתכר באיסורי הנאה, כיון שאותו אדם יכיר לו טובה על כך. כ"כ תוס' בפסחים כב: ד"ה ואבר, וכ"כ שם תוס' הרשב"א משאנץ ד"ה ואבר.
אסור להשתכר באיסורי הנאה אפילו כשעושה מצוה דאורייתא, כגון שמונע צער בעלי חיים, אם הוא עושה כן גם כדי ליהנות מהשכר. כ"כ תוס' בפסחים כב: ד"ה ואבר, וכ"כ שם תוס' הרשב"א משאנץ ד"ה ואבר. ולפי זה גם המתעסק במת, וכוונתו גם לצורך הנאה שירויח מזה, חשיב משתכר מאיסורי הנאה, שהרי מת אסור בהנאה.
♦
דמי איסורי הנאה
כל איסורי הנאה, חוץ מעבודה זרה, אם מכרן או החליפן, האם דמיהם מותרים לו עצמו או אסורים מדרבנן. רש"י בחולין ד: ד"ה מפני, ובע"ז נד: ד"ה למעוטי, כתב דאסורים. וכן הסכימו תוס' שם בחולין ד: ד"ה מותר, ובע"ז נד: ד"ה מכרן. וכן הסכים הרמ"ך בהשגותיו על הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות ח, טז. וכ"כ רבי אברהם מן ההר בקידושין נו: ד"ה מכרן. וכן מבואר מדברי המאירי בחולין ד. בסוף ד"ה כשם. ומאידך מדברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות ח, טז, מבואר דס"ל דמותר, וכן הסכים המגיד משנה שם. וכ"כ הרמב"ן בחולין ד. ד"ה אבל בירושלמי. וכן הר"ן בע"ז עז ד"ה ומסתברא, כתב דמותרים. וכן מבואר מדברי תוס' בפסחים כא. ד"ה כל שעה. וכן מבואר מדברי הרא"ש בנדרים מז: ד"ה דילמא לכתחילה, וד"ה אם מכרן. וכן מבואר מדברי הרי"ד בפסקיו בסוכה לה. פיס' ושל ערלה. וכ"כ הריטב"א בע"ז נד: ד"ה שאם.מכר איסורי הנאה האם הדמים מותרים לאחרים. לעיל בסמוך הבאתי מחלוקת האם אסור לו עצמו, ולסוברים דאפילו לו עצמו מותר, כל שכן דמותר לאחרים, אבל לאוסרים לעצמו אפשר דסבירא להו דאסור אף לאחרים. ותוס' בנדרים מז: בסוף הדיבור הראשון, כתבו דלאחרים מותר. וכן רש"י בחולין ד. ד"ה מפני, שכתב דאסור לו עצמו, כתב דלאחרים מותר. וכ"כ המאירי בחולין ד. בסוף ד"ה כשם.
♦
שאר דיני איסור הנאה
הנאה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתו. נתבאר בדברי הטוש"ע והב"י בסי' קנה, ג, ושם מקומם.המעמיד גבינה על ידי דבר האסור בהנאה, אסורה הגבינה בהנאה כי דין הנעמד כדין מי שהעמידו. כ"כ הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות טז, כו. וכ"כ המאירי בע"ז לה: ד"ה וזה שאמרנו. ולעיל שם כתב דאם העמיד בדבר אסור יחד עם דבר המותר, הוי זה וזה גורם, ע"כ. ודין זה וזה גורם נתבאר בדברי הטוש"ע והב"י בסי' קמב, ג-ד-ו, ושם מקומם.
הנאה שאינה ממש מגוף האיסור אלא חפץ האיסור גורם לדבר שהוא גורם הנאה. הריטב"א בסוכה לא: ד"ה והאמר, כתב דבאיסורי הנאה אסורה רק ההנאה מגוף האיסור, אבל אם מגיע לו ריוח והנאה ממקום אחר על ידי האיסור מותר. ועל כן אמרינן דהחולצת בסנדל של עבודה זרה מותרת להינשא בחליצה זו, כי ההנאה אינה מגוף הסנדל אלא מהתרת איסורה להינשא, ע"כ. וכ"כ הר"ן בסוכה לח ד"ה וטעמא.
האם בגוונא שהישראל רוצה בקיומו של האיסור אסור כי חשיב כנהנה מן האיסור. דין איסור רוצה בקיומו, נתבאר בטוש"ע והב"י בסוף סי' קלב, גבי יין נסך או עבודה זרה האסורים בהנאה. ומדברי הטור והב"י באו"ח סי' תנ, ז-ה, מבואר דסבירא להו דאף בחמץ בפסח נוהג דין זה. ומדברי תוס' בע"ז לב. בסוף ד"ה והא הכא, בשם ר"ת, מבואר דסבירא להו דדין נוהג בכל איסורי הנאה, כגון בשר בחלב.
איסורי הנאה אסור ליתנם במתנה לגוי. כ"כ רבינו יונה בשערי תשובה שער ג אות פג, ובאגרת התשובה אות לז, וכתב הטעם כי הגוי מחזיק לו טובה.
אסור מדאורייתא למכור איסור הנאה כי חשיב שנהנה. כ"כ הריטב"א בע"ז נד: ד"ה שאם.
דיני תערובת איסורי הנאה בהיתר. עי' במה שכתב בזה הש"ך בסי' קי ס"ק ב (ושם כתבתים). דיני תערובת חמץ ויין נסך נתבארו בטוש"ע והב"י כל אחד במקומו.
האם מהני קנין כדי לקנות איסורי הנאה. הטור באו"ח סי' תמח, א-ב, הביא דברי כמה ראשונים שדנו לגבי האם מותר לקבל מגוי חמץ לאחר שש שעות. ומדברי כולם שם מוכח דס"ל דיש קנין בחמץ של גוי בפסח אע"ג דהוא אסור בהנאה. וכ"כ מהר"ם חלאוה בפסחים כח. ד"ה חמץ של, דאם גילה דעתו שרוצה לזכות בחמץ בשעת איסורו, זוכה. וכן מדברי המנהיג בהל' פסח סי' יג, מבואר דאדם יכול לזכות בפסח בחמץ שביטלו. ולכאורה היה אפשר ללמוד מזה לשאר איסורי הנאה, אולם הר"ן בע"ז מו ד"ה ומצא, כתב דאין קנין באיסורי הנאה, חוץ מאיסורי הנאה שיש להם צד היתר, כגון חמץ של גוי בפסח, דיש לו היתר לאחר הפסח, או עבודה זרה של גוי, דיש לה צד היתר אם הגוי יבטלנה.
♦ ♦ ♦