בנידון 'לא בשמים היא' (דברים ל, יב) כפי שדרשו זאת (ב"מ נט, ב) דאף כאשר יוצאת בת קול מן השמים שהלכה כמו תנא אחד, מכל מקום ההכרעה מסורה לחכמי ישראל. מה רבו פלגיו, ונתסעפו פארותיו, ורצוננו לדון בשולי אדרתו של נושא נרחב זה.
ונקדים את דברי הבית הלוי עה"ת (פרשת יתרו, יט ה) מבאר את דברי המלאכים (שבת פח, א): תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב), ואף שלא שייך לקיים לגביהם את התורה, מכל מקום כוונתם היתה שעיקר הדרשות והילפותות של דיני התורה יהיה מונהג על פי הכרעת השמים.
אמנם: 'התורה ניתנה לישראל שיהיו הם דורשים אותה וכפי שהם מסכימים ע"פ הכללים כן הוא האמת וכמו שאמרו בב"מ (נט, ב) לא בשמים היא, רק היא כמו שמסכימים ב"ד שבזה העולם, וזהו שרצו המלאכים וביקשו שיתן להם התורה ולא להאדם ויהיה האמת כמו שהם ידרשוה. וזהו שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו". ולנחלת מורשה זכינו במעמד קבלת התורה, ועיי"ש עוד בדבריו הקדושים.
♦
א.
אין ביד הנביא להכריע הלכה
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות): 'אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז"ל (חולין קכד, א): האלקים אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה, ואמרו עוד (יבמות קב, א): אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים'. וכעין זה כתב בהלכות יסודי התורה (ריש פרק ט).מקור לדברי הרמב"ם שאין הנביא יכול לחדש או להכריע הלכה מסופקת, מכל מקום נאמר (שבת קד, א): 'אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה', וכן הוא בגמ' מגילה (ב, ב), יומא (פ, א), תמורה (טז, א).
ב.
רבא רצה לפשוט את ספיקו מכח החלום
הנה יש לדון בג' אופנים של בירור מן השמים: א. הכרעה דינית. ב. בירור המציאות שמוביל להכרעה דינית. ב. בירור המציאות.ונקדים מצינו כמה פעמים בש"ס שהיה יחס בין ההלכה לגילוי מן השמים. בגמרא במנחות (סז, א): 'בעי רבא, גלגול עובד כוכבים מאי? מיתנא תנן, גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשה עד שלא נתגייר - פטור, משנתגייר - חייב, ספק – חייב. הא מאן קתני לה? דברי הכל היא, ואפי' רבי מאיר ורבי יהודה דקמחייבי התם פטרי הכא, התם הוא דכתיב דגנך דגנך יתירא, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו עובדי כוכבים, אבל הכא תרי זימני עריסותיכם כתיב, חד עריסותיכם כדי עיסתכם, וחד עריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש, או דלמא רבי יוסי ורבי שמעון קתני לה דקא פטרי, אבל רבי מאיר ורבי יהודה גמרי ראשית ראשית מהתם? אמר רבא: יהא רעוא דאחזיה בחילמא'.
וכתב רבינו גרשום: 'יהא רעוא דאחזיה בחלמא. בחלום אי דברי הכל פוטר, אי לא'.
הרי שרצה רבא להכריע את ההלכה על פי מה שיראוהו מן השמים, וצריך ביאור[1], דהרי קיי"ל דלא בשמים היא.
אמנם שם אין ההכוונה להכרעה שמימית, אלא שיבררו לו מן השמים האם דברי הכל היא, או שנחלקו בזה, והרי זה בירור המציאות שמוביל להכרעה דינית. ומבואר שכהאי גוונא אין חיסרון של לא בשמים היא, היות ואין ההכרעה בידי שמים, אלא שמבררים את המציאות ולפי זה מתבררת ההלכה. ויבואר עוד להלן.
♦
התייחסות לחלום כדי לחזק ולהוסיף
בהגהות מצפה איתן (מנחות שם) ציין למקומות נוספים בגמ' בהם נהגו חכמים על פי החלומות (מנחות פד, ב): 'בשלמא ריש לקיש כדאמר טעמא, אלא רבי יוחנן מאי טעמא? אמר רבי אלעזר: רבי יוחנן חזאי בחלום, מילתא מעלייתא אמינא, אמר קרא: מראשית - ולא כל ראשית, מארצך - ולא כל ארצך'.וכן לגמרא (ב"ב קמג, א): 'אמר ליה: היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמא, דמותיב רב אויא תיובתא, לאו מי אוקימנא דאמר: הראויה מכם לביאה תתקדש לי'.
וגם במקומות אלו לא היה החלום כנגד הכרעת חז"ל, אלא לחזק ולהוסיף אומץ וכח לסברתם.
♦
ג.
כיצד המן הוכיח בגילוי שמימי – עבדו של מי
בגמרא (יומא עה, א): 'תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכו''.והקשה בספר תוספת יום הכיפורים (שם) דהרי קיי"ל שלא בשמים היא, וכיצד הכריע משה רבינו עבדו של מי הוא, על פי הוכחת המן מן השמים.
עוד הקשה התוספת יום הכיפורים, כיצד טיהר רשב"י את העיר טבריא על פי הוכחות ניסיות ושמימיות, והרי לא בשמים היא.
מכח ראיות אלו דוחק התוס' יום הכיפורים, דמשה רבינו ורשב"י ידעו להכריע זאת על פי הלכה, אלא כדי להוציא מליבם של בעלי הדין הוסיפו לכך הוכחה מן השמים.
♦
ד.
לברר את המציאות זהו בידי שמים
אמנם המהרי"ץ חיות (יומא שם) יישב את קושיותיו של התוס' יום הכיפורים, דלברר את המציאות הדבר מסור בידי שמים, ורק להכריע הלכות לא ניתן לעשות כן על פי הוכחה ניסית משמיא. וכן כתב בהערות מהגרי"ש אלישיב (שם), ועיי"ש שסייג את הדברים. אמנם רבים מן האחרונים סוברים שלברר את המציאות הרי זה בידי שמים, והראשון שבהם הוא המשנה למלך (אישות ט, ו).על פי הנחות אלו ניתן להמשיך ולומר, דבספיקו של רבא בגמרא במנחות, שביקש שיראוהו מן השמים, לא היתה זו הכרעה מן השמים, אלא בירור המציאות האם כולי עלמא מסכימים לדין זה, או שיש בזה צד מחלוקת. וכהאי גוונא אף שיתכן שזה נוגע לדינים, מכל מקום זהו גילוי מילתא ובירור המציאות אם יש בדבר מחלוקת או לאו.
♦
ה.
בת קול שאינה סותרת לכללי ההלכה
יש להביא מקום נוסף בו יוצאת בת קול והיות ואינה כנגד כללי הפסיקה שומעין לה. דהנה התוספות (יבמות יד, א ד"ה לא) הקשו מדוע לא קיי"ל כבת קול דרבי אליעזר שהלכה כמותו בתנור של עכנאי (ב"מ נט, ב), בעוד שקיי"ל כבית הלל שהלכה כמותם. ותירצו: א. שבת קול דרבי אליעזר לא יצתה אלא לכבודו. ב. בעוד שבת קול דרבי אליעזר היתה זו בת קול כנגד כללי הפסיקה שהולכים אחר הרוב בכל התורה. שאני בת קול דבית הלל שלא היה זה כנגד כללי התורה, אלא שהיה ספק האם נלך אחר הרוב כב"ה, או אחרי ב"ש שהיו מיעוט וחריפים ופשטה הבת קול שלא כנגד כללי ההלכה שעדיף ללכת אחר הרוב אף בכהאי גוונא. וז"ל: 'א"נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב"ה קי"ל משום דהוו ב"ה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי'. (והוסיפו התוס' שלרבי יהושע לא הולכים אחר בת קול בכל צד, אף שאינה סותרת לרוב).♦
ו.
שיטת התוי"ט שאף לברר את המציאות אין זה בידי שמים
אמנם שמעתי ממו"ר מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א, להוכיח מדברי התוס' יו"ט (יבמות טז, ו) על המשנה שמשיאין על פי בת קול, וביאר הרע"ב צווחת קול שמת בעלה של העגונה, ומבאר התוי"ט שכוונתו לבת קול שמימית: 'ונ"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל, שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול'.אמנם התוי"ט חולק ומבאר שבת קול פירושו ששמעו קול אדם שאמר שמת בעלה, וכשהלכו לא מצאוהו, ותולים שהיה שם אדם והלך.
והרש"ש (שם) השיג על התוי"ט, דהלא אין הבת קול מכריעה הלכה, אלא רק מבררת את המציאות שמת פלוני ואשתו מותרת, ומדוע שלא נסתמך על בת קול זו. והוכיח הגרב"ד שליט"א, כי מבואר דאף לברר את המציאות אם מת בעלה או לאו, אין זה בידי שמים לדעתו של התוי"ט.
♦ ♦ ♦