ויש לברר דיני הקרבה בבמה ומה מעכב בה. והנה משנבנה המקדש נאסרו הבמות לעולם (זבחים קיב, ב ורמב"ם בית הבחירה א, ג), אבל נפק"מ מהני דיני גם כיום הזה לגבי קרבן הגוי בבמה. ובפשוטו דינו כקרבן ישראל בבמה, מלבד הדינים המיוחדים לגוי[2]. ונציע בס"ד דיני קרבן ישראל בבמה בזמן שהיו מותרים בבמה, ודיני קרבן גוי בבמה שנוהגים גם בזמן הזה.
♦
חלק א' - קרבן ישראל בבמה
ד' עבודות
לכאורה קרבן בבמה ג"כ צריך ד' עבודות, שחיטה קבלה הולכה זריקה. וכיון ששייך פיגול דחוץ לזמנו גם בבמה (כמבואר זבחים קכ, א), הרי העושה במחשבת חוץ לזמנו מפגל בהני ד' עבודות. ומיהו בחלק מהעבודות יש לדון. ובחזו"א זבחים יט, ד הוכיח מעצם דין פיגול בבמה דשמע מינה שיש בבמה ד' עבודות. ויעול"ה בבמת גוי שמשמע בתוס' שיש עבודות גם בבמת גוי, וא"כ כ"ש לבמת ישראל.שחיטה. בבמת ישראל, פשיטא שיש שחיטה, והוא גם מפורש בברייתא. ועיין להלן גבי זריקה שנתבאר בהרחבה.
מליקה או שחיטה בעוף. במקור ברוך ב, ח כתב בשם ר' איצלה מפוניבז' לדון שעוף בבמה הוא בשחיטה ולא במליקה (למ"ד שיש עוף בבמה, יעול"ה במה שצויין לגבי מנחה בבמה), ועיי"ש שהרחיב. וראיתי שציינו שכ"ה בזבח תודה להח"ח (ולא עיינתי בפנים). ברם ברש"י זבחים סח, ב מפורש שהוא במליקה, ומאידך דנו שמדברי ר"ח קיא, ב משמע שהוא בשחיטה. ועיין משנת חיים ויקרא במכתבים בראש הספר.
והנה בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה"ת כתב שאין מליקה בבני נוח, והובא להלן גבי במת הגוי, ולכאורה משמע שסבירא ליה שבבמת ישראל הוא במליקה, ויל"ע עוד שם. ולכל הדרכים אין אומרים שימית העוף בכל דרך שהיא, אלא חובתו בשחיטה דווקא או במליקה דווקא.
קבלה – לכאורה יש מקום לדון, שבקרבן רגיל הדם מתקבל ע"י כהן ובכלי שרת, אבל בבמה, אחרי שבלא"ה אינו מתקבל בכלי שרת ואינו ע"י כהן, אולי לא קפיד קרא שתהיה קבלה בכלי בבמה[3]. ומצאנו בזה נידון באחרונים.
בחזו"א זבחים יט, ד שצריך כל ד' עבודות, וכנ"ל. וכן כתב שקבלה בכלי חול עדיפא מנשפך על הרצפה, דהא כשר בבמה, ומבואר שדין הוא בבמה לקבל בכלי (ברם ראה דברי החזו"א בדין קבלת בכלי בפרה בהערה[4]). וציינו שכעין דברי החזו"א כתב בטהרת הקדש זבחים פד, א, וכעת לא עיינתי שם.
ובמקדש דוד ז, ב כתב 'דלאו כל עבודת הקבלה היא רק קדושת כלי, דהא בבמה דליכא כלי שרת וליכא קידוש דם בכ"ש, ומ"מ איכא עבודת קבלה אע"ג דמקבל בכלי חול, דכל ד' עבודות יש בבמה כמו במקדש, ואמרינן בגמרא דאם קיבל בכלי חול אם עלה לא ירד שכן כשר בבמה, אלמא דבבמה ג"כ צריך קבלת הדם רק שכשר בכלי חול' (ויעול"ה ספק המקדש דוד בהולכה).
ולעיקר הדבר שיש דין עבודת קבלה בבמה, כ"נ שנקט גם בדבר אברהם ח"ג, א. וכן בחידושים המיוחסים לגרי"ז זבחים יג, א ומנחות יד, ב כתב שיש עבודת קבלה גם בלי כלי שרת ושכן הוא בבמה (וכן בפרה). ע"כ. ושו"ר מציינים שכן נקט גם באור שמח (פ"ג מפסוהמו"ק ה"ז). ברם לכאורה אין לזה הכרע גמור שם, ויל"ע.
במקור ברוך (להגרנ"ב גינצבורג זצ"ל הי"ד) ח"א, ב דן בדין קבלה בבמה קטנה אם צריך כלי לקבלה, ויעו"ש מה שדן להוכיח בזה מכמה מקורות, ובמסקנתו נראה דבעינן כלי, וילע"ש עוד. והביא שם ממשכנות יעקב יו"ד סז בהגהה (בדפוס המצוי עמ' רסג), שאף שודאי יש עבודות דם בבמה, מ"מ א"צ כלי. ודימה זאת למיצוי הדם בעוף שא"צ כלי. ברם ייתכן שכוונת המשכנו"י שם היא לזה שא"צ כלי שרת, שזהו נידונו שם, והביא מעוף דוגמא לקדושה בלי כלי שרת, ואין כוונתו שא"צ כלי כלל.
הולכה - בפשוטו גם בקרבן ישראל במקדש אפשר לבטלה, וכן נראה ברש"י ותוס' (זבחים יג, א). ברם מדברי הרמב"ם פסולי המוקדשין א, כג נראה שהוא סבר שההולכה מעכבת. ועיין במל"מ שם שהרחיב. ולרמב"ם אין מקור שבבמה היא לא תעכב, וצ"ע ובירור. ושו"ר במקד"ד ז' סוף אות ג' שאולי אין הולכה בבמה, עיי"ש טעמו לזה[5], וסיים בצ"ע.
להיכן ההולכה בבמה. במקד"ד שם העיר שאחרי שמבואר בגמ' זבחים טו, א שנשפך לצד המזבח נחשב שנעשתה הולכה פסולה, וש"מ שכל התקרבות למזבח, אפילו בלא כוונה, הוי הולכה, א"כ בבמה, אם מרחיק מהבמה ומקרב בכך למזבח אחר, ג"כ ייחשב הולכה. ולהאי תנא דסבר שבבמה א"צ מזבח ומקריב על הסלע, א"כ כל שזז ממקומו הוי הולכה, לפי שהתקרב לאיזה סלע. ועיי"ש שכתב דשמא אין הולכה בבמה.
ונראה קצת שנידון זה הוא מכלל מה שגרם לו לדון שאין הולכה בבמה.
ואמנם לגוף הטענה, י"ל שהולכה הוא בנתקרב למקום שהוקרב בסוף, ויל"ע. ובלא"ה נמי י"ל שכל מה שהולכה שייכא בלא דעת, היינו בנתקרב למזבח המיוחד, שהתזוזה נחשבת ע"כ כהתקרבות למקום ההקרבה. אבל אם כל סלע כשר, הרי אין המעשה מתפרש כקירוב למקום הקרבה, אלא א"כ עשאו על דעת קירוב למקום ההקרבה, ועיין היטב. ואפשר לומר שא"כ אף בקירב בלא דעת לסלע שבחר לא יועיל, וייתכן שדעתו ראויה לקבוע, והדבר צריך הכרע, אבל למזבח אחר לכאורה אינה עבודה. ואולי בנתקרב למזבח קיים ג"כ התזוזה מתפרשת כקירבה. ויל"ע אם מחשבתו שלא להקריב שם יכולה להפקיע את שם הקירוב. ועכ"פ כשלא החליט אולי יועיל אף שלא החליט בחיוב, וא"כ צ"ב מהו השיעור בזה, ויל"ע.
עוד דן במנחה בבמה (למ"ד שיש מנחה בבמה), שכיון שאין שם קדושת כלי, א"כ ההולכה היא קירוב בין מקום ההקדש למקום ההקרבה. ולכאורה הגדר בקירוב בין מקום הבלילה והיציקה וכו', היינו ממקום שהמנחה ראויה להקרבה ואינה חסרה מעשה ותיקון למקום ההקרבה. וקצת צ"ת שלא כתב כן המקד"ד. ואולי בבמה אפשר להקדיש מנחה מוכנה, ואז תהיה ההולכה בין מקום ההקדש לבמה, לפי שזהו המעשה האחרון לפני ההולכה להקריב.
שחיטה וזריקה - לכאורה פשוט שהן מעכבות בכל קרבן. ואין שייך שם קרבן להשם בלי שחיטה וזריקה כדין, ומחודש מאוד ונראה תמוה לומר שאינן מעכבות בבמה. ולדעת כל האחרונים שהובאו לעיל שיש קבלה בכלי בבמה, הרי פשוט שיש שחיטה וזריקה.
והנה שנינו בזבחים קיב, ב (בסוף העמוד) 'ומה בין במת יחיד לבמת ציבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה ר"י אומר אין מנחה בבמה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה לדמים וריחוץ ידים ורגלים אבל הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה'. ע"כ. ומשמע שיש שחיטה וזריקה בבמת יחיד, אלא שא"צ צפון ומתן סביב, אלא שוחט בכל מקום ונותן מתנה אחת.
ובזבחים קכ, א 'דברים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה שחיטה בבמה גדולה וקטנה הפשט וניתוח בגדולה וקטנה דם מתיר ומפגל בגדולה וקטנה מומין וזמן בגדולה וקטנה אבל נותר והזמן והטמא שוין בזה ובזה' (וקרוב לזה בתוספתא זבחים פי"ג). ומבואר שיש שחיטה ודם בבמה קטנה. וכן הפיגול הוא בשחיטה או בשאר עבודות הנוהגות.
בגמ' בזבחים שם נחלקו בשחיטת לילה בבמת יחיד. ובספרא אחרי מות פ"ו פ"ט, ז 'וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', זריקת כהן במזבח, ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשירים בבמה', והובא ברש"י זבחים קיט, ב. ומבואר מגמ' ומספרא שיש זריקה בבמה.
הפשט וניתוח. בהפשט וניתוח שנזכרו כאן פליגי אמוראי, ונקטינן שישנם בבמה (ולתוס' חולין כב, ב ד"ה והביא, בקרבן גוי בבמה אין הפשט וניתוח. וית' להלן).
זריקה בבמה היא בזריקה אחת מבואר בבריי' הנ"ל שבבמה אין מתן סביב (ונקטו המקד"ד ועוד בפשטות שאין דין אחת שהיא שניים). ובתוה"ב עמ' קכה דן אם צריך זריקה או שיוצאים בשפיכה כפסח. (בתוס' רי"ד כתב שעושה זריקה אחת, אך י"ל דלאו דווקא) ובמקו"ב כתב דסגי בשפיכה, ויל"ע. בגר"ח זבחים לז שהרי זריקה היא לכתחילה ודיעבד יוצאים, וכתב שהלכתחילה הוא משום חילוק מתנות, ולפי זה בבמה אין שייך זריקה יותר משפיכה. אמנם עיקרו מחודש.
♦
מנחה ועופות וחיות
מנחה. נחלקו תנאים אם יש מנחה בבמה, עיין מתני' זבחים קיג, א ובגמ' שם קיז, א. ובפשוטו הלכה כחכמים שאין מנחה בבמה, וכן נראה שנקטו בפנים יפות והעמק דבר, אבל אינו ברור[6].עופות. בגמ' סט, א אמרו 'דא"ר ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה אין עופות, מ"ט זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות' (ומסקו לגבי הנידון שם אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה). ולעניין הלכה הוא תלוי בעופות, וכמש"נ.
חיה. יל"ע אם מקריבים חיה בבמה. והנה בבמת הגוי הוא יכול להקריב את כל העופות הטהורים[7] וכן מקריב חיות טהורות, ויבואר להלן. ויל"ע למ"ד שמקריבים עוף בבמה האם רשאי להקריב תרנגולים. ואם הוא רשאי, הרי י"ל שגם למ"ד שאין עוף בבמה, הרי מיעטו עופות מדכתיב זבח, אין זה שולל חיה שדינה בשחיטה כבהמה, ואף אם אין עופות בבמה, מ"מ מקריבים חיה בבמה[8].
ובאמת לשון הגמ' חולין קטו ,ב 'עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין והכל קרבו עולות ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן'. ע"כ. ומשמע שהכוונה שכן הוא בבמת ישראל בזמן היתר במות, וגויים בזמן הזה רשאים לעשות כן. ולא משמע שהיתר בהמה חיה ועוף הוא רק בבני נוח. וכן בירושלמי מגילה פ"א הי"א 'הכל קרב בבמה בהמה וחיה ועופות גדולים וקטנים זכרים ונקבות תמימין אבל לא בעלי מומין טהורים אבל לא טמאים הכל קרב עולה ואינן טעונין הפשט וניתוח וגויים בזמן הזה רשאין לעשות כן'. ע"כ. והלשון משמע דרישא מירי בבמת ישראל, ועיין.
ועיין בתוס' חולין כב, ב שהקשו איך מביא תחילת הציהוב לנדרו, הרי אם אינו כשר הוי חולין בעזרה, יעו"ש. ותירצו 'וי"מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין. וליתא, דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה'. ע"כ. והנה הי"מ ודאי סברי שישראל מקריבים חיה בבמה. וגם למסקנת תוס' נראה שטענו עליהם רק מצד מ"ד שאין עוף בבמה, אבל למ"ד שיש עוף בבמה, אה"נ שמביא תחילת הציהוב ותרנגולים וחיה. ברם ייתכן שכוונתם היא שע"כ הברייתא מיירי בבני נוח, ושוב אין ראיה כלל לדיני במת ישראל. ויל"ע אם זה נכון[9].
אמנם כבר הערנו לעיל שלשון גמ' וירושלמי משמע שמקריבים חיה בבמה. וראיתי להגרי"א מקובנא בעין יצחק ח"א יו"ד ב,ז[10] שכתב שבאמת משמעות הסוגיא בזבחים שגם בישראל כשר בבמה אף חיה ועוף, ודן ליישב את דברי הרא"ש בעניין אחר שי"ל שסבר כן. ושו"ר להגר"י זוסמנוביץ' הי"ד, אב"ד וילקומיר, בספר חלקו של יוסף לרמב"ם מאכ"א א, ח שנראה ג"כ שהניח בפשטות שיש חיה בבמת ישראל, והביא שם את דברי התוס' חולין, ונראה שהבין שגם למסקנתם נשאר הדין כן, ויל"ד. ומאידך במקד"ד קדשים כ, ד כתב כדבר פשוט שאין חיה בבמה, ולא ברור שם מניין לו, וצ"ע.
♦
הנחת קומץ בכלי
במנחה מצאנו שהקומץ מתקדש ע"י הנחתו בכלי. ולמ"ד יש מנחה בבמה, יעוייין לעיל, יל"ע אם שייך בה עבודת הנחת קומץ בכלי, כיון שהמנחה נעשית בכלי חול, ואין כלי חול ראוי לקדש את הניתן בו. ולכאורה הנחת הקומץ בכלי היא רק בשביל קידוש כלי. אבל יל"ד, שכשם שיש דין בבמה ליתן את הדם בכלי חול, כך יש שם דין לתת את הקומץ בכלי חול, ואכ"מ. ובפרט לזבח תודה לח"ח ודעימיה, הסוברים בעלמא שצריך הנחה ע"י כהן בכלי, והיינו שהיא עבודה מסוימת, הרי י"ל שהיא שייכת גם בכלי חול, ועיין.♦
שפיכת שיריים
נסתפק המקד"ד (ז, ג?) כיון שאין סובב בבמה, א"כ י"ל שאין שפיכת שיריים. או דילמא שיש שפיכה ע"ג המזבח בכל מקום. ואולי אם בנו סובב יש לו דין סובב, אף שמדינא לא היו חייבים לבנותו, ויל"ע. והעירו משפיכה בחוץ שיש מחייבים, ויל"ע אם שייך דין יסוד בחוץ, שלא נצטווה שם.♦
חלק ב' - קרבן הגוי בבמה
קרבן הגוי בזמן הזה ואם נכון לסייע לו
גוי מותר להקריב בבמה גם בזמן הזה, והוא מפורש בברייתא זבחים קטז, ב ובירושלמי פ"ק דמגילה[11]. ובגמ' זבחים קטז ב 'כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא שלחה ליה אסקוה ניהליה לשם שמים אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי וחזו היכא דמסקא ימא שירטון ושקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא ואסקוה ניהליה לשם שמים'. ויל"ע בפרטי הדינים בזה.והנה לגבי צדקה של גויים אמרו בגמ' ב"ב י, ב 'איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו, שדרינהו קמיה דרבא קבלינהו משום שלום מלכות, שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה, ורבא משום שלום מלכות, ורבי אמי נמי משום שלום מלכות, דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי גויים, ורבא נמי לעניי גויים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה'. ע"כ.
ויל"ע מהו בקרבנות הגוי. ולכאורה לא נרמז בגמ' שיש עניין שלא לסייע לקרבן הגוי. והיה ניתן לומר שאדרבא, וכשאנו מלמדים אותם כיצד להקריב, הרי זכינו ליד וחלק בזבח הנזבח להשם ית' בזמן הזה. וגם קרבן הגוי הוא שבח כלפי מעלה, ואמר הכתוב מלאכי א, יא 'כי ממזרח שמש ועוד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'. ואולי נכון לנו לסייע בזה כפי המותר (וראה לקמן בפרטי הדינים).
ומיהו אולי סברא פשוטה היא שאין רצון לפניו יתברך בקרבנות גויים בזמן החורבן. ובזמן שבניו של מלך גורשו מעל שולחן אביהם ואינם יכולים להתרצות לפניו בזבח ומנחה, ויש בכיה לפניו יתברך על חורבן מקדשו, וקרא כתיב (ישעיהו כב, יב) 'ויקרא ד' אלוקים צבקות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק'. ועיין הרחבה בגמ' חגיגה ה, ב. וייתכן שבעת אשר כזו אין חפץ להשם בעולות וריצוי קרבן של גויי הארצות. ואף שאינו מופקע מצד גדרי הדינים, ואם הקריבו הרי דינא הוא שיש לזה כל דיני קרבן הגוי, מ"מ אין רצון השם בזה, וכמו שאין רצון שיקבלו ישראל צדקה של גויים וכנ"ל. והנה לא מצאנו בגמ' ובמשך הדורות שעסקו חכמי ישראל מצד עצמם ללמד גויים להקריב, וייתכן שהטעם הוא משום דקים להו שאין זה לרצון. ולדרך זו יש לפרש שרבא משום שלום מלכות הוא דעביד, וכדאמרו גבי צדקה. וצ"ע בכל זה.
ויש להתבונן, שגם העמים אשר רואים עצמם כאילו הם עובדי השם תחת ישראל עמו ח"ו, גם הם אינם מקריבים לפניו קרבנות. וייתכן מאוד שהוא עניין של השגחה מלפניו יתברך, שעכ"פ הסדר הרגיל יהיה שלא יקריבו בני העמים בזמן שישראל אינם מקריבים. וראה עוד בזה בהערה[12].
♦
ריצוי
בגמ' זבחים מה, ב מבואר שאין לגוי ריצוי ציץ להכשיר טומאת דמים, ואכ"מ פרטי הדינים, ודנו בילפותות, ואמר רב אשי 'אמר קרא לרצון להם, וגויים לאו בני הרצאה נינהו'. ע"כ. והנה פסוק זה נכתב (שמות כח, לח) לגבי ריצוי ציץ. ויעויין בחי' הגרי"ז שם דן שעכ"פ לשיטת הר"ש הילפותא מתפרשת כדין כללי, שקרבנות ישראל הם להרצאה לפני השם, וקרבנות הגויים מעיקרם אינם מיועדים להיות לרצון לפני השם, ואין בהם הרצאה, וילפינן מקראי שגם אין בהם ריצוי ציץ בטומאה, ויעו"ש.והגר"ז ברלין זצ"ל בשיעורי החומש שלו העיר מהדין שגוי עובד ע"ז יכול להביא קרבן להשם וישראל משומד לע"ז אינו יכול, יעויין חולין ה, א ורמב"ם מעשה הקרבנות ה"ב וה"ד. ואמר שלפי זה יל"פ הטעם, שלמדנו מכאן שבישראל אין מושג של קרבן בלי ריצוי, ובמשומד אין ריצוי וממילא אינו יכול להקריב. משא"כ בגויים, כל עיקר קרבנם אין בו ריצוי, ולכן לא נתמעט גוי שעובד ע"ז. ודפח"ח.
♦
מה מקריבים
עולה בלבד ודין עולת העוף. משמע שם שגם בבמה אין שום קרבן שייך בגוי מלבד עולה, והוא מפורש ברמב"ם מעשה הקרבנות יט, טז 'והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו'. ע"כ[13]. וכן במקדש אין גויים מקדישים אלא עולות, והוא בגמ' מנחות עג, ב. וברמב"ם מעשה הקרבנות ג, ב 'אבל הגויים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אף על פי שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות'.שלמים. יש מ"ד בגמ' שיש שלמים לבני נוח, ודנו לשיטתו אם ישראל רשאי לאכול. בשפת אמת זבחים קיב צידד שהוא רשאי, ובחלקת יואב שהוא כמליקה, שאינו מועיל אלא לכהן, ואילו זר האוכל חייב גם משום נבילה (יבמות לב, ב). וצ"ת, שי"ל שממילא הוא מותר לגמרי. ובתשב"ץ פשוט לו שאינו רשאי, אבל כתב שהוא אוכל קדשים בחוץ, ויל"ע בזה טובא. ולדבריו אה"נ שיעבור גם משום נבילה, אם היא נבילה מדאורייתא. ולהלכה אין שום קרבן שייך בגוי מלבד עולה.
מנחות. יל"ע אם גוי מקריב מנחות כדרך שהוא מקריב עופות. ובבמת ישראל נחלקו בגמ' אם יש בה עופות ומנחות (והפשטות שלהלכה אין מנחה), ומשמע שם שחדא דינא אית להו. וא"כ בגוי, שיש עופות – יש מנחות. ברם אין זה מחייב שגם בקרבן הגוי כן הוא, ואולי אין מנחות בבמת הגוי, וצ"ע. ובמקד"ד וטהרת הקודש נקטו שיש מנחה בבני נוח. וכן משמע לכאורה בקרן אורה מנחות ו, ב.
הנה אין מקטירין קומץ בלילה ודינו כעבודות הדם, ויל"ע בקרבן הגוי, אם אינו בלילה מהו בהקטרת קומץ. אם גם בגוי דנים אותו כדם, או שדינו כשאר הקטרות חלבים ואברים.
קטורת. בירושלמי מגילה[14] שרבי אמר לאנטונינוס שיעשה קטורת ויחסר אחת מסממניה. ויל"ע מניין שיש קרבן כזה של קטורת חסרה. ועיין מקדש דוד[15] שאולי חסר סממן הוי כבעל חי טהור אחר. והיינו שגדר קטורת היא הקרבת ריח טוב של בשמים, וסממנים אחרים הוא כבעל חי אחר. עוד כתב שאולי אם חסר סממן הוא כבעל מום, שכשר בבני נוח, כי השם הכללי עליה אלא שאינה תמימה. ונפ"מ לבושם אחר, שאינו בגדרי קטורת כלל.
נסכים. יל"ע, ויל"ע בראשונים שצויינו להלן בשאור ודבש. והנה אין נסכים בקרבן הגוי במקדש, ויל"ע אם הדינים דומים.
♦
פסולי קרבן
חיות ותרנגולים. מפורש בברייתא שבבמת הגוי מותר לו להקריב חיות טהורות וכל עופות הטהורים (היינו גם כגון תרנגול, שבקרבנות ישראל הותרו רק תורים ובני יונה), ובתוס' חולין כב, ב שבבמת ישראל אינו כן.קרבן בעל מום. מבואר בגמ' ע"ז נא, א שמום בדקין שבעין מותר לבני נח בבמה, ורק מחוסר אבר נאסר להם, ונפסק כן ברמב"ם ע"ז ג, ד לגבי קרבן לע"ז, שלמדוהו בגמ' שם מדין גבוה[16].
טריפה וחולה והני דהקריבהו. הנה בעל מום כשר תמיד בעוף. וברמב"ם שטריפה אסורה בעוף. וכתב בכס"מ שפסול מצד הקריבהו נא לפחתך, וזה שייך גם בעופות. ובטהרת הקודש שמומים המכוערים אסורים גם בעוף. ובאבני נזר שחולה (היינו הרועד מחמת חליו) אסור גם בעוף, שהוא מפורש בפסוק דהקריבהו[17] . ויל"ע בכל אלו מהו בגוי.
והנה בגמ' זבחים קטז, א (וע"ז ה, ב) שטריפה נאמרה לנוח, ועיי"ש שאינו ברור לגמרי אם מיירי לקרבן או להכנסה לתיבה. והרש"ש בע"ז דף ה' הסתפק, ובמהר"ם לובלין ותו"ח ושער המלך וקר"א פשוט להם דמיירי לקרבן, וכ"נ קצת במהרש"א. ומאידך הפנים מאירות נקט שאינה לגבי קרבן. והבית הלוי ועוד אחרונים נתחבטו בזה. ורבינו חיים פלטיאל על התורה (תלמיד חבר של מהר"ם מרוטנבורג) נקט בפשטות שהוא אסור לבני נוח. וכ"ה בערכי תנאים ואמוראים. ואם הוא גם לבני נוח, לכאורה אין לחלק בין בהמה לעוף, ויל"ד.
האסור משום משקה ישראל, כגון טבל וחדש למנחות, לכאורה אינו פוסל בגוי, אא"כ נאמר שזה כעין גילוי שאינו חביב לפניו ית"ש. וצ"ת ועיון. שוב ציינו שבחת"ס כתב שאינו נוהג בבני נוח. (קובץ תשובות כא).
שאור ודבש. הראשונים בע"ז כט ל כתבו שבני נוח מנסכין אותו לע"ז אף שפסול לדידן לניסוך, כפי שהם מקריבים בעל מום. ויל"ד אם שמע מינה שהם מקריבים כן לגבוה, כפי שמקריבים בע"מ לגבוה, או שאדרבא, ולא הזכירו הראשונים לגבוה כי אינם מקריבים לגבוה כן.
♦
פיגול טמא ולינה והקרבה בלילה
פיגול טמא והקרבה בלילה. יש פיגול בבמה, כמפורש בגמ'. ויל"ע בבני נוח. ובחזו"א קמא מא, יג כתב שאין פיגול בבני נוח, ולא טמא, ואולי אף לינה אינה פוסלת. ויל"ע. בלינה צ"ת, כי פסול לינה יסודו בזה שמקריבים רק ביום, ויל"ד שבן נוח מקריב גם בלילה, ויעויין להלן מחלוקת אמוראים בבמת ישראל.לילה. בגמ' זבחים קכ, א 'איתמר שחיטת לילה בבמת יחיד רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה' ורש"י גרס שרב הוא המכשיר, וא"כ להלכה כשר. ובתוס' חולין פא כתוב שלשמואל אין פסול לילה בבמה. ואולי גרסו הפוך. והנה בבמת גוי, ייתכן שלכו"ע כשר, וצ"ע. ועכ"פ, אם כשר בישראל כ"ש בגוי. ויעויין לעיל לגבי פיגול, מהו פיגול אם אין פסול לילה, יעו"ש. ויעויין לעיל פרטים בדיני הלילה. וכן נסתפקנו בהקטרת קומץ הגוי בלילה (למ"ד שהיא נקמצת מנחות עג, ב), אם כשרה, או ששווה בזה לישראל שהוא כעבודות הדם, שאינה בלילה.
ויש להעיר הערה חמורה. שאם אין פסול לילה, א"כ איך שייך פיגול. ומהו חוץ לזמנו כשלא ניתנו דיני זמן. ואם לילה פסול, י"ל בדעתו לזרוק למחר, כי הדינים מחייבים לזרוק היום. ואולי ע"כ לחדש שיש פסול מיום ליום, גם אם לילה כשר. ויל"ע אם זהו גדר פסול לינה, שהוא בסוף הלילה, או פסול חדש של לילה, הפוסל אף שראוי לקרבן. ויל"ע היטב בהערה זו. שו"ר שנזכר לגבי אכילת שלמים, ושמע מינה שדיני האכילה כקרבן. ואולי בעולה אה"נ שאין פיגול. ולא נהיר. ואולי סברא היא שאכילת מזבח דינה כאכילה החמורה, שהיא יום ולילה, וא"כ הדם והבשר והאמורים נפסלים בעלות השחר, אך אולי יוכל לזרוק את הדם בלילה שאחר ההקרבה. ויל"ע עוד בכל זה.
♦
פסולי האדם המקריב – חלק שייך גם בבמת ישראל
ערל. בפשוטו גוי ערל כשר, ויל"פ דשאני מבע"מ וטמא, לפי שערל אינו מאוס בגוי לגבי המצוות שלו (ולמצוות דישראל ודאי הוא מאוס, שזה חסרון בברית הקב"ה עם ישראל).בעל מום ומחוסר אבר. בגמ' זבחים טז, א מבואר שטמא ובעל מום לא הותרו בבמה. ולגבי בעל מום כ"ה בתוס' זבחים סח, אמר (וכן בתוס' סט, א, וליטעמיך). ויל"ע בבמת הגוי מהו. ולכאורה צריך ראייה לחלק.
ויל"ד אם מום שאינו מחוסר אבר פוסל בגוי המקריב, ובגמ' זבחים שם אמרו שבמום עשה קרב כמקריב, ויש משמעות להשוות. ובקרבן הרי רק מחוסר אבר נאסר להם, וצ"ע.
והנה בבראשית רבה[18] אמרו בשם ר"א בן ר' יוסי הגלילי שנוח נעשה בעל מום והקריב בנו שם. ומאידך בבלעם אמר ר' יוחנן בגמ' סנהדרין[19] שהיה חיגר ברגל אחת ועיוור בעין אחת, ומ"מ הקריב. והנה לא משמע שנוח היה מחוסר אבר, ובעוף אמרו נקטעה רגלו. אבל אולי היה חיגר גמור, שנכלל בפסוק של הקריבהו - נזכר עור (ויל"פ בנחטטה) פסח וחולה. ונאמר שהפסול משום הקריבהו שייך גם בבני נוח, הן בקרבן הן באדם המקריב. ומאידך בלעם י"ל שהיה חיגר רגיל, שכשר בעוף ובקרבן הגוי, והיה סומא בלי נחטטה עינו.
טמא. בגמ' זבחים שם מבואר גם בטמא שלא הותר בבמה. וגם בבמת הגוי, לכאורה צריך ראייה לחלק. והנה גוי לא מקבל טומאה, אבל נפ"מ לישראל בבמת גוי, בזמן היתר במות, ויל"ע.
בן נוח בזה"ז שגזרו שיהיו כזבים. ואמנם אם טמא פסול בבן נוח, יל"ע איך שייכת כיום הקרבה בבני נוח כלל, שהרי כבר גזרו עליהם להיות כזבים שבת פג, א. ואין לומר דאה"נ, ואחר הגזירה אין הקרבה בבני נוח, שהרי רבא הורה כיצד יקריבו בני נוח למעשה לאמו של שבור מלכא, זבחים קטז, ב. וצ"ל ע"כ שלעניין זה לא גזרו. ושמא י"ל שפסול טמא בבמה נמסר בישראל ולא בגוי, כיון שאין טומאה דאורייתא בגוי. וי"ל שלא חידשו חכמים גזירה בזה. ויש לטעון שלא נמסר מסיני פסול טמא בבמת הגוי, ולא די שגזרו עליהם טומאה, אלא צריך לחדש פסול טומאה בבמת הגוי. ואינו נלמד ממילא מדיני פסולי ישראל. ויל"ע אם נכון לחדש כן, וצ"ע. ובחזו"א דלהלן כתב שטמא אינו בבן נוח, ומיירי בקרבן, אבל י"ל דה"ה במקריב.
יל"ד בטומאת גולל, מה הדין אם יקריב גוי בעודו משמש כגולל. אלא שיל"ד בגדר הטומאה בגולל, ששייך אף בבהמה, וי"ל שאינה טומאה עצמית אלא כעין טומאת יד, ויל"ע מה דינה לגבי הקרבה בטומאת הגוף, ואכמ"ל.
גרים ועבדים. בתו"כ ספרא (אחרי מות פ"ו פ"ט, ז) 'וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', זריקת כהן במזבח, ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשירים בבמה', והובא ברש"י זבחים קיט, ב.
אשה. בתו"כ הנ"ל וכ"ה בתוספתא[20], מבואר שאשה כשרה (והובא בר"ח מגילה ט, ב). ובירושלמי (מגילה א, י[21]) כתוב שלרב יוחנן אין אשה בבמה. ויש שפירשו שהכוונה היא שאין קרבן של אשה בבמה (וכנזירות בהמשך שם) אבל אשה יכולה להקריב שם. כן ראיתי באחרונים קדמאי, וכ"ה בכתבי הגרי"ז ועוד[22].
♦
מזבח ובמה בנויים ופרטי דינים בזה ובדין מצבה
מזבח ובמה בנויים. מה שכתב הרמב"ם 'והוא שיקריבו בבמה שיבנו', היינו שיקריבו על דבר בנוי כעין מזבח. והנה היא פלוגתא בגמ' זבחים קח, ב, שלר' יוסי צריך מזבח בשחוטי חוץ ולר"ש א"צ, ולדינא נקטינן שצריך. וברמב"ם מעשה הקרבנות יט, א 'אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, שאין קרוי קרבן אלא על המזבח ואף על פי שהוא בחוץ שנאמר ויבן נח מזבח, ואינו חייב עד שיעלה לשם שנאמר לעשות אותו לה' עד שיתכוין לשם'. ע"כ.לר"ש מהו על הארץ. בדבר אברהם ג, א נראה שהבין שלר"ש שעל הסלע כשר, הוא הדין אם יקריב על הקרקע, וע"פ הגמ' שאמרו זבחים קח, ב לגובהה בעלמא וברש"י ד"ה גובהה 'שיהא נוח להשתמש ולא לחובת מזבח'. ע"כ. אמנם שם אמרו כן לגבי מזבח, והיינו שבנה נוח מזבח ולא הקריב על הסלע משום גובה בעלמא. ויל"ד שלר"ש סגי בגובה ג' טפחים או שיעור אחר, ולא היה שם סלע בגובה הנוח להקרבה. ואין הכרע שגם בקרקע כשר. ומאידך צ"ב, אטו לחינם איכפל לומר סלע ואבן, ובפשוטו הוא בדווקא, ויל"ע. שוב הראוני במשך חכמה דברים טז, כא שנקט שלר"ש כשר גם על הארץ וציינו שכ"ה גם בנתיבות הקודש, וצ"ת עוד. שו"ר במקד"ד חשבון שג"כ מוכח כן[23].
קרן ויסוד וכבש וריבוע. בזבחים קכ, א 'ואין קרן ויסוד וכבש וריבוע בבמה קטנה'. ע"כ. והיינו שכל במה בנויה כשרה, וא"צ לכל דיני המזבח. ונקט הרמב"ם שכן הוא גם בקרבן הגוי. ועוד, דהא ילפי לה מקרבנו של נח.
פסול סלע – דין מחובר ודין אבן אחת ואיסור מצבה. גדר סלע הפסול, היינו בפשוטו, במחובר מעיקרו. ותלוש ולבסוף חיברו היינו מזבח. והנה יש כאן כמה דרגות. מזבח גמור (קרן ויסוד וכו'[24]). מזבח מאבנים, מזבח מאבן אחת, סלע מחובר טבעי, ע"ג קרקע. והנה למדנו שמזבח גמור ומזבח מאבנים כשר, סלע מחובר פסול ולר"ש כשר. ויל"ע אבן אחת בנויה מהי, וע"ג קרקע מהו לר"ש.
ברמב"ם לבנות מזבח מאבנים. ובחזו"א זבחים כ (ב) סק"ו כתב (לגבי במת ישראל ושחוטי חוץ) שאבן אחת אינה מזבח, וי"ל שצריך ג' אבנים. עוד כתב שם שי"ל שצריך גובה י' טפחים ורוחב ד' על ד'.
והנה אבן אחת הבנויה אינה מזבח אבל אינה בגדר סלע הפסול אלא היא מצבה, וכמבואר ברש"י. ומקורו מירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד 'אמר רבי יוחנן מצבה כל שהיא יחידית מזבח כל שאבניו מרובות'. ע"כ. בישראל נאסר להקריב על מצבה ונאסר לעשות מצבה להשם, ואמרו חז"ל שהייתה חביבה בימי האבות ונאסרה. אבל בבני נוח לא מצאנו שנאסר. ובחסדי דוד לתוספתא קרבנות יג,ב דן לפרש הרמב"ם דמזבח, שבא למעט מצבה שגם היא נאסרה בבני נוח. ועיקר הדקדוק צ"ת לענ"ד.
ברמב"ן פרשת שופטים שעיקר המצבה לא הייתה לקרבנות אלא עניין לעבודות שבמקום המיועד להקרבה ויעו"ש. ברם ודאי שנאסר אף להקריב עליו, עכ"פ בישראל.
ובאמת לרמב"ם יש שיטה אחרת בכל זה, שלא הזכיר כלל איסור הקרבה במצבה, וס"ל בהל' ע"ז ו, ו שמצבה הוא 'בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את השם'. ע"כ. ואיני יודע מה היא. ולמה בית הכנסת אינו בגדר זה[25]. ויל"ע עוד בשיטתו. ולדבריו לכאורה לא מצאנו איסור במזבח העשוי מאבן אחת אף בישראל. וייתכן שפירש את הירושלמי שעסקו בביאור המקרא, ונפ"מ לדין ניתוץ שהזכירו שם שיש הפרש בין ניתוץ מצבה וניתוץ מזבח, ויל"ע עוד בכל זה.
♦
ד' עבודות בקרבן גוי בבמה
יל"ע אם יש בגוי המקריב בבמה ד' עבודות, וצ"ב. ולכאורה סתמא שכל המעכב בישראל בבמת יחיד מעכב גם בגוי. והנה בקבלה והולכה בבמה, יעויין מה שנתבאר לעיל, ועכ"פ בפשוטו אין שייך קרבן בלי שחיטה וזריקה לשם השם. והאחרונים הנ"ל שנקטו שיש ד' עבודות בבמת ישראל, מסתבר שיאמרו כן גם בגוי, ומנא לן לחלק. ויעול"ה ממשמעות תוס' שכל ד' עבודות נוהגות גם בבמת גוי.שחיטה. בבמת ישראל, פשיטא שיש שחיטה, ונתבאר לעיל. ובבמת גוי יל"ד. ובמקור ברוך ח"ב, יב האריך בזה והוכיח ששייך שם שחיטה גם בגוי, לעניין טומאת נבלות ועוד דינים. וממילא מסתברא שגם בקרבן הגוי בבמה יש חיוב לשחוט.
אמנם דין טומאת נבלות בשחיטת הגוי שנוי בפלוגתא. והנה הרמב"ם כתב ששחיטת הגוי נבלה רק מדרבנן. ויעויין ברמב"ם שחיטה ד, יב במהדו' הר"ש פרנקל, ומבוארת דעתו שבגר תושב אינה נבלה מדאורייתא. (ושלא כגירסא כותי, שהייתה לפני הש"ך יו"ד ד, ב, שהיא הגהת הצנזור, ובמהדו' פרנקל שבכל כתה"י כתוב גוי). וברם ברמב"ם שאר אה"ט ב, י כתבה כמצדד. (ועיין במרכה"מ שכתב מקור לזה שאינה נבלה, מדין זה עצמו דשחיטת הגוי בבמה, ועיין.)
והראב"ד נחלק שם, וכוותיה סברי תוס', וכנראה כן ריהטת רוב הראשונים ואכמ"ל, וסברי ששחיטת הגוי היא נבלה דאורייתא לטומאה ולכל דבר (ובביאור הגר"א יו"ד שם נראה שנקט עיקר כתוס').
והנה לרוב הראשונים אין בין שחיטת הגוי לעיקור וחניקה ולא כלום. וכיון שכך, י"ל שגוי המקריב בבמה הוא יכול להמית הבהמה איך שירצה. וברם מאידך, נראה מחודש לומר שיוכל להקריב קרבן בעיקור וחניקה. וי"ל שסברא היא ששחיטה היא דרך כבוד ודרך עבודה, אף אם אין לה דיני שחיטה. ויל"ע. והאחרונים פשוט להו שצריך שחיטה, וציינו לחת"ס (קובץ, כא) כרתי יו"ד כז, מש"ח להאו"ש בראשית לא, נד.
יעול"ה שבמקו"ב כתב לדון שמא בבמת גוי אין דיני כלים, וממילא א"צ סכין אלא שוחט בקרומית של קנה.
מליקה או שחיטה בעוף. יעויין לעיל הנידון בבמת ישראל אם העוף בשחיטה או במליקה. ויל"ע בבני נוח אם נתחדשה מליקה, וברבינו חיים פלטיאל (תלמיד חבר של מהרם מרוטנבורג) שאין מליקה בבני נוח[26].
קבלה. הנה בבמת ישראל דנו כיון שאין כלי שרת, ואין הדם מתקדש, ומ"מ נקטו החזו"א והמקד"ד והגרי"ז שיש שם עבודה של קבלה (והוכיחו מזה שיש מושג של עבודת קבלה בלי כלי שרת). ולעיל הבאנו גם ממקור ברוך שנקט בבמת ישראל שצריך קבלה בכלי. ובח"ב, כד כתב המקו"ב שיל"ד בבמת גוי אם צריך קבלה וזריקה. ואפילו נימא שצריך, וכקרבן ישראל בבמה, מ"מ י"ל שא"צ קבלה בכלי וסגי לן בקבלה ביד. וכן בשחיטה י"ל שא"צ סכין אלא שוחט בקרומית של קנה. ומאידך ציין המקו"ב שם לתוס' זבחים קטז, ב ד"ה אסור, שהקשו למה אמרו בגמ' שאסור לסייען, ולכאורה הוא חיוב כרת: 'וי"ל דקתני אסור לפי שיש כמה עבודות דלא מיחייב עלייהו בחוץ דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא'. ע"כ. ויש כאן משמעות שכל העבודות נוהגות גם בגוי המקריב בבמה, ועיין.
הפשט וניתוח. עיין תוס' חולין כב, ב שאין הפשט וניתוח בבמת בני נוח, וחלוק מבמת ישראל. אמנם אינו מפורש, והוא תירוץ לסתירה, ויל"ד שמסתימת הרמב"ם משמע שיש הפשט וניתוח גם בבמת גוי, וצ"ת.
זריקה. בבמת ישראל מפורש בברייתא שיש זריקה אחת. בבמת גוי בפשוטו ג"כ יש חיוב עבודה דזריקה. ובמקו"ב ח"ב, כד דן צדדים בזה ויעו"ש, ויל"ע. וכבר הבאנו לעיל מה שציין המקו"ב שם לתוס' זבחים קטז, ב שיש שם משמעות שכל העבודות נוהגות גם בבמת הגוי.
והנה אף אם צריך זריקה, יל"ד שדי בשפיכה, וכמו שדן המקו"ב גם בבמת ישראל. ויל"ד עוד בבמת גוי שמא א"צ כלי אלא שופך או זורק בידו, ויל"ע.
יל"ע בישראל ששחט ודעתו היא שהשחיטה היא הכנה בעלמא כדי שיהיה אפשר להקריב, ואין בדעתו שהיא עבודה להשם. וי"ל שגם זה בכלל מה שאמרו שסתמא לשמה קאי. ומיהו ייתכן שהוי כמתעסק, כיון שאינו בתורת עבודה כלל, וצ"ע. ויל"ד מהו בגוי. וייתכן שאם הוא שוחט להכנה בעלמא אין זו עבודה. וכעין זה יל"ד בקבלה והולכה, וצ"ע.
ע"מ להקטיר ושלא לשמה
ההקטרה אינה מעכבת דיעבד בקרבן ישראל, אבל אם שחט מתחילה ע"מ שלא להקטיר, יש שדנו לפסול, וכדלהלן.והנה אמרו זבחים מו, ב 'לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח'. ובשחט מתחילה ע"מ שלא להקטיר אינו לשם אישים, שהרי דעתו שלא להקטיר. ואף שיש תנאי בי"ד שא"צ לחשוב, יש לדון שכל זה בסתמא, אבל בחשב להדיא היפך זה, שמא הוא פסול.
ובתוס' זבחים ב, א הכשירו, ועיין בלח"מ מעשה הקרבנות ד, יא שביאר בדעת הרמב"ם שפסול, ובמל"מ שם כתב שמשמעות הרמב"ם במק"א לא כן, אלא כשר אף בחשב להיפך. והעירו מרמב"ם פרה ד, ג 'שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח'. (ובפיה"מ פרה ד, ג 'והטעם שאינו פוסל אותה אם חשב לאכל ממנה... מפני שלא נאמר בה ריח ניחוח'. ע"כ). ובמל"מ שם תמה, שהרי כ"ה בכל הקרבנות, והביא מהר"ש פרה שהוא דין כללי בכל הקרבנות. ולשיטת הלח"מ ניחא, והעירוני. ויל"ע עוד.
ויל"ע מה הדין בנכרי המקריב (וזה ייתכן רק בבמה). והנה עיקר דין סתמא לשמה, בפשוטו הוא גם בקרבן הגוי, ויל"ע. וברם בחושב בפירוש להיפך, צ"ע, דשמא היא קולא מיוחדת בישראל, שיותר יש בהם סתמא לשמה מכוח שם הקרבן וסדר העבודה וכוונתם לשמים טפי, אבל בגוי החושב שלא להקטיר, ייתכן שזה פוסל את העבודות (יש נידון בכל הששה דברים אם הם בשחיטה או בכל העבודות, ואכ"מ). וכיו"ב יל"ד בשאר הששה דברים בגוי כשלא חשב וכשחשב להיפך. ויל"ע אם יש לחלק בין קרבן גוי לקרבן ישראל בכעין זה בלי מקור.
עוד יל"ע בגוי השוחט עולה לשם שלמים מהו. ובישראל הדין הוא שהקרבן כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה (זבחים ב, א ורמב"ם פסולי המוקדשין טו, א). וכתב הגר"י אברמסקי שאין בו ריצוי כלל. והגרי"ז כתב לו שאף שנכון שהוא שאינו מרצה, מ"מ הוא נחשב כקרבן שלו, אלא שלא יצא ידי חובתו, וראה הערה[27]. ויל"ד בגוי מהו. וייתכן שכל שלא נעשה כדינו הוא פסול לגמרי, או שעכ"פ אינו נחשב כזבח של בעליו כלל. והנה אם הקדיש הגוי שלמים, הדין הוא שהם מתקדשים לעולה. ואם יקריבם לשם שלמים, הוא בכל הנידון הנ"ל.
♦
חלק ג' - ללמדן ולסייען ואם דין קרבנם כקדשים בחוץ
אסור לסייען וקושיית תוס' דהוי שחוטי חוץ
בגמ' זבחים קטז, ב[28] א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן אמר רבה ולאורינהו [להו] שרי.ובתוס' שם[29] הקשו שלר' יוסי שיש כרת בקדשי גויים והלכה כמותו, זה לא רק איסור אלא כרת של קדשים בחוץ, ותירצו 'שיש כמה עבודות דלא מיחייב עלייהו בחוץ דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא'. ע"כ. והיינו שמדאורייתא אסור רק בעבודות האסורות בחוץ, שהן שחיטה זריקה והקטרה. ואף אם נימא שגם בחיות ותרנגולים אסור לסייען, וכדלהלן, אך לא ניח"ל לומר שזהו החידוש כאן.
♦
ראוי לפתח אוהל מועד בהקדיש הגוי להקרבה בחוץ
א. והקשו האחרונים (קרן אורה חזו"א וגרי"ז) הרי 'כל הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ'. וא"כ מסברא החיוב הוא רק במה שהקדיש הגוי לבית המקדש, ואם הקדישן הגוי להקרבה בחוץ, הרי אינם ראויים להקרבה בפנים, ולכאורה אין בהם כרת. וקשה בדברי תוס' למה הניחו שהישראל העובד בהן הוא חייב.והחזו"א דן שהאיסור לסייע להם הוא מדרבנן. ואולי יש בזה דאורייתא לישראל משום בל תוסיף, וצ"ע בטענה זו[30].
וברם גם ברמב"ם[31] הוא מביא שיש כרת בקדשי גויים, ולגויים מותר ולנו אסור לסייע 'שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ'. ויש כאן משמעות שזה אותו האיסור עצמו. ומשמע שהיה פשוט לרמב"ם ותוס' שכל שחל שם קדשים, יש כרת לעשותו בחוץ (אא"כ נאמר שהרמב"ם מדרבנן, ולא נהיר כ"כ, שהיה לו לפרש שזה אינו האיסור הידוע).
ואולי שמע מינה שאם נדר הגוי סתמא, מותר גם בפנים וגם בחוץ, שלולי זה עדיין צ"ב, הרי אם יקריב הישראל בפנים לא ייחשב קרבן כשר. וא"כ יש תקנה שהגוי יתנה שמקדיש לחוץ דווקא, ובאופן זה אולי לא יהיה איסור אפילו מדרבנן. ויל"ע אם שייך להתנות כן.
ובאמת שעניין זה צריך בירור היטב, אם כשמקדיש להקרבה בחוץ, א"א להביאו בפנים, אף שהיא הקרבה יותר מקודשת, ומה הדין להיפך (ומצאנו בבדק הבית שמקדיש למזבח והייחוד הזה חל). וראיתי מציינים ממנחת חינוך שיכול להקריב בפנים אם הקדיש לחוץ, וצ"ע.
ובאמת, שיש טוענים שבחוץ א"צ להקדיש כלל, ויכול ליקח בהמת חולין ולשחוט לשם השם. ובאופן זה הלא אינו יכול להקריב בפנים. ויכלו תוס' להעמיד בזה. וצ"ע בפרטים אלו.
♦
אינו ראוי בפנים בחיה ובעלי מומין
ב. והנה, בחיה ובעלי מומים, אין כרת דשחוטי חוץ. כי אינם ראויים לפנים. וגם בגוי, לא שמענו מעולם שגוי יכול להביא לבית המקדש חיות, ובודאי אינו. ומ"מ מסתבר שגם בזה אסור לסייען בחוץ, וכן משמע מסתימת הרמב"ם, ויש לדון עוד. אמנם במנ"ח (מצוה תמ[32]) צידד שבגוי שמקריב חיות אין איסור שחוטי חוץ, ונראה שם שלא יהיה אפילו איסור דרבנן, ושוב נתחבט בזה יעו"ש, ונראה שצידד בסוף לאיסור. (וי"ל שלא ניחא לתוס' להעמיד רק בזה).♦
אינו ראוי בפנים מצד ששחיטת הגוי נבילה
ג. עוד העירו אחרונים שבשחט הגוי הוא פסול להקרבה בפנים, ולרוב הראשונים הוא נבלה מדאורייתא (והרמב"ם צידד שהוא מדרבנן, ואכ"מ). וצ"ב למה הוי שחוטי חוץ, ומשמע שמ"מ אסור לישראל מדאורייתא לסייע לו ולזרוק ולהקטיר. ואין לטעון דהוי כשחיטת ישראל בחוץ, ששם אם היה עושה הכל בפנים היה כשר, אבל כאן אם הגוי היה שוחט בפנים היה פסול.ובפשוטו ש"מ שגם מה שפסול בפנים יש עליו איסור שחוטי חוץ, לפי שהוא כשר למצוות הגוי.
ואולי הביאור בזה, שכיון ששחיטת הגוי בחוץ כשרה לקרבנו, סברא היא שיש על זה שם קרבן בחוץ, אף שאינו ראוי בפנים. והתנאי של ראוי לפתח הוא רק בשביל שם קרבן, ובקרבן הגוי יש שם קרבן גם לולי זה. ואם כך, הרי מעתה נכון לומר שגם בהקדיש הגוי לחוץ, יהיה איסור דאורייתא וכרת. וי"ל שכן הדין גם בחיות ותרנגולים. ויל"ע היטב בכל זה.
ויש קצת דוגמה לזה משחט עוף בחוץ והעלה בחוץ, שחייב, משום שבחוץ כשר בשחיטה, אף שבפנים הוא פסול כיון שלא מלק. וע"כ שכל שכשר למצותו יש בו כרת דשחוטי חוץ לישראל. ועיין.
והנה יש שדנו למ"ד בגמ' שיש שלמים בגוי (ולא נקטינן כההוא מ"ד) שמא אף מותר לישראל לאכול שלמים כאלו, לפי שהוא כשר למצותו בקרבן הגוי. ולכאורה לפי זה הוא הדין שיהיה בזה איסור שחוטי חוץ. ומיהו יש מקום לחלק בין קיום המצוה ובין איסור שחוטי חוץ. כי לגבי דין שחוטי חוץ, הנידון אם הוא כשר להקרבת ישראל בפנים. (ושחט והעלה בחוץ נמי, אף שהשחיטה בחוץ פוסלתו, מ"מ הוי כעין סדר שלם שהיה ראוי שייעשה בפנים בכשרות ונעשה בחוץ). אבל שחט הגוי בחוץ אינו כשר להקרבה בפנים, גם אם הגוי עושה מצוה גמורה. ועיין.
וייתכן שאחר כל זה חיות ותרנגולים גריעי, שהם מינים שאינם ראויים בפנים כלל, ברם צריך ראיה להקל בזה. ועיין.
♦
לסייען בהכנה בעלמא
לו"ד תוס' היה אפשר להבין שאסור לסייע להם אף בהכנה בעלמא, כגון לקרב להם את הסכין או את הבהמה לשחיטה או את הבשר להקרבה, ורק ללמדם מותר (ועיין באבן האזל מעה"ק יט, טז שצידד לפרש כך, ועיי"ש מה שכתב לסייע לזה מדברי ראבי"ה ורא"ש בעניין אחר). אבל זה נראה מחודש מאוד, ובתוס' נראה שנקטו בפשטות לא כן. ובאמת מגמ' מוכח לכאורה לא כן, שהרי רבא הורה לאמוראים להכין כל הנצרך להקרבה, ובירושלמי שרבי אמר לר' רומנוס, שהיה אחד מתלמידיו, להכין קטורת חסר סממן לאנטונינוס. ונצטרך לומר שמ"מ להגיש להם בשעת הקרבה אסור וחמיר טפי. וברם לכאורה אין סברא בדבר.♦ ♦ ♦
איחזי בחלמא - לא בשמים היא♦ דיני איסור הנאה♦ הערות והארות בסוגיית קבוע [כתובות טו.]♦ שיעור האמה כ51.7 ס"מ וכזית הוא כ13 סמ"ק - מאמר תגובה