ומבואר בספרי לגירסא שלפנינו דלחם הפנים נוהג רק בארץ ישראל. וכ"ה לגירסת רה"ג שהביא בשו"ת רשב"ש סימן תפז, וז"ל ושאלו מהגאון רבנו האיי ז"ל עשר קדושות ששנינו בראש כלים כשתחשוב אותן יבואו י"א, והשיב כך אנו אומרים ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות, לפי שבשאר קדושות יש בהם כבוד למקום מונעים ממנו מקצת טומאות או מונעים מקצת בני אדם ליכנס אליו ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו, והבאת העומר והבאת בכורים ושתי הלחם ולחם הפנים אינן בקדושות הללו, ועשר קדושות בא"י הן וסדר אחד הן בלא יתירתא וכו'. וכ"ה בכו"פ פ"י, ועי' תוי"ט כלים פ"א. ובבעה"ת הנ"ל תמהו ממנחות צה. דמבואר דנהג לחה"פ במדבר בכל המ' שנה אף במסעות. וכמ"כ תמהו מקראי בספר שמות פרשיות תרומה עד פקודי, אלא שבזה תירץ דשמא נהג בשעת חינוכו דוקא, אכן בפ' במדבר ד, ז נאמר במסעות ולחם התמיד עליו יהיה.
ונראה בזה דבדין ובמצוות לחם הפנים איכא תרי ענייני, חדא דהוי מנחת צבור והיא חובת ק"צ ככל קרבן, אכן בדין לחה"פ איכא דין נוסף, והוא מדיני השלחן שבמקדש דדינו הוא שיהיה עליו לחם הפנים. ומה"ט בפרשת עשיית המשכן שמות כה ל נאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד, וכן שם לט לו נאמר את השלחן את כל כליו "ואת לחם הפנים". הרי דבדיני צווי עשית השולחן נצטוו על עשיית לחה"פ, ומוכרח דחובת לחם הפנים הוי גם ממצוות השלחן שיהא עליו לחם, ואין השלחן מתחנך אלא בלחם הפנים, דאז מתקיימת מצוות עשיית השלחן במקדש. ודין לחם הפנים הוא מפרטי מצוות השלחן שיהא עליו לחם, וכ"ה במלכים א, ז, מח ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה' את מזבח הזהב ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב. היינו דמהות השלחן תלויה בלחם שמסדרים עליו. וכבר עמדתי בזה בהערותי על השיטה מקובצת השלם מהדורת מוה"ק ובכנסת ראשונים במנחות צה.
ונ"ל נ"מ בזה, דהנה מנורה מקומה נוכח השלחן, ובחי' הגרי"ז עה"ת בפ' אמור הביא בשם הגר"ח ז"ל דמשו"ה בהקמת המשכן היה הצווי תחילה על השלחן ואח"כ על המנורה, לפי שהמנורה דינה נכח השלחן, וכל זמן שלא היה עוד השלחן לא הוקבע עדיין מקום המנורה, ומש"ה צריך לשים תחילה את השלחן ואח"כ המנורה נוכח השלחן. ונראה להוסיף דדין נוכח השלחן מתקיים רק כשהוא נוכח השלחן שעליו לחם. והדברים מפורשים להדי' ברמב"ם בהל' ביה"ב פ"א ה"ז, שכתב המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין "שעליו לחם הפנים". ומה השמיענו הר"מ בזה שכתב שעליו לחם הפנים, אטו לא ידעי' איזה שלחן ישנו בהיכל, ומה שייך הך דינא להל' ביה"ב. אלא דהר"מ השמיענו דמדין קביעות מקום המנורה הוא דיהא נוכח שלחן שעליו לחם הפנים, דאז אית ליה קיום מצוות שלחן בתבנית ביה"ב. ועפי"ד הגר"ח מדוייק כן גם בפסוקים, דרק לאחר שנא' ויערוך עליו לחם, נאמרה מצוות מנורה [שמות מ, כג, כד], היינו דאז כבר נתקיימה מצוות השלחן, וממילא שייך הציווי של מנורה, וכנ"ל. [ובפ' אמור כתי' קודם ציווי מנורה ואח"כ לחה"פ, דדוקא בפ' תרומה, דהוי מדין ביה"ב, קתני קודם שלחן, אבל בפ' אמור הצווי הוא על קרבן לחה"פ, ובזה הדין הוא דהטבה קודמת לתו"מ.]
ולפ"ז נראה ליישב את גירסת הספרי הנ"ל, דדברי הספרי אמורים רק ביחס לדין קרבן של לחה"פ, דבזה אמרי' דנוהג רק בא"י ולא נהג במדבר, דדין קרבן דלחה"פ נאמר רק במקדש. אבל בודאי גם במדבר הייתה מצות לחה"פ, אלא שלא מתורת קרבן לחה"פ אלא ממצוות השלחן שיהא שלחן עם לחם. ויתכן דזהו בכלל תרוץ המושב זקנים דבשעת חינוכו של שלחן היה לחם, ואח"כ לא הקריבו עוד. אלא דבעה"ת הק' מסוגין, דמשמע דהיה לחה"פ גם לאחר שנסעו וכו'. ולפ"ד ניחא היטב, דאה"נ במדבר היה לחה"פ גם במסעות וכו', אלא דזה היה דין לחם הפנים להשלמת מצוות עשיית השלחן, אבל אה"נ, דין קרבן של לחה"פ ה"נ לא היה במדבר. ואולי זו סברת המ"ד בסוגין דלא נפסל ביוצא שנא' עליו יהיה וכו', היינו דכיון דדינו רק מצד מצוות השלחן ולית ליה דין קרבן, מש"ה לית ביה פסול יוצא. ואידך מ"ד דנפסל ביוצא ס"ל דאפי' נימא דל"ה דין קרבן, מ"מ שייך ביה פסול יוצא. ולפי"מ דביארו רבותינו דבדין פסול יוצא איכא תרי קראי - חדא פסול יוצא דקדשים, וחדא פסול יוצא דכל דבר שיצא חוץ למחיצתו הוי כטרפה. ומעתה י"ל דפסול יוצא מדין בשר בשדה טרפה, דילפי' מיניה דדבר שיצא חוץ למחיצתו נפסל, שייך נמי בלחה"פ, דכיון דמצוותו על השלחן א"כ ביצא חוץ למחיצתו נפסל ביוצא. ובתוס' במנחות שם ד"ה שמע מינה כתבו דיש בלחה"פ במדבר פסול לינה, וע"כ דס"ל דגם במסעות הוי דין קרבן לחה"פ.
♦
בזיכי לחם הפנים אם היו במדבר
ולהמבואר נראה דבזיכי לחה"פ אכן לא היו במדבר. דדין בזיכין חיובו הוא בדין קרבן של לחה"פ, דבעי מתירין לאכילה והוא ע"י הקטרת הבזיכין. אבל במדבר, דדינו רק מצד מצוות השלחן ול"ל דין קרבן, ה"נ לא בעי' לבזיכין. ומצאתי בצפנת פענח עה"ת [מהדו' הרב כשר] בפ' עקב, שכתב ע"ד הספרי דדין בזיכין לא היה במדבר. עי"ש ראיותיו מלישנא דקרא, דבפ' תרומה לא נזכרו בזיכין, ורק בפ' אמור, דהוי קרבן לחה"פ, הוזכרו הבזיכין. אך בתרגום מפורש דגם במדבר היה בזיכין עי"ש. ובדברינו ניחא הערת המשך חכמה במדבר ד ז עי"ש.וז"פ דאף דבמדבר לית ליה דין קרבן, מ"מ מהני לחנך את השלחן ע"י הלחה"פ במדבר, דלדין חינוך דינו הוא דמתחנך ע"י מלאכתו, וזו מלאכת השלחן להניח עליו לחה"פ. מיהו י"ל דאה"נ בשעת חינוכו אית ליה דין קרבן, דלחינוך בעי לחה"פ עם בזיכין, כקרבן לחה"פ. וכך משמע בפסוק בפ' תרומה כה, כט דקתני "וכפותיו", ופרש"י הן בזיכין שנותנים בהם לבונה וכו'. אבל מכאן ואילך הלחה"פ הוי רק לקיום מצוות השלחן, וכדפי'. אמנם בש"מ מנחות ט, א מפורש דגם בלחה"פ במדבר הייתה הקרבת בזיכין, אכן דברינו הם רק בישוב הך גירסא בספרי דלחה"פ לא נהג במדבר. וע"ע בש"מ ריש ב"ק ובמאירי שבת עג שכתבו להדי' דהיה לחה"פ במדבר. וכן נראה בתוס' מנחות מה, ב ד"ה קרבו עי"ש. ויל"ע לגי' הגאונים, דנ"מ עוד דהיכא דהוי מדין קרבן בעי' שיהיה מתרומת הלשכה, משא"כ אם הוי רק לקיום מצוות השלחן.
ויש להוסיף על דברינו, דגם אי נימא דדין לחה"פ היה במדבר רק ממצוות השלחן, מ"מ היה נאכל רק לכהנים כל שבת, אף דל"ה דין קרבן של לחה"פ. דדין אכילה אינו תלוי בדין קרבן, וכיון דהוי קדוה"ג, מצותו להיאכל לכהנים, כדמצינו בלוג שמן של מצורע דהוי קדוה"ג ונאכל לכהנים. וגם סדורו בשלחן הוא ע"י כהנים. ובכנסת ראשונים מנחות יג, ב ביארתי דבמצות אכילה של לחה"פ תרי דיני איכא - חדא מצות אכילה מצד דין מנחה שבה, וכמש"כ האו"ש פ"י ממעה"ק דנכלל בכל המנחות. ועוד מצות אכילה מדין לחה"פ. דודאי גם כשלחם הפנים בא מדין השלחן נאמרה בו מצות אכילה לכהנים וכנ"ל. [וביארנו לעיל שם בדברי הר"מ בפה"מ שם דמדין קרבן לחה"פ נאכל ליום ולילה, אך ממצות לחה"פ שעל השלחן נאכל רק בשבת, עי"ש.] ולפ"ז י"ל דבמדבר נאכל בשבת מצד מצות לחה"פ, ורק בא"י, דהלחה"פ הוי גם מחובת מנחת צבור, נאכל גם מתורת קרבן מנחה, ומש"ה בעי בזיכיןף ככל קרבן דבעי מתירין. ויתכן דדיני מחשבת חוץ לזמנו לא שייכי בלחה"פ שבמדבר, כיון דל"ל דין קרבן, וכדפי'.
♦
לחם הפנים שפסול אם יועיל כשהוא על השלחן
ועפי"ד יש לבאר את הירושלמי בשקלים פ"ו ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד ואפילו פסול הוא. ובפי' ר"ש מסירליאו שם כתב לא היה שם לחם טהור אלא טמא מהו להכניסו לשבת הבאה, תמיד ואפילו פסול דטובא כתיבי גבי לחם הפנים, והכי תנן בפ' כיצד צולין חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין וחד מינייהו לחם הפנים, ועוד נראה לפרש לא היה שם לחם חדש שלא אפו בשבת זו מהו להניח הישן של שבת שעברה, כגון לסלקו והדר לסדרו לקיים מצות ביום השבת יערכנו, ואסיקנא דשרי, וזה עיקר דלפירוש קמא מאי קא מיבעי להו מתני' היא, ועוד נראה דשייכא הך בעייא לסוגין דלעיל דכיון שהוא חם בשעת סילוקו אע"ג דישן הוא הוי חדש עכ"ל. וע"ע במפרשים שם בשם הגר"א, שתמהו דאיך מועיל למצות לחה"פ כשהוא פסול.ונראה לומר בזה, דהא דמהני גם בלחם טמא וכיו"ב הוא רק לקיום מצות השלחן שיהא עליו לחה"פ, דגם בזה נתקיימה הך מצוה. ונ"מ דיהני לקיום דין מנורה נכח השלחן וכדפי' דבעי' שלחן עם לחם, וע"ע בחזו"א מנחות סי' ל סק"ח. אבל לקיום מצוות קרבן לחה"פ ודאי דבעי' שיהא לחם כשר, וברש"י ביומא כא, א ד"ה ולא כתב וכן לחם הפנים שנאפה מע"ש ואם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבאה עכ"ל. ומשמע דאם ייפסל השלחן עומד ריקם עד שבת הבאה, והיינו דלא מהני להניח לחם פסול על השלחן, וכ"נ ריהטת סוגין דבנפסל ביוצא לא מתקיים הדין דלחה"פ עליו יהיה. ובגמ' זבחים פז, א גבי לינה בשלחן דאמרי' דהוי לחמו של שלחן ואין בו פסול לינה, ועי"ש בש"מ. יש לבאר דכיון דתבנית השלחן היא עם לחם, להכי חשיב לחמו של שלחן.
והנה בתו"כ בפ' אמור נאמר לענין לחה"פ חק עולם לבית עולמים, וכתב הר"ש משאנץ דבא למעט במה שלא ינהוג בה לחה"פ משום דאין מנחה בבמה. ובחי' הגרי"ז עה"ת שם תמה דהרי מקרא מפורש בשמואל כא דנוב היה בה לחה"פ, ובע"כ דהא דאין מנחה בבמה הוא רק על מנחת יחיד ולא על מנחת צבור וכו' עי"ש. ולפ"ד יש ליישב את שיטת הר"ש, דס"ל דדין מנחה של לחה"פ ליכא אלא במקדש, אבל בבמה גדולה נתמעט דאין בו דין קרבן של לחה"פ. והא דבנוב הי' לחה"פ, היינו דגם בבמה גדולה, כיון דאיכא מצוות שלחן איכא מצוה של עשיית לחם הפנים. מיהו ברש"י ורד"ק בשמואל שם מבואר דהיו שם גם בזיכין, והיינו דס"ל דהוי קרבן לחה"פ.
ובמשך חכמה בפ' יתרו כתב לענין הלאו דעשיית תבנית כלי המשכן, דלא תעשון היינו דווקא בעושה שלחן להניח בו לחם וכו'. ולפ"ד יתכן דכיון דעיקר מצוות שלחן במקדש הוא עם הלחם שעליו, לכן גם לענין הלאו דעשיית תבנית היינו דווקא בכה"ג. וע"ע במש"ח בפ' פקודי דהשלחן וכליו דקתני היינו כלי הלחם באפייה.
וביומא כד, ב אמרי' דזר שסידר את השלחן אינו חייב מיתה, דל"ה עבודה תמה. ובתו"י שם כתבו את הטעם דכיון דאיכא סידור הבזיכין, דסידור לחה"פ עבודת סידור השלחן היא, ועבודת סידור השלחן לא נגמרה עד שיסדר את הבזיכין. ומשמע בדבריהם דסידור הבזיכין הוא גם מדין השלחן, דאם הוי רק מדין הקרבן, אמאי לא חשיב סידור הלחם עבודה תמה לענין סדור השלחן. ועוד יש להעיר מלהלן צט, ב בדין טיפחו של זה בצד טיפחו של זה. ולכא' זה לא שייך לדין הקרבן אלא למצות הלחם שיהא על השלחן תמיד. ומשמע דכ"ה גם בבזיכים, וכמש"כ בשושנים לדוד. ומוכח דגם הבזיכין הם מדין עריכת השלחן.
♦
עשרה שולחנות שהיו במקדש
והנה בגמ' להלן צט, א איתא ת"ר עשרה שלחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין אלא על של משה וכו', עשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא בשל משה וכו', ר"א בן שמוע אומר על כולם היו מסדרין. ורש"י שם ד"ה על כולן כתב על כולן היו מסדרין פעמים בזה פעמים בזה, וכ"כ הרגמ"ה שם "באיזה שלחן שירצה", וכ"ה בפי' רבינו משולם בירושלמי שקלים פ"ו. ומבואר דגם לר"א בן שמוע לא היו מסדרין לחה"פ על כל השלחנות. ובקר"א כתב דלסדר השלחן על כולן כאחת ודאי אסור ובכלל בל תוסיף הוא, דלחה"פ אחד אמר רחמנא, וכן להדליק רק מנורה אחת. והכי משמע לישנא דירושלמי כולן ראוין לשירות אבל לא שישרתו בהם. וכ' זאת מפני שראיתי בביאורים החדשים בפ' בהעלותך שכ' דהי' עורך בכל המנורות עכ"ד הקר"א. אולם במשך חכמה בפ' תצוה הביא מהילקוט שמעוני במלכים דלהדי' דעל כלם היו מסדרים ובשל משה תחילה.והנה מה שהקשה הקר"א דהוי בל תוסיף, י"ל בפשיטות דהרי אם שלמה הוסיף עשרה מנורות ושולחנות, ע"כ דנצטווה על כך, דהרי במגילת המקדש נא' דין הכל בכתב וגו'. וכיון שנצטווה לעשות עשרה שולחנות, ע"כ דהיה מסדר לחה"פ על כלם, דכך היא תבנית שלחן, שיהא עליו לחם הפנים, וכדפי'. וכן מבואר בדברי רבינו בחיי בפ' תרומה כה, י שכתב וז"ל ולכך עשה שלמה עשר מנורות, שאין הכוונה שתצוה התורה מנורה א' ושיבא שלמה ויעשה מהם עשר, וכן עשרה שלחנות ועשרה כיורים ונמצא עובר על בל תוסיף, אבל הקב"ה מודיע למשה בהר כי כשיבנו בהמ"ק יעשו עשרה, והיו הדברים קבלה בידם עד שהגיע בנין בהמ"ק ועשה שלמה כאשר היתה קבלה בידם עכ"ל. וכן מפורש במדה"ג שם. ושפיר י"ל כמש"כ, דבתבנית הבית הוא כל עשרה השלחנות, וממילא צריך שיהא על כלם לחה"פ. ולדברינו דדין שלחן הוא עם לחם שעליו, א"כ במה שמוסיף שלחן בלי לחם ליכא בל תוסיף, דאינו כמצוותו. ורק במוסיף שולחנות עם לחם שייך בל תוסיף, אלא דזהו גופא היה צווי לשלמה להוסיף, וכמש"כ הרבנו בחיי הנ"ל.
אמנם בשיטת רש"י והרגמ"ה מפורש דגם לר"א בן שמוע היו מסדרין לחה"פ רק על שלחן אחד. וצ"ל דס"ל דהעיכוב בתבנית הבית היינו דווקא בשלחן אחד. ולכא' י"ל כן בדברי הרמב"ם הנ"ל, במש"כ בהל' ביה"ב דהמנורה היתה נוכח השלחן שעליו לחם הפנים, דאתי לאפוקי שאר השלחנות שהיו בהיכל, ולא היה עליהם לחם, דמקום המנורה הוא להיות נוכח השלחן שעליו לחה"פ. אכן בדעת הר"מ קשה לומר כן, שהרי הוא השמיט כל הסוגיא דהיו עשרה שלחנות. ובמרה"פ בירו' יומא כתב הטעם כיון דלא ידעי' איך יהיה בבית השלישי אם יעשו בו עשרה. ואכ"מ.
ולקושטא דמילתא נראה דאף דאיתא בילקוט דהיו מסדרין לחה"פ על כל עשרה השלחנות, מ"מ אין בזה סתירה לדברי רש"י והרגמ"ה דהיו מסדרין רק באחד. די"ל דמצד מצות השלחן ה"נ היו מסדרין לחה"פ בכל השלחנות, ומש"כ רש"י והרגמ"ה דהיו מסדרין באחת, היינו דדין קרבן של לחה"פ היה רק באחד, דקרבן לחה"פ אחד ציוותה התורה, אבל אה"נ סדרו לחה"פ בכל השולחנות. ונ"מ דדין בזיכין היה רק באחד מהם, מדין קרבן של לחה"פ, וגם היתר הקטרת בזיכין בשבת היינו דווקא בדין קרבן של לחה"פ, והוא בשלחן אחד וכדפי'. [ועדיין יקשה לשי' רש"י לענין מנורה, דבילקוט הנ"ל איתא דהיו מדליקין את כל המנורות, אלא די"ל דנ"מ דבשבת הדליקו רק מנורה אחת, ודן בזה ביד דוד להלן שם.] ובזה יש ליישב את קו' תוס' במנחות שם ד"ה מר אמר דנימא דבמסעות אינו נאכל מדין נפגם המזבח. די"ל דרק באכילה מדין קרבן נאמר ואכלוה אצל המזבח, ולא היכא דנאכל רק ממצוות לחה"פ.
♦
בבית שני אם היו עשרה שולחנות
ובמשך חכמה ריש פ' תצוה נקט דבבית שני לא היו עשרה שלחנות. ואאמו"ר זצ"ל תמה בספרו תוה"ק ח"א סימן יח על דבריו מהגמ' יומא נא, ב דלהדי' דהיו עשרה שלחנות בבית שני. ואכן בתוס' רי"ד ביומא שם כתב שם וז"ל דמוכח מהכא דעשרה שולחנות שעשה שלמה הי' בבית שני, דהא מתני' בבית שני מוקמינן מדקתני פרכת, וקשיא לי מדתנן בשקלים בפ' ששי שלשה עשר שולחנות היו במקדש שמנה של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים ושנים במערב, הכבש האחד של שיש וכו', אלמא לא היה בהיכל אלא שלחן אחד בלבד בבית שני עכ"ל. אמנם בפי' ריבב"ן שקלים פ"ו ה"ג כתב וז"ל י"ג שולחנות אינו מונה י' שולחנות שעשה שלמה כדכתיב במשכן דשלמה במלכים, וסדר הנחתן מביא בפ' שתי הלחם במנחות, אלא בבית שני עסקינן שלא היו שם אותן שלחנות עכ"ל. וכפי הנראה הענין תלוי בגירסאות בגמ' יומא שם, דעי"ש בגי' ש"ס דפוס ויניציאה ולגירסתם נדחית ראיית התוס' רי"ד. וכן במאירי שלהי חגיגה כתב כל הכלים שהיו במקדש היו בהם שניים ושלישיים שאם נטמא אחד יביאו אחר תחתיו עד שיטבילוהו, ובשלחן מיהו ראיתי לקצת מפרשים שלא היה שם אלא אחד עכ"ל. ולהדי' מח' ראשונים אם בבית שני היו עשרה שלחנות. ונראה דאפי' אם בבית שני היה עשרה שלחנות, מ"מ י"ל דבתבנית הבית המעכב הוא דוקא שלחן אחד, וכמו שדנתי לעיל.♦ ♦ ♦