הנה, איתא בגמ' שבת (סג.) ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר ליה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילך טיפריא א"ל שקולא טיבותיך ושדיא אחזרי כבר נד ולד ע"כ. ומוכח מהאי עובדא זו עד כמה רבה רעת כלב, אפילו שאינו מזיק בפועל, כגון שהוא אסור בחבלי ברזל, אלא שאפילו רק שהוא נובך כמעשה דידן אפ"ה חשיבי כהיזק. ובפרט, שמעשה זה שהגמ' הביאתו, היא הביאתו מכוח דבריה הראשונים שכל המגדל כלב בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו ופוסק ממנו יראת שמים כדכתיב "למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד) שכן בלשון יונית קוראים לכלב "למס". ואף לגירסת המהרש"ל (יש"ש סי' מה) שגרס בגמ' כלב רע ולא סתם כלב, יעוין במהרש"א (שם) שכתב דאדרבה הגמ' לא גרסה כלב רע בדייקא, היות ואפילו שהוא יודע בו שאיננו כלב המזיק, עדין חשיבי כמונע חסד מביתו, היות ואם יבואו אורחים ועניים אל פתח ביתו, ולא ידעו האם כלב מזיק הוא או לאו, ויחדלו מלהיכנס אליו, ונמצא מפסיד מצוות הכנסת אורחים וצדקה. וגם על מעשה זה גרידא הביאה הגמ' את ההיא עובדא עם ההיא איתתא שמחמת הפחד הפילה פרי בטנה, שכסבורה שהוא היה כלב מזיק. והוסיף המהרש"א דהפשט בקרא ד"ויראת שדי יעזוב" הוא דדרך האנשים שמניחים כלב בפתח ביתם בכדי להציל מן המזיקים והגנבים, ויראת שדי ־ שהיא המזוזה, שהיא שמירת ביתו האמיתית של האדם ־ יעזוב.
ובגמ' בב"ק (פג.) איתא ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אלא א"כ קשור בשלשלות, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נפק"מ למיקם עליה בארור. וכדתניא שם בגמ' (פב:) ארור אדם שיגדל חזירים. ולכאורה, מצינו איסור גידול כלב בכלל בעיר, היות והוא מזיק את הרבים ומבעיתם. אך מגמ' זו מצינו היתר לגידול כלב רק מחוץ לעיר, ואפילו שמותר לגדל מחוץ לעיר, קושרו ביום, שמא יבואו אנשים ויפחידם, אך בלילה, שלא מצוי שאנשים יוצאים מחוץ לעיר, שרי להתיר את הכלב. ומשמע דעדיין איכא ארור לגדל כלבים בתוך העיר, אפילו לצורך או למשחק.
דא עקא, תא חזי דבגמ' בכתובות (מא:) איתא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו שנאמר "ולא תשים דמיך בביתך" (דברים כב, ח). ולכאורה יש לעיין בדברי הגמ' הנ"ל, שמחד גיסא הגירסה בתלמוד נשארה בכל הגמרות הנזכרות בביטוי של "לא יגדל", דמשמע כלל לא יגדל בשלילה. אך הגירסה בגמ' בכתובות היא רק על כלב רע. וצריך לעיין מדוע הגמ' בכתובות נקטה בלשון שונה מהגמרות שבת ובב"ק, כאשר הגירסה משנה את כל הדין, דדווקא כלב רע אסור לגדל, אך כלב שאינו מזיק לא. ועוד לא נהירא, שהרי מעצם המעשה המובא בגמ' בשבת מוכח דלאו דווקא כלב רע, אלא אפילו כלב שאינו מזיק, כדאמרינן לעיל. וכן מהגמ' בכתובות שמשמע שבעיר לא מגדלים כלבין בכלל ולא חילקו. וצ"ע.
ותבט עיני לפסקי רבינו הרמב"ם (פי"א מהל' רוצח ושמירת הנפש ה"ד) וז"ל "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאוד", ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים בביתך" עכ"ל. ומדבריו מוכח דלא רק במכשול שהאדם עצמו עשה, אלא שאפילו רק ראה מכשול ברה"ר ולא הסירו, דעובר בלא תעשה ומבטל מצות עשה. וראה בכס"מ (סק"ד) שהביא דוגמה לדברי הרמב"ם למכשולות ברה"ר את דברי הגמ' בב"ק הנזכרת שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו. ולכאורה כל המעיין בדברים אלו חזי, דאם נניח כדברי הכס"מ משמע שכל האיסור לגדל כלב רע בתוך ביתו הוא דווקא כלב המזיק, דאי לא תימא הכי מדוע לא הביא הכס"מ את דברי הגמ' בשבת, דשם מוכח להדיא דכל כלב, אפילו אינו מזיק, דעצם היותו בעולם חשיבי כמזיק. ועוד איתא ברמב"ם (פ"ה מהל' נזקי ממון ה"ט) שפסק שאסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום. וכן את הכלב אלא א"כ היה קשור בשלשלות. והביא הרמב"ם את דברי הגמ' דארור הוא המגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקן מרובה עיי"ש. ומכוח דברים אלו כתב בספר חזון יחזקאל (ב"ק פ"ח ה"ה) דאפילו אם איירי בכלב שאינו רע, עדין קאי עליהו איסור לגדל בביתו.
ובהל' גזילה ואבידה (פט"ו ה"ז) פסק הרמב"ם גבי חתול רע ההורג את הקטנים דאסור לקיימו וההורגו אין בו משום גזל ולא משום השבת אבידה אע"פ שעורו מועיל. ולכאורה משמע מדבריו דדווקא אם הורג אזי אסור לקיימו, אך אם רק מפחיד את סובביו אזי לכאורה לא קאי עליהו היתר להורגו. אך בהשקפה שניה, ולאחר עיון בספרים אשר מתחת ידי, מצאתי לדברי הרב חס"ד על התוספתא (ב"ק פ"ח ה"ה) שדייק מלשון הרמב"ם דמזה שפסק שחתול ההורג את הקטנים אסור לקיימו, ולא מצי לחלוקי בין אוכמי לחיורי ולעולם איכא למיחש, הילכך לית לן למיזל אלא אחר הטבע, דכל מי שנראה לטבעו רע דאיכא למיחש שמא יהרוג את הקטנים, כגון שרואין אנו שרודף אחריהם, אזי אסור לקיימו. ועוד דקדק החס"ד מדברי הרמב"ם מזה שלא כתב בלשון "שהרג את הקטן" או לשון כיוצ"ב, אלא כתב "שהורג את הקטנים" דהיינו דאיכא למיחש שהוא הורג. וסיים החס"ד וז"ל "והאידנא דבני תרבות הן נהוג עלמא דלא חיישי אבל אם נראה שהוא רע פשיטא דיש להורגו". ולענ"ד לא נהירא דיוקו מדברי הרמב"ם, דמה בכך דיוק מלשון הורג את הקטנים, שאפילו בחשש סבר הרמב"ם דשרי להרוג. וצ"ע.
ובשו"ע (חחו"מ סי' תט ס"ג) כתב שהתירו לגדל כלב רע אם הוא קשור בשלשלות של ברזל. ומור"ם על אתר כתב די"א שאנו שרוים בין הגוים שרי לגדל כלבים ופוק חזי מאי עמא דבר. ומיהו, אם איירי בכלב רע שרי רק בשלשלות של ברזל. ויש לעיין לכאורה בדבריו, דמי התיר לגדל כלב רע בתנאי שיהיה קשור בשלשלות של ברזל, דהא כל תנאי היתר גידולו מחוץ לעיר כאמור, הוא גם רק בכלב שאינו מזיק, דאין שום היתר לגדל כלב רע, וכלב רגיל התירו בשעת הדחק ובמקומות מיוחדים כשקשור בשרשרות של ברזל. וצ"ב בדבר. ובתורה תמימה (דברים כב, ח פיסקה עט) להר"ב הלוי אפשטיין מפינסק כתב לתמוה על דברי שו"ע הנזכר שהעתיק דין זה מפסקי הרמב"ם בלשון "אסור לגדל כלב 'רע'", דהיינו שמוחזק ברעתו ונושך תמיד ומזיק, ומנין לו דין זה, והלא בתלמוד הביאו ראיה לאסור גידול כלבים ממעשה שאשה אחת הפילה עוברה מחמת נביחות הכלב. והרי הוא בודאי אינו כלב רע, שהרי אחרי שנטלה רעתו (שיניו) איננו מזיק. ואי ס"ד דרק כלב רע אסור לגדל א"כ מאי רבותא דכלבים כופרין, כדאיתא בתלמוד (שם דף פ.), אחרי שגם כלבים סתם אפשר לגדל. וגם התיו"ט ועוד מפרשים נגררו בתר השו"ע והוא פלא. ולאחר מכן סיים שם דיש לומר דלא כרש"י דכלב רע אין צריך להורגו אלא סגי בקשירתו בשלשלות של ברזל. עיי"ש.
וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ו חחו"מ סי' רמא) שנשאל אודות כלב זאב שלעת ערב מנותק משלשלותיו ואינו מוחזק להזיק, אך גורם צער לזולת וכדומה, אזי האם שרי לשים קץ לחייו של אותו כלב או לאו. ופסק שאין שום צד היתר להורגו. ואנוכי הקטן לא ידעתי מהיכן הסיק פסק זה שא"א להורגו. ובין השיטין כתב לעניין להחזיקו אם גורם צער לשכנים ולנשים מעוברות שחייב בעליו לקושרו, ובכל אופן עצם החזקתו שלא לצורך הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו מדוע שייך את דין גידול הכלבים לחלק שולחן ערוך המידות ולא לחלקי שולחן ערוך חושן משפט, דהא כל המעיין בדבריי חזי להוכיח מדברי הרמב"ם ומתלמודים מפורשים להדיא דאיכא איסור מעיקרא דדינא להחזיק בכלב שמפריע בנביחותיו לבני האדם. וצ"ע. ובשו"ת דברות אליהו (ח"ג סי' מה) להראב"ד שליט"א גם דן בנ"ד ופסק דאין חילוק בין כלב רע לשאינו רע לעניין קשירתו בשלשלות, הואיל ואין הרואה בו יודע אם רע או לאו.
♦
וזאת עולה מן המדובר
תצא דינא דגידול בעלי חיים בכלל וכלבים בפרט מעשה מגונה הוא ואפילו שאינם מזיקים כלל. אך בבעלי חיים שמזיקים ואפילו רק מפריעים בעצם נוכחותם, ודאי עוון פלילי הוא ואיסור גדול רובץ על המגדלים אותו. ולכן מחויבים מן הדין מגדליהם ־ אם יקומו עוררים עליהם ־ להוציאם ולא יזיקו לזולתם. ולגבי האם שרי להזיקם נראה דאין להזיקם אם לא בשעת דחק גדול מאוד. וגם מה שנהוג אצל בעלי נכסים וממון שמניחים בע"ח בכניסה לביתם כדי שישמש כשמירה, אם שמור הוא בחצר ואינו יוצא לחוץ ואינו מפריע לכלל השכנים בנביחות וכדומה, שפיר עבדי לגדלו, אע"פ שכה"ג גינו חכמי ישראל מעשה זה, כמבואר בבן יהוידע (שבת סג:).♦ ♦ ♦
לחם הפנים אם היה במשכן במדבר♦ דיני קרבן בבמה בישראל ובגוי