קרית יואל, ניו יארק יצ"ו
קם ליה בדרבה מיניה בחיוב מיתה הנמשכת
פסק המחבר בחושן משפט סי' שנ"א ס"א יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות הבעלים, אלא היה מגררו ומוציאו מרשות הבעלים לרשות הרבים ואבדו שם הרי זה פטור מתשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באים כאחד.והוסיף על זה הרמ"א הגה: אבל אם אבדו אח"כ חייב וכ"ש אם עדיין הוא בעין שחייב להחזירו (טור והמ"מ פ"ג דגניבה בשם י"מ ורמ"ה והרמב"ן ז"ל). וי"א שאם אינו בעין בכל ענין פטור מלשלם (המגיד פרק ג' דגניבה ובשם רש"י והרמב"ם).
והעיר על הרמ"א בש"ך שם בס"ק א' וז"ל: אבל אם אבדו אח"כ כו' צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון דעדיין עומד בחיוב המיתה דשבת פטור כשאבדו ודוק.
דהיינו שהרמ"א הביא ב' דעות בענין הפטור של קלבד"מ בציור של גונב כיס בשבת - אי הפטור מהתשלומין הוא רק אם נאבד הכיס תיכף עם קנין הגניבה (כגון שהרה"ר היה קטפרס לתוך נהר ועם הנחתו ברה"ר נשמט לתוך הנהר) או שפטור מתשלומין אף אם נאבד לאחר שנגמר הגניבה. ושתי הדיעות במקורן הן במסכת סנהדרין בסוגיא דמחתרת, וכמו שהובא כאן בטור סי' שנ"א, על מה דתנן במתניתין (סנהדרין עב.) היה בא במחתרת ושבר את החבית אם אין לו דמים פטור, ואמרינן ע"ז שם בגמרא אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור. ועל זה דנו בראשונים אם הפטור במחתרת הוא דוקא כששיבר את הכלים בעת שהותו במחתרת, דאז הרי יש עליו דין מיתה ופטור מן התשלומין משום קלבד"מ, או אפי' אם הוא שבר את הכלים לאחר שכבר הוציאן מן המחתרת, דכבר אזל מיניה חיוב מיתה, הוא עדיין נפטר מן התשלומין, כיון דבשעת הגניבה היה עליו חיוב מיתה.
ובטור הביא את ב' השיטות בזה על דין של מחתרת ולא על הדין של הגונב כיס בשבת, אבל הרמ"א הוסיף שכן יהי' גם בגונב כיס בשבת, דלשיטת רש"י והרמב"ם יופטר מלשלם אף אם נאבד הכיס לאחר מעשה הגניבה, אבל לשיטת הרמב"ן ורבינו ישעי' שהובא בהטור ובמגיד משנה על הרמב"ם, הפטור הוא רק אם נאבד הכיס תיכף עם הגניבה ולא לאחמ"כ.
♦
סברת הש"ך והפרישה דחיוב שבת פוטר מתשלומין אף לאחר שנגמרה מלאכתו
ועל זה תמה הש"ך מנא ליה להרמ"א זה, הלא בטור גופא ליתא כן אלא גבי מחתרת, משום דמיד שיצא מהמחתרת תו לא מחייב מיתה, אבל בגונב כיס יש לומר "כיון דעדיין עומד בחיוב מיתה דשבת" פטור כשאבדו, עכת"ד. אולם מלבד מה שהרב המגיד גופיה, שממנו לקח הרמ"א את דבריו, הביא את ב' הדעות על גונב כיס בשבת, וממילא לא על הרמ"א תלונת הש"ך וכמו שהעיר עליו בביאור הגר"א על אתר, אבל יותר מזה קשה להבין את סברת הש"ך, אם גנב את הכיס ע"י עקירה ברה"י והניחו ברה"ר, שבזה נתחייב על הוצאה בשבת, ואחר שהניחה וגמר מלאכת ההוצאה למה מיקרי "שעדיין עומד בחיוב מיתה בשבת", אחרי שכבר כלתה מלאכת ההוצאה.וסברת הש"ך הובאה כבר בדרישה ובפרישה על הטור כאן בסי' שנ"א, על דברי ה"ר ישעיה שהובא בטור, שדייק הפרישה מלשונו של הטור שכתב דאינו נפטר אלא א"כ שברם בעודו במחתרת, אבל שברם אח"כ חייב לשלם דברשותא דמרייהו הוו עד שעת שבירה "ובההיא שעתא לאו חיוב מיתה איכא" והכי מסתברא. ע"ז כתב בפרישה שם דמדבריו שכתב דבההיא שעתא וכו' נראה להוכיח דדוקא כאן מחייב, שמשיצא מן המחתרת מיד אזלא לחיוב מיתה, דאסור להורגו כי אם בעודו במחתרת ולא שייך תו קלבד"מ. אבל לעיל גבי גונב כיס בשבת, ג"כ מודה רבינו ישעיה דפטור אפי' אם שברן אח"כ "דשם חיוב מיתה של איסור שבת לעולם לא אזיל ליה".
♦
סברת הקצות ורעק"א דקלבד"מ אמרינן רק אם החיובים באים בבת אחת ממש
אבל לכאורה תמוהה מאד סברת הפרישה והש"ך, וכמו שכתב על דבריהם בקצות החושן (שנ"א סק"ב) וז"ל: ואינו נראה דודאי מי שחילל שבת ואח"כ שיבר כלים לכ"ע חייב אע"ג דעדיין עומד בחיוב מיתה, כיון דחיוב מיתה שנתחייב כבר עברה, ומשנה שלימה שנינו פ"ק דערכין (דף ו' ע"ב) היוצא ליהרג והזיק חייב לשלם.וכן תמה הגרעק"א בדו"ח (נדפס גם בחי' רעק"א על הש"ס – במסכת סנהדרין דף ע"ב ע"א) על דברי הדרישה שכתב לעיל בסימן ש"ן (סעיף ט"ז בטור) דמה שכתב הטור שטובח בשבת פטור מתשלומי ד' וה', לא כתב הטור טעם הפטור משום דחיוב ממון ומיתה באין כאחד. דבאמת אינו באין כאחד, דמיד כששחט סימן אחד נתחייב מיתה, משא"כ ד' וה' לא מחייב עד דגמר לכולה שחיטה. ואפ"ה פטור מתשלומין, דכיון שמעשה השחיטה מחייב לו מיתה, תו אי אפשר לחייבו ממון במעשה השחיטה הזו "וכמו שאכתוב בסמוך בסימן שנ"א".
דהיינו דס"ל להדרישה דכמו בשחיטה בשבת פטור מתשלומין מדיני ממונות שבא עליו ממעשה השחיטה, אע"פ שאינו בא ברגע אחד שנתחייב מיתה, כן הוא בגונב כיס בשבת, שאע"פ שכבר נגמרה מלאכת ההוצאה, כיון שעדיין עומד הוא בחיוב שבת, שוב לא יתחייב בתשלומין על ממון שיתחייב על אותה הגניבה.
ועל זה כתב רבי עקיבא איגר "אחרי המחילה אלף פעמים מכבודו הגדולה של הדרישה זצ"ל" הדמיון אינו עולה יפה, דבגונב כיס בשבת לאחר שהוציאו לרה"ר אינו מחלל שבת וחיוב המיתה הוא רק על מה שעשה כבר, ובוודאי חייב אם ישליכו לנהר לאחמ"כ, דעל מעשה השלכה זה אינו חייב מיתה כלל. משא"כ בטבח בשבת, דאף שכבר נתחייב מיתה בתחלת השחיטה, מ"מ גם על הגמר, דבא חיוב התשלומין באותו מעשה, ג"כ מתחייב מיתה דהוא ג"כ מלאכת חובל. ואף דלא אתרו ביה שנית, מ"מ הוי חייבי מיתות שוגגין דפטור מתשלומין.
והמתבונן בדברי שניהם יראה, שסוברים הקצוה"ח ורעק"א שאי אפשר לפטור חיוב ממון מדין קלבד"מ אא"כ בא חיוב התשלומין ממש באותו רגע ובאותו מעשה שמחייבו מיתה, אבל לאחר שכבר נתחייב מיתה, אף שעדיין עומד בתוך החיוב, הוי כמו היוצא ליהרג שהזיק שחייב בתשלומין. והגרעק"א אף הרחיק לומר דאף בטובח בשבת, שמתחייב בתשלומין רק עם שחיטת סימן השני, אם לא שבא עליו חיוב מיתה נוספת בשביל שחיטת הסימן השני, שגם זה מיקרי חובל, לא יופטר מתשלומי ד' וה' ע"י חיוב המיתה שבא עליו בשחיטת סימן הראשון, אף שזה מעשה שחיטה אריכתא, כיון שכבר נתחייב משעה הראשונה במיתה, וחיוב תשלומין בא אח"כ.
ולראיה לסברתו הביא רעק"א את דברי התוספות במס' בבא קמא פרק מרובה (דף ע' ע"ב ד"ה כמאן כרע"ק), שהקשו שם בתוס' על מה דאמרינן בגמרא דלשיטת ר' עקיבא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, אם אמר לחבירו זרוק גניבתך לחצרי ותיקני לי גניבתך, פטור הגנב מן תשלומי ד' וה' על מעשה המכירה, דאיסור שבת שהכניסה מרה"ר לרשותו ואיסור מכירת הגניבה באין כאחד. משא"כ לרבנן, כיון דמטיא לאויר מחיצות החצר נקנית לו הגניבה וחייב ד' וה', ולענין שבת לא מחייב עד שעת הנחה.
ועל זה הקשו בתוס' דאף לר' עקיבא לא אתיא שפיר, שהרי רה"י עולה עד לרקיע, ונמצא שכבר נתחייב באיסור שבת כיון דמטא לאויר החצר אפי' למעלה מן המחיצות, אבל הקנין לא נגמר עד דמטיא לתוך אויר המחיצות, ונמצא שלא באו החיובים כאחד. ותירצו דמיירי שזרק לתוך החצר דרך פתח או חלון ולא מעל מחיצות החצר. ומזה הביא רעק"א ראיה מוכרחת, דאע"פ שעדיין האדם עומד באמצע מלאכת שבת, שהרי לא נגמרה ההנחה, מכ"מ כיון שבחיוב כבר נתחייב תיכף משבא לאויר הרשות היחיד, שוב אין מעשה ההכנסה פוטרו מתשלומין, אלא אם כן באו שני החיובים ממש בבת אחת.
♦
שיטת התוס' הרא"ש דבמעשה אחד ג"כ אמרינן קלבד"מ אף אם חיוב מיתה בא קודם
אולם כשנעיין בדברי התוס' הרא"ש שם בפרק מרובה (הובא גם בשיטמ"ק) נראה שהוא נחלק בזה על התוספות. וז"ל התוס' הרא"ש בתירוץ על קושית התוס' הנ"ל: ונראה לי כיון דחיוב מיתה אתי קודם חיוב התשלומין פטור, כדאמרינן לעיל (בבא קמא כ"ב ע"ב) כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדי ואגדיש אע"פ שנשרפו אחר מיתת העבד. ורק כשחיוב התשלומין בא קודם לחיוב מיתה אז חייב לשלם כי ההיא דהניזקין (גיטין נ"ב ע"ב) מדאגבהה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, שהקנין בא קודם חיוב מיתה אבל כשחיוב מיתה בא קודם "כל היזק שיעשה באותה מלאכה פטור".ונראה בעליל שסברת התוס' הרא"ש היא שכל זמן שעדיין עסוק הוא בהמעשה שמחייבו מיתה, פטור מן התשלומין, אע"פ שעצם חיוב המיתה בא קודם חיוב התשלומין, כמו לרבי עקיבא שחיוב שבת בא תיכף כד מטיא הגניבה למעלה מחצרו, דקלוטה כמי שהונחה, מכל מקום כל זמן שחיוב התשלומין בא באותה המלאכה פטור עליה. והביא סימוכין לסברתו מזה דאמרינן בפרק כיצד הרגל שאם היה עבד כפות לגדיש וגדי סמוך לו, והצית אש בגופו של העבד והרגו והאש הלכה אח"כ והדליקה את הגדיש ושרפה את הגדי, אע"פ שחיוב מיתה על העבד נתחייב תיכף משעה שהעבד מת וחיוב התשלומין על הגדי והגדיש באו אח"כ, כיון שהכל נעשה באותה מעשה הדלקה, פטור מן התשלומין.
וסברא זו כבר נמצאת גם בתוספות בפרק כיצד הרגל (בבא קמא דף כ"ב ע"ב סוף ד"ה והיה גדי כפות לו) שכתבו דבהצית בגופו של עבד דשריפת העבד היא ע"י חציו וחיוב התשלומין על הגדי והגדיש באו לאחמ"כ הוא משום ממונו שהזיק, מכ"מ שייך ביה שפיר קם ליה בדרבה מיניה "הואיל ועל ידי מעשה אחד בא הכל". וצ"ל שהתוספות במרובה שמיאנו בזה ולא מצאו פוטר מן התשלומין לרבי עקיבא אא"כ זרק הגניבה דרך חלון או פתח, אבל אם זרקו ממעל להמחיצות חייב בתשלומין כיון שחיוב מיתה בא מקודם, סברו דלא דמי להצתת האש בגופו של העבד שפוטרו מן התשלומין אגדי ואגדיש שנשרפו לאחמ"כ.
ואפשר לחלק, דשם החיובים על העבד ועל הגדי והגדיש נובעים מאותה המעשה של הצתת האש, והתורה חייבה על תשלומי אש רק משום שהוא הדליק את האש. והדלקה חדא מחייבתו על ב' החיובים, אף שזה משום חציו וזה משום ממונו. משא"כ בזריקת הגניבה, איסור שבת הוא על ההכנסה לתוך רה"י, שכבר נגמרה לרע"ק בשעה שקלטוהו אויר הרה"י שעולה עד לרקיע, ומעשה המכירה עדיין לא התחיל עד שיבוא לתוך אויר המחיצות.
עוד יש לבאר את מחלוקת התוס' והתוס' הרא"ש שנחלקו על עצם הסברא של קלוטה כמי שהונחה דמיא. התוס' ס"ל דכמי שהונחה היינו שכבר נגמר מעשה ההנחה, והתוס' הרא"ש ס"ל דקלוטה כמי שהונחה היינו שכבר התחיל מעשה הנחה שמחייב אותו, אבל מכל מקום עדיין לא נגמרה מלאכת ההנחה, וכל חיוב שבא לו עד שתנוח ממש על גבי הקרקע, עדיין מיקרי שעומד בחיוב שבת שפוטרו מן התשלומין.
והברוך טעם בהגהותיו על הטור רוצה להביא ראיה משיטת התוספות הרא"ש לדברי הדרישה והש"ך שהתחלנו בה, דהיכא דעדיין יש עליו חיוב מיתה אמרינן קלבד"מ לפוטרו מתשלומין וחיובים שבאו עליו, אע"פ שחיוב מיתה בא מקודם. אולם הוא בעצמו מסיק שעכ"ז אין בדברי התוס' הרא"ש ראיה של ממש לסברתם, דשם הרי חיוב מיתה ותשלומין באו במעשה אחד "משא"כ הכא (כששיבר הכלים שגנב לאחר הנחתן ברה"ר) שההיזק עשה במעשה מיוחדת אחרי שכבר נתחייב מיתה".
♦
נכנס למקדש בטומאה ושהה בה אם פטור מתשלומין כל זמן שהותו במקדש בטומאה
וראה זה דבר חידוש בהגהותיו של הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל על השו"ע (הגהות חכמת שלמה חו"מ סי' שנ"א סעיף א' בהג"ה), שהביא דבר נפלא לראיה לסברת הש"ך מדברי הגמרא בשבועות (דף י"ז ע"א). דאמרי' שם דטמא ששימש במיתה, והקשו ע"ז בגמרא היכי משכח"ל, אי דלא שהה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא, ומשני אביי משכח"ל שבא בקצרה והפך בצינורא.ועל זה הקשה המהרש"ק לאביי דס"ל אליבא דר' נחוניא בן הקנה בכתובות (דף ל' ע"ב) שאף חיוב מיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין, א"כ משכח"ל שפיר נפק"מ בטמא ששימש שחייב מיתה על העבודה, אע"פ שכבר נתחייב מיתה על שהותו בטומאה, כגון אם קרע שיראין בשעת עבודתו יהא פטור מן התשלומין אליבא דרנב"ה משום חיוב המיתה שבא עליו מכח השימוש בטומאה. ומהא דלא משני כן נראה שכל זמן ששוהה במקדש בטומאה, אע"פ שכבר נתחייב כרת בביאתו הראשונה או בשהותו כדי שיעור השתחואה, כל זמן שהוא עדיין עומד במקדש יופטר מתשלומין בכל חיוב ממון שבא עליו במקדש. ומה שמתחייב מיתה מחדש ע"י ששימש בטומאה, לא מעלה ולא מוריד לפוטרו מן התשלומין. ולכן לא משכח"ל נפק"מ אלא כשהפך בצינורא בעת יציאתו מן המקדש.
ומזה הוכיח מהרש"ק כדברי הש"ך והדרישה, דכל זמן שעדיין עומד בחיוב מיתה פטור מן התשלומין אף על ממון שמתחייב במשך הזמן. ועיי"ש, שהוסיף שמדברי התוס' בבבא קמא שם בפרק מרובה לא משמע כן, וכדברי רעק"א, עיי"ש.
♦
בהדליק את הגדיש בשבת שפטור מן התשלומין והמסתעף
ואף שדבר חריף הוא, יש לומר שאין מזה הוכחה לדברי הש"ך, ואפשר שגם התוספות מודים בזה שכל זמן שהותו במקדש פטור מן התשלומין, משום שיש עליו חיוב מיתה מחדש על כל רגע שהוא שוהה במקדש. וזה דומה לסברת רעק"א בטובח בשבת, שאע"פ שכבר נתחייב מיתה בשחיטת הסימן הראשון, יש עליו חיוב מיתה חדש בשחיטת הסימן השני, שפוטרו ג"כ מן התשלומין. ולא דמי לכאן בגונב כיס בשבת, שכלתה לו הנחתו ברה"י ונגמרה מלאכתו רק שיש עליו חיוב מיתה על כתפו, או אפי' בדברי התוס' דקלוטה כמי שהונחה כבר חייבה אותו במיתה ושוב אין עליו חיוב מיתה מחדש כשבא לתוך אויר המחיצות, כמו שחילק רעק"א בדרוש וחידוש שם בסנהדרין.וכעין סברא זו לחלק יש בירושלמי כתובות (פרק ג' הלכה א'), ששאל רבי זעירא את רבי מני על מה דקי"ל (משנה בבבא קמא דף ל"ד ע"ב) דשורף גדישו של חברו בשבת פטור מן התשלומין. אמאי, נימא דעל השיבולת הראשונה ששרף כבר נתחייב מיתה, ויתחייב תשלומין על כל הגדיש שהדליק אח"כ לאחר שכבר נתחייב מיתה. ועל זה קאמר שם דליכא למימר הכי "דעל כל שיבולת ושיבולת שלה בה התראת מיתה". דהיינו ששריפת כל שיבולת ושיבולת שוב מחייבת אותו בחיוב מיתה מחדש, שפוטרו מתשלומין מאותו השיבולת.
ונראה מדברי הירושלמי דבלא"ה לא אמרינן שמעשה הדליקה שמחייבו מיתה פוטרו מן התשלומין שבאו אח"כ באותה דליקה, אלא אם כן יש חיוב מיתה ממש על אותה השיבולת. ורעק"א בדו"ח כתב שהסברא הזו הובאה בפני יהושע בכתובות מחתנו של הפני יהושע בשם הירושלמי הנ"ל. אולם צריכים לתרץ לפי שיטת הירושלמי למה אם כן בהצית בגופו של עבד פטור מן התשלומין של הגדי והגדיש, דשם לא שייך לתרץ שיש חיוב מיתה על כל שיבולת ושיבולת. (ועי' בספר תרומת הכרי סימן שצ"ב מה שביאר בארוכה בזה את דברי הירושלמי).
♦
הפטור בגדי וגדיש מדין רודף שמתחייב מיתה משעת רדיפתו
אולם בדברי הרשב"א בבבא קמא שם על הסוגיא דעבד כפות כתב דבר מחודש לבאר את הפטור מתשלומין על הגדי והגדיש, אע"פ שלכאורה אינם באין כאחד ביחד עם שריפת העבד. בין לרבי יוחנן דס"ל אשו משום חציו, ומיירי שהדליק את הגדיש והיה עבד כפות לו וע"י שריפת הגדיש כבר נתחייב על התשלומין, וחיוב מיתה באה לאחמ"כ בעת שריפת העבד, ובין לר"ל, דמיירי בהצית על גופו של עבד, הרי בא חיוב המיתה תיכף על העבד, ואילו חיוב התשלומין בא לאחמ"כ, בעת שריפת הגדיש.על זה כתב הרשב"א, דלשיטת רבי יוחנן משעה שהדליק את הגדיש והיה עבד כפות לו שאינו יכול לברוח, מיקרי המדליק את הגדיש רודף שניתן שניתן להציל את הנרצח בנפשו של הרוצח. וממילא אף שעדיין בפועל לא נהרג העבד, כבר יש עליו חיוב מיתה משעה הראשונה, וממילא מיפטר מהתשלומין של הגדיש. ולשיטת ריש לקיש, דמיירי שהצית בגופו של עבד, מוקים לה הרשב"א שמכל מקום מיירי שהעבד עדיין היה בחיים בשעה שהשריפה הלכה ושרף את הגדיש, וכל הזמן משעה שהצית בגופו של העבד עד שנהרג העבד מיקרי רודף, שפוטרו מן התשלומין על כל חיובי ממון שבאו עליו בשעת רדיפתו.
ולהרשב"א אין הפטור בכלל מדין קלבד"מ שבא מחיוב מיתה של רציחה, וממילא לא קשה בזה לדברי הירושלמי הנ"ל דמדליק גדיש בשבת פטור מתשלומין רק משום שעל כל שיבולת ושיבולת חייב מיתה מחדש, דהא דפטור על הגדי וגדיש הוא מדין רודף.
ולפי דברי הרשב"א יצא לנו דין מחודש, דמי שזרק חץ להרוג את חברו, ושיבר כלים בשעת הליכת החץ, פטור מן התשלומין מדין רודף, דכל זמן הליכת החץ יש עליו שם רודף, אע"פ שעדיין לא בא עליו חיוב מיתה מחמת רציחה. ודבר זה צריך עיון, שהרי כל דין רודף שפוטרו מן התשלומין הוא משום שניתן להצילו בנפשו. אבל לאחר שהצית אש או זרק חץ, מה יועיל אם יהרגו את זורק החץ או מבעיר את הבערה, הרי בזה לא ינצל הנהרג. וכל שלא יצילו את הנהרג, למה יהא מותר להרוג את הרוצח קודם מעשה ההריגה ובלי עדים והתראה.
♦
ביאורו של הגר"א בדברי הדרישה והש"ך
ולאחר כל מה שנתבאר, עדיין אין לנו בזה כדי להבין את סברת הדרישה והש"ך, שכל מה שנמצא בדברי הראשונים עד הנה הוא רק דעל מעשה הנמשך שיש עליו חיוב מיתה. ואף שחיוב המיתה בא תיכף בהתחלת הפעולה, מכ"מ יכול ליפטר מתשלומין שיתחייב כל זמן משך הפעולה, מדין קלבד"מ. אבל הרי הדרישה והש"ך מיירי שהוציא גניבה מרה"ר לרה"י, וכבר הניחה מידו והשלים מלאכת הוצאה שנתחייב עליה מיתה, ורק אחר גמר המלאכה השליך את הגניבה לנהר או שיבר את הכלי, פטור מתשלומין "כיון דעדיין עומד בחיוב מיתה". ולכאורה למה זה מיקרי שהוא עדיין עומד בחיוב מיתה, ומה זה שונה מהיוצא ליהרג ששיבר כלים או כל מי שנתחייב מיתה ואח"כ הזיק, דבוודאי אינו פטור משתלומין.ובביאור הגר"א כאן בסי' שנ"א (סק"ה), לאחר שהקשה על הש"ך שבדברי המגיד משנה כתב מפורש שגם בגונב כיס בשבת חייב בתשלומין אם אבדו אח"כ, ולא כדברי הש"ך שרק במחתרת ס"ל לה"ר ישעיה ודעימיה שחייב לשלם בשיבר אחר שיצא מהמחתרת, הוסיף בזה הגר"א וכתב: ומה שהקשה דעדיין בחיוב מיתה קאי וכ"כ בפרישה יש לומר דבכרמלית וכיוצא, ואחר כך רוצה לומר אחר חיובו.
ובדבריו הק' בקצירת האומר נראה שביסודי הדברים דעתו מסכמת לסברת הש"ך והדרישה שהאדם עדיין בחיוב מיתה קאי, וממילא הוא פטור מהתשלומין. ומה שכתב המגיד משנה והרמ"א שאם אבדו "אחר כך" חייב בתשלומין, היינו "אחר חיובו", דבשעת חיובו בוודאי פטור לכ"ע. והדברים סתומים, וכן מה שהוסיף דבכרמלית דיברו, מה רוצה בזה (ועי' בהגהות מהרי"ג שנדפסו בגליון השו"ע שמשבש את דברי הגר"א בגורעין ומוסיפין ודורשין ונדחק הרבה, עיי"ש).
♦
בגדר מלאכת הוצאה בשבת בשונה משאר מלאכת שבת
ואולי יש להעמיס בדברי הגר"א פירוש בדבריו, לאחר הבנת גדר מלאכת הוצאה בשבת שעליה אנו דנין בדין הגונב כיס בשבת, עפ"י דבריו הידועים של הפרי מגדים בפתיחתו להל' שבת בהקדם דברי הגמרא במסכת שבת פ' המוציא (דף פ' ע"א) ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה, אם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שניה נעשית ראשונה כמי שקלטה כלב או שנשרפה ופטור. ופירש"י כמי שקלטה כלב. דתנן לקמן (שבת דף ק"ב ע"א) הזורק וקלטה כלב פטור דלא הויא הנחה מכחו, והכא נמי כי גמרה הוצאה בטלה להנחה קמייתא והויא כמאן דליתא.ועל זה נסתפק הפרי מגדים (פתיחה להל' שבת ד"ה נסתפקתי) מהו הדין בכל שאר מלאכת שבת, אם בעינן ג"כ שיהא החצי שיעור שעשה שחרית קיים בין הערבים כדי לצרפן שיתחייב, כגון שקצר כחצי גרוגרות בשבת בשחרית ונאבדה או נשרפה קודם שקצר חצי גרוגרת השני אם גם בזה אמרינן שהקצירה בטלה ולא מצטרפי לחייבו. וכתב על זה בזה"ל: ואפשר דהוצאה מלאכה גרועה ואין לך בו אלא חידושו, או אפשר לחלק בענין אחר משא"כ בקצר או טחן מאי אכפ"ל אי נאכל או נשרף הראשון מכ"מ הרי עשה שיעור שלם.
ונראה מדבריו דמלבד שאין ללמוד מדיני הוצאה על שאר מלאכת שבת, משום דהוצאה היא מלאכה גרועה ואין לך בו אלא חידושו, אבל יש עוד חילוק ביסוד וגדר מלאכת ההוצאה שאין בשאר מלאכת שבת, שאם נאבד החצי הראשון או שנסתלק ממקומו קודם שיניח את החצי השני, בטלה עצם המלאכה באופן שאין לצרפה אח"כ עם החצי השני. מה שאין כן בכל שאר מלאכות השבת, שאף אם נאבד הדבר או נשרף אינה מבטלת את המלאכה ואפשר לצרפה עם החצי השני. והדבר צריך ביאור, מה נשתנה במלאכת הוצאה.
והמנחת חינוך במצוה ט"ו באיסור הוצאת מקרבן פסח חוצה (אות ז' במנ"ח עמוד פ"ו בעמודי מהדורת מכון י-ם) חקר אם כן הוא הדין באיסור הוצאת הפסח, שאם הוציא חצי שיעור מהפסח שנאבד או נשרף קודם שהוציא חצי שיעור שני, אם יופטר מהמלקות כמו בהוצאת שבת, דבכל הענינים דומה איסור הוצאת הפסח לאיסור הוצאה בשבת. וע"ז הביא את ספקו של הפמ"ג, וכתב שאם זו סברא דוקא בהוצאת שבת משום דמלאכה גרועה היא, אולי אין מזה ראיה לאיסור הוצאת הפסח. אבל ביסודו נראה לו להמנ"ח שאין זה רק משום מלאכה גרועה, אלא שזה יסוד במהות של הוצאה דשייך גם בהוצאת הפסח. ומסיק "דבאמת מדברי רש"י שהבאנו נראה דוקא גבי הוצאה להטעם שפירש" (ועי' עוד באפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח' מה שהרחיב בענין הזה לדמות בין איסור הוצאה בשבת לאיסור הוצאת הפסח).
♦
עקירת חפץ ממקום הנחתו מבטלת את מלאכת הוצאה
ונראה מדברי הפמ"ג, וביותר מדברי המנחת חינוך שדייק כן מלשון רש"י, דשאני מלאכת הוצאה מכל מלאכות שבת. דבכל מלאכת שבת המלאכה הוא מה שמהווה שינוי בעצם הדבר שבה הוא עושה את מלאכתו, כגון במלאכת קוצר ממחובר, משנה הוא את השיבולת או הפרי מלהיות מחובר לקרקע לשויה תלוש, או במלאכת טוחן משנה את החטה ומהווה סולת. משא"כ במלאכת הוצאה, גוף הדבר הרי לא נשתנה, וכל השינוי הוא במקום החפץ, שמתחלה היה החפץ ברה"י ועכשיו מונח הוא ברה"ר או להיפך.ולכן ס"ל להפמ"ג דדדוקא בעקירת חצי הגרוגרת ממקומה לאחר הנחתה, וכן אם נשרפה או נאבדה, בזה מתבטל החצי המלאכה שעשה, וכדבריו של רש"י הק' "בטלה להנחה קמייתא וכמאן דליתא", ואי אפשר לצרפה עם החצי השני לאחר שכבר נתבטלה ההוצאה. משא"כ בשאר המלאכות, אין האבידה או השריפה פועלת שום ביטול בעצם המלאכה, שאין האבידה ניגוד למעשה המלאכה, כגון קצירה או טחינה, החפץ נשאר בקצירתו אף אם הוא נאבד. ואם היה שייך לדמות שאר המלאכות למלאכת ההוצאה בזה הדין, היה זה רק אם יש היכי תימצי לבטל את חצי המלאכה קודם שעושה את החצי השני, כמו אם מחבר את מה שקצר או שמהפך את הקמח לחטים לאחר שכבר טחן וכדו'.
ואע"פ שאם הוציא כגרוגרת שלימה בעקירה מרה"י והנחה ברה"ר נתחייב בזה במלאכת הוצאה, ושוב לא יוכל לפטור את עצמו ע"י שיעקור את החפץ שוב ממקומו, שהרי כלתה לו מלאכתו ונגמר חיובו. אבל לענין צירוף שני חצאי גרוגרות, שפיר אפ"ל דכל זמן שלא הניח את חצי הגרוגרת השניה לא יוכל לצרף את שני החצאים, אא"כ החצי הראשון עדיין במקום הנחתו מונח ולא נעקר או נאבד. משא"כ בכל שאר מלאכות, אפשר שיצטרפו שני חצאי שיעור, אף אם בשעה שהוא עושה את החצי השני כבר נאבד הראשון, כפי שבארנו בספקו של הפרי מגדים.
וזה דומה לצירוף בדיני אכילה, כגון מי שאכל שני חצאי זיתי חלב ושהה בין שניהם יותר מכא"פ, אין מצטרפין להתחייב עליהם חטאת. כיון שבשעה שגומר מעשה האכילה כבר אזלה לה חצי אכילתו הראשונה. אבל אם אכל כזית שלם של חלב וחזר ואכל כזית אחר, אע"פ ששהה ביניהם יותר משיעור של כא"פ, אם האכילות היו בהעלם אחת מצטרפין שני הכזיתים להתכפר בחטאת אחת, כיון שכל אחת יש בה כדי שיעור אכילה לעצמו והצירוף הוא רק לכפרה.
כן הוא הדבר במלאכת הוצאה, צירוף שני חצאי גרוגרות הוא צירוף למעשה הוצאה, ועל זה אמרינן שאם נעקר או נאבד החצי השני ממקומו בטל ממנו שם הוצאה ואי אפשר להצטרף. אבל אם כבר גמר את ההוצאה בגרוגרות שלמות, שוב הוי כל גרוגרת שיעור הוצאה לעצמה, והצירוף הוא רק לכפרה. על זה לא אכפ"ל אם נתבטלה ההוצאה לאחר שכבר כלתה מעשה ההוצאה.
♦
סברת ביאור הגר"א שכל זמן שהחפץ מונח ברה"ר מיקרי שעומד בחיוב מיתה לפוטרו מתשלומין
ואם כנים הדברים, אפשר להעמיס את זה בדברי הגר"א בביאורו על דברי הש"ך בסי' שנ"א, דבגונב כיס בשבת ע"י זה שהוציאו מרה"י לרה"ר ונתחייב עליו מיתה על מלאכת שבת, לא דמי למחתרת או אף לשאר מלאכת שבת שלאחר שכבר נתחייב מיתה שוב אין פוטרין אותו מתשלומין שיתחייב לאחר שכלתה לו חיוב מיתה. דבמלאכת הוצאה, כל זמן שהחפץ עדיין מונח ברה"ר, כיון שזה גופא הוא תכלית המלאכה, מיקרי שעדיין עומד בחיוב מיתה. וע"י זה יופטר מתשלומין, אף אם נתחייב ממון לאחר שכבר הניחו ברה"ר.ועל זה דייק הביאור הגר"א בלשונו וכתב: ומה שהקשה דעדיין בחיוב מיתה קאי וכ"כ בפרישה יש לומר "דבכרמלית וכיוצא, ואחר כך רוצה לומר אחר חיובו". כוונתו היא דאה"נ כל זמן שהחפץ מונח ברה"ר מודה הרמ"א דלכ"ע יופטר מתשלומין אם אבדו משם. ודברי הרמ"א שכתב "אבל אם אבדו אח"כ חייב" רצונו לומר שכבר הוצא מרה"ר לכרמלית וכיוצא בזה. זה מיקרי אחר חיובו, ואם אבדו אז חייב בתשלומין, שכבר כלתה לו מלאכת ההוצאה, ושוב א"א לפוטרו מתשלומין.
♦ ♦ ♦