אחדשה"ט וש"ת.
בדבר שאלתו אודות מעשה שהיה בב' נשים אחת שיש לה בבעלותה רכב, והשניה שכנתה, שמעולם לא למדה נהיגה ואין לה רישיון. ואחר דיבורים ביניהן אמרה בעלת הרכב לחברתה שהיא תלמד אותה איך לנהוג ברכב, והן עלו לרכב, והיא התחילה לנהוג ללא רישיון נהיגה, ובעלת הרכב יושבת לידה ומלמדת אותה. ואחר זמן מועט מאוד, למרבה הצער היא התבלבלה בין הגז (הגורם לנסיעת הרכב) לברקס (הגורם לעצירתו) והתנגשה בגדר, וכתוצאה מזה הרכב נמעך וניזוק לגמרי. ובחסדי שמים הן נשארו בריאות ושלמות. וכעת בעלת הרכב תובעת את הנהגת, דהיא הזיקה אותה וחייבת לשלם לה על הרכב, ומאידך מי שנהגה טוענת שזו בעיה שלה שפשעה והביאה לה לנהוג ללא רישיון. וביקש כת"ר לחו"ד בזה.
♦
א.
דין בעליו עמו במזיק בידיים
הנה ראשית לכאורה יש לדון לפוטרה משום דהוי שאלה ובעליו עמו דפטור, ואין לך בעליו עמו יותר מזה, דהא היא היתה עמה בכל זמן הנהיגה מתחילתו ועד סופו. ודין בעליו עמו הוא פטור אפי' בפשיעה גמורה, כמו שפסקו הראשונים בב"מ צה, א, וכנפסק בשו"ע חו"מ סי' שמ"ו ס"א "השואל, והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הדבר השאול, אפילו נגנב או נאבד בפשיעה, פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם (שמות כב, יד) לא שנא היה עמו בשאלה שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו, לא שנא היה עמו בשכירות שהשכיר עצמו לו, לא שנא היה עמו באותה מלאכה של הדבר השאול, לא שנא במלאכה אחרת, אפילו א"ל השקני מים, והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו, הוי שאלה בבעלים".אלא דיש לדון דכ"ז רק היכא שפשע בשמירתו, וכתוצאה מזה החפץ נגנב או נאבד. אבל בנד"ד הרי יש כאן מעשה היזק בידים ע"י זה שהתנגשה בגדר, ובזה לכאורה אין פטור דבעליו עמו. אמנם הנה הרמב"ם בהל' אישות פכ"א ה"ט כתב "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם". אולם הראב"ד השיג ע"ד וכתב "א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה". והנה כאן מיירי באשה שהזיקה בידים לממון בעלה, ואפ"ה ס"ל לראב"ד דפטורה מדין בעליו עמו. ובאמת דבמחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם שם תמה ע"ד הראב"ד "לא הבנתי זה דהאי טעמא לא סגי הכא בששברה כלים דאדם מועד לעולם וחשיב מזיק בידים ולא נפטרו בבעלים אלא כשנאבד בפשיעה ע"י גרמא".
אמנם באמת המשנה למלך שם ובהל' שכירות פ"ב ה"ג הוכיח מכאן דס"ל לראב"ד דפטור בעליו עמו נאמר אף במזיק בידים. אמנם בדעת הרמב"ם מבואר דבמזיק בידים אין פטור דבעליו עמו, ולהכי הוצרך תקנ"ח לזה. וכן הביא המ"מ שם מהרשב"א דס"ל כרמב"ם, וכ"כ תוס' בכתובות פו, ב ד"ה רבי אליעזר, בשם הירושלמי.
אולם הנה הרמב"ם בהל' שכירות שם כתב "יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו' אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא". אמנם הראב"ד שם השיג על הרמב"ם וכתב "ואין פושע מזיק, שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק". והנה עיקר קושית הראב"ד היא דאם כל פושע חייב משום מזיק, א"כ למה יש פטור דבעליו עמו בפשיעה, ומבואר כאן דפשיטא לראב"ד דאין פטור בעליו עמו במזיק. ומכאן תמה המל"מ שם דדברי הראב"ד לכאו' סתרי אהדדי, ונדחק לומר דכאן הראב"ד לדברי הרמב"ם קאמר, דס"ל דמזיק בבעלים חייב.
אמנם בחי' הגר"ח בב"מ שם מובא שהוא תירץ את סתירת דברי הראב"ד, דהראב"ד ס"ל דהטעם דשומר פטור בבעלים הוא משום ששעת חיובו היא שעת קבלת השמירה. וכל שהיו בעליו עמו בשעה שנתחייב, שהיא שעת קבלת השמירה, ה"ז פטור, משום דלא היתה סיבת חיוב. ומשו"ה הוקשה לו שאם שומר הפושע חייב לא מטעם שומר אלא מטעם מזיק, נמצא ששעת חיובו היא שעת הפשיעה ולא שעת קבלת השמירה על עצמו. וא"כ לא יהא פטור בעליו עמו, לפי שאינם עמו בשעת החיוב, שהיא שעת הפשיעה. משא"כ באשה ששברה כלים, שבעלה לעולם עמה בבית, נמצא שהוא עמה גם בשעת ההיזק, שהיא שעת החיוב, ולפיכך גם במזיק איכא פטור בבעלים, עכ"ד. ולפי"ז ס"ל לראב"ד דבעליו עמו צריך שהכל היה בשעת החיוב. ולכן בכל שומר שרק בתחילת השמירה היה בעליו עמו, הוא לא יפטר במזיק בידים. משא"כ אם גם באותה שעת חיוב היה בעליו עמו, שפיר לראב"ד איכא פטור דבעליו עמו.
והנה המל"מ שם כתב דאף לראב"ד כ"ז רק היכא דלא נתכון להזיק, אבל אם נתכוון להזיק גם לראב"ד אין פטור דבעליו עמו. ובבאו"ד נראה לפי מה שכתבו האחרונים דיסוד דפטור דבעליו עמו הוא דכל שהם עמו בבית, האחריות עדין רובצת עליהם, דהא הם עמו ושישמרו הם. ולהכי כל זה לא שייך כלל במזיק בידים.
ומעתה לכאורה בנד"ד לפי דעת הראב"ד הרי היא פטורה, משום דהוי בעליו עמו בשעת השאלה ובשעת ההיזק, ואף כאן הרי לא נתכונה להזיק כלל. אולם כבר נתבאר דדעת הרמב"ם דחייב מזיק בבעליו עמו, וכן פסקו כל אחרונים, וכמש"כ בשו"ת רדב"ז ח"א סי' קכט: "הא לא קשיא דכיון שהתנה עמהם בהדיא שלא ילוו לאחרים ועברו ושינו מדעתו עשאוהו כמזיק בידים דחייב דלא פטרו בבעלים אלא הפושע לבד לא המזיק". וכן מבואר בכס"מ בפ"א מהל' שכירות ה"ד, בש"ך בסי' קע"ו סקט"ו, ובחת"ס חו"מ סי' קנ"ו, וכמו שהביא את דבריהם בפ"ת בסי' קע"ו סקי"ג עי"ש. וכ"כ הגרע"א בגליון לשו"ע סי' ש"ט, והנתה"מ בסי' רצ"א סקי"ד, ובשו"ת משפטים ישרים ח"א סי' שס"ט. והארכתי להביא את כל האחרונים הנ"ל דפשוט להם לדינא דמזיק בידים חייב תמיד, ומשמע דאינו יכול לומר קים לי כראב"ד. ודלא כמש"כ הבית מאיר באה"ע בסו"ס פ', שהאריך בענין זה, וכתב דאפשר דהמוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דהראב"ד, עי"ש היטב, והו"ד בפ"ת שם. ומעתה נמצא דבנד"ד אין לפוטרה משום בעליו עמו.
♦
ב.
האם פטורה משום מתה מחמת מלאכה
אולם יש לדון לפטור את הנהגת השואלת מלשלם משום מתה מחמת מלאכה. דהנה בפשטות ודאי לא שייך כאן מתה מחמת מלאכה כלל, כיון דהתאונה לא היתה מחמת המלאכה עצמה, אלא דהיא הזיקה הרכב בידיים ע"י טעות, שלחצה על הגז.אמנם לכאורה יש לתלות זאת בפלוגתיה השו"ע והרמ"א. דהנה השו"ע בסי' ש"מ ס"ג כתב "השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה". ומבואר בשו"ע דכל שנעשה היזק, אפי' צדדי כליסטים, נחשב מחמת מלאכה, כיון שמצויים בדרך ליסטים. אמנם הרמ"א שם חלק וכתב "ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר שיבא לה אונס כזה", והסכים עמו הש"ך שם בק"ה. וא"כ בנד"ד לרמ"א אין כאן מתה מחמת מלאכה, אבל לשו"ע גם כאן לפו"ר נחשב מתה מחמת מלאכה, שבא מהיזק צדדי מחמת המלאכה של לימוד הנהיגה.
אולם יש לדון דגם לפי הרמ"א נחשב מתה מחמת מלאכה, דהא כל סיבת הרמ"א הוא משום דהיזק דלסטים הוא לא נחשב מחמת המלאכה אלא צדדי. אבל כאן י"ל דמאחר שהנהגת לא למדה מעולם נהיגה, וזה מצוי שיכולה לטעות בין גז לברקס, שהרי כל מורה נהיגה יש גם בצד שליד הנהג גז וברקס (מלבד זה שלפני הנהג – התלמיד), כיון שהוא חייב לנווט ולעצור כאשר התלמיד לוחץ על הגז, א"כ הרי זה נחשב מחמת מלאכה. ודמי למש"כ הרמ"א שם בהמשך דבריו "אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה העכברים, מיקרי מחמת מלאכה, דבא לה האונס מחמת המלאכה, וכל כיוצא בזה", דאצל לומד נהיגה זה מצוי, ונחשב כחלק מהמלאכה.
וביותר י"ל לפמש"כ הש"ך שם דיסוד דין מתה מחמת מלאכה הוא "שהמשאיל פשע בה שהשאילו למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה", א"כ ג"כ נחשבת בעלת הרכב שפשעה בה. וכן לפמש"כ הנתה"מ שם סק"ה בביאור דעת השו"ע הנ"ל "דהוי כאילו המשאיל אפקרה לגבי אונסין דאינן ראויין לבוא רק בדרך" [ולכן כתב דגנבים דשייך גם בבית, חייב לשו"ע]. ולהכי י"ל דגם כאן נחשב כאילו הפקירה את רכבה, להזיק שיכול להיות מלימוד נהיגה. אולם עדיין יל"ד דחלוקים הדברים, דכאן מאחר שהאשה ידעה דיש לחצן של גז ולחצן של ברקס, א"כ כל שבמקום לעצור בברקס, לחצה על המשך ניעה, הרי היא הזיקה בידים. ויל"ע בזה.
♦
ג.
האם פטורה משום דהו"ל כמזיק ברשות
אולם לענ"ד נראה דיש לפטור את הנהגת מלשלם, גם ללא דין מתה מחמת מלאכה. וזאת, משום דמי שלא למד נהיגה הרי הוא לא יודע לנהוג כלל, וזה דבר שצריך ללומדו זמן רב, כנודע לכל, א"כ] הרי כאשר בעלת הרכב נתנה לה לנהוג, הרי כאילו שהיא לקחה את האחריות והסיכונים על עצמה, דהאשה שנהגה היא לענין זה כחש"ו. וכמו דהשולח את הבעירה ביד חש"ו דהוא חייב אף אם הזיקו אחרים, כמבואר בב"ק ט, ב, וזאת משום דכל האחריות עליו, כך גם כאן האחריות היא על בעלת הרכב. וזה כמו אחד שנותן לילד קטן חפץ יקר ערך לשחק עמו, דפשוט דהרי הוא כאילו הפקירו, שההיזק קרוב.וכן נראה דבכה"ג הו"ל כמזיק ברשות, כמבואר בשו"ע בסי' ש"פ ס"א דהאומר לחבירו קרע את כסותי שבור את כדי, אם לא באו לידו בתורת שמירה, כיון שאמר לו קח כלי זה ושברו בגד זה וקרעו, ועשה כן, ה"ז פטור, אף על פי שלא אמר לו ע"מ שאתה פטור. וביאר הקצה"ח בסי' רמ"ו בסק"א דאין זה משום מחילה כלל, אלא "דלא חייבו תורה בנזק אלא היכא דהמזיק עביד מדעתיה דנפשיה, אבל ברשות בעלים אין בו חיוב כלל. וכו' משום דליכא דין נזק כלל היכא דעבד ברשות בעלים ואיהו דאזקיה לנפשיה". והביא דבריו בנתה"מ שם בסק"ה והסכים עמו. א"כ גם בנד"ד י"ל דאין עליה שם מזיק כלל, כיון דכל שהביאה לה לנהוג והיא לא למדה מעולם נהיגה, הרי היא כאילו הסכימה דאם יהיה נזק, זה באחריותה. ואף אם עומדת וצווחת לא כן, דמ"מ במעשה זה יש חוסר אחריות והיא החייבת עליו.
וכן דיברנו עם הגר"א וייס שליט"א על נידון זה, ואמר דפשוט דהיא פטורה מהטעם הנ"ל. וכיוצ"ב מצאתי שפסק הגר"י זילברשטין שליט"א בס' ווי העמודים וחשוקיהם (חמ"ו עמ' ס"ז), בנדון באחד שנתן לילד בן ארבע עשרה לנוח באופנים חשמליות וניזוקו על ידו, דפטור, כיון דע"פ חוק רק מגיל שש עשרה מותר לנהוג בהם, דרק אז הם יודעים להשתלט על האופנים, א"כ במה שנתן לו נחשב כאילו הפקירו. וכ"ש לנד"ד דפטורה.
והעולה לדינא בנד"ד דהנהגת פטורה מלשם על היזק הרכב, אע"פ שהזיקתו בנסיעתה, הואיל ובעלת הרכב פשעה ולקחה אחריות בזה שנתנה לה לנהוג ברכב.
ושוב נודע לי דב' צדדים אלו הלכו לביה"ד דהגרנ"ק בב"ב, ובהרכב הדיינים הג"ר אליהו פוזן הג"ר מאיר הייזלר והג"ר צבי ראם שליט"א פסקו דפטורה, והביא את לשון פסק ביה"ד "א. הואיל והתובעת ידעה שהנתבעת אינה יודעת לנהוג כלל, והנזק במקרה כזה קרוב, יש לראות בזה כלקיחת אחריות. ב. משכך מהדין הנתבעת פטורה. ג. לפנים משורת הדין ראוי כי הנתבעת תשלם לתובעת לכל הפחות סך של חמשת אלפים ש"ח" ע"כ.
♦ ♦ ♦