הקדמה
מבואר בגמ' ב"ק פה, ב שמדין תורה בכל דין הדיינים חייבים להיות "מומחין", והיינו סמוכים[1], ומדרבנן תיקנו בדינים שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס "שליחותיהו", שגם הדיוטות שאינן סמוכין יוכלו לדון.בגמ' (שם ובגיטין פח, ב) הדין מובא לגבי בני בבל, שאין בהם סמיכה, והם דנים מכח "שליחותייהו" של בני ארץ ישראל, ובראשונים מובא הדין לגבי דינים בזמן שבטלה הסמיכה, שדנים מכח "שליחותייהו דקמאי".
וכ"כ להלכה הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ה ה"ח): "אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין".
♦
הקושי בהבנת גדר שליחות בזה
ויל"ע מה פשר תקנה זו, ומה הכוונה במילה "שליחותייהו". וכי מדובר בגדרי "שלוחו של אדם כמותו" הרגילים? וכבר בשו"ת הריב"ש סי' רכח כתב שהביאור בזה "כאילו שלוחיהם": "והא דאמרינן בפרק החובל (פ"ד:) ובפרק המגרש (פ"ז:) דבהודאות והלואות עבדינן שליחותיהו, ההוא לאו שליחות גמור הוא, אלא רוצה לומר דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אנחנו נעשה עצמנו כאילו אנחנו שלוחיהם, וכאילו ב"ד הגדול שבארץ ישראל הממונין על כל ישראל מימות משה רבינו ע"ה תקנו דבהנהו מילי יוכלו לדון מחכמי חוצה לארץ בלא סמיכה".ועל דבר זה תמה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' פד, מצד הקושי ב"שליחותייהו דקמאי": "הנה מה שכתב מעלתך דבגיטין פ"ח ע"ב אנן שליחותייהו עבדינן פירש רש"י נקיטת רשות בעלמא, יפה כתבת דהתם מוכרח לפרש כן, דאי אפשר לומר שליחות ממש ונהיה שלוחם כמותם ממש מדין שליחות, ועשו אותנו שליח לכל המקראות המאורעות עד סוף ימי הגלות עד יחזור עטרה במהרה בימינו, עיין נזיר י"ב ע"א כי עביד איניש שליח ובתוס' שם סוף ע"א, ועיין לשון הרי"ף פ"ב דקידושין קודם משנה דסבלונות עיי"ש, וא"כ איך אפשר שנהיה אנן בתראי שלוחי דקמאי במאי דאינהו לא הוה מצי עבדי, עיין גיטין פ"ח ע"ב לשון תוס' ד"ה במילתא דשכיחא וכו'. ועוד, כבר מתו המשלחין ועדיין לא נולדו השלוחים ושליחות כזה לא מצינו, ועיין פ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) דגבי מת משלח אי לאו הולך כזכי או מצוה לקיים דברי המת משום מת בטיל שליחותו, ועל כרחך שליחותייהו נקיטות רשות הוא ולא שליח ממש, ויפה כיוונת".
וכ"כ לתמוה בלבוש מרדכי (ב"ק סי' נד אות ד): "... ובזה יתבאר היטב הפירוש של שליחותייהו קא עבדינן, דהנה שמעתי להקשות איך מועיל שליחותייהו דקמאי כיון שכבר מתו, הא אין שליחות למתים, וכיוצא בהן קושיות ודקדוקים".
וכ"כ לתמוה החזון איש (גיטין סי' צט ס"ק א ד"ה עוד כתב): "ויש לעיין, הא ב"ד ליתא בשליחות, וב"ד מוסמכין שהרשו לא מוסמכין למידן בשליחותייהו קנסות ונפשות לאו מידי עבדי".
ובמנחת שלמה (ב"ק שם) תמה מרן הגרשז"א זצ"ל על גדר שליחות כאן, מסברא פשוטה שלא שייך בזה כלל שליחות: "צ"ע ענין שליחות זו, איך יכול מי שהוא מומחה לדון לעשות שליח רועה בקר, הרי אין לו דעת לדון כלל, ומה יועיל בזה דין שליחות, וכמו שאין כהן יכול לעשות זר שליח לעשות עבודה כיון שאינו שייך בדבר".
♦
שיטת רש"י, תוס', ר"ן ומאירי: נתינת רשות
רש"י בגיטין פח, ב כתב: "שליחותייהו - דבני א"י. קעבדינן - הם נתנו לנו רשות".ביאר לנו רש"י שאין הכוונה לגדר "שלוחו כמותו", אלא לנתינת רשות. וכן יוצא מלשון הקושיה בתוס' שם ד"ה במילתא דשכיחא: "וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות". וכן כתב המאירי בסוגיה שם.
ודבר זה נמצא בהרחבה גם בחידושי הר"ן תחילת סנהדרין, שדן מה פשר התקנה: "... ואותה סוגיא שבפרק המגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לבא לפני הדיוטות ואף על פי שקיבלו עליהן בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבא לפני הגויים אף ע"פ שקיבלו עליהם בעלי הדינין את דינם, ואף עפ"י שבשניהם הדין אינו כלום מן התורה אפילו הכי כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה תורה שלא לבא לפני ההדיוטות. וזהו שאלתו של אביי לרב יוסף כלומר שאע"פ שתקנו חכמים שיהיה הדין כשר בהדיוטות עדיין איסור זה במקומו עומד ואין כח בחכמים לבטל זה הענין והוא ליטול כתרן של מומחין וכו', ותירץ לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטות הם עצמן מחלו כבודן על זה ובשליחותן עושין מה שעושין ההדיוטות בבבל וזהו שאמרו מידי דהוה אהודאות והלואות שהדין דין ולענין האיסור סומכין על שליחותן עשוי הגט נמי דכותייהו. וחזר והקשה לו אי הכי גזילות וחבלות נמי כלומר אחר שאמרת דשליחותייהו קא עבדינן והכח ביד החכמים להכתר את ההדיוטות בכתרן של מומחין א"כ כשתיקנו שיהי' ההדיוטות כשרים לדיני ממונות למה הפרישו גזלות וחבלות מהודאות והלואות כמ"ש בהל' זו דגזלות וחבלות צריכין מומחין בא"י והודאות והלואות לא. והשיב שלא רצו חכמים לתת רשות אלא במה שיש בו צורך בדבר ופירש לו דין בבל שהיו שם ופירש לו שהרשות נתונה בכל מלתא דשכיחא והרי גזלות בכלל ומקצת החבלות כמו שהתבאר בפרק החובל ולא פירש לו דין א"י לפי שבא"י לא נתנו רשות בכל מלתא דשכיחא אלא במה שיש בו משום נעילת דלת בלבד בהודאות והלואות וכמו שכתבנו למעלה".
ומבואר בר"ן פשר הדבר, שהאיסור ללכת לפני הדיוטות הוא מצד נטילת כתרן של מומחין[2], ואם נתנו רשות, הם מחלו על כבודם, ויכולים ההדיוטות לדון.
♦
הסבר הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל: שליחות לכפיה
בזמנו שמעתי ממו"ר הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל (ר"מ ישיבת מרכז הרב, ור"י הר המור) ביאור לדין שליחותייהו, ע"פ הבנת תפקיד הסמיכה בעיקר לדין הכפיה על בעלי הדינים[3]. גם תלמיד חכם גדול שלמד ויודע הכל, סוף סוף יש טענה "מי שמך עלי", באיזה כח אתה בא לכוף אותי. אלא שאם הוא סמוך, הוא דן וכופה מכח משה רבינו!וז"ל רש"י בסנהדרין ב, ב ד"ה אי קסבר: "... הרי נאמר אלהים בהאי קרא, דמשמע מומחין, לשון שררה ורבנות, כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה, לשון רבנות". ומבואר ברש"י שעיקר תפקיד המומחין הוא בשביל השררה, שכפופים לו, ויכול לכפות[4].
אם נבין כך את תפקיד הסמיכה, אפשר להבין יותר טוב השייכות של "שליחות" בזה, והשייכות ל"נתינת רשות".
ובס"ד ראיתי שבהבנת הצורך בסמוכין (בלי הקישור לדין שליחותייהו) נקט בכיוון זה גם הרב יעקב כלאב זצ"ל, ר"מ ישיבת מרכז הרב, במאמרו שנדפס בספר הזכרון "ישועות עוזו[5], עמ' 57: "... נראה דענין הסמיכה הוא מינוי שררה, שהוא הסמוך יכול להכריח אחרים לשמוע להוראותיו ולקבל את דעתו, דעת התורה. ואילו מי שאיננו סמוך, אף כי דעתו דעת התורה, אין מחוייבים לקבלה, ואין בכוחו להכריח שיקבלו את דעתו".
ואולי לביאור זה בגדר שליחותייהו התכוון גם בחידושי הגרנ"ט זצ"ל, סנהדרין סי' קצה, בדבריו הקצרים: "... דהנה בעיקר הך דינא דשליחותייהו קעבדינן נראה שאין ביאורו שנעשין כשלוחי ב"ד וכשוטרים של ב"ד של א"י (וכדאיתא בכמה אחרונים), אלא ודאי בית דין הם מכח דין שליחותייהו קעבדינן וצריך שיהיה עליהם שם ב"ד לכל דבריהם, וע"כ נראה פשוט שמי שהוא פסול לדון וכגון סומא לא יוכשר לדון מכח דינא דשליחותייהו, שאין זה מועיל להכשיר הפסולים שהם בגופו של דיין. והנה בגדר דין מומחה מבואר בכמה דוכתי דבעינן שיהיה הדיין גמיר וסביר וגם שיהיה סמוך והיינו שיקבל רשות לדון. ונראה דלענין התנאי דגמיר וסביר לא מהני הסברא דשליחותייהו קעבדינן שהרי גם לאחר השליחות עדיין דיין פסול הוא וכנ"ל, ורק לענין מה דבעינן שיהיה סמוך לדון שאין זה דין בהכשירו של דיין כי אם תנאי הוא בהדין שאין הדיין יכול לדון אלא בדנקיט רשותא, לזה אמרינן דכיון דשליחותייהו קעבדינן א"צ נטילת רשות".
וראה עוד בגדר "שליחותייהו" מה שציין בספר "וזה לשונו" (לרב ליינר שליט"א, סנהדרין פרק ג, סע' כה וכז) כמה מראי מקומות.
♦ ♦ ♦