♦
א.
המצרן במדינת הים
הרמב"ם בהל' שכנים (יד,ג), כתב וז"ל: "היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן, ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן ובא ההולך, אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעיתו, שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי, וכזה הורו הגאונים". והנה המרדכי (ב"מ סי' שצו) הביא מתש' רב פלטואי גאון, שאע"פ שאין להמתין למצרן הנמצא במדה"י, יש לפרסם על מכירת הקרקע, שמא ירצו קרוביו ואוהביו של המצרן לקנות את הקרקע עבורו, וז"ל: "כתב רבינו מאיר וזה לשונו מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון, דכל היכא דהלוקח בעיר, אין להשוות המקח עד שישלח ויודיעו למצרן שאינו בעיר אם חפץ לקנותו בכך, אלא המוכר בא לפני הקהל ואומר פלוני חפץ לקנותו בכך וכך, אם המצרן או אחר במקומו או אחד מקרוביו ומאוהביו חפץ לקנותו בכך – מוטב, ואם לאו תו לא משהינן ליה להודיעו, ויזכה הלוקח במקחו. וכן כתבתי לרבותינו שבוירצבורק. והוקשה למקצתם תחלה לשנות מנהגם, ואעפ"כ קבלו, וכן דנין עכשיו שמה בכל יום". וכבר העיר על דברי המרדכי בב"י (חו"מ קעה,מח), שהרי יתכן שהמצרן לא יחפוץ לקנות, וקרובו או אוהבו קונה לעצמו ומפסיד למצרן שלא מן הדין. וכתב הב"י, דאפשר שאף לרב פלטוי, אם המצרן לא יחפוץ לקנות, קרובו שקנה עבורו יחזיר ללוקח. אך הקשה, שאם כן נמתין לברר אם המצרן רוצה לקנות. ומ"מ כתב דודאי לדעת הרמב"ם אין לנהוג כתש' רב פלטוי גאון. וכדברי הרמב"ם כתב בעיטור (אות מ, מכירת קרקעות, סו, ב): "ש"מ כל היכא דיש פסידא למוכר, בטילא דין מצרנות. ואם הוא דחוק בעיר אחרת, אין לו לעכב עד שיבוא, כך פסקו הגאונים. ואיכא חשש הערמה – מחרים". הרי דדעת העיטור שאין צריך להודיע ברבים כדעת רב פלטוי גאון, אלא כרמב"ם.וכן נראה שדעת הלח"מ בתש' לחם רב (סי' קלב): "... דהא רוב הפוסקים הסכימו דהיכא דהמצרן אינו בעיר, לית ביה משום דינא דבר מצרא... ואע"ג דבכל הני טעמי איכא חולקים, הא קיימא לן דהלוקח הוא מוחזק, וכל הפוסקים שוין בזה, זולת הרמ"ה. והיכא שקנה כבר, ודאי דאין מוציאין מידו, וכדכתב שם הרב בית יוסף". הרי שדעת הלחם משנה שאין להמתין למצרן הנמצא במדינה אחרת, ואף לא הזכיר מה שכתב רב פלטוי גאון. וכן נראה גם מדברי מהר"א ששון (תורת אמת סי' רה). מהר"א ששון דן כשהמצרן אינו בעיר, אם אשתו יכולה לקנות עבורו. והביא את דברי רב פלטוי גאון ומש"כ הב"י בדבריו ובשיטת הרמב"ם. והסביר מהר"א ששון שיש כאן שני דינים בדברי רב פלטוי גאון, האחד – שצריך להודיע למצרן, והשני – שקרוביו או אוהביו יכולים לקנות עבורו. ובענין הדין הראשון שאין צריך להודיע למצרן שבמדינת הים, כן יש לדייק בדברי הרמב"ם, ממש"כ שאין המצרן שחזר ממדינת הים מסלק את הלוקח. ומזה יש ללמוד שאין צריך להודיעו. דאם צריך להודיעו, ממ"נ אינו מסלק ללוקח - דאם הודיעו לו ולא בא, ודאי אינו מסלק ללוקח, ואם צריך להודיע למצרן ולא הודיעו, פשיטא שמסלק ללוקח. ומזה מוכח שאין צריך להודיעו. זה באשר לדין ההודעה. ובאשר לדין השני שיכולים קרוביו לקנות עבורו, י"ל שהרמב"ם ג"כ חולק בזה על רב פלטוי גאון, דאף רב פלטוי גאון לא הנהיג שקרובי המצרן קונים עבורו אלא לפי שהיה סובר שצריך מן הדין להודיעו, או שהיה להם אותו המנהג דצריך להודיעו, ולכן תקן שקרוביו ואוהביו של המצרן קונים עבורו. אבל לרמב"ם דאין צריך להודיעו; "אין כאן מקום לתקנה זו דלא יועיל לא קרוב ולא שום אדם". וזה הסבר הב"י. אבל מהר"א ששון סובר דאפשר שהרמב"ם יודה שאחר יכול לעמוד במקומו, וכ"ש אוהביו או קרובו: "ומ"מ אפשר לומר שהרמב"ם יודה בזה דאחר הרי הוא כמותו, וכ"ש אוהבו או קרובו כו'".
ודברי הרמב"ם הובאו להלכה בשו"ע חו"מ קעה, לד: "היה בן המצר במדינה אחרת, או חולה או קטן, ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן ובא ההולך, אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעיתו, שיאמר הקונה לאחר כמה שנים תצא מידי". והרמ"א שם הביא את דברי המרדכי מתש' רב פלטוי גאון: "וי"א דמ"מ לכתחלה ילך המוכר לפני ב"ד, שיודיעו לאוהבי או קרובי המצרן אם רוצה לקנות". ובסמ"ע שם ס"ק ס העיר על לשון הרמ"א; "אם רוצה לקנות", שהרי הקנייה תהיה של קרוביו ואוהביו, וא"כ היה צריך לנקוט בלש' רבים. וכתב שם דכוונת הרמ"א, אם אחד מקרובי מצרן רוצה לקנות עבור המצרן. ותמה על הלבוש שפירש שיש לברר אם המצרן רוצה לקנות, דזה ודאי ליתא, שאין ממתינים למצרן. ובש"ך שם ס"ק כח ביאר, דהקרובים אפשר שיודעים את רצון המצרן, ולכן יודיעו להם, והם יפעלו בהתאם לרצון המצרן, ואם הוא היה חפץ לקנות, יקנו עבורו. ולכן נקט הרמ"א לש' יחיד, וכן כוונת הלבוש.
ובראנ"ח (סי' פא) הביא מדברי המרדכי הנ"ל, שקרוב של המצרן יכול לסלק את הלוקח: "שקרוב בעל המצר יכול לסלק הלוקח בעד בן המצר, וכל שכן אם כשבא ראובן עדין לא נגמר המקח, מאחר שלא נתן כל הדמים ועייל ונפיק אזוזי, דלא מיקרא תו שהה ביד הלוקח". ומזה רצה בכנה"ג (חו"מ קעה הגהב"י ס"ק מא) לומר שלכאורה ראנ"ח סובר כרב פלטוי ולא כרמב"ם. אך כתב, דאפשר שאף הרמב"ם מודה שקרוב יכול לסלק, אלא דס"ל לרמב"ם שאין צריך להודיע לקרוב של המצרן, ורק אם שמע ובא, יכול לסלק. וע"ע בתש' מהרש"ך (ח"א סי' קלא).
ומה שאין המוכר צריך להמתין למצרן ויכול למכור כשהמצרן במדינת הים, דכל תקנת בר מצרא נתקנה משום ועשית הישר והטוב, אבל כשיש בתקנה פסידא למוכר, לא תיקנו שיזכה הבר מצרא. וכשהמצרן במדינת הים, אם תהיה תקנת בר מצרא, לא יוכל המוכר למכור קרקע, כיון שהלוקח יחשוש שיבוא המצרן ויוציאה ממנו. סברא זו כתב המבי"ט (ח"א סי' כו): "דאע"ג דהורו הגאונים דאי הוה בר מצרא בדוכתא אחריתי דלית ביה דינא דבר מצרא, היינו משום דאיכא פסידא דמוכר, דלא מצי איניש למזבן ארעיה, דסבר לוקח דלבתר כמה שני לפקועי מיניה, ומצרן גופיה נמי איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהלך לו ולא נמצא בשעת המכר, וליכא הכא הערמה דמוכר ואיכא פסידא". ומה שהוסיף שהמצרן הפסיד לעצמו שלא נמצא בשעת המכר, לכאורה מה הסברא בזה שהפסיד לעצמו, וכי הלך מחמת המכר, ומה שייך לומר בזה שהפסיד לעצמו. ואפשר דס"ל למבי"ט דתקנת בר מצרא היתה רק באופן שהוא נמצא כאן, ולכן כשלא נמצא בצד שדהו ובמקומו, לא תיקנו שיקנה מדינא דבר מצרא.
♦
ב.
המוכר במדינה אחרת
ובאחרונים מבואר שאף אם המוכר במדינה אחרת, אין בזה תקנת בר מצרא. והסברא בזה, דכיון שאם יצטרך המוכר שבמדינה אחרת להיות במו"מ עם המצרן שאינו עמו, לא יוכל למכור את הקרקע כשהוא זקוק לדמים, וגם לא ימצא קונים שימנעו לקנות הקרקע מחשש מהמצרן. כן מבואר בבית יוסף (חו"מ סי' קעה, בבדה"ב): "ואם בעל הקרקע הוא במדינה אחרת ומכרו שם, נראה דהוא הדין והוא הטעם שאין בן המצר שבמקום הקרקע יכול לערער, שאם כן לא ימצא זה במדינה אחרת מי שירצה לקנות קרקעות. והוא שלא יהא חשש הערמה בדבר, ואם יש חשש הערמה יחרים". ודברים אלה מצאנו בתש' פאר הדור לרמב"ם (סי' קעה), דאם המוכר במדינת הים ומכר שם קרקע שיש לו במדינה אחרת, אין במכירה משום דינא דבר מצרא, שאם אי אתה אומר כן נמצא המוכר נצרך למכור למזונותיו, ואינו מוצא מי שיקנה ממנו. וכיון שיש כאן טובת המוכר, אין דין בר מצרא, כמו במעות צרורים וכו', שכל שהוא רעת המוכר, אין דין מצרנות.ודברים אלה עולים גם מדברי הרדב"ז בתש' (ח"ד סי' ש – אלף שעב). הרדב"ז נשאל אודות אלמנה שהיה בבעלותה מחצית בית בירושלים, והיא מתגוררת במצרים וחלתה בחולי כבד, ומכרה את חלקה בבית שבירושלים ללוי, ומכרה לו בזול מפני שהיה רופא והשתדל עמה בחוליה, ומכרה לו בזול משום דטרח קמה. וכשבא לוי לירושלים, רוצה שמעון, השותף בבית, לסלקו בדמים שנתן מדינא דבר מצרא. והשיב הרדב"ז, דכמו שאם המצרן במדינת הים לא תיקנו דינא דבר מצרא, הוא הדין והוא הטעם אם המוכר נמצא במדינת הים, דלא תיקנו כשיהיה פסידא למוכר, ובכגון זה כשהוא במדינת הים, לא ימצא קונים: "צריך שתדע דדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב הוא ולא מדינא, ולפיכך לא תקנו אותה אלא היכא דליכא שום פסידא לא למוכר ולא לקונה, ובנדון זה איכא פסידא לתרוייהו, שלא ימצא מי שיקנה ביתו, שאין אדם רוצה לתת מעותיו על הספק, שמא כשילך לירושלים יסלקנו בעל המצר, ונמצאו מעותיו בטלים כל הזמן שעבר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' מכירה... ובנדון דידן נמי לא תמצא מי יקנה הבית, שאין אדם רוצה לתת מעותיו על הספק ונמצאו מעותיו בטלים, ולא שאני לן היכא דהיה המוכר והקונה והבית במקום אחד ובעל המצר במקום אחר, להיכא דהקונה והמוכר במקום אחד ובעל המצר והבית במקום אחר, דחד טעמא נינהו... והכל חוזר אל העיקר שלא תקנו ז"ל אלא משום ועשית הישר והטוב. ומעתה בנדון דידן זכה לוי הרופא במקחו ואין בעל המצר יכול לסלקו". מבואר מהרדב"ז דאף במוכר במדינת הים, הוא הדין והוא הטעם, שיש בתקנת בן המצר פסידא דמוכר, ובכגון זה לא תיקנו חכמים.
ואותה שאלה נשאל אף מהר"מ אלשקר (סי' קיח), במעט שינוי. בראובן שהיה דר במצרים והיה לו רבע בית בירושלם, והיה ללוי חצי באותו בית ולנכרי אחד רבע, ומכר ראובן במצרים לשמעון את חלק הרבע שיש לו באותו בית, ובא לוי לערער ולתבוע לקבל הרבע מדין בר מצרא. והשיב מהר"מ אלשקר, דכיון שיהיה הפסד למוכר בהמתנת המכירה, לא תקינו שיזכה הבר מצרא, דאין זה ישר וטוב כשיש פסידא למוכר: "כל שיש למוכר אי זה הפסד, אין אומרים לו תפסיד אתה לעשות הלוקח הישר והטוב למצרן. הלא תראה דאפי' הני זוזי טבי והני תקילי, כלומר שאם מעות של לוקח שקולין יותר וחריפין שיוצאין בנקל יותר משל מצרן, לית ביה משום דינא דבר מצרא. ולא זו בלבד אמרו, אלא אפילו אי הני ציירי והני שרו, כלומר אם של מצרן צרורין וחתומין שאינו יכול המוכר לפתוח אותן בשעתן ושל הלוקח היו מותרין, לית בהו דינא דבר מצרא. ולענין אם מכר המוכר במקום שלא נמצא המצרן, פשוט הוא דלית בהכי דינא דבר מצרא כלל, דמסתמא אין אדם מוכר ביתו אלא לצורך גדול, וכ"ש בהיות הבית בירושלם תוב"ב, ואי הוי הכא דינא דבר מצרא, נמצא הפסד גדול למוכר, דאיך יעלה על הדעת שיהיה זה מוכר ביתו מחמת דחקו ויצטרך להמתין עד שיזדמן מי שילך למקום המצרן, וגם ימתין עד שימצא המצרן מי שילך למוכר וישיב הן או לאו, או ישלח לו המוכר רץ וימתין עד שיבא, ואינו יודע אם יאמר המצרן אי אפשי בו ויפסיד המכר עם דמי הרץ, וכל שכן במקום שהמקום רחוק ממצרים לירושלם תוב"ב כעובדא דילן, ואין לך בעולם הפסד גדול מזה". הרי שאף לדעת מהר"מ אלשקר, ככל שהמוכר נמצא במקום רחוק, כמו מצרים וירושלים, אין למצרן זכות מכח דינא דבר מצרא, כיון שבהמתנה יש פסידא למוכר. וכן כתב בספר בספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, נתיב יא, ד) כדעת מהר"מ אלשקר.
ועיין ברע"א בהגהה על שו"ע חו"מ (קעה, לד, על הש"ך ס"ק כז) שאף אם המוכר והקונה במדינת הים, אין המצרן מסלק ללוקח. והביא ממהריק"ש שהביא מהרי"ל שיכול המצרן לסלק ללוקח, והביא חולקים עליו. וכתב מהריק"ש, דכיון שהדבר ספק מחמת מחלוקת הפוסקים, מוקמינן ביד הלוקח: "דהו"ה היכי דהמוכר והקונה במקום אחד והמצרן במקום שהבית שם, דג"כ לית ביה דינא דבר מצרא. וז"ל הריק"ש; אם בן המיצר הוא בעיר שהקרקע בו והמוכר והקונה הם בעיר אחרת, כתב מהרי"ל ז"ל שיכול בן המיצר לסלק להלוקח, וחלקו עליו, ואפי' בשותף, וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא לא מפקינן מני' דהקונה, עכ"ל".
אמנם בתש' המבי"ט (ח"א סי' כו) נראה שיש דינא דבר מצרא גם במוכר במדינת הים. המבי"ט נשאל במוכר שהוא במצרים, ומכר את הקרקע שיש לו בדמשק, אם יוכל המצרן לסלק ללוקח. והשיב המבי"ט שבכגון זה אין פסידא למוכר: "ואיערומי נמי מערים איהו למזבן ארעיה בדוכתא אחריתי, כי היכי דלא ליזכי ביה בר מצרא, ולאו כל כמיניה לאערומי". ולכאורה נראה דוקא במקום שיש חשש הערמה, אבל באופן שאין חשש הערמה, שלא נסעו באקראי למדינת הים אלא כאן נמצא כאן היה, אין חשש הערמה ולא זכה המצרן. וכן נראה גם מהמשך דברי המבי"ט, דמיירי שהלוקח והמוכר הלכו למדינת הים, דאינו דומה למקרה שהמצרן במדינת הים: "דאע"ג דהורו הגאונים דאי הוה בר מצרא בדוכתא אחריתי דלית ביה דינא דבר מצרא, היינו משום דאיכא פסידא דמוכר דלא מצי איניש למזבן ארעיה, דסבר לוקח דלבתר כמה שני לפקועי מיניה, ומצרן גופיה נמי איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהלך לו ולא נמצא בשעת המכר, וליכא הכא הערמה דמוכר ואיכא פסידא כדאמרן. אבל כי האי גוונא דבר מצרא שכיב אבי מצרי, ומוכר ולוקח אזלי לדוכתא אחריתי, הוי הערמה דידהו כי היכי דלא ליזכי בר מצרא, ולאו כל כמינייהו." הרי דוקא בהלכו המוכר והקונה למדינת הים, דיש בזה הערמה להפסיד זכות המצרן, לא איבד זכותו. אלא שהמבי"ט ממשיך בטעם נוסף: "וליכא נמי פסידא דמוכר, דלאו אורחה למזבן ארעא אלא כדקאים עלה וחזי לה אי הוי עדית או זיבורית, וכיון דלאו אורחא, לא אפקעו רבנן זכותא דבר מצרא בכדי, דלית ליה פסידא למוכר כדאמרן". שאין הדרך לקנות קרקע מבלי לבדוק אותה, ולכן בכל מקרה לא יוכל המוכר למכור קרקע זו במהירות לבן מדינתו, ואין לו הפסד בהמתנה, וכיון שאין לו הפסד בהמתנה, לא הפקיעו את זכות המצרן. אמנם אם נראה שאם מכיר הקונה את הקרקע, הגם שהוא מתגורר במדינת הים, או שהקונה גר במקום הקרקע והמוכר גר באופן קבוע במדינת הים, הרי זו מכירה כאורח ארעא, ובזה יש לו הזדמנות למוכר למכור מיידית, ויש בזה פסידא למוכר במכירה זו, ובזה יאבד המצרן את זכותו. וממשיך המבי"ט, שאם יאבד מצרן את זכותו בהליכת מוכר ולוקח למדינת הים, יוכלו המוכר והלוקח להפקיע זכות המצרן: "וכיון דבכי האי גוונא ודאי לא מצי מפקע זכותי, כי אולי אי הוו באורחא רחיקא נמי לא אפקע זכותא דבר מצרא ויכיל למיהב דינר דארעא ללוקח, דשלוחיה הוי כדאמרי רבנן, דלא פליג רבנן בתקנתייהו כיון דליכא פסידא במידי דלאו אורחא כדאמרן". ונראה דכל דברי המבי"ט נאמרו במקום שהלכו הלוקח והמוכר למדינת הים, דעדיין נראה שהוא טעם כעיקר, חשש הערמה, והמשך דבריו הם טעם נוסף. אבל במקום שודאי אין חשש הערמה, והוי פסידא דמוכר, אפשר שאף המבי"ט מודה שמהני המכירה ללוקח, ואין המצרן מוציא מידו.
ובתש' מהרלב"ח (סי' סא) הביא את דעת מהר"א ששון והרדב"ז (בנדון הרדב"ז), ולפיהן אין דינא דבר מצרא כאשר המוכר במדינת הים, דבכה"ג לא תיקנו חכמים. מהר"א ששון כתב הן מחמת פסידא דמוכר, והן מחמת שמכרה לצרכי רפואה, והוי כמוכר לכרגא ומזוני, דלית בהו דינא דבר מצרא (ב"מ קח,ב). אולם מהרלב"ח עצמו סובר שאף בכגון שהמוכר והלוקח במדינת הים והמצרן במקום הקרקע, יש בזה ישר וטוב למכור למצרן. והטענה שיש למוכר הפסד, אינה טענה, שהרי יכול למכרו כשיחזור לעיר, וכך היא דרך המכירה. ובכל מקרה ההפסד אינו מחמת המצרן אלא מחמת מעשי המוכר שהלך למדינת הים, ולכן גם אם יש פסידא למוכר שלא מחמת המצרן, עדיין דינא דבר מצרא במקומה עומדת: "אמנם אם בן המצר הוא בעיר שהקרקע בו והמוכר והקונה הם בעיר אחרת בשעת המכירה, ודאי שיוכל לסלק הקונה כשידע הוא מהמכירה הנזכר, ולא תספק לבטל זה טענת הרב שכתב שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור וכו', שהרי הוא יכול למכרו בהיותו בעירו כל זמן שירצה, והיא היא דרך המכירה. ולדעת החולק צריך בעל המצר להיותו כרוך אחר בעל הקרקע וללכת אחריו למדינת הים מהודו ועד כוש, ואם לאו - שיאבד זכותו, וזה אי אפשר לאמרו, שאם כן הוא אנה הטוב והישר שתקנו לו חכמים. ואם תאמר מה בכך, כיון דאיכא פסידא למוכר לא תקינו רבנן מידי משום ועשית הטוב והישר. לא היא, דלאו בכל דוכתא אמרינן הכי אלא דוקא היכא דאתי הפסידא למוכר מצד בן המצר או דאתי ליה הפסידא ממילא דאתי ליה מצד בן המצר, כגון ההיא דאטרח ואיתי זוזי ודדמו לה, כגון הני זוזי טבי והני זוזי תקילי או הני ציירי והני שרו, ומינייהו נמי ילפינן להיכא דאינו בעיר או דאתי ליה הפסידא ממילא, כגון למכור ברחוק ולגאול בקרוב והדומים לו, ומהטעם שכתב בהם הרמב"ם ז"ל שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים וכו', אבל היכא דאתי ליה למוכר הפסידא מחמת עובדין דיליה שהלך הוא לדור בעיר אחרת ושם מוכר הקרקע שלא כדרך העולם, לא חיישינן לפסידא דיליה, וצריך לקיים ועשית הישר והטוב". מבואר מהרלב"ח, דכיון שהפסידא אינה מחמת המצרן, תיקנו דינא דבר מצרא משום הישר והטוב, ולכן גם אם המוכר והלוקח במדינת הים. ועיי"ש מה שכתב מהרלב"ח בדברי רב פלטוי גאון.
ובכנה"ג (חו"מ סי' קעה, הגה"ט ס"ק נג-נה) הביא את המחלוקת הנ"ל, וכתב דדבר פשוט שלא נחלקו הפוסקים אלא כשאירע כן לפי תומם, אולם אם בכוונה הלך המוכר והקונה לעיר אחרת כדי לבטל דין בן המצר, הרי זו הערמה, ואפילו לדברי האומרים שאין דין בן המצר כשהמוכר בעיר אחרת, בנדון כזה מוציאה המצרן מיד הקונה. עוד הוסיף שאפי' בנראה לעין שאירע לפי תומם, בית דין מחרימין על המוכר ועל הקונה שלא עשו עורמה ללכת לעיר אחרת למכור ולקנות כדי לסלק מעליהם דינא דבר מצרא. עוד הוסיף בכנה"ג, דדוקא כשהיה ג"כ הקונה עם המוכר, וכנידון מהר"ם אלשקאר והמבי"ט, אולם אם המוכר מכר לאיש זר שאינו מצרן העומד במקום שהקרקע שם או שעומד במקום אחר, כל שאינו עומד במקום המוכר, ודאי שהמצרן מוציאה מיד הקונה.
ועיין עוד בתש' מהר"מ זיסקינד (סי' ב), דהדעה שיש דין מצרנות אף במוכר שאינו בעיר, היא דעת מיעוט ובטלה בדעת הסוברים שאין דין מצרנות, ואפי' היו הרוב סוברים שיש דין מצרנות, יכול הלוקח לומר קים לי כסוברים שאין דין מצרנות. ועיין עוד בתש' דברי חיים (ח"ב חחו"מ סי' יז) מש"כ בזה.
ובנדו"ד נראה דודאי לא שייך שהמוכר יטפל במכירה בארץ ישראל. ואף שלכאורה כיום שכל העולם כולו "כפר קטן", ויכולים להגיע מהכא להתם באמצעות שליחים, ואפשר למכור באמצעות מתווכים, ויכול המוכר בהיותו בחו"ל לשלוט על המכירה באמצעות הטכנולוגיה החדשנית, מ"מ אפשר דבזה לא פלוג, וכיון שלא תיקנו בזה דינא דבר מצרא, ובפרט שהיה צריך לטוס לחו"ל לשכנע את המוכר שימכור לו, ולולי פעולה זו לא היתה הקרקע נמכרת. ומ"מ אף כשיש מחלוקת בענין, מוקמינן ביד הלוקח, וכמו שפסק הרמ"א בחו"מ קעה,מה: "וכן במקום שהפוסקים חולקין, אין מוציאין מיד הלוקח הואיל ומוחזק, מיהו לכתחילה יש למכור למצרן". ובודאי טוב היה אם לכתחילה היה מוכר למצרן. ואף שיש טענה, שהרי הלוקח לא היה שם אלא הביא את עצמו לשם, ולא היה שם פסידא דמוכר, שהרי הלוקח שכנע אותו למכור, מ"מ נראה דכיון שלא תיקנו במוכר במדינת הים משום פסידא דמוכר, לא פלוג, ומ"מ אין להוציא מהלוקח המוחזק.
♦
ג.שעור המרחק
ומצאנו באחרונים שדנו מה שעור המרחק של המוכר או המצרן מהקרקע, שנאמר שאין בזה דין מצרנות, דבפשטות לאו דוקא במדינת הים, אלא כל שהמרחק גדול. המבי"ט בתש' (ח"א סי' קסח) דן במצרן שברח לכפר באותה מדינה, מחמת מגפה, ובאותו זמן נמכרה השדה של ראובן לשמעון, שהוא מצרן לשדה זו. והשיב המבי"ט, דכיון שהיה באותה מדינה, אף הרמב"ם מודה שיש בו דינא דבר מצרא: "נראה כי יש לו לבעל המצר זכות לקחת הקרקע, כי מה שכתב הרב נראה שאינו אלא כשהלך למדינה אחרת מפני שהוא רחוק, ואם אחר כך היה יכול ליקח, לא היה המוכר יכול למכור, שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא מידי, וכמו שכתב הרב ז"ל. וכן משמע ממה שכתב ואחר זמן וכו' ובא ההולך, נראה שהוא במקום רחוק שאינו בא אלא לזמן, אבל בנדון דידן שאפילו שלא היה בא היה קרוב, הרי הוא כמו אם היה במדינה, שאף על פי שעבר זמן שלא ידע, יכול הוא להוציא מיד הלוקח כשידע". וכן הוא שם בסי' פו. הרי שהכל תלוי בהגדרת רחוק, ככל שהוא באותה מדינה ואינו נחשב לרחוק, אף לרמב"ם יש בו דינא דבר מצרא.וכדברים אלה מצאנו בדברי מלכיאל (ח"א סי' צה), דאם המצרן בכפר, נראה ודאי דלא מקרי בשביל זה אינו במדינה, כיון שהוא סמוך לעיר, וכבר מצאנו עיירות גדולות במרחק כזה. ואם המצרן דר בקצה העיר, ודאי צריך שיתפרסם עד שיגיע למצרן, ואם לא רצה להמתין, הו"ל להודיעו. וכתב דכן מצא במבי"ט (הנ"ל), וכן במהרי"ט (חחו"מ סי' סח), דבעיר גדולה אפשר שיעברו מקצת ימים ולא יתגלה לבני העיר כדי שיתפרסם למצרן. והוסיף מהרי"ט; "וכן שמעתי מפי חכמי זקני הארץ שהיו אומרים שבקונסטנטינא שהיא עיר גדולה צריך זמן יותר ארוך לפרסומו של מכר". ורצה הדברי מלכיאל לדון שגדר רחוק הוא מהלך יום אחד, שבו ישלח שליח למצרן ויספיק השליח לחזור, והוא מרחק חמש פרסאות (חמש הלוך וחמש חזור, סכ"ה עשר פרסאות שהן מהלך יום אחד). אולם למעשה כתב דהכל לפי ראות עיני הדיין אם גורם לו הוצאות ונזק למוכר: "ומ"מ למעשה קשה לסמוך ע"ז, כיון שהפוסקים כתבו הטעם דכיון שצריך להוציא הוצאות להודיע אבד זכותו, דמי חייב להוציא בשבילו, וא"כ זה שייך אף במהלך יום. וכן מצינו בסי' קיא,יא שנכסים שבעיר אחרת אינו יכול להגבותו, שלא יוציא מנה על מנה. הרי שבעיר אחרת מקרי הוצאה יתירה, ואף אם אינה רחוקה כל כך. אך כבר כתב הרמ"א שם בשם הרשב"א דהכל לפי ראות עיני הדיין, אם גורם למלוה הוצאה והיזק, וא"כ גם בנ"ד נראה כן. ועכ"פ בכפרים השייכים לעיר ובודאי מצויים עוברים ושבים וגם לשלוח אינה הוצאה כ"כ, ודאי לא אבד המצרן זכותו וכנ"ל. ובשטמ"ק פ' המקבל הביא בשם הר"מ, שאם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה המכירה עד שבא, אינו יכול לערער כשיבא, אא"כ בא אותו היום עצמו, עכ"ל, מפורש כמ"ש בס"ד". מבואר דהכל באופן שלא יגרם נזק למוכר בהודעה, ולא יצטרך להוציא הוצאות מיוחדות, אא"כ מדובר בכפרים הסמוכים לעיר, דבזה שכיחי שיירות ואינה הוצאה כ"כ.
ובדברי חיים (ח"ב חחו"מ סי' יז) נקט שמקום רחוק הוא כמו מצפת למצרים: "אלמא שהסכימו כולם שבסמוך קרוב ונראה, כמו ששכיח טובא בעל היושב בכפר יש לו בית בעיר סמוכה לו, בודאי שייך דין מצרנות. דדוקא ברחוק מקום כמו ממצרים לצפת, דרחוק טובא, שייך שפיר דלא שייך ועשית הטוב וכו', דמפסיד להמוכר, דכי ילך ויוציא ממונו להודיע להמצרן שרוצה למכור שדהו, וזה ודאי הטוב, אבל בדבר הקרוב טפי כמו בעיר גדולה, ודאי שייך ועשית הטוב, שבודאי חבירו יודיע להמצרן תיכף". מחד הביא דוגמא למקום קרוב – בעיר גדולה, ומאידך מקום רחוק – כמו מצפת למצרים. ומה שביניהם, לא התפרש.
ובעיקר מה שיש לדון, כיום שניתן להגיע ממקום למקום בטיסה מהירה, וכן ניתן להודיע טלפונית או בהודעות דוא"ל או בהודעות ווטסאף, לכאורה אין מושג של מקום רחוק. אמנם נראה שהדברים אמורים באשר להודעה למצרן, אולם באשר למכירה, לעיתים רבות מכירת מקרקעין מצריכה מפגש או מפגשים פנים אל פנים בין המוכר לקונה, והדבר עשוי לגרום לעיכובים אם יאלץ להמתין עד שהמצרן יפעל ויבוא, או אפי' שימנה ב"כ שינהל מו"מ מול המוכר. לכן יש לבחון כל מקרה לגופו, ולבדוק אם היה למוכר הפסד בהמתנה למצרן.
לפי הברור שנעשה, אם המוכר היה מודיע למצרן על רצונו למכור את הקרקע, ועל כך שעליו לבוא לחו"ל, לנהל מו"מ ולמנות ב"כ, המצרן כלל לא היה מעונין ברכישה, ובודאי לא היה פועל בכיוון, בפרט עקב העלויות הגבוהות של ב"כ וכו' בחו"ל, כך שכל המכירה היתה מתעכבת. גם אם נוסיף למחיר הקרקע את העלויות שהיו לקונה, מחיר הקרקע כבר גבוה ממחיר של קרקעות שנמכרו במקום, וככל הנראה המצרן לא היה רוכש את הקרקע. המצרן גם לא הציג כל דרך בה יכול היה לנהל מו"מ ולסיים את העיסקה עם המוכר, אם הקונה היה נסוג מהקניה. בנוסף יש את הסברא, שאם חכמים לא תיקנו דינא דבר מצרא כשהמוכר בחו"ל, הרי שלא פלוג חכמים בתקנתם, ורק באופן של הערמה מצד המוכר והלוקח, הדר דינא, אבל במקום שאין הערמה, ורק הטענה שחו"ל או מדינת הים אינה מרחק כה גדול, וניתן לנהל מו"מ באמצעות זום וכד', בזה אפשר דלא פלוג. גם המציאות מוכיחה שמו"מ מסוג זה, אף אם בתחילה מתנהלים באמצעות זום או התכתבות, בסופו של דבר צריכים להתנהל באופן חזותי, כאשר המוכר והקונה מיוצגים ע"י עו"ד. משכך חל במקרה שלפנינו הדין הנ"ל שלרוב הפוסקים אין בכה"ג דינא דבר מצרא, או לכל הפחות הוי ספק ואין להוציא מיד הלוקח המוחזק.
לאור האמור, אין להוציא את המגרש מהלוקח המוחזק.
♦ ♦ ♦