קראתי את המאמר הנפלא שלכם בקובץ אסיא (גליון קלג עמוד 77), שעוסק בהשלכות ההלכתיות של שימוש בטכנולוגיית בינה מלאכותית (AI) לצורך זיהוי חללים, ובמיוחד במקרים מורכבים כמו כאלו שאירעו באסון הקשה והנורא במלחמת חרבות ברזל, רח"ל לא תקום פעמים צרה. וכדרכה של תורה יש לי כמה הערות והארות, ולטובת הלומדים אחזור על עיקר הנידון בקצרה בשפה קלילה.
ידוע לכל צורב, שסוגיית התרת העגונות הייתה מאז ומעולם מהמקצועות הקשים והסבוכים ביותר בעולם הפסיקה וההלכה. קושי זה התעצם במיוחד בעקבות מלחמות עקובות מדם, כדוגמת מלחמות העולם הראשונה והשנייה, שבהן רבו העגונות באופן מצער[1], וכן בעקבות פיגועי טרור המוניים – כדוגמת קריסת בנייני התאומים, או באסונות מרובי נפגעים, כהתרסקויות מטוסים וטביעת ה"טיטניק"[2]. במקרים קשים אלו ניצבים בתי הדין בפני דילמה הלכתית הרת גורל. מחד גיסא, חומרת איסור אשת איש, שהוא מהחמורים שבתורה, ומאידך גיסא, מצוקתן של נשים גלמודות שנותרות עגונות, כאשר במקרים רבים לא ניתן לזהות את גופות הנספים בשל חומרת הפגיעה או היעדר תווי פנים רח"ל.
ואין ספק כי ההתפתחויות הטכנולוגיות, כגון צילום תמונות, בדיקות DNA צילומי רנטגן לשיניים, וטביעות אצבע, תרמו רבות להתרת עגונות. עם זאת, גם סביב אמצעים אלו התעוררו מחלוקות הלכתיות כבדות משקל[3].
כיום, עם שכלול הטכנולוגיה, ניתן לשפר את רמת הזיהוי באמצעות מערכות מתקדמות לזיהוי פנים, גם כשאין יכולת בעין אנושית רגילה לזהות, כשהפנים של החלל היטשטשו, התווים אינם שלמים, ואפילו אין תשתית חזותית בכלל, המכונה מזהה על פי נתונים של תווי פנים, מבנה גוף, סימנים ביולוגיים. טכנולוגיות אלו קיימות בשימוש בתחומי אבטחה ובאיתור נעדרים. אם בעבר היה צורך להתבסס רק על הכרה האנושית, מערכות שמעבדות כמות אדירה של נתונים חזותיים גופניים וגם מצליבות מידע ממקורות שונים.
ובכדי לדון לאמיתה של תורה שומה עלינו להבין כיצד פועלת המערכת של הבינה המלאכותית לזיהוי פנים, שיש הבדל מהותי ויסודי בין הבינה מלאכותית למחשב רגיל -בניגוד למחשב רגיל, הפועל לפי חוקים קבועים שהוכתבו על ידי מתכנת, מערכת בינה מלאכותית לומדת מתוך כמויות עצומות של מידע (Big Data) ומזהה דפוסים בעצמה. וביותר מזה יש לה למידה עמוקה (Deep Learning): מערכות מתקדמות משתמשות ברשתות נוירונים המעבדות נתונים בשכבות רבות, מה שמאפשר זיהוי פרטים מורכבים שגם עין אנושית עלולה להחמיץ. והמחקרים מראים כי מערכות אלו מגיעות לרמות דיוק של מעל 99% בזיהוי פנים, נתון העולה על יכולת הזיהוי של בני אדם.
והדברים אמורים לנידון שלנו, שאם במשך כל הדורות, זיהוי חללים והיתר עגונות היה מהמשימות הכבדות והמורכבות ביותר שהונחו על שולחנם של דיינים, שהם חיפשו צלקת ייחודית, שן שבורה או עדות ראייה של "טביעת עין", כיום, במציאות המבעיתה של המלחמה האחרונה (מלחמת חרבות ברזל), שאתרו גופות שרופות, ותווי פנים מעוותים, ותשתית חזותית לא ברורה בכלל, שעין אנושית לא יכולה לזהות את החלל במצבים קשים ומרוכבים אלו, השאלה האם ניתן לקבוע את זהות החלל באמצעות בינה מלאכותית (AI) ועל פי הכרעתה להתיר את האשה מכבלי עגינותה.
ובכדי להבין את ההבדל בין העין של הבינה המלאכותית, לבין עין אנושית רגילה, היא שבעצם הבינה המלאכותית (AI) לא מסתכלת על הפנים כמו שאנחנו בני האדם מסתכלים. כשאנחנו רואים פנים, אנחנו מזהים חיוך או עיניים מוכרות. המחשב, לעומת זאת, רואה מספרים ונתונים גיאומטריים.
ואסביר יותר. המערכת לא מסתכלת על התמונה כמקשה אחת. היא מציבה על הפנים מאות ואלפי "נקודות ציון" בלתי נראות. היא מודדת מרחקים, המרחק המדויק בין מרכזי האישונים, הזווית של עצמות הלחיים, המרחק שבין קצה האף לשפה העליונה, עומק ארובות העיניים.
אחרי שהיא מדדה את כל המרחקים האלה, היא הופכת את הפנים ל"חתימה דיגיטלית" – מין קוד ארוך של מספרים. עבור המחשב, האדם הוא כבר לא "משה" או "אברהם", הוא רצף של נתונים מתמטיים ייחודיים, כמו טביעת אצבע, רק של הפנים.
וכן שהגופה פגועה או שרופה, ואי אפשר לראות פנים באופן רגיל. כאן הבינה המלאכותית עושה משהו מדהים. שימוש בסי-טי (CT): המערכת לוקחת סריקת תלת-ממדית של הגולגולת, מכיוון שהיא "למדה" מיליוני גולגולות בעבר, היא יודעת לשחזר איך הפנים היו נראים על בסיס מבנה העצם בלבד. כמו כן ה-AI יודע "לנקות" מהתמונה פגיעות, לכלוך או שינויים שקרו אחרי המוות, ולהתמקד רק במבנה הבסיסי שלא משתנה.
בשלב האחרון, המחשב לוקח את ה"חתימה" שהוא יצר מהגופה ומתחיל להריץ אותה מול מאגר נתונים (למשל, תמונות מהדרכון או מצילומים רפואיים שהמשפחה סיפקה). הוא לא מחפש "מי דומה", הוא מחפש למי יש את אותן מדידות מתמטיות. ומערכות הזיהוי החדשות מסוגלות לסרוק צילומי סי-טי של שברי עצמות ולהשוות אותם למאגרי נתונים, במהירות ובדיוק ששום בן אנוש לא יכול להתחרות בהם.
ומעשה שהיה בזיהוי נפטרים מאסון, שלא נותרה בהם טביעת עין אנושית, והשתמשו במערכת ממוחשבת הפועלת על פי אלגוריתם של למידה עמוקה, או מערכת שמשווה נתוני דימות (CT) של הנפטר למול נתונים רפואיים קודמים, ומכריעה על פי ניתוח סטטיסטי בהסתברות של למעלה מ-99% כי מדובר בפלוני.
ובטרם אדון בנושא זה באריכות, יש לי להבהיר שני דברים נחוצים: א. שלא ראי הבינה המלאכותית המצויה ביד כל אדם, ששכיחות בה טעויות הזיהוי, כראי הבינה המלאכותית שבשימוש הצבא. ב. הנידון שלפנינו עומד בעינו, גם אם נניח שהבינה המלאכותית תהא מדויקת לחלוטין.
♦
א.
הצעת הנידונים שיש לדון
והשאלה היא האם יש משקל הלכתי למערכת זיהוי כזו, והאם על פיה ניתן להתיר אשה מכבלי עגינותה?ובעצם שאלה זו מתחלקת לג' נידונים:
א. מדין רוב - האם ניתן להסתמך על בינה המלאכותית, מהלכה של דין רוב. דהיינו האם המסקנה של המחשב, שמבוססת על השוואה בין נתוני הנפטר למיליוני נתונים שלמדה המערכת בעבר, נחשבת כרוב, ועל פיה ניתן לקבוע את זהות החלל ולהתיר את האשה העגונה מכבלי עגינותה. ובקצרה, האם רוב שמדד ואומד השיעור שלו נקבע על פי סטטיסטיקה, יש לו דין רוב, על פי התורה?
ב. מדין סימנים - לפי הלכה (כפי שנאריך להלן), כדי לקבוע שגופה שייכת לאדם מסוים, אנחנו מחפשים סימנים. יש "סימנים מובהקים" (כמו שומה נדירה במקום ספציפי), ויש "סימנים בינוניים" (כמו צלקת רגילה). וכשמדברים על סימן, הכוונה למשהו שעין אנושית יכולה לראות ולתאר: "יש לו צלקת על יד שמאל". אבל המחשב מזהה אדם לפי אלפי נקודות זעירות ומרחקים גיאומטריים, שעין אדם בכלל לא מסוגלת לקלוט. השאלה היא האם סימנים שעין המלאכותית מזהה (שעין אדם לא מסוגלת לתפוס), האם הם נחשבים לסימנים, שעל פיהם יהיה ניתן לקבוע את זהות הגופה ולהתיר את האשה לבעלה.
ג. מדין אומדנא דנא היא מסקנה לוגית חזקה ("זה פשוט ברור שזה הוא"). דיין משתמש בשכלו כדי להעריך את המציאות.
ב.
היתר אשה לבעלה מדין רוב
ראשית נתחיל בשאלה האם המסקנה של מערכת זיהוי פנים, שהיא מבוססת על השוואה בין נתונים שהיא למדה, האם יש לה דין רוב. והן אמת שעל פי דין רוב אין מתירים אשה לבעלה, וחוששים למיעוט, כמבואר בגמרא במסכת יבמות (קכא ע"א) בטבע במים שאין להם סוף, שמהתורה מותרת להינשא כיון שהולכים אחר הרוב, אך מדרבנן חששו למיעוט שניצולים ממים שאין להם סוף ואסרוה להינשא. וכן נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן יז סעיף לב), וכן נפסק ברמב"ם (הלכות גירושין פרק יג הלכה טו). וממילא, גם אם לבינה המלאכותית יהיה דין רוב, הרי שעדיין לא ניתן להתיר על פיה עגונה. אך יש לומר, שיהיו לכך כמה השלכות אם אכן לבינה המלאכותית יהיה דין רוב - א. לצרף עוד רוב ולהתיר אשה על פי תרי רובי להתיר עגונה, כפי שהאריכו רבים מהאחרונים. ראה בשו"ת בית יעקב (סימן ט), ובשו"ת באר יצחק (אבן העזר סימן יח ענף י), ובשו"ת עין יצחק (חלק א סימן כב אות ט, ובחלק ב סימן א ענף ד), ובשן"ת ברית יעקב (אבן העזר סימן טו), ובשו"ת אריה דבי עילאי (אבן העזר סימן ז), ובשו"ת ברכת יוסף (סימן ל), ובשו"ת דברים אחדים (אות סא עמוד מח), וכן האריך בזה בשו"ת יביע אומר (חלק י אבן העזר סימן יח). וגם הפוסקים שהחמירו בתרי רובי יודו בזמן הזה, לפי מה שהארכתי בספרי דרך האתרים (חלק ב סימן קכ), שבזמנינו שהתווספו כלי תקשורת והחשש שהבעל נמצא במקום שאין שם כלי תקשורת, הוא מיעוטא דמיעוטא, והבו דלא להוסיף על תקנת חכמים. וכן כתב להקל בשו"ת שערי דעה (חלק א סימן פז), ובשו"ת עצי לבנון (סימן פה), אגרות משה (אבן העזר סימן מח), ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ג סימן ג). וכל שכן בזמן הזה, שהתקשורת השתכללה והשתפרה בעשרות מונים, שיש לסמוך על צד זה.ועוד, שרבים מהאחרונים סוברים שבצירוף רוב, מועילים סימנים אפילו שאינם מובהקים, משום שלאחר הרוב היא רק אסורה מדרבנן, ובדרבנן סומכים על סימנים שאינם מובהקים. ראה בשו"ת נודע ביהודה (אבן העזר קמא סימן כט), ובשו"ת פנים מאירות (חלק ג סימן ב), הביא את דבריהם הפתחי תשובה (סימן יז ס"ק צט), ועוד.
♦
ג.
הדימוי לרוב אינו נכון וחקירת האחרונים האם רוב הוא מדין ודאי או מדין ספק
אך הדימוי של זיהוי פנים של הבינה המלאכותית לדין רוב של תורה הוא אינו נכון לפי קוצר דעתי, אלא מערכת זיהוי של בינה מלאכותית (AI) אינה רק שקולה לרוב, אלא היא אף עדיפה ועצומה ממנו. ובכדי להבין את ההבדל שומה עלינו להגדיר ולהבדיל בין המושג רוב, לבין בירור המציאות וידיעה, שכבר אחרונים רבים, ראה בפלתי (יורה דעה סימן סג ס"ק א ד"ה ונראה), ובמנחת חינוך (מצוה ב אות יז), ובשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קיג), ובאריכות בקונטרסי שיעורים (בבא מציעא סימן ח אות ג), וכן באריכות גדולה בספר פרי משה (דיני רוב), כתבו לחקור האם דין רוב הוא מדין ודאי, דהיינו שכוונת התורה שנכריע על פי רוב את המציאות להתנהג כאילו אין כאן מיעוט כלל, או שכלפי המציאות אין לנו הכרעה לומר שאין כאן מיעוט כלל ועדיין יש ספק, רק שכלפי הדין לאסור או להתיר התורה אמרה להתנהג בו כודאי.והאריכו בזה האחרונים באותם מקומות שדרשו רבותינו 'ודאי ולא ספק'. כמו שמבואר בגמרא במסכת בבא מציעא (ז ע"א) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ובזה נחלקו האם האם רוב נחשב לודאי, שהרי בנבלה וטרפה שאסרה תורה לא דורשים נבלה ודאי אמר רחמנא ולא נבלה ספק, ולזה ודאי מועיל דין רוב. ולכן האוכל בשר שנמצא בשוק שיש בו ט' חנויות שמוכרות נבלה ואחת מוכרת כשרה, הרי שהוא חייב מלקות. (אמנם ראה בשו"ת חקרי לב יורה דעה חלק ב סימן קיח שפלפל לפי שיטת הרמב"ם שספק דאורייתא לחמורא מדרבנן, הרי כל התורה כולה נאמרה בלשון ודאי, ואכמ"ל.) ועוד ראה בשערי יושר (שער א פרק ה ד"ה ועפ"ז), ובקהילות יעקב (קידושין סימן לז), ובספר ונגש הכהן (כלל ו פרט ב), ובשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן מה), ובספר הליכות עולם (חלק ה עמוד עה). ואכמ"ל.
הנה זה ברור שלפי רוב הפוסקים שהכרעת הרוב היא מדין ספק, כפי שכתב תוספות הרא"ש (הובא בשטה מקובצת בבא מציעא ו ע"ב), והמנחת חינוך (מצוה ב אות יז), ובשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קיג), ועוד רבים המה. וגם לסוברים שהוא דרגה ממוצעת בין ספק לודאי, ראה באריכות בספר המקנה (לבעל החתן סופר חלק ג עמוד פ), ובקהילות יעקב (קידושין סימן לג), הנה לפי שיטתם ברור שבינה מלאכותית עדיפה מדין רוב. שהרי לפי שיטתם שהולכים אחר הרוב הספק לא נעלם, הרוב לא מוחק את הקיום של חנות הנבלה. וגם לסוברים שהכרעת הרוב היא מדין ודאי, כפי שסובר הפלתי (סימן סג ס"ק א), וכך הרבה אחרונים הבינו בדברי תוספות (בבא מציעא ו ע"ב ד"ה קפץ, ובמסכת שבת קלה ע"א ד"ה ולא ספק), ברור ופשוט שההכרעה מדין ודאי היא מצד הדין ולא מצד בירור המציאות.
וזהו ההבדל, שמערכת בינה מלאכותית (כמו זיהוי פנים, מבנה עצמות או דפוסי שיניים) אינה אומרת יש כאן רוב של סיכויים, היא מבצעת שלילה מוחלטת של שאר האפשרויות על ידי הצלבת נתונים ייחודיים, שכאשר המחשב משווה אלפי נקודות אנטומיות ומוכיח מתמטית שההסתברות לקיומו של אדם אחר בעל נתונים זהים היא 1 ל-10 מיליארד, הוא לא משאיר חנות טרפה, אלא המחשב מוכיח שהאפשרות האחרת פשוט היא לא קיימת במציאות האנושית. לכן, זו אינה הנהגה במצב של ספק רוב, אלא עקירת הספק והגעה לוודאות וידיעה ברורה.
♦
ד.
האם סטטיסטיקה יש לה דין רוב
אלא שגם אם נדמה את בדיקת מערכת זיהוי פנים לדין רוב, וכת"ר דן האם הסתברות של סטטיסטיקה יש לה דין רוב, וכבר האריכו בזה כמה מחכמי הזמן, ומהם הגאון רבי אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן לט, ובסימן מ), ובקובץ ישורון (כרך יב), וכן בירחון הנפלא האוצר (גליון מז באריכות, ובגליון מח), וכן ידידי, הגאון רבי זאב ליטקה, בספרו בירור יהדות לאור מחקרים גנטיים, וכן בקובץ אסיא (כרך קלג).ואסכם את הדברים. הנה מבואר בגמרא במסכת חולין (יא ע"א) שישנם שני סוגי רוב - 'רובא דאיתא קמן', דהיינו רוב שנמצא לפנינו, כמו תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, וחתיכה אחת נמצאת בשוק, דכל דפריש מרובא פריש, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קי סעיף ג). יש עוד סוג של רוב, שהוא רובא דליתא קמן, שהוא רוב שנמצא לפי הטבע, כגון רוב בהמות אינן טריפות. ועל סמך רוב זה אין צורך לבדוק את הבהמה אם היא טריפה או לא, חוץ מהריאה שמצוי בה טרפיות, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן לט סעיף א).
ורבים מחכמי הזמן כתבו שלסטטיסטיקה אין דין רוב של תורה. וטעמם הוא שכל רובא דליתא קמן הוא מכח סטטיסטיקה, שהרי כיצד קבעו חז"ל שרוב בהמות אינן טריפות, שחכמים ראו את המציאות הטבעית וקבעו מכך דין רוב. אך יש הבדל בין נתוני סטטיסטיקה, שהיא משקללת בתוכה הרבה מקרים שמביאים לתוצאה אחת, לבין רוב של תורה, שצריך שתעמוד מאחוריה תוצאה אחת שמאחדת את כל המקרים, וכל עוד שיש סיבות שונות לתוצאה אחת אין לזה דין רוב. ואשתמש עם המשל שהביא החזון איש (אבן העזר סימן לא ס"ק ב) שהגמרא בגיטין (כח ע"ב) וכן בשולחן ערוך (אבן העזר קמא סעיף עח) מובא ששליח שהביא גט והניח את הבעל זקן, השליח נותן את הגט לאשה בחזקת שהבעל קיים, ואין חוששים שמא הבעל מת ואין גט לאחר מיתה, אפילו שהניח את הבעל בגיל שמונים או בן מאה. ואפילו שידוע לנו שרוב המתים באותה העיר כבר מתו, לא הולכים בזה אחר הרוב ואומרים שהבעל מת, משום שאין סיבה אחת שתאחד את כל מתי העיר, אלא יש סיבות שונות לתוצאת המוות. החזון איש מגדיר את זה כקיבוץ מקרים שונים לתוצאה אחת, שאין לזה דין רוב. והנה הקביעה של הבינה המלאכותית היא מבוססת על מקרים דומים ולא על סיבה דומה, וממילא חסר בתוצאה שניתנת על ידה הגדרה הלכתית של רוב.
אולם אחר המחילה, הדברים לא דומים, ואסביר. דברי החזון איש נאמרו על מצב שבו אוספים נתונים יבשים על אנשים שמתים מסיבות שונות (אחד מתאונה, אחד מזקנה, אחד ממחלה, ואחד מחובות בבנק), ומהסיבות השונות רוצים לקבוע את המצב על אדם אחד. זהו אכן "קיבוץ מקרים" שאין לו סיבה מאחדת. לעומת זאת, בינה מלאכותית (ובפרט רשתות נוירונים) אינה אוספת מקרים אקראיים, היא מזהה תבניות עומק ומנגנונים קבועים שהאדם פשוט אינו מסוגל לראות בעיניו, וכאשר הבינה המלאכותית מזהה קשר סיבתי מובהק בין מאפיינים מסוימים לתוצאה היא מזהה שזה האיש. זה לא "קיבוץ מקרים" בעלמא, אלא חשיפת המציאות הטבעית – בדיוק כמו שחז"ל קבעו שרוב בהמות אינן טריפות על סמך התבוננות בטבע, שהרי גם בטבע הטרפות יש אין סוף מקרים ומחלות שונות שגומרות לכך שהתוצאה היא שרוב בהמות כשרות הן.
ועוד, בדברי החזון איש מדובר שיש חזקת חיים, דהיינו הנהגה במקרה של ספק, מול רוב סטטיסטי של מתי העיר מול חזקת חיים, שבמקרה כזה הרוב אינו מוגדר רוב לערער את חזקת חיים. לעומת זאת, הבינה המלאכותית אינה באה להכריע בספקות של הנהגה, אלא מבררת את המציאות עצמה.
ובכן הטענה שלאורך כל התשובה כת"ר מצדד להמעיט את ערכה של הבינה המלאכותית משום שלא ניתן לשחזר לאחור את כל שלבי הניתוח שעשתה עד שהגיעה למסקנתה, לא זכיתי להבין מה החסרון שיש בפעולת התוכנה. והרי מבחן התוצאה קובע, שהבינה מלאכותית הוכיחה את עצמה בשטח, והתקבלה על ידי כל מומחים בכל התחומים ככלי שמגיע לתוצאות מדוייקות. אם זה ברפואה, שמערכות AI מאתרות סימני מחלות בדיוק העולה לעיתים על רופא מנוסה - האם זה הגיוני שרופא יכחיש סימני מחלה שהתריעה עליהם הבינה מלאכותית, מפני שהרופא לא מבין את תהליך זיהוי המחלה? הרי זה ברור שזו טענה שאין לה הגיון, כי בפועל יש תוצאה של סימני מחלה, ומה איכפת לנו מהתהליך של הבירור, כשהתוצאה היא שיש מציאות.
אך גם אם לא יקבלו את דבריי ונדמה את מערכת הזיהוי של הבינה המלאכותית לדין רוב של תורה, הרי שלעצם הדיון האם הסטטיסטיקה נוגדת את דין רוב של תורה, כבר האריך אחי, הגאון רבי שלמה מימון שליט"א (בתשובה ששלח אליי), על מה שכתב בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן לט) נגד כמה חכמים שרצו לאסור את החלב המשווק בזמננו, מכיוון שבמציאות הסטטיסטית ידוע שיש אחוז ניכר של בהמות טרפות (כ-20%). ואם כן, כשמערבים חלב של מאות פרות יחד, בהכרח יש שם חלב טרפה ואין ששים לבטלו. ושם הרב כתב ש'כל המהומה הזו בטעות יסודה', משום שדין תורה שהולכים אחר הרוב אינו מושתת על הסתברות סטטיסטית אלא על גזירת הכתוב. על פי התורה, דנים כל בהמה בפני עצמה ככשרה מכוח הרוב, וממילא גם כשמצרפים ומערבים חלב מבהמות רבות – כולן בחזקת כשרות, ואין כאן תערובת איסור כלל.
אך אחי הגאון רבי שלמה שליט"א דחה באריכות את דבריו, וכתב מה שהרב מניח לאורך כל התשובה ש-20% טרפות בשוק פירושם שבכל עדר יש בהכרח 20% טרפות (ולכן יש כאן תערובת איסור ודאית), זו טעות לוגית: הסטטיסטיקה רק קובעת את גודל ההסתברות, אך בהחלט ייתכן שבעדר הספציפי שלך כל הפרות כשרות לחלוטין. ועוד, שהתורה והסטטיסטיקה מתואמות, התורה לא "מתעלמת" מהסטטיסטיקה. הכלל של "הליכה אחר הרוב" נועד בדיוק למצבים שבהם יש הסתברות למיעוט איסור, כל עוד אין לנו ידיעה ודאית על קיומו כאן ועכשיו. אם נשחט ונגלה טרפה בפועל – רק אז נחזור לדיני ביטול.
ובנוסף, גם לפי הבנתם של רבים מחכמי הזמן שאין לסטטיסטיקה דין רוב, הנה בירחון האוצר (גליון מז) יש אריכות רבה בראיות מהש"ס והפוסקים (למעלה משלשים ראיות, שעל חלק יש לדון, ואכמ"ל) שכן אזלינן בתר סטטיסטיקה. אביא בקצרה שניים מהן. הגמרא במסכת חולין (קלד ע"א) דנה בגרגירים שנמצאו בחורי נמלים בשדה, האם הם שייכים לבעל הבית או לעניים (לקט ושכחה). והקשה המרדכי (סוף פרק הזרוע אות תשלז) הרי רוב התבואה בשדה היא של בעל הבית, ומדוע לא נלך אחר הרוב? ותירץ שאי אפשר שלא יהא בו שום דבר מלקט. הרי לנו, שאף שכל גרגיר מצד עצמו יש לו רוב שהוא של בעה"ב, כיוון שמדובר בכמות גדולה, הסטטיסטיקה אומרת שאי אפשר שלא השתרבב שם גרגיר של עניים, ומכוח זה פוסלים את הרוב. ועוד ראיה מהמרדכי (עבודה זרה רמז תתכד), שבזמנם רוב הגויים תיקנו את הלחם בשמרי יין (האסורים משום סתם יינם), ואף על פי כן הותר הלחם, מפני שאי אפשר שלא יהיה גוי אחד שתיקן בשמרי שכר (בירה). ושוב רואים שסומכים לקולא על הסברה שמתוך המון אנשים, בהכרח יש מישהו שנוהג אחרת מהרוב. עיי"ש באריכות רבה.
ונראה לפי כל זה שיש לנו בסיס איתן להסתמך על מערכת זיהוי הפנים. א. משום שהיא עדיפה מרוב, שהמערכת אינה רק מכריעה מספק, אלא מייצרת בירור וידיעה של המציאות בצורה מדויקת, כפי שביארנו למעלה. ב. ועוד שהזכרנו שהסטטיסטיקה אינה נוגדת לדין תורה, ויש לילך אחריה.
♦
ה.
מדין סימנים ואם צריך 'הכרה אנושית'
וכעת נעבור לנידון השני, לגבי דין סימנים. הנה בהתרת עגונה יש ג' דרגות של סימנים, כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר (סימן יז סעיף כד) - א. סימן מובהק שעל פיו מתירים אשה לשוק, והגדרת סימן מובהק היא שאינו מצוי סימן זה אלא באחד מאלף, דהיינו שהוא נדיר ביותר. כן כתבו גדר זה בשו"ת משאת בנימין (סימן סג), ובבית שמואל (סימן יז ס"ק עב), ובערוך השולחן (שם סעיף קעד), ועוד רבים מהפוסקים. וכבר כתבו רבים מהראשונים שסימן מובהק הרי הוא כעדים (ראה ברשב"א ובר"ן בבא מציעא כז ע"א, וברש"י גיטין כז ע"ב), וכן בבית יוסף (סימן קלד אות ד), ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסז סעיף ה). ועל פי סימן מובהק מתירים אשה לשוק, כמבואר בשולחן ערוך (שם). ב. סימן בינוני הוא שמצוי קצת אצל אחרים, כגון שנמצא באחד ממאה. כן כתב הגדרה זו בשו"ת צמח צדק (אבן העזר חלק ב סימן עו). ועל אף שסימן בינוני מועיל להשבת אבידה, אין הוא מועיל לדין עגונה. ג. סימן גרוע הוא שמצוי אצל אחרים סימן זה, ועל סימן כזה לא סומכים כלל.ובקובץ אסיא (גליון קלג) הרב הכותב דן לפי זה, האם המערכת הממוחשבת יכולה להיחשב כ"סימן מובהק", המועיל להתיר איסור כרת החמור של אשת איש לשוק. וחקר שם האם "סימן מובהק" מוגדר אך ורק לפי מדד סטטיסטי, שככל שיש פחות סיכוי שיימצא עוד אדם כזה הוא אפסי, הוא סימן מבוהק, או שמא יש צורך בהכרה וזיהוי אנושיים, שתיווצר אצל האדם "טביעות עין שכלית" (כך הגדיר זאת, להבדיל מטביעות עין חושית).
וביסס את דבריו על פי מה שנחלקו הפוסקים האם כשנמצאים שני סימנים שאינם מובהקים, האם הם מצטרפים לסימן מובהק. דשיטת הרמ"א (סימן יז סעיף כד) שאפילו מאה סימנים שאינם מובהקים אינם מצטרפים לסימן מובהק, אך הבית שמואל (שם ס"ק עג) הביא מדברי המשאת בנימין (סימן סג) בשם התרומת הדשן (סימן קסא, ובסימן רכד), ובשו"ת הרא"ם (סימן עח), שאם מצטרפים שני סימנים בינונים באדם אחד, הרי זה נחשב לסימן מובהק, מפני שזה דבר זר ומופלג שיזדמנו שני סימנים כאלו יחד, באדם אחר. וביאר הבית שמואל שלפי שיטה זו, מה שכתב הרמ"א שאפילו מאה סימנים אינם מצטרפים, הוא נכון דווקא בסימנים גרועים ולא בסימנים בינונים. אך החלקת מחוקק (שם ס"ק נה) כתב שדברי הרמ"א אומרים גם בסימנים בינונים. ובבית מאיר (שם ד"ה אפילו, הובא בפתחי תשובה שם ס"ק כו) כתב שהדבר מסור לפוסקי הדור לדון האם לדעתם שני הסימנים יחד אפשר להימצא באחד מאלף. וכך מסקנת רבים מהאחרונים, ראה בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סימן קלז), ובערוך השולחן (סימן יז סעיף קעא).
ושאל שם הרב הכותב, שסברת החלקת מחוקק צריכה עיון, שהרי מבחינה מתמטית הסתברותית, אם נכפיל שני סימנים של אחד ממאה, נקבל נדירות של אחד לעשרת אלפים, שזה הרבה מעבר לסימן מובהק. מכאן מוכיח המחבר את דבריו שהסתברות לבדה אינה יוצרת סימן הלכתי, לדעת המחמירים. כל עוד אין כאן סימן מובהק אחד מסוים, לא נוצרים אצל האדם 'הכרה וזיהוי אנושי' מספקים. ולכן הצירוף המתמטי אינו מועיל אף לדעת הבית מאיר שפסק שחכמי הדור יכולים לצרף סימנים, אין זה משום החשבון היבש, אלא משום שהדעת והראייה האנושית של החכמים מכירה בכך שצירוף זה אינו מצוי.
ועל פי יסוד זה בנה הרב את הבניין שאין לסמוך על זיהוי פנים של בינה מלאכותית, משום שהיא פועלת בדיוק על העיקרון של צירוף אלפי סימנים ונתונים גולמיים כדי להגיע לאחוז דיוק גבוה ביותר. ולכאורה, לפי הבית מאיר, אם המערכת מגיעה להסתברות נדירה מאוד, היה מקום להחשיבה כסימן מובהק. אך המחבר מכריע שאין לראות בתוצאת זיהוי של בינה מלאכותית משום "סימן" הלכתי, משום שמערכת הבינה המלאכותית היא קופסה שחורה, והסימנים עצמם נותרים בלתי מפוענחים, ואינם חשופים בפני האדם. ומכיוון שלא מתרחשת כאן "הכרה שכלית" או חוויית זיהוי אנושית, חסר בעיקר גדרו של הסימן ההלכתי, שנועד ליצור בירור אצל בן אנוש ולא אצל מכונה חישובית. והביא לזה סייעתא ממה שכתב הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (בקובץ יגדיל תורה סלוצק שנה א סימן ו), שהסתפק ודן האם אפשר לזהות מת ולהתיר עגונה על סמך צילום. כגון שעדים מעידים על צילום גופה שהוא של אדם מסויים, ועל פי דימויים קובעים שהוא מת. והכריע שטביעות עין ממשית קיימת רק בצפייה ישירה באדם ולא בתמונות. ודן האם ההכרה של העדים בצילום יכולה להיחשב כסימן מובהק, שהרי אין אחד מאלף שיהיה דומה לאותו צילום. ומכל מקום הוא נשאר בספק, כי שמא אין זה מועיל אלא כאשר הסימן מבורר ונמסר לבית הדין כדי שיחקרוהו בעצמם. עכת"ד.
ואחר המחילה, הרב הכותב בעצם מייסד יסוד, ועל פיו הוא בונה בניין, שהיסוד הוא שסימן אינו כלי הסתברותי גרידא, אלא הוא מצריך הכרה אנושית, ועל פי היסוד בנה בניין. אך בנפול היסוד נפל כל הבניין. הנה עיקר ההוכחה הוא מדברי החלקת מחוקק שפוסק שסימנים בינוניים לא מצטרפים, ומזה למד שסימן הוא לא הסתברות מתמטית, אלא צריך הכרה אנושית. אך אחר המחילה, מה שלפי החלקת מחוקק לא מכפילים הסתברויות זה לא בגלל דרישה ל"חוויה אנושית", אלא מעצם הגדרת סימן בינוני שהוא יותר מצוי. וגם אם יש לאדם שני סימנים בינוניים, לא ניתן להכפיל אותם בכפל מתמטי יבש אחד חלקי מאה. משום שפגם שהוא בעצם סימן בגוף האדם פעמים רבות הוא גורר אתו עוד דבר, כך שאם לאדם יש מבנה פנים מסוים, או פגם כזה אחר, יהיה לו עוד סימן נלווה. ולכן סובר החלת מחוקק שהכפל המתמטי היבש אינו נכון במציאות, וגם שני סימנים בינוניים אינם סימן מבוהק.
אך גם ירצו להתווכח בדעת החלקת מחוקק, הרי רוב הפוסקים הולכים אחרי הכרעתו של הבית מאיר והחתם סופר, והם הרי פירשו שחכמי הדור אכן אומדים את ההסתברות. כפי שכותב הבית מאיר במפורש שהדבר מסור לחכמים לשער האם הצירוף מצוי באחד מאלף. דהיינו שהמדד הוא מציאותי הסתברותי ולא חוויתי. ובכלל כל מה שהרב הכותב בנה מושג של "טביעות עין שכלית", שבעצם דורש מעורבות של שכל אנושי בפיענוח הסימן, הרי שמה שכל גדולי הפוסקים הגדירו מהו סימן מובהק, שהוא עד כמה הסימן הזה מצוי במציאות, ללא קשר לדרך שבה הגענו למידע זה, וכלשון המשאת בנימין שאינו מצוי אלא באחד מאלף.
♦
ו.
נלמד מבדיקת ד.נ.א וטביעת אצבע
צא ולמד ממה שרבים מהפוסקים כתבו שבדיקת ד.נ.א מוגדרת כסימן מובהק. כן כתב הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל בקובץ תחומין (כרך כג עמוד 116), בהיתר העגונות שהיו בפיגוע הנוראי במגדל התאומים (בסוף שנת תשס"א), שהסיק שבדיקת ד.נ.א הוי כסימן מובהק, שהרי אין בנמצא אדם בעלי סימני זיהוי דומים. אלא שיש מי שטוען שהבדיקות לא נעשו בכל האנשים שחיו מאז ימות האדם הראשון, ואין להקיש ממספר האנשים שנבדקו אל כלל האנושות. על כך כתב הגרז"נ: ברם לענ"ד אעפ"כ סומכים על זה, תדע שהרי סומכים על טביעת עין, מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה, ומנין לנו זאת, וכי נסעו בכל העולם ובדקו את כל האנשים, וראו שאין שני אנשים דומים, אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, ומתוכם לא נמצאו שנים דומים, אין זה אלא שכך ברא הקב"ה את בריותיו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה, הרי שגם ההבדלים המתגלים בבדיקת ד.נ.א הם מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש סימני ד.נ.א שונים משאר אנשי העולם. עיי"ש. וכן ראה לידידי, רבי צבי רייזמן שליט"א, בספרו רץ כצבי (איש מלחמה סימן יב) שהביא עוד דעות רבות של פוסקי זמנינו שסוברים להתיר אשה עגונה באמצעות בדיקת ד.נ.א. ואם רבותינו קיבלו כן, במה שונה הבינה המלאכותית.אמנם הרב הכותב הרגיש בזה, ולא קיבל את הדברים. וטענתו היא, שבטביעת אצבע וד.נ.א הסימן עצמו הוא נתון מוחשי וממשי, גם אם הוא מפוענח על ידי מומחה או מחשב, הסימן הגנטי או הפיזי קבוע בטבע, נמסר בפועל לעדים או לבית הדין, וכל אדם הבקי באומנות זו יכול לעיין בו ולבחון אותו.
ראשית כל, אני לא מבין למה בכלל צריך להבין את התהליך, וכבר הערתי בזה למעלה. אך גם אם נקבל את הדחיה, ההנחה שקבע הרב שטביעת אצבע ובדיקת ד.נ.א הם נתונים פשוטים לבחינה אנשוית, אין זה נכון. הרי גם בבדיקת ד.נ.א, אף אדם לא רואה את הסליל הגנטי, ומה שרואה הדיין הוא סימנים דיגיטליים או סטטיסטיקה שנוצרה על ידי מכונה שרואה רצף גנטי. וכן בטביעת אצבע, הבית הדין לא בוחן את הטבע בעצמו, אלא מסתמך על מערכת טכנולוגית שתרגמה את הטבע לנתון דיגיטלי. כך הבינה מלאכותית היא כלל לא שונה. היא מתרגמת סימנים מורכבים במציאות, ומביאה תוצאות שקיימות בטבע, אלא שהיא מעבדת אותן ברזולוציה ובכמות שהעין האנושית לא מסוגלת לתפוס. וכשם שאיננו פוסלים DNA בשל מורכבותו המדעית, כך אין לפסול את הבינה המלאכותית. והדברים פשוטים, ואיני מבין למה הרב הכותב דוחק את עצמו בכח.
♦
ז.
הסתמכות על פי מה שכתבו הפוסקים לגבי צילום של תמונה
ומה שהרב הכותב נשען בכל כוחו על ספקו של הרא"ז מלצר לגבי עדות על פי צילום של גופה, שם הוא נוטה להחמיר משום שהסימן צריך להיות מבורר בפני בית הדין, יש לחלק טובא, שהרי שבימי הרא"ז מלצר, צילום היה דו-ממדי, באיכות נמוכה, מושפע קשות מזוויות תאורה, ויכול להטעות בקלות את העין האנושית (שמא אדם אחר דומה לו בצילום), לכן הוא הסתפק האם זו ראיה חלוטה.ולהפך מדין תמונה יש ללמוד לסמוך על זיהוי פנים באמצעות הבינה המלאכותית. ואסביר, דהנה בשו"ת עין יצחק (אבן העזר חלק א סימן לא אות ג) דן לגבי עגונה מלונדון שבעלה נעדר כמה שנים, וכשפנתה האשה לרשויות שם, הציעו לפניה מספר תמונות של אנשים שטבעו בנהר שליד לונדון, כיון שזו הייתה דרכם של אנשי ההצלה שם שכל אדם שנטבע בנהר ומת מיד מצלמים אותו ומעבירים את תמונתו לרשויות, ובכך יתוודע למכריו מי הוא. וכשהראו לאשה את התמונה מיד אמרה שזו בעלה, ואף הביאה תמונה נוספת, ואכן יש דמיון בין התמונה שהביאה המשטרה לתמונתה. והשאלה היא אם אכן ניתן לסמוך על תמונה זו שרואים את הבעל ללא רוח חיים. ושם הביא ראיה מהסוגיא בראש השנה, ודחה כמו שהזכרנו.
ושוב כתב (שם אות ד) שהיסוד להתיר הוא לפי המבואר בדברי הגמרא במסכת נדה (כ ע"ב) תניא האשה נאמנת לומר מראה כזה ראיתי ואיבדתיו, וכשהיא מצביעה לנו על דם טהור אנו סומכים על הדימוי שלה ומטהרים אותה לבעלה, ולא חוששים שמא טעתה בדימוי המראה. והגם שרוב הדמים טמאים, סומכים אנו על זיכרונה והדימוי שלה. ומזה לומד העין יצחק שכל שכן שיש לנו לסמוך בהתרת עגונה על שאומרת האשה שהאדם המצולם בתמונה אכן זה בעלה. ועוד הוסיף שגם יש מתחת ידי האשה תמונה שנעשית בחיי הבעל והאשה, וגם העדים אומרים שהתמנות דומות. והרי זה דומה למחלוקת הפוסקים (ראה בקצות החושן סימן סט ס"ק יב) לענין קיום שטרות על ידי דמיון, שמדמים את השטר הבא לפנינו לשטרות המקוימים כבר. וזה הוי קיום גמור מהתורה, אף להוציא ממון מהמוחזק. עיי"ש.
ומזה יש ללמוד לסמוך על זיהוי באמצעות הבינה המלאכותית, שכשם שסומכים על כוח הדימוי האנושי לגבי התמונה שאכן זה הבעל, כן מערכת הזיהוי מוזנת מאלפי תמונות של הבעל מהעבר, וכשהיא רואה את תמונת החלל היא אומרת, כזה ראיתי ואני מזהה. וכשהצעתי את הדברים בפני דיין אחד שליט"א אמר לי לדחות, שכל דברי העין יצחק הם בדרך של טביעות עין, שמזהים בתמונה את הפנים של הבעל כיחידה אחת. מה שאין כן בראיה ובהבחנה של הבינה המלאכותית, אין היא רואה פנים, אלא היא מפרקת את קלסתר הפנים, ומחשבת את המרחקים שבין נקודה לנקודה. ואולי בכהאי גוונא לא האמינה תורה. וזה אינו, שהרי העין יצחק דימה את נידון התמונה למחלוקת הפוסקים שהביא הקצות החושן (סימן סט ס"ק יב) לעניין קיום שטרות על ידי דימוי אותיות, שמדמים את האותיות שבשטר הבא לפנינו לשטרות המקוימים כבר, והוי קיום גמור מהתורה אף להוציא ממון. והרי חזינן למידי דקיום שטרות על ידי דימוי אותיות אינו נעשה בדרך של "טביעות עין", אלא בבחינה מכנית וטכנית גמורה, שבודקים קווים, תגים וצורות ספציפיות של אותיות בפרטיהן ובדקדוקיהן. כך לא גרעה הבינה המלאכותית מבדיקת קיום שטרות. והבן.
וכן מצינו לרבים מהפוסקים שכתבו לסמוך על דימוי בין שתי תמונות. כן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ד סימן כג, שם מתייחס לאותו מעשה שעליו דן העין יצחק), וכן כתב בשו"ת גבול יהודה (סימן לו), ובשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן ל אות ג), והניף עוד את ידו בספר מנחת פתים (דף ז ע"א), ובשו"ת אמרי דוד (סימן נח), ובשו"ת אבן יקרה (חלק א סימן יט), ובשו"ת מרחשת (חלק ב סימן ו). ובשו"ת הליכות אליהו (פיעשטיין סימן ט) כתב 'והנה הכרת איש על הפאטאגראפיע תמונה הוא דבר חדש שנתחדש בזמן האחרון לא שערוה הראשונים אמנם גאוני זמננו הסכימו לסמוך על זה בהיתר אשה הגאון רי"א בספר עין יצחק והגאון נצי"ב בספרו משיב דבר'. ובשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מה), ובשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן ג אות יט).
ובשו"ת לבושי מרדכי (מהדורה תניינא סימן ה) שם ענה לגאון המהר"ש ענגיל שהאריך בתשובה שנדפסה בשו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ז סימן ע) לומר שבהכרה ובדימוי בין תמונת ההרוג לתמונה אחרת אינה סימן מובהק אלא רק סימן אמצעי. והביא את דברי הקצות החושן (סימן מו ס"ק ח) שכתב שלא מועיל לקיים שטר על ידי דימוי חתימות של הלוה, משום שזה הוי רק סימן אמצעי, אך הנתיבות המשפט (שם) חלק על דבריו וסבר דהוא סימן מובהק, ואף מתירין עגונה על ידו. וכתב על זה הלבושי מרדכי 'והנה הדר"ג (הר"ש ענגיל) חושב הצורה הפוטורוגרפית לסימן אמצעי (לפי הקצוה"ח הנזכר) אבל בתמונה שהיא על פי הטבע שצורת בבואה שלה נקלטית בדיוק וניכרת יפה אף לילדים עדיף טפי'. עיי"ש.
דהיינו שפוסקי הדורות הגדירו את התמונה כהעתק מדויק של הטבע, והרי הAI לוקח את אותו הטבע, ומזקק ממנו נתונים שאינם משאירים מקום לספק האנושי.
וכן לפי מה שכתב המנחת פתים (שם) לסמוך על תמונה משום שאין לחוש שמא גם יש אדם אחר שדומה לאדם זה, שהרי לפי המבואר בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (לט ע"א) שאין אדם דומה לחברו במראה, וגם אם יימצא אדם הדומה לחברו, אין לנו לחוש למיעוט אחד מיני אלף, ואין זה מוציא מידי סימן מובהק. וכן כתב בשו"ת מהרי"ץ דושנסקי (סימן קכד). הרי שהבינה המלאכותית נותנת ל'אין אדם דומה לחברו', תוקף מתמטי הלכתי, שכן אחוז הטעות הסטטיסטי של הAI קטן בהרבה מאחוז הטעות של עין אנושית.
♦
ח.
מדין אומדא דמוכח
וכן דן הרב שם האם יש לסמוך על הבינה המלאכותית מדין אומדנא, שהרי קיימא לן שאזלינן בתר אומדנא, כמבואר בגמרא בבא בתרא (צג ע"א), ובעוד מקומות. אלא שבשו"ת המהרי"ק (שורש קכט) כתב לחלק - בין אומדנא שגוף המעשה המציאותי ידוע וברור לבית הדין, רק יש ספק מה היתה כוונתו ומחשבתו של האדם בעת שביצע את המעשה. כמו שמבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (קלב ע"א) באדם אדם ששמע שבנו מת במדינת הים, וכתב את כל נכסיו במתנה לאדם אחר, ולאחר מכן התברר שהשמועה היתה שקרית והבנים חי, ומבואר בגמרא שהמתנה מבוטלת משום שיש אומדנא שאילו האבא היה יודע שבנו חי לא היה מחלק את נכסיו לאדם זר. ושם המעשה גלוי לכל, רק בעצם האומדנא מפרשת אותו. ומבאר המהרי"ק שכאשר המעשה ברור, בירור הכוונה נחשב רק כ"גילוי מילתא", ולכן יש לאומדנא כוח מוחלט.אך יש סוג של אומדנא שעצם המעשה נעלם מן העין, ובעצם האומדנא באה כדי לברר לנו מה קרה. כמו, לדוגמא, הגמרא בבא בתרא (צג ע"א) לגבי שור שהיה רועה בשדה, ונמצא שור אחר הרוג בצדו. כשהשור החי ידוע כמועד ליגח, הרי שיש סבירות ואומדנא, שהוא השור שנגח והרג את השור השני, שלפי חכמים אין מוציאין ממון על פי אומדנא זו. והוא מבאר את הטעם משום שגוף המעשה לא נתברר אצל הדיינים, אי אפשר להשלים ולהמציא את העובדות שלא ראינו על ידי אומדנא, והתורה דורשת עדות ברורה על עצם המעשה.
ולפי החילוק העולה מדברי המהרי"ק, הרב בקובץ אסיא כתב שלא ניתן להגדיר את תוצאות הזיהוי של הבינה המלאכותית כאומדנא, משום שזיהוי אדם על ידי בינה מלאכותית בא לברר עובדה מציאותית מי האדם שלפנינו. ולפי זה כתב שאין להסתמך על הבינה המלאכותית.
אך יש לדחות, ואין הדברים דומים כלל, ואסביר. במקרה של השור, האומדנא מבוססת על נסיבות וסבירות (הוא נגחן, הוא היה שם, כנראה הוא הרג). אין לנו שום מידע על גוף השור ההרוג, שקושר אותו ישירות לשור הנוגח. לעומת זאת, בינה מלאכותית כמו זיהוי פנים היא לא מנחשת לפי נסיבות סביבתיות, אלא היא מנתחת את גוף האדם עצמו ומוצאת בו סימנים קבועים. בהלכה, בירור מציאות על פי סימנים מובהקים או "טביעות עין" הוא קביל לחלוטין (אפילו להתרת עגונה). לכן, הAI אינו "ממציא עובדות נעלמות" מתוך השערה, אלא חושף סימנים קיימים בגוף המעשה. ועוד, שהרי במהרי"ק מבואר שאומדנא חזקה מועילה אפילו לגלות את גוף המעשה. וברור שהבינה המלאכותית מגיעה לאחוזי דיוק של 99.9% ומעלה. כשרמת הוודאות המציאותית היא כמעט מוחלטת, היא יוצאת מגדר "אומדנא בעלמא" של סבירות, והופכת לבירור גמור. חז"ל לא אסרו אומדנא מציאותית כשהיא ברמת ודאות כזו.
♦
המורם מכל האמור
מערכת זיהוי פנים ודימות (CT) מבוססת בינה מלאכותית (AI) מהווה כלי הלכתי מוסמך, תקף ומעולה לצורך זיהוי חללים והתרת עגונות.
♦
בעניין הנ"ל - תשובת הגאון רבי שלמה מימון שליט"א
לכבוד אחי הגאון הגדול, הרב אברהם מימון שליט"א
מחבר הספרים דרך האתרים ורב דק"ק שערי תורה, החוקר ומברר הלכות לאמיתה של תורה, בהגיון צרוף ובריא, בכוח של תורה ויראה אמיתית, אשריך ואשרי חלקך.
קראתי את התשובה הארוכה שהשבת להרב הכותב בקובץ אסיא. מכיוון שכבר דיברנו על חלק גדול מהדברים, על כן לא אאריך לטעון טענות שכבר טענתי, רק אכתוב דברים חדשים שעדיין לא טענתי לכבודו. אכתוב בקיצור, כמו שאני נוהג.
♦
א. לא כל דבר שנוצר על ידי רוב – יש לו דין רוב
בראשית הדברים דנת על תוכנה של זיהוי פנים שנוצרה על ידי "צפייה" באלפי פנים והשוואת הפנים המושחתות אל המאגר. הכותב רצה לתת לזה דין רוב, וכבודו אמר שאין כאן דין רוב אלא דין בירור מציאות. ואני אומר, גם בלי זה, בוא נתבונן על ההיתר של חז"ל לזהות על פי טביעות עין. אם נרד לחקר העניין וננסה להבין כיצד נוצרה אותה טביעת עין, נבין שהדרך של האדם לייצר את אותה טביעת עין – עד לקביעה ודאית מצידו שזה פלוני ולא אחר – מבוססת על צפייה בהרבה פרצופים וקביעה של מה משותף ביניהם ומה שונה ביניהם.דוגמה: אם לכל בני האדם בעולם היה את אותו האף, הרי שלא היינו מסמנים את זה לעצמנו כסימן מזהה, ולא היינו מצרפים את זה לחישוב שלנו המוביל לטביעות עין. כיוון שאנחנו יודעים שיכולים להיות סוגי אף שונים, אנחנו מתחילים לאחסן כל מיני מאפיינים של אף ואז מגיעים למסקנה שזה האיש. עד כדי כך, שחז"ל קבעו שאם האף של האדם הושחת, כבר אי אפשר להסתמך על טביעות עין, מכיוון שהרבה מהסימנים של שאר חלקי הפנים משתמשים באף כנקודת ייחוס לשאר חלקי הפנים.
ולכן, ניתן להגיע למסקנה ברורה שגם אם היכולת של הבינה המלאכותית נוצרה על ידי התבוננות בהרבה פנים, אין זה אומר שנתייחס אל המסקנות שלה בתור רוב. וגם אם כן, הרי זו תהיה הוכחה שחכמים התירו רוב כזה בהיתר עגונות, שהרי התירו טביעות עין.
♦
ב. ההבחנה (השגויה לדעתי) בין רוב סטטיסטי לרוב של תורה
בהמשך כבודו כותב שרוב סטטיסטי אינו רוב של תורה, מכיוון שרוב של תורה לא מתייחס לכל מקרה, אלא רק למקרים שיש אפשרות לקשר ביניהם בכדי לברר. כדי שאבין ואפרט: מבחינת רוב של תורה, אנחנו לא יכולים לצרף כל מקרה לרוב, אלא רק רוב כזה שיש היגיון שנוצר מאותו דבר, לעומת רוב של סטטיסטיקה, שמצרף לקבוצת הרוב גם דברים שלא בטוח שנוצרו מאותה סיבה.והנה, במחילה, דבר זה לדעתי נובע מחוסר הבנה בסטטיסטיקה ומחוסר הבנה ברוב של תורה.
ראשית כל, חשוב להדגיש כי גם התורה מתייחסת בהרבה מקרים לרוב אף אם הפרטים לא נוצרו מאותה סיבה – כמו בדוגמה שכבודו מביא, שהיא בהמות טרפות. כפי שידוע לכבודו, יש 72 טרפיות, ולכן אי אפשר לומר שכל המקרים הובילו לאותו מקרה. אפילו אם נתייחס לאיברים שחובה לבדוק (כמו ריאות בבהמה לחלק מהפוסקים), הרי גם בריאה יש כמה סוגים של טרפיות, וגם אותן טרפיות לא נוצרו על ידי אותם מקרים. הרי פרה אחת שחיה בחברון ואוכלת חוטי חשמל במזג אוויר מסוים, אינה דומה במקריה לפרה שחיה בגואטמלה במרעה אינסופי וכו'.
גם אם נלך לרוב הבסיסי והיסודי ביותר, שהוא רוב בסנהדרין – אין שום חיוב שכל הסנהדרין המזכים או המחייבים יעשו זאת מאותה סיבה.
וכשנתבונן, נראה שכל מהותו של רוב היא לבטל את הסיבות שבגללן הדבר נוצר, ולהסתכל רק על המציאות שנוצרה בסוף. מכיוון שרוב עוזר לנו להכריע רק במצב בו אנחנו לא יודעים את התנאים שבהם גדלה הפרה (לדוגמה), לכן הרוב אומר לנו: בוא נניח שכל הפרות גדלו באותו מצב פחות או יותר, ובוא נניח שכל מי שגדל באותה צורה מגיע לאותן תוצאות גם אם יש לו מקרים שונים, ולכן אם התוצאות של רוב הפרות הן שהן אינן טרפות – בוא נניח שגם פרה זו אינה טרפה.
ובמה שהביא את דברי החזון איש – ראשית כל, אין לערבב בין רוב לחזקה. וגם אם תרצה ללכת על פי הסברא שחזקה היא מדין רוב, הנה בטרם שניכנס אל דברי החזון איש, כבר הכרעת שגם רובא דליתא קמן נחשב. שהרי החזקה המקורית נלמדת מנגעי בתים, בהם הכהן יוצא מהבית ורק אז מטמא אותו, למרות שיכול להיות שהנגע השתנה עד שהוא יצא; אך מכיוון שרוב הנגעים לא משתנים – חזקה שגם הוא לא השתנה. אם נסתכל על הסיבות בגללן נגע יכול להשתנות, נראה שהרבה סיבות יש לנגע להשתנות, החל מהמצב הרוחני של האדם ועד למזג האוויר ששורר במקום, ובכל זאת אנחנו נסמכים על רוב כזה.
ולעצם דברי החזון איש – לא הבנתי מה הכוונה "אף על פי שרוב מתי העיר מתו"? ואולי הכוונה שרוב האנשים בעיר הזו מתים בגיל כזה? הנה, דבר זה לא ברור לי כלל, שהרי הגמרא בפירוש מתייחסת לרוב זה ומכריעה שזקן שהגיע לגבורות אין לו חזקת חיים ומחשיבים אותו כמו גוסס, שרוב גוססים למיתה – היינו שגם רוב הזקנים בגיל הזה מתים. ורק מי שכבר הפליג – שרוב המפליגים כבר אי אפשר לייחס אותם לרוב האנשים, אחרי שהם הוכיחו שהם לא מהרוב – צריך להתייחס אליהם בנפרד, ונפלאו מני דבריהם עד למאוד.
♦
ג. דיון על הסתברות
קודם שאדם נכנס לברר סוגיה הלכתית שכרוכה במציאות, עליו ללמוד באופן מובהק את המציאות, עד כדי כך שהתורה התירה ללמוד כישוף ועבודה זרה בכדי שיהיה אפשר להכריע בהלכה.הסתברות היא מדד סטטיסטי שמנסה לקבוע מה יקרה על סמך מה שקרה. כלומר, יש פעולה אחת שיכולה לגרום למספר תוצאות, ועל פי המדד הזה אני מנסה להבין מה הסיכון שיש לי בהתאם למקרים שקרו בעבר.
דוגמה: אני מטיל מטבע, הוא יכול ליפול על אחד משני צדדים. עכשיו אני רוצה לדעת אם שווה לי להתערב עם בן אדם שהמטבע ייפול על צד מסוים. בכדי להעריך את הסיכון הזה (כמובן שהמדד הזה עוסק בדברים הרבה יותר מורכבים), נמצא שלמדד ההסתברות אין שום קשר לדיני רוב ולשאלות שדין רוב מתעסק איתם.
הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא מה קורה אם קרה מקרה מסוים ואנחנו לא יודעים מה התוצאה שלו – האם מסתכלים על רוב המקרים שקרו בעבר במציאות זו או לא.
וכשאני מתבונן בתורה, אני רואה שהיא מתייחסת להסתברות זו. שהרי בנפל לבור של נחשים, אף על פי שלא ראיתי בפירוש שהוא מת, אני אומר: מכיוון שרוב המקרים בהם אדם נופל למקום כזה הוא מת, לכן אני מכריע שגם הוא מת. הרי שחכמים לקחו הסתברות והשתמשו בה.
ממני אחיך הצעיר הדורש שלומך כל הימים
שלמה מימון
♦ ♦ ♦
דינא דבר מצרא כשהמוכר בחו"ל♦ גדר תקנת שליחותיהו♦ נהג שנתן רשות למי שלא למד נהיגה לנהוג ברכבו והזיקו♦ בעניין החזקת כלב באזור שאינו מקובל להחזיקו וגורם לנזקי שכנים