האם מותר לדחות חתונה עקב המלחמה?

שאלה
בע"ה ו' ניסן התשפ"ו
נשאלתי בחתן שהיה צריך להינשא בתאריך שנקבע, ולפתע נפרצה מלחמת 'שאגת הארי', ומכיוון שהיו שיגורי טילים מאיראן לרחבי הארץ, אסר פיקוד העורף על התקהלויות של ריבוי אנשים. כמו כן, נאסר לקיים חתונות באולמי שמחות שאין בהם ממ"ד תיקני. והותרה התקהלות רק של חמישים אנשים, ובתנאי שיש בסמיכות ממ"ד תיקני.
והחתן נפשו בשאלתו, האם לקיים חתונה מצומצמת בזמנה? שמא ראוי לדחות את החתונה לימים שקטים יותר? והמשפחות גם הן נבוכות, האם ראוי לדחות ולקיים חתונה ברוב עם, עם רוב הדר ופאר, או שמא יש לקיים את החתונה בזמנה בצמצום?
מה יותר ראוי לעשות?
♦
תשובה

א. אין דוחים קיום מצוות

נאמר בתורה "ושמרתם את המצות" (שמות י"ב י"ז). ודרשו חז"ל במכילתא (שם) "אמר רב יאשיה, אל תקרא ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". וכן מובא בגמ' בפסחים (דף ד' ע"א) "תניא כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצוות שנאמר 'וישכם אברהם בבקר' (בראשית כ"ב ג')". וכן מובא בגמ' ביומא (דף ל"ג ע"א) "דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצוות". ופירש רש"י (שם ד"ה אין מעבירין) "הפוגע במצווה לא יעבור ממנה ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות, לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן". וכן מובא בגמ' בר"ה (דף ל"ב ע"ב) דהטעם שאומרים את ההלל ביו"ט ובר"ח בתפילת שחרית ולא בתפילת מוסף הוא "משום דזריזין מקדימין למצוות". וכן מוכח בגמ' ביבמות (דף ל"ט ע"א) ש"כל שיהויי מצוה לא משהינן".
ואם בכל מצווה נאמר שאין להשהותה ולדחותה, ואדרבה יש להזדרז לקיימה כמה שיותר מהר, כ"ש במצווה רבה של פרו ורבו, ש"היא מצווה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם" (חינוך מצווה א'), שיש להזדרז בקיומה. ולכן אדם שקבע את חתונתו בזמן מסויים, אין ראוי לדחות את החתונה למועד מאוחר יותר. וזה נאמר על כל אדם מישראל.
ברור הוא, שבהלכה זו חינכו אותנו חז"ל לקיים את הפסוק "חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותיך" (תהילים קי"ט ס'), ולהיות זריזים בקיום המצוות ולעשותן ברגע שאפשרי לקיימן, בכדי להראות את היחס החיובי של ישראל לאהבת המצוות - שבכך שמקיימים אותן בזריזות, זה מראה על יחס של שמחה בקיום המצווה, ולא כמעמסה שאדם מקיים בלית ברירה.
אולם, בנידון דידן, החתן רצה לקיים את החתונה כדבעי, ומחמת המלחמה נבצר ממנו לקיימה במקום שתכנן. וקשה מאד לקיים חתונה מהיום למחר (או לעוד ימים מספר) עם כל ההכנות, ושמא ייחשב מקרה זה לאונס, שבכה"ג יכול הוא לדחותה?
אעפ"כ, מצינו בספר שלחן העזר (סי' ד' סעיף ה' ס"ק א') וז"ל "עיין בספר ליקוטי שושנים אות ע"ב דלא יעבור מזמן החתונה הכתוב בהתנאים". וכן כתב רבי פנחס מקוריץ זצ"ל (הובא בספר אמרי פנחס, עניינים שונים אות פ"ה). וכן כתב רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל (בעל התניא) באגרת וז"ל: "הנה אמת נכון הדבר והוא קבלה בידינו מרבותינו קדושי עליון נ"ע שלא לבטל השידוך בעבור שום דררא דממונא ויש חשש סכנה בזה ח"ו, וגם שלא לאחר עוד זמן הנשואין ח"ו. כ"ד המודיעו נאמנה כו' (הובא בספר מאה שערים אגרת י"ג)". וכן כתב האדמו"ר מלובביץ זצ"ל בספר שערי הלכה ומנהג (אבן העזר עמ' צ"ו). ומן הסתם במקרים הנ"ל היו סיבות טובות לדחות את החתונה, ואעפ"כ הקפידו אותם גדולים לא לדחות את החתונה.
וכן מצינו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קס"ט) שאין לשנות את מועד החתונה אף כאשר אחד מהורי בני הזוג יושבים שבעה על אחד מהוריהם, ולא יכלו לחזות זאת מראש. ואף שהדבר גורם לעגמת נפש גדולה לזוג, שבימי שמחתם אחד מההורים יושב שבעה, כתב האג"מ (שם) שכיוון ש"מחוייב הוא בפו"ר אין להם לדחות החתונה אפילו לזמן קצר בשביל האב והאם" עי"ש. רואים שהבין האג"מ, שדחיית קיום החתונה מהזמן שנקבע, הרי היא דחיית מצוות עשה, ואין לדחותה אפילו לזמן קצר^[1].
ונראה שחכמים לימדו אותנו מוסר השכל בסדר העדיפויות בענייני מצוות. לאמור, על האדם לדעת מה העיקר ומה הטפל. מצוות הנישואין הוי מצווה רבה, והיא העיקר. לעומת זאת, כמות המוזמנים, סוג האולם, התפאורה וכיוצ"ב, ואפי' מצבם העגום של הורי החתן או הכלה (כגון שהם יושבים שבעה ל"ע), הרי הם טפלים. ולכתחילה אין סיבה שבגללם נדחה את מצוות הנישואין, דהוי מצווה רבה.
♦

ב. דחיית מצווה בכדי לקיימה בהידור רב יותר

שמא תאמר, והרי מצווה הנוהגת ברוב עם ובמקום מכובד ונאה הרי זה מנויי מצווה, ואולי בנידון דידן, כגון שפרצה מלחמה ונאסרה התקהלות המונית, זו סיבה לדחות את הנישואין לזמן שיוכל לקיימם בהידור ובהתנאות יתירה. על כך כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתע"ח) וז"ל: "כתיב (תהלים קיט ס) 'חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך' לא יעכב אדם את המצווה בעבור זה שאמרה תורה (שמות ט"ו ב') 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וספר תורה נאה. שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבוא לידי טלית יפה מאוד, אלא יקנה מיד טלית אע"פ שאינה יפה כל כך. וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע בדוקא לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא בא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אע"פ שאינו כותב יפה כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך". הרי שהוא הכריע ש'זריזין מקדימין למצוות' גובר על קיום המצווה באיחור, למרות שתתקיים בצורה מהודרת יותר. וכן כתב השערי תשובה (או"ח סי' רכ"ט ס"ק ב') בשם החיד"א בספרו מחזיק ברכה, דמוכח מהגמ' ר"ה (דף ל"ב ע"ב) שטעם של 'זריזין מקדימין' גובר על טעם של 'ברוב עם', ולכן העדיף לברך את ברכת החמה בהנץ החמה, ולא להמתין לברך באסיפת עם.
אולם בשו"ת תרומת הדשן (סי' ל"ה) נשאל האם להמתין בברכת קידוש הלבנה עד מוצ"ש, כשהוא לבוש בגדים מכובדים, או לאומרה מיד בימי החול מדין זריזין מקדימין, והשיב שיש לחלק: במקרה שאם ידחה את קידוש הלבנה למוצ"ש יש חשש שיהיה מעונן ויפסיד את המצווה – אז לא ידחה, ויאמר אותה ביום חול, אך אם מוצ"ש הוא בתחילת החודש, כגון ז' או ח' בחודש, שאפי' אם יהיה מעונן במוצ"ש עדיין יישאר זמן לברך עד ט"ו בחודש – בכה"ג יפה להמתין עד מוצ"ש.
והביא תרומת הדשן ראיה מהמשנה ביבמות (דף ל"ט ע"א): "מצוה בגדול ליבם. לא רצה (הגדול) מהלכין על כל (שאר) האחין. לא רצו, חוזרין אצל גדול ואומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם. תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדינת הים או חרש שוטה, אין שומעין לו, אלא אומרים לו עליך המצווה או חלוץ או ייבם".
מבואר במשנה, שאם הגדול אינו רוצה לייבם ולחלוץ ומבקש לחכות לאח הקטן שיגדל ואולי ייבם, וכן כאשר האח הגדול מבין האחרים שלפנינו טוען שיש אח גדול יותר במדינת הים, ומבקש לחכות שמא יבוא וייבם או יחלוץ, וכן כאשר הוא מבקש לחכות לאח החרש או שוטה שמא יבריאו ואולי ייבמו – אין שומעין לו, אלא אומרים לו - עליך המצווה, או חלוץ או ייבם.
ובגמ' (שם) נאמר: "איתמר ביאת קטן וחליצת גדול" כלומר הקטן מוכן לייבם והגדול לחלוץ מי קודם? "פליגי בה ר' יוחנן וריב"ל: חד אמר ביאת קטן עדיפא, וחד אמר חליצת גדול עדיפא." מאן דאמר שביאת קטן עדיפא – זה מפני דמצווה לכתחילה ביבום. ומ"ד שחליצת גדול עדיפה – משום דמצווה בגדול. ובמקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא.
ומקשה הגמ' על מאן דאמר שייבום האח הקטן עדיף מחליצת האח הגדול – "תנן: תלה בקטן עד שיגדיל, אין שומעין לו". כלומר, אם הגדול שבאחים לא רוצה לייבם ולא לחלוץ ומבקש לחכות לאח הקטן עד שיגדיל שמא יסכים לייבם – אין שומעין לו. "ואי ביאת קטן עדיפא (מחליצת גדול) אמאי אין שומעין לו? נינטר דלמא גדיל ומייבם?" הלא ראוי שנמתין שמא יגדל הקטן וייבם, שהרי ייבום הקטן מהודר יותר מחליצת הגדול?
ומקשה הגמ': "ולטעמיך (לפי שיטתך, דיש לעשות בהידור ולכן יש להמתין) בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו (להמתין אלא כופין אותו לחלוץ) אמאי? נינטר דלמא אתי וחליץ? (הלא ראוי שנמתין לו שמא יבוא האח הגדול ויחלוץ, שהרי חליצתו מובחרת מחליצת האח שלפנינו, כי הוא גדול יותר) אלא כל שהויי מצוה לא משהינן." דהיינו, אין משהים קיום מצווה להמתין לקיומה באופן מובחר יותר. ולכן אם נמצא לפנינו אח היכול לחלוץ, לא נמתין עד שיהא אח צעיר יותר ראוי ליבם, אפי' אם ייבום אח צעיר עדיף מחליצת אח גדול – כי לא משהין מצווה. כלומר: הזריזות במצווה עדיפה על פני ההידור בה.
אלא שכתב בשו"ת תה"ד (שם) "ומ"מ מוכח התם, דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצווה אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא. ותדע דאמאי נקט תנא "ובגדול עד שיבוא ממדינת הים"? ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינן? אלא דווקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבוא ממדינת הים לא משהינן, משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדינת לעולם ממדינת הים, ותעבור המצווה, המצווה, להך לא משהינן, אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן. וה"ה בנידון דידן".
ולכן הסיק תרומת הדשן, שכאשר בין מוצ"ש לסוף זמן קידוש לבנה ישנם כמה לילות להשלים ולקדש את הלבנה, במקרה שבמוצ"ש יהיה מעונן – ראוי לדחות את קידוש הלבנה למוצ"ש, משום הידור מצווה. מוכח מהכא שהידור עדיף על זריזין מקדימים למצוות, כל זמן שההמתנה לא עלולה להביא לביטול מוחלט של המצווה.
וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' תכ"ו ס"ב) "אין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובגדיו נאים". והוסיף הרמ"א (שם) "ודווקא אם ליל מוצ"ש הוא קודם י' בחודש אז ממתינין עד מוצ"ש, אבל אם הוא אח"כ אין ממתינין עד מוצ"ש שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן. וכשמקדשין אותה בחול יש ללבוש בגדים נאים".
אמנם תרומת הדשן לא הזכיר את מוצ"ש כהידור משום 'רוב עם', אלא רק כהידור מפני שהוא מבושם ולבוש בגדים נאים של שבת. והביאור הלכה (שם ד"ה אלא) כתב שמדינא מותר לקדש אפי' ביחידי, וכ"ש דלא בעינן עשרה, מ"מ לכתחילה מצווה לעשותה ברוב עם כי 'ברוב עם הדרת מלך' (משלי י"ד כ"ח). ולכן הסיק "אם יודע שיזדמן לו לברך בעשרה לאחר איזה ימים, עד ליל עשירי, צריך להמתין ויותר לא, וכמו שכתב בהג"ה לעניין מוצ"ש".
ומדבריו מוכח שאם יש מספיק ימים לברכת הלבנה, יש עניין לדחותה למוצ"ש גם מפני 'רוב עם הדרת מלך', בנוסף לטעמים שהביא השו"ע בעניין מבושם ובגדים נאים. וכנראה שבזמן השו"ע והרמ"א מספר המתפללים בחול ובמוצ"ש היה זהה, ולכן לא כתבו זאת כסיבה נוספת לדחות המצווה למוצ"ש, וה"ה שתה"ד לא כתב זאת כהנ"ל. אך אה"נ, אם כיום בבית הכנסת במוצ"ש יש כמות גדולה יותר של מתפללים, הרי שזו סיבה נוספת לדחות את ברכת הלבנה למוצ"ש.
ואם כדברינו, א"כ כשם שמצוות קידוש לבנה נדחית למוצ"ש משום 'ברוב עם', הוא הדין בשאר המצוות, ש'רוב עם' עדיף על הזריזות במצווה. אלא שאז קשה מהגמ' בר"ה הנ"ל, שמשמע ממנה שזריזין מקדימין למצוות גובר על 'רוב עם'?
ונראה לתרץ, דבגמ' בר"ה אין זו ודאות שבתפילת מוסף יהיו יותר אנשים מבשחרית, ולפעמים מצוי שיבואו יותר אך אינו ודאי. ולכן אין לדחות זריזין מקדימין משום ספק 'רוב עם הדרת מלך'. אבל כשברור שיהיה רוב עם לעומת מעט מזעיר, מסתבר שיש להמתין.
וכן תירץ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ד) דבגמ' ביבמות אין לחכות לגדול עד שיבוא ממדינת הים כיוון דהוא על הספק שמא יגיע ממדינת הים, אך אין זה ודאי.
ועוד תירץ בשבו"י, דביבמה משום עיגון לא חשו להידור ולא משהים את המצווה: "כי הרבה חששו חז"ל לתקנת עגונות ואפשר דגם זה נכלל בלשון הש"ס שהוי מצוה לא משהינן". וסברת העיגון מובאת בנימוק"י על הגמ' ביבמות (שם). וכתב השבו"י (שם) דהדוחה מצווה בשביל לעשותה בהידור רב יותר "אז מותר לו לשהות אפי' זמן מרובה כל שודאי לו שיבוא לידו מצווה מן המובחר, דזה ג"כ זריז ועומד הוא ועומד הוא לעשות מצוה מן המובחר ומחשבתו הטובה מצרף למעשה" א"כ אדרבה, זהו זריז למצווה, כי כשדוחה בגלל הידור ודאי הרי הוא זריז ועומד.
ואכן המאירי כתב בגמ' ביומא (דף כ"ח ע"א) שאמרה כל היום כשר למילה "ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן. ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר". ולדברי השבו"י ניחא, דהדוחה מצווה בכדי לעשותה בהידור רב יותר, אינו מתרשל במצווה, אלא אדרבה זריז לעשות את המצווה מן המובחר.
והביא השבו"י ראיה נוספת מהגמ' ביומא (דף ו' ע"ב), שם מובאת מחלוקת האם טומאת מת בציבור הותרה או דחויה. והגמ' מבארת "היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כו"ע לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי [כלומר, במקום שבאותו בית אב יש כהנים טהורים וטמאים, פשיטא שיעבדו הטהורים]. כי פליגי, לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא [כשכל הכהנים בבית האב טמאים, וצריכים להביא מבית אב אחר]. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור ולא מהדרינן, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומהדרינן". ולכן מחזרים אחרי כהנים טהורים מבית אב אחר, מכיוון שלכתחילה יש לעשות בטהרה. ומכאן מוכיח השבו"י שאע"פ שלמצוא כהן טהור ממשמרת אחרת יש בזה שיהוי מצווה, אעפ"כ, כדי לעשות מצווה מן המובחר ביתר הידור משהין את המצווה.
וכן הביא השבו"י ראיה מהגמ' סנהדרין (י"ב ע"ב) דמפני גדיים וטלאים וגוזלות שלא פירחו הרי זה מצטרף לסעד בכדי לעבר את השנה, ואע"פ שיכולים להביא כשהם קטנים, שכשרים, "אלא ודאי דמצווה מן המובחר עדיף ומאחרינן כל קביעות המועדים בשביל זה".
ואם נכונים דבריו, שמפני הידור מצווה מותר לדחות את המצווה, כיצד נבאר את ספר חסידים לעיל, שכתב ש'זריזין מקדימים למצוות' גובר על הידור מצווה נדחית?
ונראה לתרץ את ספר חסידים (לעיל) שכתב לא לדחות מצווה משום הידור, דהתם ס"ת וציצית הרי זו מצווה מתמשכת (שאף כתיבת ס"ת עניינה בכדי ללמוד בה), ואינה נגמרת במעשה מסוים, ולכן יש לעשותה מיד ולא לחכות לעשותה ביותר הידור. משא"כ במצווה של מעשה, אם ע"י שיהוי ודאי יקיים המצווה ביותר הידור, ישהה, כי המצווה היא בעשייה חד פעמית.
ולכן הסיק השבו"י (שם) שאדם שהביאו לו ד' מינים לא מהודרים בשעת הלל, והוא יודע בוודאות שהוא יקבל מאוחר יותר ד' מינים מהודרים – יש לו להמתין על המצווה מן המובחר.
וראיתי במנחת אשר (בראשית עמ' קנ"ג) דמביא את המג"א בספרו זית רענן על התורה, שכותב שאברהם מל בצהרי היום כדי לפרסם את הדבר, ומדוע לא חש לזריזין מקדימין למצוות? אלא מוכח, שהמצווה כשתיעשה בהידור רב יותר דוחה את 'זריזין מקדימין למצוות'. ובמילתו של אברהם הוא עשה בצהרי היום לקדש שם שמים ברבים ולהראות שאינו מתיירא מן הגויים ולא בוש מן הליצנים ושש ושמח לקיים מצוות ה' (כמובא ברש"י בראשית י"ז כ"ג)^[2]. וכן כתב התורה-תמימה (שמות פרק י"ב, י"ז) על הפסוק "ושמרתם את המצות" – אל תקרא ושמרתם את המצות אלא את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כן אין מחמיצין את המצווה "אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא) וכתב שאברהם נשתהה במילה כדי לפרסם הדבר.
ואכן בהלכות ברכת הלבנה (סי' תכ"ו ס"ק י"ג), על דברי השו"ע שכתב שאין מברכין על הלבנה עד שיעברו שבעה ימים, כתב המג"א בשם הלבוש: "אם חל מוצאי שבת קודם ז' ימים סומכים על רבינו יונה ומקדשין אחר ג' מפני שהוא מוצאי שבת וגם מפני שהציבור מקובצין וברוב עם הדרת מלך וכ"כ הב"ח" עיי"ש. ונראה לומר שכפי שכתב המג"א להקדים את ברכת הלבנה למוצ"ש מפני שיש בכך הידור מצווה (מבושם ובגדיו נאים), וכן מפני רוב עם הדרת מלך, נראה לומר דה"ה ההיפך, שיש עניין לדחות למוצ"ש כשז' חל באמצע השבוע, מצד ההידור של מבושם ובגדיו נאים וכן מצד רוב עם הדרת מלך. וכפסק השבו"י הנ"ל.
ועיין עוד בספרנו שו"ת מבשן אשיב (ח"ב סי' ט') שהארכנו בנושא.
♦

ג. טעמים מדוע לא ראוי לדחות את החתונה גם במקום שהדחיה תתקיים ביתר הידור

ומכל הדברים הנ"ל, נראה שבנידון דידן ראוי לא לאחר את החתונה, ולקיים אותה אף בתנאים יותר מצומצמים, מהטעמים כדלקמן:
א. מצינו שעורכים חופת נדה למרות כל עגמת הנפש הכרוכה בדבר, שאינו יכול להתייחד עמה, והוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים (עיין כתובות דף ד' ע"א ועוד), וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קצ"ב ד' וכן באה"ע סי' ס"א סעיף ב' ובנו"כ שם). ולמרות שלכתחילה היה ראוי לחכות ולא להינשא עד שתטהר, לחוש לדעת הרמב"ם, דס"ל דחופת נדה לא הוי חופה, מ"מ מנהג העולם לסמוך על דעת הרא"ש דהוי חופה. ופסק הרמ"א (אה"ע שם) שעכשיו המנהג הוא שלא לדקדק ואין ממתינין אלא עושים חופת נדה. ופוק חזי מאי עמא דבר. הכל מקיימים את החופה גם אם הכלה פרסה נדה. הרי מפורש שהקפידו לא לדחות את מועד החתונה.
ועיין גמ' כתובות דף ג' ע"ב שמצינו שאפילו במצב שמת אביו של חתן או אמה של כלה, ממש לפני החופה, כשעדיין לא קברו את המת ולא חלה האבילות, מבואר בגמ' שלא דוחים החתונה. והטעם הוא משום הפסד ממון, והחשש שלא יהיה מי שידאג להם אח"כ, כי הנוהג היה שאביו של החתן דואג לצרכי הסעודה ואמה של הכלה דואגת לתכשיטיה וקישוטיה. אמנם כיום כתבו הפוסקים שבזמננו שכיח ששאר קרובים מטריחים את עצמם ומכינים צרכי סעודה ותכשיטין לכלה, ולכן בכל עניין נוהגת אבלות תחילה (עיין נקודות הכסף יו"ד סי' שמ"ב שו"ת חת"ס יו"ד סי' שמ"ח ועוד) ויל"ע.
ב. בשו"ת תה"ד (הובא לעיל) כתב, שאם "ראוי להסתפק שתעבור המצווה אז לא משהינן לה" למצווה. וכבר ראינו במלחמה הקודמת ('עם כלביא') משפחה מפורסמת שדחתה את חתונת בנה, ובסופו השידוך התבטל ולא קוימה החתונה גם לאחר זמן. ואף שבד"כ זהו חשש רחוק, מ"מ ראוי לחשוש לכך.
ודבר זה למדנו מרבנו הרמ"א (הובא בשו"ת הרמ"א סי' קכ"ה) שערך קידושין ליתומה לאחר כניסת השבת, וזה תיאור המעשה:
"איש היה בארץ ותם הכסף ממנו ושדך בתו גדולה לבן זוגה הראוי לה. ויהי בימי שידוכיה, אשר ארך הזמן עד כניסתה לחופה הלך האב לעולמו והניח חיים לכל ישראל, ונשארה הבת שכולה וגלמודה אין לה אב ואם כי אם קרובים נעשו לה רחוקים והעלימו עיניהם ממנה, זולתי גואל אחד אחי אמה אשר הכניסה לביתו כי אין לה גואל קרוב ממנו. והיה כאשר באה בימים זמן נישואיה אשר היה ראוי לטבוח טבח והכן צרכי החופה, לא ראתה שום תמונת הנדוניא ושאר צרכים, זולתי קול אחד הבא לה שתטבול ותכין עצמה לחתונה כי יהיה לה הנדוניא. והבתולה הנ"ל עשתה כאשר צוו עליה נשים השכינות ושמעה לקולם, גם כיסו אותה ביום ו' בהינומא כדרך הבתולות. וכאשר נטו צללי ערב וכמעט קדש היום, שהיו לקרוביה ליתן הנדוניא קמצו ידיהם וחסרו ממתנת ידם הראוי להם, והיה נחסר מן הנדוניא כמעט שליש הנדוניא".
והרמ"א האריך בתשובתו וביסס את דבריו, וסיים את תשובתו "גם החתן נסוג אחור ולא רצה בשום אופן לכנסה ולא שת לבו לכל הדברים אשר דברו אליו מנהיגי העיר, שלא לבייש בת ישראל מכח כסף נמאס. ולא אבה שמוע רק כפתן חרש אטם אזנו ולא שמע לקול מלחשים, ולא קול גערת חכם תנידנו. וע"י זה נמשך הזמן מכח קטטות ומריבות, כדרך שאמרו לית כתובה דלית בה תיגרא והצליח מעשה שטן עד שהגיע הזמן הנ"ל שהשוו עצמן ונתרצה החתן ליכנס לחופה, ושלא לבייש בת ישראל הגונה קמתי וסדרתי הקידושין בזמן הנ"ל. ומה לי להאריך פוק חזי מה עמא דבר בכל מקום, ובפרט בעירנו אשר יש בה קיבוץ עם ת"ל ולפעמים עושים ה' או ו' חופות ביום אחד ונמשכים עד הלילה ואין פוצה פה ומצפצף. ומה לי בתחילת הלילה או שעה או ב' בלילה, דאין לחלק בין קבלו שבת בענין ברכו או לא דאין תלוי בקבלתם להקל, דשבת מעצמו קבעה משחשיכה כדאיתא פרק ערבי פסחים לענין קדוש ומעשר. אלא האמת שצורך השעה מביא להקל בדברים אלו שאינן אלא איסור דרבנן, ובמקום הדחק לא גזרו. ובהא נחיתנא ובהא סליקנא, דודאי יש להחמיר להיות זריזין קודם השבת שלא יבוא לידי כך. אבל אם כבר נעשה מה שאפשר לעשות ונטרפה השעה עד שחשיכה, ויש לחוש לפירוד הזיווג או לביוש הבתולה וכיוצא בזה, הסומך להקל לא הפסיד, ויתענג לשלום בעונג שבת אח"כ. ויכולה המצוה לכפר עליו אם כוונתו לש"ש, ושלום. נאום משה בן לא"א מורי ה"ר ישראל זצלה"ה, נקרא משה איסרלש מקראקא" (שו"ת הרמ"א סי' קכ"ה).
הרי מפורש שהתיר הרמ"א איסור דרבנן בכדי לא לבייש את הכלה, ובפרט ש"יש לחוש לפירוד הזיווג". וכן פסק הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' של"ט סעיף ד'). ואם התיר הרמ"א איסור דרבנן מחשש פירוד הזיווג, כ"ש שאין ראוי לדחות חתונה, מחשש לפירוד הזיווג.
ג. בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ד) תירץ בתירוץ הראשון שאם הדחיה אינה ודאית שתהיה ברוב עם, אלא זה ספק, אין לדחות זריזין מקדימין משום ספק 'רוב עם הדרת מלך', אבל כשברור שיהיה רוב עם לעומת מעט מזעיר מסתבר שיש להמתין. ונראה שדחיית חתונה בזמן מלחמה, עדיין נחשבת לספק, שהרי לא ידוע כמה זמן תימשך המלחמה, ולפעמים יכולה מלחמה להימשך חודשים רבים.
ד. לעיל בשו"ת שבות יעקב (הובא לעיל) תירץ בתירוץ השני דהדוחה מצווה בשביל לעשותה בהידור רב יותר "אז מותר לו לשהות אפי' זמן מרובה כל שודאי לו שיבוא לידו מצווה מן המובחר, דזה ג"כ זריז ועומד הוא ועומד הוא לעשות מצוה מן המובחר ומחשבתו הטובה מצרף למעשה". א"כ אדרבה זהו זריז למצווה, כי כשדוחה בגלל הידור ודאי, הרי הוא זריז ועומד. אך במה דברים אמורים? זהו דווקא במצווה שיש לה שיעור והיא תתקיים בעשיה, והשאלה היא רק אם לקיימה מיד או לדחות את קיומה. אך במצוות מתמשכות, שקיומן לא מסתיים במעשה חד פעמי, כל דחיה הרי היא ממעטת מהמצווה. וכ"כ הרמב"ם (הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ב') "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה". למרות שמן הסתם הוא יינשא בעתיד. ולכן כתב ספר חסידים שאין ראוי לדחות את מצוות הציצית לזמן שיקבל טלית נאה יותר, כי בכל יום שעובר הוא הפסיד מהמצווה, כי מצוות ציצית מתקיימת בכל יום ובמשך כל היום. וה"ה במצוות הנישואין, שהיא מצווה מתמשכת מיום נשואיו ואילך. וככל שדוחה את נישואיו, הוא ממעט במצווה ואף יכולות להתמעט כתוצאה מדחייה זו, מצוות הפריה ורביה, או מצוות 'לערב אל תנח ידיך'. אמנם התירו חכמים לדחות מצווה זו לצורך לימוד תורה (רמב"ם שם), אך זה במצווה רבה כת"ת, השקולה כנגד כל מצוות התורה, ובפרט שההיתר הוא בגלל 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה', שאם לא ידחה את מצוות הנישואין יתמעט הת"ת. משא"כ בדחייה לצורך ריבוי אורחים וכיוצ"ב, לא נראה שזו סיבה מוצדקת לדחות מצווה כה גדולה.
ה. במקרה דנן יש סיבות רבות מדוע לא לדחות את החתונה, שהרי בגמ' יבמות (דף ס"ב ע"ב) מובא "א"ר תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא חומה, בלא שלום". ומשמע שהאשה הרי היא חומה לאדם שלא יחטא. וכן משמע ברמב"ם שהאיסור הוא משום הרהור, כמ"ש "וכן מצות חכמים היא שלא ישב איש בלא אשה, שלא יבא לידי הרהור" (הל' אישות פרק ט"ו הלכה ט"ז). וכ"כ הריטב"א (שם דף ס"א ע"ב) "אסור לעמוד בלא אשה. פי' משום הרהור". וכ"כ הראב"ד (השגות על הרז"ה ביבמות דף י"ט ע"ב מדפי הרי"ף): "אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור, שמא יבא לידי הרהור עבירה". וכ"כ בנימוקי יוסף (שם דף י"ט ע"ב מדפי הרי"ף) וכן כתב בלבוש (סימן א' סעיף ח') וכ"כ הערוה"ש (סי' א' סעיף ז').
והנה ידוע, שתקופת ה'אירוסין' יכולה להיות תקופה לא פשוטה, ובפרט אם היא מתמשכת. וכבר אמרו חז"ל עה"פ "תוחלת ממושכה מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה" (משלי י"ג י"ב) "תוחלת ממושכה מחלה לב – זה המארס אשה ונוטלה לאחר זמן, ועץ חיים תאוה באה – זה המארס אשה ונוטלה לאלתר" (ילקוט שמעוני משלי תתק"נ). אמנם שם במדרש מדובר באירוסין ממש, כלומר קידושין, ולא ב'וורט', המכונה כיום בשם 'אירוסין', מ"מ דון מיניה. וודאי שתקופת השידוכין בימינו יכולה להיות מאתגרת מאוד בהתמודדויות שונות, כאי הבנות, התלבטויות, אכזבות, חרטות, יצרים וכיוצ"ב, ולכן החשש להיכשל באיסורים גדול יותר.
וידוע ומפורסם, שגדולי הדורות התריעו מאד על קיצור תקופה זו, וההשתדלות במיעוט פגישות ואורכן. והתירו רק לצורך בכדי שישיגו את מטרתן ויתקרבו במידה הנכונה לקראת הנישואין. וע"כ בוודאי שצריך להשתדל מאוד שלא להאריך מצב זה.
ואם בדורות עברו כתבו כן, כ"ש בדור יתום כבדורנו, שהפרצה בו רבה, וככל שמקדים את נשואיו הרי שהוא שמור יותר. על כן אין לדחות את הנישואין, אף מפני הידור, במקום שיש חשש לעבירה כתוצאה מהדחיה.
♦

ד. האם ראוי לקיים חתונה בזמן מלחמה?

והיו שרצו לטעון שלכאורה בזמן מלחמה אין ראוי לקיים חתונות של שמחה, שהרי האומה שרויה בצער, ויש ל"ע הרוגים (מהלוחמים ומהאזרחים) וכן פצועים רבים, וכיצד שייך לשמוח בזמן שאחרים שרויים באבל ובצער?
והיו שרצו לבסס את טענתם על דברי הגמ' בנדה (דף ל"א ע"א) "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" ומשמע שיש להזדהות עם מצבם של העצבים (ועיין בספרנו באר ראי ויקרא עמ' 115-125, שהארכנו בעניין).
אך נראה לומר שאדרבה, יש לנו לקיים שמחות בימי מלחמה ולא לדחותן. שהרי כל רצונם של אויבנו הוא להשבית את שמחותנו ושלא נינשא ושלא נקים בתים בעם ישראל. ולכן הנקמה הגדולה ביותר היא, שאדרבה, אנו נמשיך לקיים שמחות, נבנה בתים בעמ"י, ביתר שאת וביתר עוז.
ונראה להביא ביסוס לדברנו ממסכת שמחות (פרק י"א ה"ו). שם מובא: "המת והכלה שהיו באין ומקלסין זה כנגד זה, מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים".
וכעין זה מופיע בגמ' כתובות (דף י"ז ע"א) "ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה". וכתבו התוס' (שם ד"ה ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה) "מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת, החתן יוצא תחילה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו. וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו, דהא כבודו קודם. וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר" עי"ש. וכתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' ק"ח) שכל צרכי כלה קודמים לצרכי המת. וכן כתב הריטב"א (שם) "מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים" עי"ש. הרי מפורש שכשיש התנגשות בין ענייני אבלים לבין הכנסת כלה, הציבור מקדים את עניין הכנסת הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים. ודון מינה ואוקי באתרין. ענייני הקמת בתים בישראל זהו הרבית חיים בעולם, ופשוט שאין לדחותם מפני צער, דאדרבה, כבוד החיים קודם לכבוד האבלים והצער.
זאת ועוד, כשיש מלחמה בעולם, וכ"ש כשיש מלחמה נגד ישראל וארצם, יש בכך גם שמחה ורוממות רוח, וכמ"ש מרן הראי"ה קוק זצ"ל באורות המלחמה (פרק א') ז"ל: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים^[3], הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה".
מדברי מרן הרב למדנו, שכשיש מלחמה, ורשעים רבים נופלים ונכחדים, העולם מתבשם ונעשה טהור יותר ונקי יותר, ובכך מתעורר כוח משיח בעולם. אמנם יש גם יהודים הרוגים ל"ע כתוצאה מהמלחמה, אך בתמונה הגדולה, עם ישראל צועד קדימה יותר לקראת גאולתו. וכ"ש במלחמה כמו שלנו כעת ('שאגת הארי'), בה אנו רואים ניסים ונפלאות בכל יום ויום. ברור הוא איפה, שאין זמן זה כזמן אבלות וצער, אלא אדרבה, זהו זמן של קידוש השם ורוממות רוח. ולכן ברור שאפשרי לקיים בזמן זה חתונות.
♦

ה. דחיית חתונה משום שלום בית וכיוצ"ב

ולמרות כל הנאמר לעיל, נראה לומר שלא כל המקרים שווים, ותלוי הדבר באופי המשפחות ובמקום מושבן וברמת הצער ועגמת הנפש שתיגרם כתוצאה מאי דחיית החתונה, וכן בסיבות נוספות.
שהרי אינו דומה חתן וכלה שאחד מהצדדים מגיע מישוב קהילתי, ואנשי הישוב והוועדות השונות בו, ביכולתם 'להרים' חתונה תוך יום ולארגן חתונה שמחה ומאושרת, לבין חתן וכלה המגיעים מהעיר הגדולה, ואין להם מקום שיכולים 'להרים' בו חתונה שמחה. בדידי הוה עובדא, שתלמידנו היה אמור להינשא ביום ראשון, וביום קודם לכן, בשבת, פרצה המלחמה ונאסרו התקהלויות באולמי השמחה, ולמחרת בראשון בערב נישאו הזוג בישוב של החתן (במקום באולם השמחות שאמורה היה להיות בו החתונה), כשרבים מהישוב התנדבו לצורך החתונה, והשמחה היתה גדולה מאד ב"ה. אך לא כולם זכו בשכנים כאלו טובים. ולפעמים הכלה בצער גדול ועצום, כאשר כל ימיה חלמה על חתונה גדולה ושמחה, ופתאום נגזר עליה להינשא בצמצום רב^[4]. ופעמים שההורים רצונם באירוע גדול והם לוחצים על החתן והכלה, והעניינים מגיעים לבעיות של שלום בית ואין ראוי שיתחילו הזוג את נישואיהן ברגל שמאל, שהרי כמה טרחה התורה שתהיה התחלת הנישואין ברגל ימין (עיין דברים כ"ד ה'). ולכן במקרים כגון אלו, נראה שעדיף לדחות את הנישואין לזמן טוב יותר, ובלבד שלא יתאחר יותר מדאי.
וכפי שמצינו בגמ' בכתובות (דף ג' ע"א) תקנת 'שקדו', דהיינו תקנת חכמים ששקדו על טובת בנות ישראל, ותיקנו שלפני נישואיו יהיה החתן טורח בהכנת סעודת הנשואין במשך שלשה ימים רצופים. וא"כ שמע מינה, שחכמים הצריכו שיקיימו חתונה מכובדת, ויש עניין גדול בכך. ועד כדי כך הקפידו בעניין, שלכן אם ל"ע נפטר אביו של החתן או אמה של הכלה מקיימים את החתונה לפני ההלוויה, כמופיע בגמ' (שם ג' ע"ב) "כדתניא הרי שהיה פתו אפוי, וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצווה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות" עי"ש. וכל זאת משום הפסד ממון, ומשום שלא יהיה מי שיטרח בעבורם בפעם הבאה. וא"כ כ"ש כשיש לכלה עגמת נפש גדולה מאד, אם יקיימו את הנישואין במועדם בצורה מצומצמת מאד ולא תהיה לה חתונה גדולה כדבעי. ולכאורה כמו שלא דוחים את החתונה מפני האבל, כי לא יהיה מי שיטרח עבורה לקיים חתונה כדבעי, ה"ה שבנידון דידן יידחו את החתונה מפני רצון הכלה, לקיים חתונה כדבעי, שיטרחו בעבורה. שהרי בכה"ג התקנת 'שקדו' היא לדחות את החתונה.
זאת ועוד, מצינו במסכת דרך ארץ זוטא (פרק השלום) "אמר ר' ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו". וא"כ דון מינה ואוקי באתרין. אם כתוצאה מאי דחיית מועד החתונה, תיווצר פגיעה בשלום בית, א"כ זוהי סיבה מספקת לדחות את החתונה, כיוון שגדול השלום.
ועוד, הרי אמרו בגמ' ברכות (דף י"ט ע"ב) "גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה" ומבואר בגמ' שם, דהיינו ל"ת מדרבנן. וא"כ צער כה גדול לכלה (הרוצה חתונה גדולה) יש להתחשב לא פחות מכבוד הבריות ולדחות את חתונתה ולקיימה כדבעי. והכא ליכא איסור, אלא דחיית מצוות עשה, וכשיישא את האשה אח"כ, יתקן למפרע את ביטול העשה, וייחשב רק לאחד שנשתהה בקיום המצווה. כ"כ הגאון בעל חקרי לב (אה"ע סי' א'), וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב (יו"ד סי' מ"ז בדעת הרמב"ם אישות ט"ו ב'). וכן משמע בפה"מ לרמב"ם (שבת פרק י"ט משנה ו' ד"ה כאלו לא מל) שכתב על מי שלא מלו אותו בזמנו "וכל זמן שלא מלו הרי הוא עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, ואם מלו, נסתלקה מעליו העברה וקיים המצווה" עי"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.
זאת ועוד, לעיל הבאנו את שו"ת תרומת הדשן, ומשמע מדבריו שאם אין ספק שיעבור המצווה, ראוי לדחות את המצווה משום הידור, כגון ב'רוב עם'. ובשו"ת שבו"י עוד הוסיף, שאפי' לזמן מרובה מותר לדחות "כל שודאי לו שיבוא לידו מצוה מן המובחר". אמנם לעיל אמרנו שגם בכה"ג יכול להיות ספק שמא בדחייה יתבטל הזיווג. אולם, אם בקיום החתונה בזמנו ייפגע שלום הבית בודאות, א"כ זה הוי ודאי, ושמא יתבטל הזווג הוי ספק רחוק, וברי ושמא ברי עדיף. ובייחוד שכתב תה"ד (שם) שבדחיה מועטת לא חיישינן שתעבור המצווה, ולכן ביבום לא מחכים לאח שיבוא ממדינת הים, אך כן מחכים לאח שיבוא ממדינה אחרת סמוכה, "דקרוב הדבר שיבא משהינן" (תה"ד שם). וא"כ דון מינה לנידון דידן, אם דוחה את החתונה רק לימים או שבועות ולא לחודשים רבים, בכה"ג לדעת תה"ד מותר להשהות את המצווה בכדי לקיימה ביתר הידור של 'רוב עם' או אולם נאה וכיוצ"ב. וכדאי הוא בעל תרומת הדשן לסמוך עליו בשעת הדחק.
וכן מצאתי שכתב הגאון בעל שבט הלוי הגר"ש וואזנר זצ"ל, דכשיש סיבה מוצדקת לכך מותר לאחר את תאריך הנישואין ליום אחר (הובא בקובץ בית אהרן וישראל קובץ ל"ז תשנ"ב עמ' ע"ד). ולא גרע ממקרה שאחד מההורים של החתן או הכלה יושב שבעה ולא יוכל להשתתף בחתונת בנו או בתו, כדעת אחרונים רבים, עיין חזון עובדיה אבלות ח"ב עמ' שד"מ (שלא כדעת האג"מ שהובא לעיל), שלכן התירו לדחות את החתונה. וא"כ ה"ה במקום צער גדול ובחשש גדול לשלום בית, נתיר לזוג לדחות את חתונתם.
ובמקרה דנן, החתונה אמורה היתה להתקיים בחודש אדר, וכשדוחים לאחר המלחמה, כמעט כל האולמות תפוסים בחצי שנה הקרובה, וא"כ נשאלה השאלה, האם במקרה כעין זה יתירו להינשא בימי הספירה, ובתשובה אחרת^[5] כתבתי נימוקים מדוע בכה"ג אפשרי וראוי להתיר זאת עי"ש.
♦

ו. לסיכום

א. באופן כללי אין לדחות קיום מצווה, וראוי לעשותה כמה שיותר מהר. ולכן חתונה שנקבעה בזמן מסוים, לא ראוי לדחותה, גם אם אין אפשרות לקיימה במקום שנקבע ובכמות המוזמנים שתוכננו, כגון מחמת מלחמה שפרצה. ואכן, מצאנו באחרונים שהקפידו שלא לאחר את זמן הנישואין.
ב. בשו״ת תרומת הדשן כתב, שמותר לדחות קיום מצווה לצורך קיום המצווה בהידור רב יותר. וכן כתב בשו״ת שבות יעקב. ולכאורה חתונה עם מוזמנים רבים באולם נאה, נחשבת ליותר הידור מאשר חתונה עם מוזמנים מועטים ובמקום רגיל. ועל כן היה מקום לומר שמותר לדחות את החתונה לזמן שאחר המלחמה, בכדי לקיימה ביתר הידור. ובשו"ת שבות יעקב כתב שמותר לדחות אפילו לזמן מרובה, כל שוודאי לו שיבוא לידי מצווה מהמובחר.
ג. ואף על פי כן, לכתחילה לא ראוי לדחות את החתונה כתוצאה מהמלחמה, בגלל הסיבות כדלקמן:
א. מצינו שנוהגים לערוך חופת נידה למרות כל עגמת הנפש שבדבר. אם כן מוכח, שלא נהגו לדחות את זמן הנישואין גם כשישנה סבה מוצדקת.
ב. כשיש ספק שמא לא תתקיים המצווה, אסור לדחותה, גם אם הדחייה תגרום ליתר הידור. ובדחיית נישואין יש חשש (קטן) לביטול השידוך.
ג. בשו"ת תרומת הדשן לא התיר לדחות מצווה כשיש ספק אם היא תיעשה ביתר הידור. ובזמן מלחמה, אין לדעת כמה זמן היא תימשך, ועל כן הרי זה בכלל ספק.
ד. מצווה שמקוימת בעשייתה בלבד, יש מקום לדחות מפני הידור מצווה. אך מצווה מתמשכת כמצוות הנישואין, כל דחייה הרי זה כביטול מצוות עשה לדעת הרמב"ם.
ה. דחיית זמן הנישואין כרוכה בבעיות הלכתיות, כגון הרהורים אסורים ויצרים וכיוצא בזה. ועל כן אין ראוי לדחות את החתונה.
ד. למרות שבזמן מלחמה יש גם צרות, הכוללות הרוגים ופצועים ל"ע, אעפ"כ ראוי לקיים חתונות בזמן זה ולא לדחותן, כי כבוד החיים קודם לכבוד המתים. ובפרט שכשיש ניצחונות לעם ישראל, א"כ הרי זה זמן של קידוש השם ורוממות רוח, ועל כן אין למעט בשמחות.
ה. ולמרות כל הנ"ל, במקום של לחץ נפשי מצד הכלה, או במקום צער גדול, כגון שהכלה רוצה חתונה גדולה ומפוארת (וחלמה על כך כל חייה) או שההורים לוחצים לדחות את החתונה, או במקום של שלום בית, הרי שאלו סיבות מוצדקות, ובכה"ג מותר לאחר את תאריך הנישואים לזמן אחר. אלא שישתדל לקיים את החתונה כמה שיותר מהר, ולא יתאחר זמן רב.
ו. בתשובה אחרת כתבנו, שאם החתונה הייתה אמורה להתקיים בחודש אדר, וכתוצאה מהמלחמה נדחתה, וכל אולמות השמחות תפוסים בימי הקיץ, בשעת דחק גדולה כעין זו, מותר לקיים את החתונה בימי ספירת העומר, וביססנו היתר זה באריכות עי"ש. כנלע"ד.
♦ ♦ ♦