♦
א.
הפוסקים הסוברים שאין חיוב קבורה באבר מן החי
בנודע ביהודה (יו"ד סי' רט) הביא לדון: "כהן שנחתכו רגליו ויש עליהם בשר באופן שמטמאים, אם הכהן רשאי להחזיקם אצלו, שהוא נושא אותם להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו". ובסו"ד כתב: "אבל באבר מן החי, שאין שם מצוה של קבורה, ומה שקוברין האברים הוא להציל מן הטומאה, פשיטא שאין שום היתר כלל". הרי מוכח שדעתו היא דאין חיוב קבורה כלל באבר מן החי.ובשבות יעקב (ח"ב סי' קא) נשאל: "אחד שנולד לו מכה ברגלו והוצרך לחתוך לו רגלו, אי מחויב לקבר אותו אבר או לא". וכתב להוכיח דיש לקוברו מהא דאיתא בכתובות (כ, ב): "א"ר זירא עיר, עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך, דרך בית הקברות. בשלמא דרך בית הקברות דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרו קברו בתל, אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהי לבית הקברות אזלי. אמר רבי חנינא מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם". הרי דמוכי השחין קוברים את זרועותיהם. ועוד כתב להביא ראיה מהא דאיתא במדרש בראשית רבה (ס, ג): "יפתח מת בנשילת אברים, בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נשל הימנו והיו קוברין אותו שם".
אמנם, על ב' הראיות הנ"ל כתב השבו"י: "אכן, כד מעיינת תראה שכל זה יש לדחות דאין זה מצד החיוב לקבור". סתם ולא פירש א"כ מאיזה טעם נקברו.
ונראה דכוונתו היא דהטעם שקברו את אברי המצורעים וכן אבריו של יפתח, היה כדי שלא יטמאו להם כהנים. ואליבא דאמת כ"כ בהדיא רש"י בכתובות שם (ד"ה ומוכי שחין), וז"ל: "ומוכי שחין – שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (קכט, ב)". הרי מפו' בהדיא מדבריו דאין חיוב קבורה באברים אלא כדי שלא יטמאו, אך בעלמא ליכא קבורה.
ומזה כתב בשבו"י: "ומי שחושש לעצמו משום סכנה אפשר דאינו מחויב לקבור". ועוד כתב להביא ראיה דאכן ליכא חיוב קבורה באבר מן החי, מהא דאיתא בגמ' בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו, ב): "איבעיא להו, קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא, למאי נפק"מ דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה".
והנה, באבר מן החי אשר נחתך מאדם, לכאו' ליכא לא בזיונא ולא כפרה, שהרי גופו חי ואין בכך לא בזיון ולא כפרה. ואף אי תימא דאכתי איכא בזיון לקרוביו במה שאבריו מושלכים כדומן על פני השדה, א"כ הול"ל לגמ' לומר נפק"מ בין טעם של כפרה לטעם של בזיונא לאבר מן החי, דמשום כפרה ליכא משום בזיונא איכא, אלא ע"כ דאף בזיונא ליכא בכה"ג[1].
ועוד כתב להביא ראיה מהא דאיתא בפרק החובל (בבא קמא פה, א): "צער במקום נזק היכי שיימינן, אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו. לקטוע לו ידו לא צער לחודיה הוא, הא כולהו חמשה דברים איכא. ועוד, בשופטני עסקינן. אלא לקטוע ידו הקטועה. ידו הקטועה נמי, לא צער לחודיה איכא, הא צער ובושת איכא, דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים". הרי מוכח דיד שנקטעה שרי לזורקה לכלבים ואי"צ קבורה.
אמנם ראיה זו יש לדחות, דהתם בוודאי מיירי באופן שנקטעת ידו ע"י גוי וכדו', דהא בישראל לא יניחוהו לחבול בעצמו ולקטוע ידו תמורת ממון. וכיוון שנקטעה ידו באיסור, ה"נ תושלך לכלבים. ובוודאי לא אמרה הגמ' כן אלא דרך משל, אך באמת אסור לקטוע את ידו, וליכא ראיה דשרי להשליך היד הקטועה לכלבים[2].
ובשו"ת מלמד להועיל (ח"ב סי' קיח) כתב: "מצות קבורה ליתא באבר מן החי, אבל כיון דמטמא באהל ויוכלו כהנים לבוא על ידו למכשול טוב לקברו בבית הקברות מקום שאין הכהנים באים שם".
ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' מב) שהאריך לדון באדם א' אשר נקטעה חצי אצבעו והוא שומר אותה בביתו כדי להיקבר עמה. ועי"ש מש"כ בזה לגבי טומאה. אמנם, בכל דבריו לא הזכיר דאיכא חיוב לקבור את האצבע מצד אבר מן החי.
♦
ב.
בראיית הבית דוד
ובשו"ת בית דוד (לייטר, סי' טז) כתב להביא ראיה דליכא חיוב קבורה באבר מן החי, מהא דאיתא בגמ' בגיטין (כא, סוע"א) גבי כתב גט על יד של עבד וקרן של פרה; "בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה, אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה". וביאר רש"י שם (בע"ב): "לא אפשר למקצייה – דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו. ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים".והנה, הר"ן שם (י, א מדפה"ר) כתב דאין לכתוב גט על דברים העומדים להתבער מן העולם, דכתותי מכתת שיעוריה (וכן פסקו הבית יוסף והרמ"א אה"ע סי' קכד). ואי נימא דיד עבד שנקצצה חייבת בקבורה, א"כ בלא"ה לא ניתן לכתוב גט על יד של עבד ולקצוץ אותה, דהרי יד זו עומדת היא לקבורה וכתותי מכתת שיעוריה. אלא ע"כ דהיד שנקצצה לא בעיא קבורה.
אמנם, כתב לדון דשמא שאני בזה דינו של עבד, ודלמא כלל ליכא חיוב קבורה בעבד. ובאמת מצאתי באחיעזר (ח"ד סי' עח), ובצפנת פענח (עמ"ס שמחות פ"א), ובבית האוצר (כלל ח אות ב) שכתב בהדיא דאיכא חיוב קבורה בעבד. אמנם, ראיתי מי שרצה להוכיח דהר"ן עצמו ס"ל דליכא חיוב קבורה בעבד, והוא מהא דאיתא בנדרים (לח, ב) דהמודר הנאה מחברו זן את עבדיו ושפחותיו הכנענים ואינו זן את בהמתו. ואמרו שם: "מאי טעמא, עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן בהמה לפטומא עבידא". וביאר הר"ן שם (ד"ה את עבדיו) באופן הב': "ואיכא דגרסי למנחרותא, כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלן". ומכאן נראה לכאורה דעבדים שמתו מניחים אותם ואינם צריכים קבורה. אך לענ"ד אין ראיה משם, דאין כוונת הר"ן לומר דמניחים אותם ללא קבורה, אלא דאין אוכלים אותם, ופשוט.
עוד יש לדון בזה, דהנה מדברי התוס' בסוכה (לה, א ד"ה לפי) משמע דליכא דין כתותי מכתת אלא דווקא בנשרפין, אך בדבר שדינו לקבורה ליכא דין כתותי מכתת. וכ"כ בשער אפרים (סי' לח), דשרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בן יומו, ול"א כתותי מכתת שיעוריה, כי בשר בחלב מהנקברין ולא מהנשרפין הוא. אמנם, התוס' ביבמות (קד, א המשך ד"ה סנדל) כתבו בהדיא: "כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה".
ושו"ר בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קצה) שכתב דאף אי נימא כשי' התוס' ביבמות דאמרי' כתותי מכתת שיעורא בקבורה, מ"מ זה הוא דווקא בדין כתותי מכתת שיעורא. אך בגט הלא כלל לא בעינן שיעור. אמנם הר"ן חידוש דבדבר העומד לשריפה, אע"פ שלא בעינן בו שיעור, מ"מ פסול, דהרי הוא כמאן דליתא לגמרי. וא"כ פשיטא דזה שייך רק בשריפה ממש ולא בקבורה.
♦
ג.
הפוסקים הסוברים דאיכא חיוב קבורה באבר מן החי
מאידך מצינו כמה מרבותינו האחרונים אשר מדבריהם נראה דס"ל דאיכא חיוב קבורה באבר מן החי. וכדלהלן: במעבר יבק (שפתי רננות פכ"ה) כ': "ועל פי מה שאמרנו שנפש היא בעצמות ומתראים בדיוקן שהיו בעולם הזה, על כן צריך ליזהר שיהיו כל אבריו עמו בקברו, ובפרט אותם שאין להם חליפין. וראיתי נוהגים שאפילו שיני הלסתות שאין להם חליפין מצניעין אותם להקבר עמהם[3]. וכל שכן אם מחמת חולי הוצרכו לחתוך לו אבר, אם אפשר להם יקברוהו עמו, וראיה מדוד דאסיק רישיה לגבי גופיה דאבשלום".וכוונתו להא דמבואר בסוטה (י, ב): "הא תמניא בני [שאמר דוד המלך על אבשלום] למה, שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, ואידך איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה". ופירש"י (ד"ה דקריב): "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו וקירבו". אמנם, אין מפורש שם שעשה דוד כן לשם קבורה. ושמא עשה כן רק כדי שלא יהא מוטל בבזיון. ועוד יש לחלק ולומר דדווקא הראש, שהוא עיקר הגוף, אין לקוברו בנפרד ממנו, אך אבר אחר לא.
ושוב מצאתי בס"ד בספר כרם נטע שם שכתב לבאר דדוד הוצרך לקרב את ראשו של אבשלום אל גופו משום המבואר במתני' לקמיה (מה, ב) לעניין מת מצווה שנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, דפליגי ר"א ור"ע לענין קנה מקומו אם מוליכין הראש אצל הגוף או איפכא. ועי"ש שביאר מדוע הכא לכו"ע הוצרך דוד לקרב את ראשו של אבשלום לגופו. ומ"מ נראה שלא משום קבורה גרידא עשה כן, אלא רק כדי שלא יקנה מקומו.
ובפחד יצחק (ערך אבר מן החי ג) הביא את דברי השבו"י והוסיף והעיד: "ופה פירארא חתכו רגל הזקן ר' שלמה ריאטי מחמת חוליו ותכף קברוהו כהוראת בית דין". אמנם, סתם ולא פירש מאיזה טעם נקבר. ואפשר שלא קברוהו אלא משום מידת חסידות שלא יטמא. ועוד, דמה יעשו עם אבר זה, וכי יניחוהו להתגולל באשפתות. אך אין ראיה דבמקום צורך וכה"ג שרי שלא לקבור.
ובספר יד המלך על הרמב"ם (פ"ב מהל' אבל הי"ד) הק' ע"ד הגמ' בנזיר (מג, ב) דאין הכהן מטמא לאבר מן החי של אביו (ונפסק ברמב"ם שם), מהיכ"ת לומר דיטמא לאבר מן החי של אביו, וז"ל: "ואולם גוף ענין זה לא נודע לנו, גם רבותינו הראשונים ונושאי כלי רבינו לא הורו לנו שום מראה מקום על זה דאבר הפורש מאדם חי דאבר הזה צריך קבורה כלל".
ושוב כתב להוכיח דאיכא חיוב קבורה באבן מן החי מדברי המדרש הנ"ל גבי יפתח. אמנם כתב לדקדק המדרש באופ"א, דהנה מצינו שדימה המדרש הקבורה שנקברו האברים לקבורה שנקבר שאר גופו, שנכלל הכל בכלל "ויקבר בערי גלעד". א"כ נמצא דאותו חיוב קבורה שהיה בשאר גופו היה נמי באבריו שנשרו ממנו בחייו. אמנם, שמא אפשר לדחות, דשאני יפתח שכל אבריו נשלו ממנו בזה אח"ז, וא"כ י"ל דכלל לא היה לו מקום אחד אשר בו נטמן עיקר גופו, דפזור הוא בכל רחבי ערי גלעד, ולפיכך נכללה קבורת כל האברים בחדא מחתא. אמנם, באופן שבו רק אבר בודד אחד נחתך שמא יש לחלק.
ועיין בשו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שלז) שנקט דמכל מקום בשעת פטירה יש לקבור את האדם עם כל אבריו, והוכיח כן מדברי הט"ז (יו"ד סי' שלט ס"ק ד) שהביא מדברי הרקנאטי בפר' ויחי, דבשעת מיתה יזהרו שלא יצא שום אבר ממנו חוץ למטה. וא"כ ה"נ הכא יש להיזהר שלא יקבר חלק מגופו בנפרד.
ולענ"ד נראה דיש לחלק בזה, דכל מה שיש להקפיד שלא יצאו האברים חוץ למיטה, היינו דווקא אברים שהיו עמו בשעת פטירתו, דהם חלק מגופו. אך אברים שניתקו מגופו קודם לפטירתו, הרי"ז פשוט דאינם עוד חלק מגופו ואינם שייכים אליו, וא"כ אין חיוב לקוברים יחד עמו, כנלענ"ד.
♦
ד.
בדברי התוס' יו"ט
והנה, איתא במתני' בשבת (פ"י מ"ה) דהמוציא כזית מן המת בשבת חייב. ופי' הרע"ב שם: "חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה". אמנם התוס' יו"ט שם כתב: "ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו". א"כ מוכח דס"ל דיש לקבור כזית מן המת, ולא משום טומאה אלא משום דאסור בהנאה. אמנם זה הוא רק בכזית, אך לכאורה אבר שלם שאינו בכזית, כגון אצבע קטנה, אף התוי"ט יודה דאי"צ לקבור.והמל"מ בסוף הל' אבל פליג וכתב דאין חיוב קבורה בכזית מן המת אלא רק בראשו ורובו. אך באמת נראה דמח' זו איננה קשורה לנידו"ד, ואפ"ל בדעת התוי"ט כמוש"כ בשו"ת תפארת צבי (או"ח סי' כז) ובשו"ת בצל החכמה (ח"ו סו"ס לט) דאין כוונתו דיש להחזיר את הכזית אלא רק באופן שכבר קבר את שאר הגוף, שאז רוצה לקבור אף את אותו כזית יחד עם שאר הגוף. אך באופן שאין אלא כזית בלבד ושאר הגוף חי, אין ראיה דבעינן לקבור.
♦
ה.
אי טומאה הותרה או דחויה
בשו"ת עמק שאלה (סי' צז) כתב לומר דלמעשה איפלגו בהא קמאי. דהנה כתב ההגהות מיימוניות (פ"א מהל' מילה אות י) דאין חיוב קבורה בנפלים. אך במגן אברהם (תקכו, כ) חלק וכתב דאיכא חיוב קבורה בנפלים, והוכיח כן מהא דהוצרכו בתו"כ (פר' אמור פ"א ה"ז) ללמוד מקרא דאין הכהן מיטמא לבנו ובתו הנפלים. ואי אין מצווה לקבור נפלים, א"כ מאי ס"ד למימר דנטמא להם.ועל זו הדרך לכאורה יש לחייב נמי קבורה באבר מן החי. דהא הוצרכה הגמ' בנזיר (שם) ללמוד מקרא דאין הכהן נטמא לאבר מן החי. ואי ליכא חיוב קבורה באבר מן החי, א"כ מאי ס"ד דשרי לו להיטמאות לו. וביותר, דהא בירוש' (נזיר פ"ז ה"א) איתא דלדעת ר' יהודה כהן נטמא לאבר מן החי מאביו, וא"כ בע"כ דבעי קבורה. ובאמת כבר הבאנו לעיל דביד המלך כתב להוכיח מדברי הגמ' הנ"ל דאבר מן החי חייב קבורה. וכ"כ מנפשיה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רלא).
ובאמת יל"ע לשי' כל הנך רבוואתא שהבאנו לעיל דסוברים דליכא חיוב קבורה באבר מן החי, א"כ אמאי הוצרכה הגמ' להביא קרא דכהן אינו נטמא לאמה"ח, ומאי ס"ד דנטמא. הן אמת, דכל קושיא זו היא רק אי נימא דטומאת קרובים דחויה היא, וממילא אין לך בו אלא חידושו, וכל היכא דליכא חיוב קבורה לא נדחתה הטומאה. אמנם, איכא מרבוואתא דס"ל דטומאת קרובים הותרה היא לכהנים, וא"כ פשיטא דשרי להם להיטמאות לאבמה"ח של אביהם, אף אי ליכא בהו חיוב קבורה.
ו.
הכרעת הפוסקים בזה
בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' קפח) כתב דבוודאי מצד הדין ליכא חיוב קבורה באבר מן החי ואינו נאסר בהנאה, אולם מצד מנהגא יש לקוברו. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (ח"ב סי' עח), ובמשמרת שלום (הל' שמחות סי' א ס"ק ה), ובשבט הלוי (ח"ח סי' רנט אות ה). ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פרק ח) כתב לפי"ז דשרי להשתמש באבר מן החי כדי ללמוד ולהתלמד עליו, אך לאחמ"כ יש לקוברו בכבוד הראוי.אך בתשובות והנהגות (ח"א סי' תתעז) כתב: "מסברא נראה כהפוסקים שאין מצות קבורה באבר מן החי, דקרא וכי קבר תקברנו נאמר במת וכמבואר בפסוק, שהפסוק מסיים כי קללת אלקים תלוי, וזה שייך כשראשו ורוב תלוי, ולא נוכל מדעתנו לחדש מצות עשה דקבורה על אבר מן החי, ולפי זה בבתי חולים שמוציאים אברים לצרכי מחקר ואין כהנים נכנסים שם אין חיוב להשתדל לקבור אבר מן החי".
לעומת זאת בשו"ת עמק שאלה (סי' צז) ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רלא ובאריכות רבה יותר בח"ג סי' קמא), ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קצה), נקטו דמדינא בעינן קבורה לאבר מן החי.
♦ ♦ ♦
האם מותר לדחות חתונה עקב המלחמה?♦ מערכת לזיהוי פנים לחללים ולהתרת עגונה באמצעות הבינה המלאכותית