אחרי דיון באופן מניינן, מובאים דברי עולא: "שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, ופְסוקה, נטולה, וחסורה, קרועה, ודרוסה, נפוּלה ושבוּרה". בסמ"ג (עשׂין סג) נתן להם סימן: ד"ן חנ"ק נפ"ש; וכן הובא בספרי הפוסקים (בשו"ע הִקדיש לזה סימן - יו"ד כט - בכותרת "שמונה מיני טריפות וסימנם"). ועפ"ז כתבנו את רשימת הטרפות דלהלן (עם ציוּני הדפים שבּהם הן נידונות), על בסיס המשנה בראש הפּרק (התייחסות למניינן תבוא בע"ה בהמשך):
אלו טרפות בבהמה:
דְּרוּסָה (נב:);
נְפוּלָה מהגג (נא.);
חֲסֵרָה (חלקית) - רֵאָה ({מז.: נג:, 'חרותה' נה:}), נחתכוּ רגליהָ מהבֶּרך וָמעלה (עו.) ולא כר"ש בן אלעזר;
נְטוּלָה - כבד (מו.), עוֹר (נה:), עצם היָּרֵךְ נֶעקר (רב מתנא; נד.);
קְרוּﬠָה - רוב הכרס החיצונה, והבּשׂר החוֹפֶהָ (שמואל; נב: נ:);
נְקוּבָה - וֵשֶׁט (מג.), קרום המוח (מה.), לֵב (מה:), ריאה (מו.), קיבה, מרה (לא כרבנן), בני מעיים (נ. נו:), כרס פנימית (נ:), המסס או בית־הכּוֹסוֹת החוּצה (נ:), טחול (רב עוירא; נה.:);
פְּסוּקָה - קָנֶה (מד. {וכן חסר, מה. נד:}), חוט השִּׁדרָה (מה:);
שְׁבוּרָה - צלעוֹת (נב.), ועקירת צלע/חוליה (נב.), גולגולת חבוּטה (נב: {וכן חסרה, מה. נד:}), הסימנים נִדַּלדלוּ (שמואל; מד. נג:). רכיש: כִּלְיָה לְקוּיָה (נה.).
ויש לעמוד על כמה נקודות.
♦
א.בין 'נטולה' ל'חסורה'
לשיטת רש"י (עי' מג. ד"ה נפוּלה), נטולה היינו אֵבָר שלם, וחסורה הוא חלק מאבר קיים - מהר"ם שיף ורש"ש (מג.).אך רמב"ם כתב (הל' שחיטה ח, כד) שה'חסרה' היינו שנבראה כך, בחסרון האבר, ו'נטולה' - שנבראה עמו ואח"כ ניטל. [ולגבי "שניטל צומת הגידים" דלהלן (עו.), ראה בהערה[1].]
יתֵר.
יש להוסיף, שיָּתֵר כנטוּל בחלק מן האיברים (להלן נח: ע"ש. ועי' רמב"ם הל' שחיטה י, ט, המצוטט להלן).
♦
ב.חילוף ושינוי־מראֶה
גם פסולי חילוף ושינוי־מראֶה (כגון להלן מז. ברֵאָה) הם בכלל נקובה וחסורה (רש"י מג. ד"ה לא תיפוק וד"ה נפולה. ועיין תוס' מב. ד"ה ניקב הלב: "וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני, דבכלל נקובים הוא"). בכלל זה חילוף הקרומים בוושט (מג.; רש"י שם סד"ה לא תיפוק: "שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות, ואין לך נקובה גדוֹלה מִזו"), ובזו משמע שיש נפק"מ בחילוף צבע של קרום אחד בלבד (רשב"א בתורת הבית הארוך ב, ג; עי' שו"ע יו"ד לג, ה, וביאור הגר"א ז). ולגבי חסרון ברֵאָה, ולגבי נֶהפכו מעיהָ, ראה להלן.ולגבי 'חרותה' (עי' נה:), כתב מהר"ם שיף (מג.): "חרותה בכלל חסורה או נטולה או לקותא [דלא אצטריך למיחשביהּ, כמו שפי' רש"י בחזותא]". כמו כן, יש טרפות רבּות שהן כעין 'תולדות' של 'אב' מסוים, אף שלעתים אינן דומות לו כ"כ; וכדרך שכּתב רש"י (מה: ד"ה מפני כבדוֹ): "וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק־החוט הן, דְּקִים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק; אי נמי אין פיסוק גדול מזה...". ומקצתן יידונו בס"ד להלן בסמוך.
♦
ג.חסרון ברֵאָה
תנן: "הרֵיאה שניקבה או שחָסרה". ובגמ' (מז:) הִקשו למה נצרך חסרון זה (הרי כבר בנקב טרֵפה), והשיבו דלא נצרכה אלא לר"ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות, קמ"ל דבנֶקב־עִם־חסרון מודה. וכך הביאו בתוספות יו"ט ובמלאכת שלמה על המשנה.אך רש"י (מג. ד"ה לא תיפוק), לגבי מניין הטרפות, כתב דכל הנך טרפות דמָנִינָן ברֵיאה בכלל 'ריאה שניקבה או שחסרה' נינהו, חליף (עי' מז.) היינו חסרה ממקום שראויה להיות שם, וכו'. וכ"כ להלן (נג: ד"ה מדרב הונא) לגבי ריאה שהִתפרקו ממנה חתיכות. גם רמב"ם בפיהמ"ש, רבנו עובדיה מברטנורא ובתפארת ישראל הסבירוּ את "או שחסרה" בחסרון אונות (ולרמב"ם גם מִגוף הריאה).
אכן בתוס' (מב: ד"ה אפיק) כתבו שלרבנן אין 18 טרפות אלא 17, דלית להו חסורת הריאה, לפי הסוגיה להלן (מז:). ובתוס' להלן (שם ד"ה אבל נקבו) כתבו בשם ריב"א ורבנו קלונימוס הזקן שאין לאסור כשנראית הריאה חסרה ועולה בנפיחה והעוֹר והבּשׂר קיים, שאם זו טרפה, היתה הגמ' צריכה לומר זאת שם במקום להעמיד את המשנה כר"ש.
מכל מקום, לכאורה קשה זאת על רש"י וסיעתו, מדוע הגמ' להלן לא השיבה ד"או שחסרה" היינו חסיר או יתיר או חליף באוּנֵי? כתב מהר"ם מלובלין על דברי תוס' הנ"ל: "והא דלא משני הכא ש'חסרה' דמתני' היינו שחסר ממנין האונות, דטרֵפה לכ"ע וכדאמר רבא לעיל חסר או יתיר או חליף וכו' - משום דלא משמע ליה דאיירי מתני' בהכי אלא בחסרון הדומה קצת לנקב, דהכי קתני מתניתין ריאה שנקבה או שחסרה וכו'". ובלב אריה (שם) כתב לתרץ זאת, שלגמ' נראה שחסרון באונות הוא בכלל 'ניקבה' אפי' לא נעשה באמצעוּת נקב, וכדרך שכּתבוּ בתוס' לעיל (מב. ד"ה ניקב הלב): "וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני, דבכלל נקובים הוא".
ובכסף משנה (הל' שחיטה ח, ז) כתב שבּאמת משנתֵנו לדברי הכל, ולא דחקה הגמ' להעמיד כר"ש אלא לסברת המקשה. וזו לשונו: "אפשר לומר לדעת רבינו דאִה"נ דהוה מצי לשנויי הכי, אלא דלפום מאי דס"ד־דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמהּ כר"ש; אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככו"ע, והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב. ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פרק' אלו טרפות (דף מ"ב) דבמתני' חשיב י"ח טרפות, ומשמע דהכי הלכתא, ואי מַדְלִית ריאה־שחסרה משום דלא אצטריך אלא לרבי שמעון דלית הלכתא כוותיה - לא פשו להו אלא י"ז. ורש"י כתב שם שהאונות־שנתחלפו בכלל חסרה הוא, שחסרו ממקום שראויות להיות שם; ויש להקשות עליו, דא"כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר"ש?, לוקמהּ באונות שנתחלפו וד"ה!... ומיישב בענין שכתבתי" עכ"ל (עיין גם ב"ח יו"ד לו אות יג).
♦
ד.חסרון דגרגרת
מוזכר במשנה (נד.) ונידון בגמ' (מה. נד:). התלבטתי לגביו, האִם בכלל החסרות הוא? מאידך, אולי מִטעם פסוקה הוא, שחסרון־כאיסר הרי הוא כאילו נפסקה הגרגרת או שוודאי עתידה להיפסק?וסברתי שיש לכללוֹ בפסוקת הגרגרת, מן הטעמים דלהלן: א. כי המשנה־הראשונה לא הזכירתו. ב. גם הגמ' שם, ששאלה "ותו ליכא" והביאה עוד 11 טרפות, לא הזכירתו. ג. בעוף שיעוּרוֹ רוב שטח פי הקנה (מה.), אלמא משום פסוקה היא. ד. אין מסתבר שדווקא במשנת 'אלו כשרות בבהמה' (נד.) תתחדש טרפה ממין חדש.
אך אפשר לדחות טענות אלו: א. איתרבי ב'זה הכלל' (כדכתב בתפא"י במשנה ב אות לד; עי' להלן נד.). המשנה רצתה לְפָרֵט 18 טרפות, והשאר ב'זה הכלל'. ב. ייתכן כי הגמ' בחרה להקשות רק מִקבוצות־טרפות שהִתפרסמו בשמם הכולל - בסג"ר, שב שמעתתא, ולא מִטרפות בודדות. ג. אין זו ראָיה שכּל חסרון אינו טרפה עצמאית. ד. כבר התחדשו במשנה תניינא, אמנם בסוֹפהּ, טרפות חרותה וגלודה, שלא נזכרו במשנה קמייתא.
כשהוצרכתי להכריע, סברתי כי קצת משמע בלשון משנה־תניינא (נד.) שאין זו טרפוּת בפ"ע, דז"ל: "ואלו כשרות בבהמה: ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תֶחסר? רשבג"א: עד כאיסר האיטלקי"; אולי לשון 'עד כמה תחסר' ללא שהִקדימה המשנה 'אא"כ חסרה...' משמע קצת שאין כאן טרפה חדשה. וראָיה לַדברים הם דברי תוס' (מג. סד"ה הנך): "וא"ת: ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת, דהוֵי בכאיסר? וי"ל דטעמא דחסרון משום דסוֹפהּ ליפסק ברוב".
נמצינו למדים, שלדעת תפא"י (הנ"ל) חסרון דגרגרת טרפה בפ"ע היא, ולתוס' משום פסוקה היא (וכ"נ מדברי רמב"ן מב:).
♦
ה.נעקרה צֶלע
מן השִּׁדרָה נעקרה צלע מעיקרהּ או חוליות (להלן נב.:). כתבתי שהכּל בכלל שבורה; וזאת ע"פ רש"י (מג. ד"ה נפולה), וכן הבין בדבריו בש"ך (יו"ד כט ס"ק ט), וכ"כ בכסף משנה (הל' שחיטה י, ט; עי' חת"ס מג.).אך בתחילה כתבתיו בין ה'חסורות'; וכן הוא בתוס' (מג. ד"ה הנך: "... א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד..."), וכ"כ במאירי (מג.), וכן משמע בגמ' (מב:) שזו אחת מ'בסג"ר' והאות ס' מציינת ל'חסרון בשדרה', אלמא עיקרהּ משום חסרון.
וביקשתי להסביר שרש"י מסכים לתוס', ואפשר לְפַסֵּק את דבריו באופן אחר ולקרוא כך: "ושף־מדוכתיהּ בכלל נטולה, וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע. וחביסת גולגולת בכלל שבורה". אלא שבּש"ך הנ"ל מוכח שפִּסֵּק דברי רש"י להפך, כך שאף נדלדלו סימנים בכלל שבורה (בניגוד לכס"מ, שם, שכּתב זאת תחת נפולה). ועדיין ביקשתי להעמיד את דבריי (שעקירת צלע או חוליות היא בכלל חסרה) ולומר די"ל שמַּה שכּתב רש"י כאן שהיא בכלל שבורה היינו לפי מה שפירש כאן (מב: ד"ה נעקרה) שהצלע נעקרה עם חצי מן החוליה, וּוַדאי בכלל שבורה היא; אך לדעת שמואל עצמוֹ, וכדפֵרְשׁוֹ רש"י להלן (נב. ד"ה מעיקרהּ) שעקירת צלע היא אף בלא אסיתא[2] - י"ל דבכלל חסורה היא. מ"מ, מוטב לתפוס את המפורש, וכתבתי (ברשימה שלמעלה) ע"פ דברי רש"י כאן, וכפי שהֱבִינוֹ הש"ך.
♦
ו.חסרון בגולגולת
מפורש במשנה (אהלות ב, ג) לעניין טומאת אוהל באדם, אך לעניין טרפה אינו מפורש בפִרקנו, אלא בעירובין (ז.); ורש"י הִזכירוֹ אצלנו מספּר פעמים (עי' מה. ד"ה ובגולגולת; נד: ד"ה כסלע; נז: ד"ה מצטרפין למלא מקדח).כאן נעיר על מה שכּללנוהו בין השבורות, בדומה לעקירת־צלע דלעיל, וכפי שכּללוֹ רמב"ם בין השבורות (הל' שחיטה י, ה; וע"ש ח, א שמָּנָה שני אֵברים בחסרות. ואולי לטעמוֹ, כאמור לעיל, ש'חסרה' היא שנבראת כך. ובכס"מ שם י, ט מנה זאת בין החסרות).
לדעת תוס' (מב: ד"ה ואמר, ע"ש), לכאורה יש לִמנוֹת חסרון זה עם נקוב קרום־המוח, שכּן כתבוּ שטרֵפה כיוון שסוף הקרום להינקב. ולרש"י, נראה שכְּפִי שהִכליל (מג. ד"ה נפולה) את חסרון החוליות בשדרה בין השבורות (ראה לעיל), וכן הציב שם את גולגולת שנחבסה (שם), קרוב הדבר - אף שאינו ודאי - שלדעתו הוא הדין לגולגולת שחָסרה.
♦
ז.נִדַּלְדְּלוּ הסימנים
בתחילה קראתי ברש"י (שם) שהוא בכלל נטולה, וכמו בוקא דאטמא דשָׁף מדוכתיהּ. אך ראיתי בש"ך (הנ"ל) שכּתב בדעת רש"י שהוא בכלל שבורה. והדבר תלוי באופן פיסוק דברי רש"י, וכמש"כ לעיל (אות ו) לגבי נעקרה צלע.♦
ח.לקוּת הכִּליה
טרֵפה זו נתחדשה בדברי רכיש בר פפא בשם רב. הגמ' (מג.) אומרת שעולא, שהצביע על 8 סוגי טרפה - ואין 'לקויה' אחד מהם - מבקש להוציא מדברי רכיש. מאידך, בגמ' להלן (נה: ע"ש) נפסקה הלכה להדיא כרָכיש. לאור זאת, הקשו רבּים, כיצד הביאו הפוסקים (ביניהם רמב"ם הל' שחיטה ה, ב, ובשו"ע יו"ד סי' כט) את מניין שמונת הסוגים?בבית יוסף (שם, וכן בכסף משנה י, ט) תירץ שאמנם עולא הוציא בדבריו מִדִּבְרֵי רכיש, אך אנו - כיוון שאנו יכולים להכניס את לקוּת הכִּליה (ואת הכליה שקָּטְנָה, להלן נה:) בכלל חסרה או נטולה - נִכלול אותה בהם. ובכס"מ (שם, לעיל מיניהּ) מנה אותה בין הנטולות. והִקשו על תירוץ זה (דרכי משה א; ב"ח ב), שא"כ כיצד אמרה הגמ' בפשטוּת שדברי עולא הם להוציא מֵרכיש?, אולי גם הוא כָּלַל לקותא בחסרה או בנטולה! ובלשון מחצית השקל (על שו"ע, יו"ד כט) יש כדי להגיב לקושיה זו: "עולא על כרחך לית ליה כרכיש, דאי לא תימא הכי - לא הוי ליה ליתן מקום לטעות בדבריו, כיון דאפשר לטעות דאֵין לקותא דרכיש בכלל השמונה דקחשיב, והוֵי ליה לחשוב לקותא בהדיא בפני עצמהּ".
ובדרכי משה (שם) כתב באופן אחר, דלדידן 'דרוסה' שבּין השמונה ש"נאמרו לו משה בסיני" אינה ה'דרוסה' הידועה, שהרי היא הטרפה המפורשת במקרא (כדברי רמב"ם בהל' מאכלות אסורות ד, ו; הל' שחיטה ה, ג); אלא לקות הכליה; ונקראת 'דרוסה' שיכולה לבוא ע"י דריסה, או: שדומה לדריסה, שנתמסמס בשׂר הכליה כאילו נדרס. אך סיים: "ואף יִשוב זה דחוק, וצ"ע".
ובלחם משנה (הל' שחיטה ה, ב) תירץ שהאמור בגמ' "לאפוקי לקותא דרכיש" אינו דברי סתמא־דגמרא, אלא דברי עולא עצמוֹ הם. אך רכיש - יסבור ש"לקותא־בכוליא הוא בכלל נטולה, שכּיון שנמסה בשׂרהּ כבשר המת הֲוָה ליהּ כמאן דליתיהּ".
ובב"ח (שם, ב) כתב שאכן אין לקות־הכליה בכלל השמונה, וכיוון שהפוסקים כתבוהָ במפורש, לא חששו שנִּטעה להכשיר אותה בשל הכּלל של עולא והסימן. בדומה לזה כתב בכרֵתִי (לשו"ע, ס"ק א): "באמת הם יותר משמונה, וראוי להיות תשעה, וסימנם דן חנק לנפש, והיא 'לקתה בכוליא' דטריפה כמבואר לקמן סימן מ"ד (סעיף ב'). והש"ע לישנא דגמרא (מ"ג ע"א) נקט".
וכתב הוא בפְּלֵתִי (כט ס"ק א), שיש עוד לתרץ, ובמיוחד ע"פ שיטת האגור (עי' סי' אלף קלז בשם מהרי"ל) שטעם טרֵפת הַלקות־בכליה היא משום שיִּלקוּ בני־המעיים ויינקבו, שהם "התלויִם במקום חריץ", והוא ע"פ הגמ' להלן (נה.:) "אמרי במערבא: והוא דמטאי לקותא למקום חריץ" (ע"ש). והִסביר, שרכיש עצמוֹ חולק על 'אמרי במערבא', ולדעתו לקוּת־הכליה היא עצמאית ואינהּ בגלל בני המעיים, ואף שלא הגיעה למקום החריץ. אך לעולא ולדידן טעם הטרפה משום בני־המעיים וכדאמרי במערבא, ולכן היא נכללת בנקובתם.
עוד כתב שם בפלֵתִי (ס"ק ב) לתרץ באופן אחר: לקוּת־הכּליה אינה טרפה שנאמרה למשה בסיני, אלא חז"ל דנו אותה כפי עוצם שִׂכלם וכֹחם החזקה בתורה (כיו"ב עיין בנקודות הכסף לבעל ש"ך).
♦
ט.נהפכו מעיהָ
יָצאו מעיהָ וחזרו כסדרם - מופיע במשנה של 'הכְּשרות בעוף' (נו:). ומבואר שם (בגמ') שאם לא חזרו כסִדרם - טרֵפה. וכתב בתוס' יו"ט (במשנה שם): "כתב הר"ב לא שנו וכו' אבל הפך בהן טרפה. 'בכלל נקובי דמתני' היא, דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב'; תוספות (נו: ד"ה אבל הפך). והפּוסקים כתבו דין זה דהיפוך בני מעים בבהמה ג"כ. וז"ל ב"י סי' מ"ז[3]: 'ובהמה ועוף שוין בדין זה, אלא שֶׁשְּׁנָאוֹ התנא בעוף לפי שמָּצוּי יותר לצאת בני מעיו"; עכ"ל תוי"ט. וכ"כ בתפארת ישראל (אות סה).♦
י.
טרֵפוֹת או נבֵלות
יש להזכיר - ע"פ הסוגיה לעיל (לב.:) - כי בין הטרפות המְּנוּיוֹת במשנתנו ישנן שתיים שהן נבֵלוֹת, והן "פגעֵי הוושט והקנה" (כלשון רמב"ם בפיהמ"ש); שבתחילה חָלַק ר' עקיבא על ר' ישבב ואמר שהן טרפות, ולבסוף הודה לו שהן נבֵלות (תוס' יו"ט).ומלשון פירוש הון עשיר על המשנה: "אף־על־גב דמשנָה זו קודם חזרה נשנית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומהּ, מ"מ סידרא[4] רבינו־הקדוש בעניַן שנָּבִין האמת, והוא כי באלו השתים הבהמה הוֵי נבלה ולא טרפה מאחר שהוֹדָה ר"ע לרבי ישבב, והיינו דשינה בהם בִּשְׁנוֹתוֹ 'נְקוּבַת' וכו', ולא קתני 'ניקב' ו'נפסק' כמו באחריני". ועיין גם רשב"א.
בדברי רב בסוגיית שוּרת הצלעות (נב.) נמצא שיש נבֵלה נוספת - נֶעקרוּ שתי צלעות מַקבילוֹת עִם מקצת החוליה שלהן[5].
ויש לדון גם לגבי 'סימנים שנעקרו רובם' (להלן נד.), ורש"י כתב שם (ד"ה ויקיף) שזו טרֵפה[6].
♦
יא.מִנְיָן 18 הטרפות
במניינן נציג כאן שתי אפשרויות: האחת, כפי שהן במשנה (וזו ההבנה בתחילת הסוגיה, עי' רש"י מב: ד"ה בשלמא לתנא דידן); והשנית, כמסקנת הסוגיה.א] אלו שבמשנה. 10 נקובות - וֵשֶׁט, קרום המוח, לב, ריאה, קיבה, מרה (ריֹבר"יְ), דקין, כרס פנימית, הֶמְסֵס, בית הכוסות; 2 פְּסוּקוֹת - קנה, חוט השדרה; נטולת הכבד; חסורת הריאה; קרועת רוב הכרס החיצונה; נפולה; דרוסה; שבורת רוב הצלעות.
ב] מסקנת הסוגיה - נקובה (ושט, קרום המוח, לב, ריאה, קבה, מרה, דקין, כרס פנימית, המסס, בית הכוסות, טחול {דרב עוירא}); פּסוּקה (קנה, חוט השדרה); נטולת הכבד; חסורת הריאה; קרועת רוב הכרס החיצונה; נפולה; דרוסה; שבוּרת רוב הצלעות (עד כאן 8); בסג"ר 4 - בהמה שנחתכו רגליה; חסרון חוליה בשדרה; גלודה; חרותה; שב שמעתתא 6 (מלבד טחול דרב עוירא דנקובה היא) - בוקא־דאטמא דשָׁף מִדוכתיהּ; לקות בכליה; סימנים שנידלדלו ברובם; נעקרה צלע מֵעיקרהּ; גולגולת שנחבסה ברובהּ; בשר־החוֹפֶה־רוב־הכרס ברובו.
♦
יב.מניין טרפות מורחב - רמב"ם
רמב"ם מנה 70 טרפות (הל' שחיטה י, ט), וזה בעצם פירוט של ה-18. וזו לשונו: "נמצאו כל הטריפות המנויות, כשיפרטו, ואפשר שיִּמָּצְאוּ בבהמה וחיה - שבעים; ואלו הן על הסדר שנתבארו בחִבור זה: (א) דרוסה. (ב) ניקב תרבץ הַוֵּשֶׁט. (ג) ניקב קרום של מוח; (ד) נתמסמס המוח עצמוֹ. (ה) ניקב הלב עצמו לבית חללוֹ; (ו) ניקב קנה־הלב. (ז) ניקבה המרה. (ח) ניקבו קני הכבד. (ט) ניקבה הקיבה. (י) ניקב הכרס. (יא) ניקב המסס [י"ג: הַמְּסוֹס][7]. (יב) ניקב בית הכוסות. (יג) ניקבו מעיהָ; (יד) יָצאו המעים לחוץ ונהפכו. (טו) ניקב הטחול בעביוֹ. (טז) חסרה המרה; (יז) נמצאו שתי מררוֹת (עי' הג' מיימוניות ו, כ). (יח) חסרה הקיבה; (יט) נמצאו שתי קיבות. (כ) חסר הכרס; (כא) נמצאו שני כְרֵסִים. (כב) חסר המסס; (כג) נמצאו שני מססים. (כד) חסר בית הכוסות; (כה) נמצאו שני בתי־הכוסות. (כו) חסר אחד מן המעים; (כז) נמצאו שני מֵעַיִם. (כח) ניקבה הריאה; (כט) ניקב הקנה למַטה במקום שאינו ראוי לשחיטה; (ל) ניקב סימפון מסימפוני ריאה אפילו לחבירו; (לא) נֶאְטַם מקום מן הריאה; (לב) נימוק סמפון מסמפוני הריאה; (לג) נמצאה ליחה־סרוחה ברֵיאה; (לד) נמצאו בה מים סרוחים; (לה) נמצאו בה מים עכוּרִין אף על פי שלא הסריחוּ; (לו) נתמסמסה הריאה; (לז) נשתנו מַראיה. (לח) נהפך הַוֵּשֶׁט במַראיו. (לט) חסרה הריאה ממניַן האונות; (מ) נתחלפו האונות; (מא) הותירו האונות מגבהּ; (מב) נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן; (מג) נמצאה הריאה בלא חיתוך אזנים; (מד) חסר מקצת הריאה; (מה) יבש מקצת גופהּ; (מו) נמצאה הריאה נפוחה ועומדת; (מז) צמקה הריאה מִפַּחַד אדם. (מח) חסר הרֶגל בין מתחלת ברייתוֹ בין שנחתך; (מט) או שהיתה יתירה רגל; (נ) ניטלה צומת הגידים. (נא) ניטלה הכּבד. (נב) ניטל לחי העליון. (נג) כוליא שהִקטינה ביותר; (נד) כוליא שלקתה; (נה) כוליא שנמצאת בה ליחה; (נו) כוליא שנמצאו בה מים עכורין אף על פי שאינן סרוחין; (נז) כוליא שנמצאו בה מים סרוחין. (נח) נפסק חוט השדרה; (נט) נִמְרַךְ מוח חוט־השדרה ונתמסמס. (ס) נקרע רוב הבשר החופה את הכרס. (סא) נִגלַד העור שעליהָ. (סב) נתרסקו איבריה מִנפילה. (סג) נדלדלו הסימנין. (סד) נשתברו רוב צלעותיה; (סה) נעקרו רוב צלעותיה; (סו) נעקרה צלע אחת בחולייתהּ; (סז) נעקרה חוליה אחת. (סח) נשמט הירך מעיקרו. (סט) חסרה הגולגולת כסלע; (ע) נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ". ע"כ.ועיין בכסף משנה שם, שסידרן לפי סוגים; גם העיר שם שאין כולן מוסכמות בין הפוסקים. ועוד ציין שם ל-5 טרפות נוספות בעוף; ע"ש.
בספר שושן סודות (קורץ, ה'תקמ"ד, מז: בדפי הספר) כתב: "סוד ע' טריפות אשר כללם ח' וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש. דע כי הסימן ההוא נאה לָענין ויפה לבניָן, כי הטריפות ההם חונקים הנפש ההן בדין...", ע"ש.
לדיונים נוספים ביחס למניין הטרפות או לפְרטיו, עיין נושאי כלי רמב"ם (הל' שחיטה י, ט) ושו"ע (יו"ד סי' כט), ועיין מאירי (מג.).
♦ ♦ ♦