השבת גזילה ע״י נתינה לצדקה או לגמ״ח עבור הנגזל שאינו ידוע

הרב עוז דוד כפיר
בית מדרש לדיינות תורת שמעון, הר נוף ירושלים

השבת גזילה ע"י נתינה לצדקה או לגמ"ח עבור הנגזל שאינו ידוע

שאלה:
א. נשאלתי רבות האם ניתן לקיים את דין השבת גזילה או חוב ישן וכדו' כשלא זכור ממי לקח, על ידי נתינת צדקה או תרומה לזכות ולטובת הנגזל בכל מקום שיהיה. או שמא אין זה נקרא השבה אלא עד שיחזור החפץ או דמיו לנגזל, או שיתן דבר הראוי לשימוש לכל אדם, שיתכן שגם הנגזל יהנה מזה.
ב. עוד יש לדון ברעיון חדש שהתחילו ליישמו לפני כמה שנים - לתת את כסף החוב שאין ידוע מי בעליו – לקרן המזכה את הממון לכל הבעלים הנמצאים בעולם מדין זכין לאדם שלא בפניו, ואח"כ מעבירה הקרן את הכסף לקופת גמ"ח, והכסף שמור לבעליו עד שיבא אליהו ויברר, ולעת עתה משתמשים בו להלוות כסף לאחרים. וצריך בירור אם פתרון זה יועיל מבחינה הלכתית.
הכרעת הדין:
א. דעת רוב הפוסקים שאין אפשרות ביד השב בתשובה לקיים השבת גזילה או חוב שאין ידוע מי בעליו ע"י נתינת צדקה לזכותו הרוחנית של הנגזל, אלא צריך לעשות צרכי רבים באופן המירבי על מנת שהנגזל או יורשיו יהנו מהדבר שעשה. וצריך שיהיה זה צורך השווה לכל נפש, גם לכאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, באופן שיגדיל את הסיכויים שיבוא הדבר לידי הנאת הנגזל או יורשיו. ואם מסופק כמה כסף הוא חייב, ישתדל לתת סכום העולה מעבר לכל ספקותיו כדי לצאת מכל חשש, וישא תפילה שהנגזל ימחל לו בלב שלם, והבא להטהר מסייעין בידו.
ב. אין להסתמך על הפתרון החדש לזכות את כספי החובות לבעלים, מכיון שנחלקו הפוסקים אם מועילה הקנאה לאדם לא מבורר באופן שהוא לא יכול לשלוט על הדבר שזיכו בעבורו. ואנו אין לנו להסתמך אלא על דברי הגמרא, הראשונים, גדולי הפוסקים ובראשם מרן השו"ע שכתבו, שהפתרון לענין זה הוא עשיית צרכי רבים באופן המועיל.
הנושאים לדיון:
א. עשיית צרכי רבים כשאינו יודע ממי גזל
ב. נתינת צדקה לטובת הנגזל – השיטות שמועיל
ג. הערות וראיות שלא מועילה נתינת צדקה כצרכי רבים
ד. נתינת צדקה לטובת הנגזל – השיטות שלא מועיל
ה. זכיה שאינה מבוררת בהשבת גזילה ובנתינת מעות לפדיון הבן – השיטות שמועיל
ו. הערות וראיות שלא מועיל פדיון הבן באופן זה
ז. זכיה שאינה מבוררת בנתינת מעות לפדיון הבן – השיטות שלא מועיל
ח. דעת הפוסקים לגבי זכיה שאינה מבוררת בשאר נושאים [מתנה, מכירת חמץ, עירוב תבשילין, צדקה]
ט. הערות וראיות בגדר יסוד דין זכין שמועיל רק באופן שהזוכה שולט בממון
י. תמיהה רבתית בדין זכין באופן כללי במכירת חמץ ובשטרות פרוזבול
יא. עצות ודוגמאות מעשיות לעשיית צרכי רבים בזמנינו
♦

א.עשיית צרכי רבים כשאינו יודע למי גזל

איתא בגמרא ב"ק (צד:): "הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין וכו' ושאין מכירין יעשה בהם צרכי ציבור, ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות". ע"כ. ובכעין זה בגמ' ביצה (כט.) וז"ל: "דתניא גזל ואינו יודע למי גזל, יעשה בהם צרכי רבים, מאי ניהו אמר ר"ח בורות שיחין ומערות". ושם מבואר שכן נהגו חכמים. וענין צרכי רבים פירש רש"י (שם): "שגזל אנשים הרבה". עכ"ל^[2]. ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, מ"מ מרן השו"ע פסק כן להלכה (חו"מ סי' שסו ס"ב).
ויש להוכיח דעשיית צרכי רבים אין זו עצה טובה גרידא, אלא הוא דין וחיוב.
הנה איתא בתוספתא (פ"י דב"ק ה"ח): "הגוזל את הרבים חייב להחזיר לרבים". ובפירוש חסדי דוד שם כתב וז"ל: "י"ל דאיירי שגזל את הרבים ואינו יודע למי גזל, ולהחזיר לרבים דקתני לאו דוקא, אלא כלומר יעשה בהם צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות, דבהכי גם הנגזלים יהנו מהן" (וכעי"ז פירשו החזון יחזקאל והמצפה שמואל שם). ומשמע מלשון התוספתא שהוא חיוב גמור. וכן נראה מלשון המאירי בחידושיו (ביצה שם) שכתב דגזלן של רבים "אין לו מחילה אלא בצרכי ציבור כגון בורות שיחין ומערות, שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם".
אמנם הגם שעשיית צרכי רבים כשלא יודע ממי גזל, הוא חיוב גמור, מכל מקום אין בתקנה זו בכדי לקיים את דין השבת הגזילה ולכפר לגמרי על העוון, אלא יש בזה דין השבה במקצת, כמבואר בתוספות (ב"ב פח: ד"ה התם) וז"ל: "והיכא דגזל לרבים, אינו יודע למי ישיב, דאע"ג דאמרי' (ב"ק צד:) יעשה בהן צרכי רבים, מ"מ לאו תשובה מעלייתא היא". וכן הוא ברש"י (יבמות כא: ד"ה עריות), וברשב"ם (ב"ב פח:), ובתוס' (ב"ב לה: ד"ה דתני). וכ"כ רבי אברהם אב"ד (הו"ד בספר שיטת הקדמונים ב"ב פח.), וכ"כ בפירוש רבינו ברוך הספרדי (בספר שיטת הקדמונים שם) דהכא לא אפשר בתשובה, דלא ידע אמאן מהדר. ע"ש. וכ"כ בפירוש הגמ' (שם) היד רמ"ה. וכ"כ התוספות ישנים (יבמות כא.), וכ"כ הסמ"ג (לאוין סי' קנב) ע"ש. ומה שאי"ז השבה מעולה, הוא מכיון שהגזלן לא מחזיר בידיו את הגזילה או דמיה לנגזל, אלא רק עושה בה דבר שיתכן שהנגזל יהנה ממנו, וחז"ל ביררו לו את המוטב. וכ"כ הב"י (חו"מ סי' רלא אות יט), ועיין בסמ"ע (חו"מ סי' רלא סקל"ד). וכן הוא בשו"ת מים חיים (רפפורט חו"מ סי' כו) בתשובה מבן המחבר, דאי"ז תשובה מעולה כל כך, אלא שחכמים תיקנו מה שאפשר לתקן. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' שסח) ובשו"ע הרב (חו"מ ח"ו עמ' נח) ובבן איש חי (שנה א פרשת כי תצא אות ג), ובשו"ת חלקת יעקב (חחו"מ סי' טז) ועוד.
אולם בספר הלבוש (עיר שושן סי' לד סעי' ל) כתב לגבי פסולי עדות ובכללם המלווים בריבית, שאם אינו יודע ממי לקח, צריך לעשות בו צרכי רבים, שאז כשיהנו ממנו רבים יבוא גם הנגזל בתוכם ויהנה ממנה, והוי השבה ותשובה שלימה. עכת"ד. ואחר המחילה, לא זכר שר מדברי הני ראשונים שהסכימו כולם דאי"ז תשובה מעולה אלא שביררו לו את המוטב. ושמא כוונתו שאחר שתיקנו חז"ל כך, אע"פ שאי"ז תשובה מעולה כיון שהוא לא מחזיר את הגזילה לנגזל ממש, מ"מ, כעת זו התשובה השלימה והמבוררת ביותר העומדת לפניו. ועדיין צ"ב^[3].
ויש לחקור בטעם תקנת חז"ל שאדם שאינו יודע ממי גזל שיעשה צרכי רבים, האם הוא כדי שיתכן שלבסוף הנגזל יהנה מדבר זה, ויחשב כאילו החזיר לו את הגזילה [או עכ"פ את חלקה], או שמכיון שסו"ס הוא לא מחזיר לו בפועל ומהתורה לא יוצא יד"ח השבה, תיקנו חז"ל שמכל מקום יוציא את הגזילה מתחת ידו, והעצה לכך היא עשיית צרכי רבים, ויתכן שגם נתינת צדקה היינו הך, שהרי ע"י הנתינה הוא מוציא את הממון הגזול מתחת ידו.
והן אמת שבספר מנורת המאור (הראשון, אלנקאוה ח"ג פ"ג – תשובה עמ' 50 בסופו) כתב שישתדל להשיב גזל שגזל לרבים, כגון שיעשה בו צרכי רבים, ואין דבר שעומד בפני התשובה, ובעל תשובה הוא ועוונותיו מתכפרין, ויש לו חלק לעולם הבא. ע"כ. ומדבריו נראה שעיקר התקנה נועדה שיוציא את הגזילה מתחת ידיו, והוא חלק מעשיית התשובה. [שכתב בלשונו "כגון צרכי רבים", ומשמע גם שאר דברים המועילים להוציא את הגזילה מתחת ידו].
אולם מדברי הראשונים נראה לא כן, דהנה כתב רש"י (ב"ק שם ד"ה בורות): "להכניס בהם מים לשתות, דהוי דבר הצריך לכל, ויהנו מהם הנגזלים". וגם במאירי (ביצה שם) כתב: "אין לו מחילה אלא בצרכי ציבור כגון בורות שיחין ומערות, שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם". והיינו, שעיקר תקנת עשיית צרכי רבים היא בכדי שהנגזל יהנה מהדבר. וכ"כ הסמ"ע (חו"מ סי' שסו סק"ה) לבאר את טעם תקנת צרכי רבים וז"ל: "דאז גם הנגזל יהנה מן הדברים הנעשים מדמי הגזילה". וכ"כ בשו"ת אורח משפט (חו"מ סי' יח) ע"פ דברי רש"י הנ"ל^[4].
ויתכן לבאר מהו הגדר בזה, ע"פ מה שכתב החזון איש (הל' פסח סי' קיח אות ז) לגבי איסור גזל, שכל זמן שמחזיק בידו את הגזילה הרי הוא עובר בלא תגזול, ואם עשה תשובה, ונוטל את הגזילה ומוליכה לבעליה, מיד בשעה שהחליט לחזור (עוד קודם ההשבה) נפסקה העבירה. והביא ראיה מדברי התוספות (פסחים כט: ד"ה והא) שהוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו, אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וכתב החזו"א דה"ה בגזל. ע"ש. ומבואר בדבריו, שאע"פ שעדיין לא השיב בפועל את הגזילה, מ"מ בשעה שהחליט להשיבה, נפסק איסור הגזל. וע"ע מ"ש על פי יסוד זה בספר אור שמח (פ"ה מסוכה הכ"ח) ובשו"ת הר צבי (ח"ב סי' עד).
ובפשטות יש לומר, שגזל הוא איסור מתמשך בכל רגע מכיון שהוא מעכב את הגזילה ברשותו, וכל כמה שהוא רוצה להחזירה ולא חפץ בהחזקתה, נפסק האיסור.
אולם המשנה ברורה (סי' תרו שעה"צ סק"ב) כתב דבאיסור גזל ואונאה וכה"ג, דידוע שהוא לאו הניתק לעשה דוהשיב את הגזילה, אין רשאי להמתין עד ערב יוה"כ, דכל שעה ושעה יש עליו חיוב עשה זו, דהוא תקונו של לאו, ודומיא דכל עשה דאורייתא שחייבו חז"ל לעשותו בבוא זמנו כמו לולב ובהמ"ז וק"ש וכדו', וכ"ש בזה שעבר מתחילה על לאו דאורייתא. ע"כ. וממה שכתב "אין רשאי להמתין עד ערב יוה"כ" משמע דהוא לא עובר בכל רגע באיסור, אלא הוא כעין ענין זריזין מקדימין למצוות. ויתכן לומר, דגם האחרונים הנ"ל סברי דאיה"נ, ולא נחשב כעובר על איסור גזל בכל רגע, אלא דמ"מ הוא נחשב כמחזיק בידו באיסור לענין דמקרי רשע ומשום כן, כשהוא מחליט להשיב את הגזילה הוא כבר לא נקרא רשע.
ומעתה יש לומר, דבאמת יש ענין להוציא את הגזילה מתחת ידו, כדי שיוכיח על רצונו לשוב בתשובה, וכשהוא מחליט שלא לעכב את הגזילה אצלו, מיד הוא מפסיק להחזיק באיסור ולהקרא רשע. וכשהוא לא יודע מיהו הנגזל כדי לקיים השבה מעולה, תיקנו חז"ל שהדרך להוציא את הממון מתחת ידו הוא ע"י שיעשה בזה צרכי רבים. ואע"פ שאי"ז תשובה מעולה, מ"מ יש בזה בכדי להוריד מעליו שם 'רשע' שמחזיק באיסור.
ונמצינו למדים מכל האמור, דהגוזל ואינו יודע ממי גזל צריך שיעשה צרכי רבים באופן כזה שיש סיכוי שהנגזל יהנה ממה שתיקן עבור הרבים ובכך יחשב לו כהשבה פורתא. אולם אם אין סיכוי שכזה, וכגון שגזל בחוץ לארץ או בעיר רחוקה, לכאורה אין תועלת במה שיעשה צרכי רבים.
איברא, דבנידון דידן יש ללכת לאור הדברים שכתב הערוך השולחן (חו"מ סי' שסו אות ג) ולקבלם כיסוד בכל ענין עשיית צרכי רבים, וז"ל: "לפיכך אמרו חכמים שיעשו בהגזילות צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות, ותקוני דרכים ומרחצאות וכיו"ב, דגם הנגזלים יהנו מזה, אבל מחילה לא שייך בהם, דהא אין מי שיודע אם גזלו אם לאו, וכשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם, יהנה כפי ערך גזילתו ושימחלו לו, והבא להטהר מסייעין אותו מן השמים". עכ"ל. ונראה בכוונת דבריו, דמאחר שעשיית צרכי רבים אין בזה כדי תשובה מעלייתא, וגם הנאת הנגזל מתיקון זה לפעמים הוא דבר רחוק, ע"כ יש כאן כמין ענין סגולי בבחינת "הבא להטהר מסעיין בידו" שע"י זה שהוא מראה את רצונו לשוב בתשובה, יגלל הקב"ה שיהנה הנגזל מצרכי הרבים שעשה, ובכך תהא לגזלן השבה ותשובה פורתא^[5]. וכעי"ז כתב בחובת הלבבות (שער התשובה פ"י) וז"ל: "ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו, יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו, כמ"ש ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו". ע"כ. וכתב בספר ארך אפים (סי' א ביוסף אברהם אות ט) בשם ספר תולדות אדם, שאת דברי חובות הלבבות הללו^[6] אמר אדוננו הגר"א ז"ל לגאון הצדיק רבי זלמן מוולאז'ין ז"ל כדי לנחמו (ע"ש כל המעשה). ואשר על כן, גם אם האדם חושב שאין סיכוי שהנגזל יהנה מתיקון זה, מ"מ יעשה כתקנת חכמים, ויגלגל השי"ת שיבוא הדבר לידי הנאת הנגזל, והוא מרצונו ימחל לו.
♦

ב.נתינת צדקה לטובת הנגזל - השיטות שמועיל

והנה יש שרצו לומר שהגוזל ואינו יודע ממי גזל, יתן כסף לצדקה ויאמר שזכות הצדקה תהיה עבור הנגזל. ויש אומדנא שהנגזל מסכים לכך, שהרי בין כה הוא לא יקבל את כספו בחזרה מכיון שאין הגזלן זוכר ממי גזל, ולפחות תהיה לו זכות רוחנית, ועל ידי נתינת הצדקה, יחשב הדבר לגזלן כעשיית צרכי רבים.
וראשון הסוברים כן, הוא ספר בינת יששכר (בלאך, שנת תקמ"ה ונדמ"ח בשנת תשמ"ח, דרך אמונה דף קכח) שכתב בזה"ל: "ולדינא קיימא לן הכי כחכמים דמהני צרכי רבים ובלבד שיכוין לשם שמים, והא דכתב השו"ע בורות שיחין ומערות הוא לאו דוקא, דהוא הדין כל כיוצא בזה כגון לדידן נתינת צדקה ועשיית גמ"ח, וסברא רבה יש בזה לומר דצדקה הוא תקנה לגזל, דידוע לכל עוון ולכל חטאת תקונו הוא בטולו" וכו'. ע"ש. וחזינן מדבריו, דעשיית צרכי רבים היא לא רק בעשיית בורות שיחין ומערות וכדו' שיתכן שיהנה הנגזל מתיקון זה, אלא גם ע"י נתינת צדקה מהני. [וקצת צ"ב, דבעמ' קכח כתב הרהמ"ח ז"ל, דמי שאין באפשרותו לעשות צרכי רבים, יפזר ממונו לצדקה. ומשמע שנתינת צדקה אינה לכתחילה אלא רק כשאין אפשרות לעשות צרכי רבים].
וכן נראה מדברי רבינו החיד"א בספרו עבודת הקודש (כף אחת אות יא), שכתב: "ויכוין שבכח מעשה הצדקה יתבטלו כל המקטרגים מעליו, ויכוין שאם חייב איזה סך לאיזה אדם שאינו יודע בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים מאיזה צד ואופן, שתועיל צדקה זו לתקן אשר עיות". את"ד. אולם, יתכן שאין כוונתו של ידי צדקה זו יחשב לו כאילו עשה צרכי רבים, אלא שיש חלק נוסף שהוא עוון הגזל, וע"י הצדקה יוכל לתקן את אשר עיוות בנשמתו. (כלומר, אין הכוונה שיתקן אשר עיוות, ויחשב כאילו החזיר הגזילה).
גם בספר שמן לאשר (נימאן, הנדמ"ח ב"מ ו. עמ' קכח ד"ה ובעיקר) כתב דצריך לתקן במעות צרכי רבים, אם אינו יודע ממי גזל, או צדקה אם ירצה. ע"ש. וע"ע בספר גבעת פנחס (דעמביצר, תרפ"ה, דף כח סוף ע"ד) שכתב: "ואם גזל רבים יעשה צרכי רבים דהיינו צדקה". ע"ש. וכן מצאתי שכתב הפלא יועץ בספרו יעלזו חסידים (דף סא ע"ב) וז"ל: ואם אינו יודע למי גזל ולא יוכל להשיב יעשה צרכי רבים, או יתן אותו ממון לצדקה, ולעולם כשנותן צדקה יכוין שיהא לשלם ולתקן את אשר עיוות בעוון עוול וגזל שאינו יודע ושב ורפא לו. ע"ש. וכ"כ בספר חשבי מחשבות (פולק, עמ' יג במוסגר) שנתינת צדקה הוי שפיר צרכי רבים. ע"ש. [וע"ע בשו"ת אור שמח (ח"ב סימן מז) שמשמע מדבריו שמהני צדקה עבור צרכי רבים, אך בספר חשוקי חמד (בבא בתרא עמ' רל) ביאר שכוונתו אחרת, ובודאי שלא מהני נתינת צדקה לטובת הנגזל במקום עשיית צרכי רבים. ע"ש]. גם מדברי החיי אדם (כלל קמג) משמע כן, שכתב וז"ל: "ויש אנשים שטועים ונותנים מה שבידם מהגזל לצדקה ומפזרים לעניים, וזה טעות גמור כמ"ש יד ליד לא ינקה רע (משלי יא, כא), ואע"פ שאז"ל (ביצה כט.) גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים, היינו שיעשה כן לפי שאינו יודע למי גזל, אבל אם יודע לא יועיל לו כלום עד שיחזיר לו או אם מת יחזיר ליורשיו". עכ"ל. ונראה שכוונתו לעורר את אותם הטועים ונותנים מהכסף הגזול שבידהם לצדקה, אולם אם הם רוצים לשוב בתשובה ואינם יודעים מי הוא הנגזל, יכול הגזלן לעשות בהם צרכי רבים ע"י נתינה לצדקה.^[7] [וע"ע בספר ליקוטי מוהר"ן (מהדו"ק סי' סט) שכתב וז"ל: דע, שע"י צדקה יוכל לתקן ממון גזילה שיש לו, היינו שגזל ע"י חמדה. כי גזילה ממש אין לה תיקון עד שישיב את הגזילה, וכן אם גזל את הרבים, צריך לעשות בממון שגזל צרכי רבים. אבל אם יש לו ממון גזילה ע"י חמדה, זה יכול לתקן ע"י צדקה, שע"י צדקה יתקיים כך, דהיינו שיתקיים אצלו ממונו, אף שהיא של גזילה ע"י החמדה. עכ"ל. ונראה מדבריו, שהוא מחלק בין גזל של אדם יחיד, שזה נתקן ע"י צדקה, לבין גזל של רבים, שצריך לעשות בממון הגזול צרכי רבים. וצ"ב מה החילוק. ויתכן שהוא למד כפשטא דגמרא, דצרכי רבים נתקן למי שגזל את הרבים ואינו יודע למי להשיב, ולא בגזל את היחיד].
עוד מצינו לכמה מאחרוני זמנינו שהלכו בדרך זו, ובראשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל (כ"כ תלמידו הגר"א פרץ שליט"א בספרו חקת משפט – לא תגזול פ"ז סעי' סא הערה 97) שנקט פעמים רבות בעצה זו, והוסיף שהגזלן יתנה את נתינת הצדקה באם הנגזל ימחל לו.^[8] ע"ש. וכ"כ בקונטרס קובץ דינים (עמ' יג הערה 25) בשם הגר"ע אויערבך שליט"א.^[9]
♦

ג. הערות וראיות שלא מועילה נתינת צדקה כצרכי רבים

אך אחר המחילה מכבודם, יש להעיר. ראשית, אם פתרון זה הוא כל כך פשוט ומעשי, מדוע השמיטו הגמרא והשו"ע פתרון זה, ולפי דבריהם היה להם לכתוב במפורש שיתן הגזלן צדקה עבור הנגזל, ובכך יתקן את גזילתו. [והוסיף להעיר בספר הליכות מועד (דיני ומנהגי עיו"כ פ"ו הערה מז) שאם נאמר שפתרון זה מועיל, הרי שתשובתו מעולה, ומדוע נתנו חז"ל פתרון שתשובתו אינה מעולה, כפי שמבואר בראשונים לעיל].
וראיה גדולה לדבר יש להביא מדברי הגמ' בביצה (כט.) דאותם שרצו לצאת ידי שמים בנתינה להקדש, לא הועיל להם, ואמרו להם חכמים שיעשו בהם צרכי רבים. ופירש שם רש"י וז"ל: אמרו להם חכמים א"כ אין לכם לעשות הקדש אלא לעשות בהם צרכי רבים, שהרי משל רבים היה ויהנו הרבים מהן. עכ"ל. ואי נימא דבנתינה לצדקה, וכ"ש הקדש, עבור הנגזל, מהני להחשב כצרכי רבים, מדוע לא קיבלו מהם את תרומתם.
זאת ועוד, אע"פ שאין בעשיית צרכי רבים כדי השבה מעולה, מ"מ הוי השבה קצת כפי שנתבאר, ולא מצינו שהאדם יוצא יד"ח השבה בדבר רוחני, שהרי ע"י נתינת הצדקה הרי הוא מטיב לנשמת הנגזל, ובכדי שיהא שם השבה, צריך להחזיר דבר ממוני ולא זכות רוחנית.
וראיה לדבר כתב בספר הליכות מועד (שם עמ' רל), מהמובא בשו"ע (סי' תרכ"א ס"ו) שנהגו לידור צדקות ביום הכיפורים עבור נשמות הנפטרים, כיון שגם להם יש כפרה. וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ט) בשם המג"א (סק"ו) ושארי אחרונים, שהטעם שמועיל לתת עבור הנפטר, כיון שאמרינן, אילו היה חי היה נותן גם כן לצדקה, אבל בעבור רשע לא מועיל לתת צדקה. ולכאורה קשה, מדוע זכות הצדקה לא תזקף עבור הרשע. אלא מכיון שהכסף שייך לנותן, ממילא הזכות הולכת אליו, וגם אין את הסברא שאילו היה בחיים היה נותן גם כן. וממילא גם בנידוננו, כיון שאינו יודע מי הוא הנגזל, לא יכול לזכות לו את הכסף ואת זכות הצדקה.^[10]
ואין להקשות, דלכאורה יש אומדנא ברורה ומוכחת דניחא לנגזל בפתרון זה, שהרי אם יאמרו לו שכמעט ודאי שהוא לא יהנה מכספו בחזרה, גם לא ע"י שימוש של צרכי רבים וכנ"ל, פשיטא שרוב בני האדם היו מסכימים לכך, דלכל הפחות יזכו בזכות רוחנית. אולם אין לומר כן, שהרי קשה לומר דין זכין לאדם כשהמזכה לא יודע מי הזוכה והזוכה לא יכול לבטא את בעלותו על הממון. וכפי שיבואר לקמן.
♦

ד.נתינת צדקה לטובת הנגזל - השיטות שלא מועיל

ובאמת שרבו הדעות הסוברות שפתרון זה ודומיו אינו מועיל כלל. וכן כתב רבי שמואל גארמיזאן בספרו אמרי בינה (לפני למעלה משלוש מאות וחמישים שנה, בשיטה לב"ק עמ' רכד בסופו), בדעת רב חסדא בגמ' שם, וזת"ד: ומאי דמייתי ואמר רב חסדא וכו' קשה בלא רב חסדא הוה פריך שפיר, וי"ל דאי לאו רב חסדא הוה אמינא דצרכי ציבור היינו שום צדקה ומצווה בציבור, לכפר עליו שאינו יכול לצאת ידי שמים כדפירישית, אבל השתא דאמר רב חסדא בורות שיחין ומערות בכדי שיתקיים מקצת השבה, משמע דבמכירין צריכין להחזיר ממש שיגיע לידם הגזל, דאם לאו כן למה לי בורות שיחין ומערות, ודו"ק. ע"ש. וזה ממש כדברינו לעיל, שבכדי שתתקיים מקצת השבה, בעינן שיגיע הממון ליד הנגזל.
וכן כתבו עוד אחרונים רבים, מהם: ספר כרם פתחיה (מנקין ח"ב עמ' פב), הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (כרך ד חחו"מ סי' פח ד"ה ומה), ספר עלי תמר (על הירושלמי, פ"ז מפאה ה"ג עמ' שפו, ושם הביא ראיה נפלאה ממעשה דרבי חנניא שמכר בטעות דבש גרוגרות במקום דבש של דבורים, ועל אף שהקונים היו מרוצים, בהפרש הכסף בנה בית מדרש. ע"ש). וכן הוא בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג חו"מ סי' טז אות ד), ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סי' קיח אות ג, שם נשאל מסוחר אחד שמכר סחורתו, וקיבל בטעות יותר כסף ממה שמגיע לו, ואינו יודע ממי קבל, האם יתן את המעות לצדקה, והשיב לו שבכך לא יתקן כלום כיון שבזה לא יגיעו המעות בחזרה לבעלים. ע"ש). וכן הוא בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד חו"מ סי' שטז, שם דן לגבי מי שגנב ואינו יודע ממי גנב, וכעת הוא שב בתשובה ורוצה לקנות אתרוג נאה לצורך מתפללי ביהכנ"ס, והשיב לו, שאי"ז מועיל כיון שאינו נצרך לכל, כי רבים מעמ"י יש להם אתרוג משלהם. ע"ש), שו"ת ישמ"ח לבב (עובדיה, אור"ח סי' ג, שם כתב שאין מועיל לעשות צרכי רבים בנתינת נרות חנוכה לביהכנ"ס לצורך פירסומי ניסא. ע"ש), שו"ת חבל נחלתו (אפשטיין, ח"ט סי' סא עמ' 425), שו"ת שמחת כהן (חו"מ סי' ז), פתחי חושן (גניבה והונאה, פ"ד סי' יח סוף הערה נ). ועוד.^[11]
המורם מכל האמור, כי אין אפשרות לקיים צרכי רבים ע"י נתינת צדקה לטובת הנגזל, וכהסכמת רוב הפוסקים.
♦

ה.זכיה שאינה מבוררת בהשבת גזילה ובנתינת מעות לפדיון הבן – השיטות שמועיל

ומעתה הבוא נבוא לנדון דומה המסתעף מזה, והוא מה שהוקם בשנים האחרונות מיזם חדש (הנקרא בשם ארגון "והשיב" או ארגון "נקי כפים"^[12]), שבו נותנים לארגונים אלו כספי גזילות או חובות נשכחים שאין ידוע למי להחזירם, והם מזכים ע"י קנין בערב יום כיפור את כל הכסף במזומן לאותם נגזלים שאינם ידועים, מדין זכין לאדם שלא בפניו, מכיון שיש אומדנא שהם חפצים בכך [שהרי בפשטות ע"פ דרך הטבע לא מצוי שיקבל הנגזל מאומה בחזרה], ועם הכסף עושים הלוואות בגמ"ח גדול ומבוסס, והכסף מופקד בידי קופת הגמ"ח עד שיבוא אליהו ויברר מי הם הנגזלים ויחזור אליהם כספם. ובכך מרוויחים גם שהכסף עצמו נשאר ברשות הנגזל ומשיבים לו את הגזילה לגמרי, וגם עשיית צרכי רבים וזכויות הנזקפות לטובת הנגזל [שמן הסתם חפץ בכך], עד שיבוא אליהו ויברר לנו למפרע למי זיכו את הכסף. ומעתה יש לעיין האם פתרון זה נכון מבחינה הלכתית.
והנה בראש ובראשונה יש לחקור האם מועיל מה שמזכים לאותו נגזל את הכסף, מבלי שידוע למזכה מיהו הנגזל שמזכים עבורו, ואין ידוע לזוכה שזיכו עבורו דבר מה, שהרי חלוק ענין זה מכל אופני הקנינים [וכגון דין זכיה במתנה עבור פלוני], ששם לכל הפחות ידוע למי מזכה.
ונידון מעין זה כבר נפתח בגדולי האחרונים, שם דנו לגבי פדיון הבן וחרמי כהנים, האם כדי לצאת מידי ספק שמא אינו כהן, יועיל להקנות לכהן מיוחס שבעולם, ויש אומדנא שאותו כהן מסכים שישאר ביד הכהן שלפנינו, אף אם אינו כהן באמת. ואם נאמר שמועיל קניין כזה, א"כ חזינן להדיא דאפשר להקנות אף שאין ידוע מי הוא הזוכה, ולא יתברר עד שיבא אליהו. ואע"פ שאין הכהן הזוכה יכול לשלוט בממון שהוקנה לו, אפילו הכי חשיב זכיה.
ואותם ארגונים כתבו להסתמך על דברי המנחת חינוך (מצוה שנ"ז אות טו) שכתב וז"ל: "אך מ"מ מצאתי תקנה בחרמי כהנים האידנא שיתן לכהן ומזכה לכל הכהנים שבעולם על ידו, ובוודאי יש בעולם איזה כהן מיוחס, ונפקע ההקדש, דהוי ליה כאילו בא ליד הכהן, ואחרי זה יעשה הכהן מה שחפץ, כי אין כהן אחר יכול להוציא מידו, שמא אינו כהן וכו' אך עכ"פ גם בפדיון הבן אם אחד רוצה לצאת ידי שמים בשלימות, ושמא אין זה כהן, יזכה ע"י אחר לכל הכהנים האמתיים או מי שהוא אמת, אך באמת כיון שאין שום כהן יכול להוציא מידו מאי זכות הוא, אך הזכות שנעשה המצווה בשלימות וכו' ועיין בספר כרתי ופלתי (יו"ד סי׳ סא פלתי סק"ו) שכתב, דלמה אנשי מעשה אין מקיימין מצות זרוע ולחיים וקיבה בחוץ לארץ, וכתב דהיינו טעמא לפי שאין לנו אלא כהני חזקה, ולפי מה שכתבתי יש תקנה לזכות לכהן אמת. ועי"ש שמביא בשם חתנו ז״ל שפדה בנו ונתן (לאותו כהן) ג״כ זרוע ולחיים וקיבה. עכ"ל.
והניף ידו שנית במצוה שצ"ב (אות ט), וזת"ד: "ועיין בספר מחנה אפרים מהלכות זכיה ומתנה (סי׳ לג) שמביא בשם מהרש״ל (יש"ש ב"ק פ"ה סי׳ לה) דאם אין כהן בעיר יזכה לכהן ע"י אחר ויצא ידי פדיון. ועיין לעיל במצוה שנז (אות טו) דכתבתי זה מסברא דנפשאי, וכתבתי דהאידנא דהנהו כהני הם רק כהני חזקה, א״כ אין מקיים מצות פדיון הבן בשלימות רק במזכה לכהנים אמתיים דודאי בעולם יש כהנים אמיתיים א"כ יוצא. ובספר מחנה אפרים השיג על המהרש"ל כיון דחייב באחריות כמו דקי"ל באומר תן (מנה) לבע"ח דלא מצי הדר, ומ"מ הוא באחריותו דלענין זה לא הוי זכות עיין בסוגיא דגיטין דף יד. א"כ כיון דהוא באחריותו לא יצא ידי נתינה לכהן. ועין בספר מהרי"ט אלגאזי שהשיג עליו דאינו באחריותו כלל, כיון שזכה, ואינו דומה לחוב דניחא למלוה שיהיה באחריות הלוה, ובאם לא, הוא חוב לו. אבל כהן, דיכול [אבי הבן] ליתן לכל כהן שירצה, ונותן לאיזה כהן, בודאי זכות הוא לו ואינו חייב באחריותו על ידו, א"כ דברינו נכונים בעצה זו לקיים פדיון הבן בשלימות". עכ"ל.
ואכן המהרי"ט אלגאזי (בכורות אות פב דף אות קטן ג) הביא את דעת המהרש"ל שהוזכרה במחנה אפרים ובמנ"ח, שאם אין כהן בעיר יוכל לזכות לו ע"י אחר, והשיג עליו המחנ"א, דהזכיה מהני רק לדין הממון, שלא יוכל הישראל לחזור בו, אולם לא מועילה הזכיה לקיום המצוה, דכיון שהישראל חייב עדיין באחריות על המעות לא נחשב לו שקיים מצוותו^[13]. וחילק המהריט"א, דרק בממון שיש לו תובעין, כמו שולח חוב לבע"ח ע"י שליח, כל שלא הגיע החוב לידי הבע"ח לא קיים מצוותו, דיאמר הבע"ח למה שלחת הפרעון על ידו, אבל בפדיון הבן כשזיכה לכהן ע"י אחר, דמן הדין כבר זכה הכהן וקרינן ביה קרא "דיהיה לך אך פדה תפדה", דכבר הוא שלו ע"י זכייתו שזוכה ע"י אחר, פשיטא דאינו חייב, דהוי ממון שאין לו תובעין, כל שלא זיכה לכהן מסויים, אין לכהן זכות טענה למה שלחת על ידי שליח, דאדרבה זכות היא לכהן שיזכה לו ע"י אחר כדי שיזכה בדבר שלא היה לו זכות, וכל שלא זיכה לו בדבר שכבר היה מחוייב לו, לא שייך טענה זו לחייבו באחריותם. עכת"ד.
ונראה שיש חילוק בין עצת המנ"ח לדברי המהריט"א, שלדברי המנ"ח הכהן שלפנינו מקנה לכל הכהנים המיוחסים שבעולם, ומעתה לכאורה לא הוי זכות לכהן המיוחס, משום שכשירצה להוציא מעות הפדיון מהכהן המוחזק יאמר לו הבא ראיה שאתה כהן ואני איני כהן, ואיזו זכות היא להטריחו בראיות והוכחות. אכן, יש לדחות טענה זו, שהרי עד כמה שאליהו הנביא ז"ל יברר שהכהן הלה מיוחס, יברר הוא גם את הכהן המוחזק, האם הוא מיוחס והמעות שייכות לו, או שאינו מיוחס והמעות אינן שייכות לו. אמנם בדברי המהריט"א מבואר שמזכה לו ע"י 'אחר' והיינו ישראל, ואיך שיהיה, זו ודאי זכות גמורה, שהרי יכול הכהן להוציא ממנו, והישראל אינו יכול לעכבם לעצמו בשום טענה. וכן משמע מדברי המחנ"א הנזכר, שכתב דאם אין כהן בעיר יזכה לכהן ע"י 'אחר'.
והן אמת שגם דעת הראשית ביכורים (בכורות ד:) כהמנחת חינוך ודעימיה, אך בדבריו מבואר שהעצה היא ע"י שהכהן שלפנינו יזכה לשאר הכהנים האמיתיים שבעולם. וז"ל: "יש למצא רפואה מה"ת לפדות אצל כל כהן בלי פקפוק, לפמש"כ הריטב"א (יבמות פו:) בהא דעזרא קנס את הלויים, וקשה כיון דמה"ת דוקא ללוי הרי לא יצאו ישראל ידי נתינה, ותירץ בזה"ל וי"ל כיון דממונא הוא הפקר ב"ד הפקר ואפקוה רבנן למעשר מן הלויים ואוקמינהו ברשות כהנים ועשאום כשלוחים של לויים. עכ"ל עיי"ש, ויובן עפי"ד הירושלמי (פ"ב דקדושין ה"א) באומר לאשה התקדשי לי בסלע, ואמרה תנהו לעני, מקודשת דנעשה העני תחילה זכה לאשה ואח"כ לעצמו, וה"ה כאן דהכהנים זוכים תחילה ללויים ואח"כ לעצמן, ואף שאינו זכות עבורם ולא שייך בזה זכיה מטעם שליחות, כבר כתב הר"ן פ' השולח (גיטין דף יט: בדפי הרי"ף) לענין פרוזבול במזכה לו קרקע כ"ש כיון דגוף זכיית הקרקע הוא זכות אין משגיחין על החוב שנצמח מזה עיי"ש. ועכ"פ מבואר מדברי הריטב"א דשייך זכיה עבור פלוני אף שסוף דבר אין החפץ מגיע לרשותו כלל, וא"כ ה"ה גבי פדיון הבן כשנותן לכהן דמי הפדיון, הכהן הלזה זוכה עבור הכהנים המיוחסין שבעולם ואח"כ זוכה לעצמו וא"כ שפיר הועיל הפדיון, וכל כהנים ניחא להו בכך כדי שיהיו יכולין לפדות אצל כל הכהנים, ואע"פ שאין הפודה ולא המקבל מפרש כלום כל כה"ג סתמא כפירושו דבודאי דעתם באופן המועיל כמש"כ הרא"ש קידושין (פ"א סי' כ) לענין משאיל לחבירו טבעת כדי לקדש כנודע". עכ"ל. וכיוצ"ב כתב בספר מנחת כהן (קרפמן, הליכות עולם ח"ג סי' כג) וציין לדברי הראשית ביכורים הנזכר. ע"ש. וכ"כ הגרא"י ניימרק זצ"ל בקובץ קול תורה (שנה טו עמ' כא). ע"ש. וע"ע בספר אוסרי לגפן (שינפלד ח"ו עמ' סב) שכתב עצה זו מעצמו, ולא ראה שהקדימוהו המנ"ח ודעימיה.^[14]
אמנם, עדיין צ"ב בשיטתם, שהרי כל חילם של הסוברים כן הוא מדין "זכין לאדם שלא בפניו", ועד כמה שהכהן שלפנינו מזכה עבור הכהנים המיוחסים שבעולם [או עבור כהן מיוחס יחיד, או כשמעכב אבי הבן את המעות לעצמו עד שיברר אליהו ז"ל], שוב אין זו זכות, מפני שנהפכו מעות הפדיון לממון שאין לו תובעין, דכל כהן שירצה להוציא ממנו מחמת שאליהו הנביא ז"ל יברר את יחוסו וישלול את יחוסו של המוחזק, יכול לומר לו המוחזק: ברצוני לתת מעות אלו לכהן מיוחס אחר שאחפוץ בו מחמת שאני מכירו וכדו'. [ואולי י"ל, שמכיון שיש צד שירצה לתת לכהן המיוחס שיבוא לפניו ולא לאחר, ממילא הוי זכות עבורו. וצ"ב, דכולי האי ואולי]^[15].
אולם, בספר אמרי בינה (אויערבך, דיני פדיון הבן סו"ס ח) יצא לחלוק על עצה זו של המנ"ח ודעימיה, וז"ל: "והנה פה עיה"ק ירושלים תובב"א ראיתי מנהג אשכנזים שפודין אצל הרבה כהנים ונותן אבי הבן כל דמי הפדיון לפניהם, וכנראה שסוברים שאף לכתחילה צריך למיעבד הכי. אולם ראיתי איזה מתחכמים להוסיף חומרא שאבי הבן אומר שפודה אצל הכהן הגלוי כלפי שמיא שהוא כהן מזרע אהרן. ואח"כ מחלקים הכהנים ביניהם. וקראתי תגר ע"ז, ולדעתי כל המוסיף גורע, וכבר כתבו שחלילה לערער על כהני חזקה. ולענ"ד אם פודה כה"ג אף בדיעבד אין בנו פדוי דהא צריך שיזכה לכהן, שיהיה נכסי כהן, ובזיכוי כזה אם מזכה לעשרה כהנים א"כ אם כולם כהנים כשרים יזכו כולם. רק אם לא נמצא ביניהן רק כהן אחד מזרע אהרן בבירור שזה לבדו יזכה בדמי הפדיון, א"כ כיון שנכנס לספק, אינו מבורר מי הוא הזוכה האמיתי, וכל זמן שאינו מבורר, אף דכלפי שמיא גליא מי הוא הזוכה, מ"מ כל זמן שאינו מבורר בפנינו אין לזה זכיה יותר על חבירו וצריך שיתפשר עם חבירו ולחלק ביניהם, א"כ לא הגיע לכהן הברור הה׳ סלעים אף אם הוא לבדו הכהן האמיתי, מ"מ כיון שהטיל תנאי "מי שהוא מבורר" ואין בידינו לברר עד שיבא אליהו, אין זה זכיה גמורה דאינו יכול לשלוט בהם, ואין זה פדיון אם נחוש ח"ו שיש חשש על השאר ומעכבין עליו שישלוט בדמי הפדיון, ויש לזה הרבה ראיות דזכיה כזו לגבי פדיון ל"מ, וא"צ להאריך". עכ״ל. ומבואר בדבריו, דכיון שהכהן המיוחס אינו מבורר לפנינו, הגם שהוא ידוע ומבורר כלפי שמיא, אין זו זכיה גמורה, משום שהוא לא יכול לשלוט בדמי הפדיון.
ויש שרצו ליישב (בעלון שי"ל ע"י ארגון 'והשיב' עיו"כ תשע"ד) שגם האמרי בינה יודה לעצת המנ"ח, וכלשונם: "והנראה דאפילו לדעת האימרי בינה יועיל בנידון דידן, דכל מה שמונע הקנין לדעתו כיוון שאינו יכול לשלוט בקנין, דאינו מבורר עד שיבא אליהו, ואין זה קנין כשאין לו נפק"מ בקנין. אך אנו מצאנו לו נפק"מ נפלאה לכספו עד שיבא אליהו, שזוכה במצוות רבות, וודאי מסכים לזה, ולא גרע מתנם ע"ג סלע, והכא נמי הוי כאילו אמר ממש שנניח כספו בגמ"ח, ואין חסרון בשלטונו בכסף, ופשוט".
ודבריהם תמוהים עד מאד, שהרי בכל דברי האמרי בינה לא הוזכר הטעם שלא מועילה הזכיה משום שאין לכהן נפק"מ בזה, אלא טעמו הוא רק משום שהכהן שזוכים עבורו לא יכול לשלוט במעות הפדיון ואינו מבורר עד שיבוא אליהו. [והם עצמם כתבו טעם זה, והוסיפו את טעם הנפק"מ בקנין, שאין לו שחר בדברי האמרי בינה]. ובזה שיעשו מצוות הלואה בכסף זה, אין זה נקרא נפקא מינה עבור הכהן, כל עוד הכסף לא עומד תחת שלטונו. וביותר, שהאמרי בינה במקום אחר (חחו"מ דיני גביית חוב סי' ל ד"ה ואני) ביאר במפורש מה כוונתו בפתגמא דנן, ומהו גדר החסרון בזכות לא מבוררת. וזת"ד: "ואני בעניי כתבתי לפרש דזכיה בעצם שיזכה בגוף איזה דבר, לא שייך רק אם יכול ליהנות ממנו ולעשות בו כרצונו, אבל אם אין לו תועלת בגוף הדבר וכו' לא שייך בזה זכיה כלל וכו' כיון דלא השיג בקנינו הדבר הנקנה בשום אופן, לא שייך בזה זכיה. והבאנו סעד לזה מדברי תוס' גיטין (מג. ד"ה מי) דעבד מוכה שחין דאינו שוה כלום רק לקנס לא שייך בו זכיה וכו'". ובהמשך כתב (שם ד"ה וכבר): "וכבר כתבתי בספרי דיני פדיון הבן (סו"ס ח) לדון כמו כן דאם פודה אצל כמה כהנים בבת אחת ומניח לפניהם הה' סלעים ואמר שפודה אצל הכהן שגלוי וידוע כלפי שמים שהוא הכהן והוא יזכה בדמי פדיון, ואחר כך מחלקים ביניהם, כיון שאינו מבורר מי הוא ולא יתברר ל"ש בזה זכיה, כיון דאינו יכול לעשות בהה' סלעים מה שירצה דאינו מבורר מי הוא הזוכה האמיתי, יעו"ש בדברי". עכת"ד. הא קמן, דשפתיו ברור מללו שהגדר בחסרון הזכיה לאדם שאינו ידוע, הוא מחמת העדר הבירור העכשווי שיוצר חסרון בשליטה הקנינית של הזוכה שאינו יכול ליהנות ולעשות בזכיה כרצונו.^[16]

ו.הערות וראיות שלא מועיל פדיון הבן באופן זה

ולקושטא דמילתא, בעצם עצת המנחת חינוך שיזכה הכהן עבור כל הכהנים המיוחסים שבעולם, איכא לתמוה טובא:
בראשונה, מלבד היוצא מדברי האמרי בינה, שיש חסרון בזכיה שאינה מבוררת ואינה ברת שימוש, ויש לעיין מה יענו ויסברו בזה הדעות החולקות, כבר תמה בזה הגר"מ אריק בשו"ת אמרי יושר (בהגהותיו על המנ"ח (שם), ובח"א סוס"י ד), ממ"ש המנ"ח בעצמו (מצוה שצב סק"י) דבנתן פדיון הבן לעשרה כהנים, אם מגיע לכל אחד שוה פרוטה יצא, אבל בלא"ה לא יצא דאין כאן נתינה. וא"כ כשיזכה הכהן לכל הכהנים האמיתיים הרי אין אנו יודעים מי הם הכהנים האמיתיים, ותו לא יגיע שוה פרוטה לאחד, ולא יצא ידי חובתו^[17] [וע' בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קעג, שכתב שכמדומה שלא נהגו העולם כהמנ"ח, מהטעם הנ"ל].
ועוד יש להעיר כדלעיל, שעצה זו קשה מאד להולמה, שהרי כל חילם של הסוברים כן הוא מדין "זכין לאדם שלא בפניו", ועד כמה שהכהן שלפנינו מזכה עבור הכהנים המיוחסים שבעולם, שוב אין זו זכות עבורם, מפני שנהפכו מעות הפדיון לממון שאין לו תובעין, דכל כהן שירצה להוציא ממנו מחמת שאליהו הנביא ז"ל יברר את יחוסו וישלול את יחוסו של המוחזק, יכול לומר לו המוחזק: ברצוני לתת מעות אלו לכהן מיוחס אחר שאחפוץ בו.^[18].
גם בש"ס ובפוסקים לא מצאנו לפתרון מעין זה שהיה בכוחו ליישב הרבה ספיקות. וכגון מה דנחלקו בגמ' בערכין (כט.) אם סתם חרמים לבדק הבית או לכהנים, והביאה הגמ' מעשה באדם בפומבדיתא שהחרים את כל נכסיו, ובא לפני רבי יהודה בן בתירא ואמר לו שישקול ארבעה זוזים ויחלל עליהם את נכסיו המוחרמים וישליכם בנהר ויהיו נכסים בזה מותרים בהנאה וכו' ואמר רב עולא אי הואי התם, הוי יהיבנא כולהו לכהנים. ותמה השטמ"ק שם (אות ח) בשם הרא"ש, האיך יתנם לכהן, הרי הקרקעות שייכים למשמר, ולא היה ידוע איזה כהן שייך לאיזה משמר. ולכאו' לפי המנ"ח א"ש שהיה מזכה החרמות לכהני המשמר הידועים כלפי שמיא שזמנם היום, והראשונים לא תי' כן. וע"ע מה שכתב בזה המעשה חושב (שם) בדברי הרא"ש.
ועיין ברש"י (יומא סו.) שכתב דהא דסבר התנא דאין מחרימין בזמן הזה, היינו משום דסבר דסתם חרמים לבדק הבית. אולם תוס' פירשו דאזיל שפיר אף למ"ד סתם חרמים לכהנים, ובזמן הזה יש חשש תקלה משום שלא שכיחי כהנים, ועד שיתנן לכהנים הרי הם בקדושתן. ע"ש. ולפי עצת המנ"ח היה לתוס' לומר דיש תקנה דבידו לזכות ע"י אחר לכהן מיוחס. ומוכח מתוס' דלא כהמנ"ח. [וע"ע בשיעורי הגרי"ש אלישיב עמ"ס ערכין (כט.), שם כתב דאין להקשות מהתוס' על המנ"ח, מכיון שבחרמים צריך שיגיע ממש לידי הכהן. ועוד, דכיון שבאופן זה לא תתברר לעולם זכייתו, לא חשיב נתינה לכהן. ע"ש. ואחר המחילה, דברי המנחת חינוך (במצוה שנז, וצויין מקורו בספר הנ"ל) מיירי גם בחרמי כהנים, ושפיר קשה מדברי התוס'. ועוד, דלפי הטעם השני שכתב הגריש"א דבאופן זה לא תתברר לעולם זכייתו ולא חשיב נתינה לכהן, זו סברא המנוגדת לכל יסוד המנ"ח שסובר שבכה"ג שפיר הוי זכיה].
ויש שהעירו על עצת המנ"ח ודעימיה, ממה שנחלקו האחרונים האם אפשר לחסר דבר מה מהאדם שלא בפניו כשלמעשה הוא זכות עבורו, והוא הנקרא "זכין מאדם", או שמא רק "זכין לאדם שלא בפניו" אמרינן, והיינו שבפועל מזכים ומכניסים לרשותו זכיה חדשה.
דהנה כתב בתרומת הדשן (סי' קפח) דמשרתת החוששת שמא תתקלקל העיסה עד שבעלת הבית תגיע ותפריש חלה, יכולה להפריש חלה ללא דעת הבעלים, דהוי זכות להם וזכין לאדם שלא בפניו, והרמ"א הביא את דבריו להלכה ביו"ד (סי' שכח סעיף ג) עי"ש. ובקצות החושן (סי' רמג ס"ק ח) חלק עליו והוכיח מדברי התוספות והרשב"א (נדרים לו.) דלא מהני זכיה אלא לזכות לאדם דבר חדש, אבל בדבר שאין בו זכיית דבר לבעלים לא מהני, אע"פ שיש להם בו זכות וניחותא. והניף ידו שנית גם בספרו אבני מילואים (סי' לו ס"ק ב וסי' לז ס"ק יד). ע"ש. וכ"כ מדנפשיה בשו"ת עמק יהושע (סי' כא), וכבר קדמו הגאון בעל המרכבת משנה (פ"ו מגירושין ה"א). ע"ש. וא"כ לדעת הקצות החושן ודעימיה, יש לפקפק על הקנאת הממון הגזול באופן זה, שהרי לאחר שמזכים לנגזל, מניחים את הממון בגמ"ח ועושים בו הלוואות, ועל אף שיתכן שרצונו בכך, מ"מ הוי זכין מאדם ולא מהני.
אולם זה לא קשה כלל. חדא, כל דברי הקצוה"ח נאמרו רק במקום שצריך את דעת הבעלים לפעול חלות מסויימת, וכגון בהפרשת חלה, דאז יש חסרון ולא מוגדרת הזכיה כשלא מכניסים לרשותו, אבל במעשים יבשים, וכגון הקנאת ממון ע"י זכיה ולקיחתו לצורך הלוואה, בזה גם הקצוה"ח יודה. [ויש שכתבו ראיה לדבר ממ"ש בעצמו (חו"מ סי' שנח סק"א) ע"פ הב"י (יו"ד סי' שלא) שלדבר מצוה יכול לקחת את ממון חבירו אם הוא יודע שהוא מסכים, דניחותא דמצווה שאני. ובהכרח שמהני אף שהוי זכין מאדם, משום שלא מיירי במעשה חלות דצריך דעת בעלים, דאל"כ נמצא דהקצוה"ח סותר עצמו. אך מ"מ אין הראיה מוכרחת, ויש לדון בזה].
וביותר, דנראה שנקטו הפוסקים שאמרינן זכין מאדם שלא בפניו, שהרי הרמ"א (שם ובחו"מ סי' קכב ס"א) והב"ח והט"ז הביאו את דברי התרומת הדשן לדינא, וכ"כ המג"א (או"ח סי' רמב סק"ד). וכן דחו את דברי הקצוה"ח וראיותיו כמה מהאחרונים, ביניהם: הבאר יצחק (או"ח סי' ג ענף ג), ובשו"ת הר צבי (או"ח סי' לט), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' יח), ובשו"ת אחיעזר (סי' כט) ועוד, ע"ש. וע"ע בזה באורך במה שכתבנו בספר יסדת עוז (עמ' פ).
גם מדברי השו"ע נראה שהוא פסק כהתרומת הדשן דאמרינן זכין מאדם, דהנה ביו"ד (סי' שכח) הביא הב"י את דין התרומת הדשן הנ"ל, וכן ידועה מחלוקת הראשונים האם זכיה מטעם שליחות או לא, ודעת רוב האחרונים שדין התרומת הדשן מיוסד על זכיה מטעם שליחות, ונראה שדעת השו"ע שזכיה מטע"ש (ע' בב"י יו"ד (שם) בשם התרוה"ד, ובאהע"ז (סי' קמ) שהביא את דין התרומת הדשן (סי' רלז) שניתן לזכות גט לאשה כשזה זכות עבורה, וכתב התרוה"ד שזה משום שזכיה מטע"ש, וע"ע שם (סי' לה) שהעתיק הב"י את דברי הרא"ש בקידושין (פ"ב סי' ו) דאם אדם גילה דעתו לשדכן שרוצה שיקדש לו אשה, מהני מדין "זכין" דזכיה מטע"ש. וכן נראה מדבריו (חו"מ סי' קפח) שכתב על דברי הגמ' (עירובין עט:) שאין אדם מזכה ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו, ופירש הב"י "והזיכוי מדין שליחות הוא, דהוי כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו". ע"ש). וע"ע בספר יסדת עוז (שם) דבזה תלוי הנידון אי אמרינן זכין מאדם. ע"ש. וכן דעת מרן הגרע"י זצ"ל בספר חזו"ע תרומות ומעשרות (עמ' קעא), שכתב דהאחרונים הסכימו להלכה דאם הפריש חלה בלא רשות בעל הבית, אלא דאומדא דניחא לבעלים בהפרשתו, הויא חלה. ע"ש. וא"כ להלכה ולמעשה אפשר לזכות מאדם אף שלא בידיעתו.
והנה, גם אם נניח שניתן לזכות ממון לאדם שאינו מבורר, מ"מ מצינו הלכה בדיני גניבה (חו"מ סי' שנה ס"א) שאם לא ידעו הבעלים מהגניבה (וה"ה בגזילה, כמבואר בגמ' ב"מ לא. וכ"כ הרמ"א חו"מ סי' שסו ס"ב), והגנב רוצה להחזיר להם, אין צריך להודיע להם על כך (אא"כ גנב בעלי חיים, שמכיון שלימד אותם ללכת למקום אחר, צריך הבעלים לתת את לבו לכך ולשומרם היטב). אולם אם ידעו הבעלים מהגניבה, כשמחזיר, צריך להודיעם, ורק אם הבליע את ממון הגניבה בתוך כיס מלא מעות ויודע הבעלים מה מניינם, אי"צ להודיע, כיון שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, וימצא שיש יותר כסף ממה שהיה קודם ויבין שהגניבה הוחזרה. אך אם לא יודע הבעלים את מנין המעות שיש בכיס, צריך להודיעו. וכ"כ הטור (שם) וכן פסק השו"ע (שם). ע"ש. ואם נתנם לכיס שיש בו מעות, אך אין ידוע אם יודע הנגנב כמה מעות יש שם, לרש"י והרא"ש (ב"ק קיח.) לא יצא יד"ח, דמסתמא לא ידע הבעלים כמה היו, ולרי"ף ולרמב"ם יצא יד"ח. ובדעת השו"ע כתב הסמ"ע, שדעתו כהרי"ף והרמב"ם שיצא יד"ח, אך הניח דבריו בצ"ע. ואילו לדעת הגר"א, השו"ע הכריע כרש"י והרא"ש שלא יצא יד"ח. ע"ש. ואשר על כן, בנידוננו שהגזלן אינו יודע ממי גזל, ויתכן שידעו הבעלים מהגזילה, אם נזכה לנגזל את כספו, האיך יחשב זה כהשבה גמורה כל עוד לא יודע הנגזל על השבה זו? ודבר זה גרוע יותר מכיס שאין בו מעות, שלכו"ע צריך להודיע לבעלים כשמחזיר, שהרי כאן הבעלים לא ידע מההחזרה עד שיבא אליהו הנביא ז"ל ויברר הענין.
ויש מי שרצה ליישב זאת (עלון ארגון 'נקי כפיים' עיו"כ תשפ"ב) בזה"ל: "הכרעת הפוסקים נשענת על דברי הסמ"ע (שם סק"א) בביאור הטעם דבעינן דעת בעלים, שהוא כדי שיוכלו הבעלים לשומרו כראוי, וממילא באופן דידן שהבעלים אינם זקוקים לשמור על הממון שכן הקרן או הגמ"ח עושים זאת עבורם, הרי הדבר נחשב כהשבה מדעת בעלים ופועל ללא פקפוק גם בהשבת גזילה". ע"כ. אולם צ"ב בזה, דהנה לגבי גניבת בעל חי מהעדר, לשיטת רב בעינן שידע הבעלים כשהגנב מחזיר את הגניבה, וכתב רש"י (ב"ק שם ד"ה לדעת) וז"ל: "להודיעו שהחזיר ולא סגי במנין הצאן, דצריך השבה מעלייתא". ולא ברורה כוונת רש"י מדוע כשמודיעו הוי השבה מעלייתא. אולם רש"י בב"מ (לא. ד"ה הכל צריך) ביאר זאת בזה"ל: "דכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה, לא נזהר בה, ולא מאכילה". ע"כ. ואילו הרשב"א (שם) הביא ב' דעות, האחת בשם י"א (והיא דעת הראב"ד), שזהו קנס שקנסו לגנב להודיע על גניבתו, והרשב"א עצמו כתב דצריך להודיע כדי לצאת מידי החשד, וז"ל: "דבעינן השבה כעין הגזילה, כדי שיצא זה שחשדוהו, שאל"כ פעמים שיטען הבעלים ויחשבו שזה אחר הוא". עכת"ד. וכתב הסמ"ע (שם) וז"ל: "דלא הוה השבה מעליא, דכיון דידעו הבעלים שנגנבה נתייאשו מלשומרה עוד, ואף שהחזירה הא לא ידע הבעל מזה שישמרנו". ע"כ. ונראה מדבריו שהוא למד כפירוש רש"י, שטעם ההודעה הוא כדי שהבעלים ישמור על הגזילה היטב. ואע"פ שלא כתב הסמ"ע מקור לדבריו, מ"מ נראה בפשטות מלשונו שהוא למד זאת ע"פ פירוש רש"י בשני המקומות. ומעתה יש לעיין, דהראשונים פירשו דבריהם בכה"ג שגנב בעל חי, וכלשון רש"י "לא נזהר בה ולא מאכילה", וכן מפורש ברשב"א. ואע"פ שמסברא אין לחלק, מ"מ עדיין יתכן שבגניבת חפצים או הממון יש סברא אחרת, ואף השו"ע שעליו נסובים דברי הסמ"ע מדבר על גניבת חפצים. וביותר, דלדעת הראב"ד הטעם הוא משום קנס, ולדעת הרשב"א הוא כדי לצאת מידי חשד, והאיך ניתן להסמך על דברי הסמ"ע כאשר אין מקורו ברור, ומנגד יש ראשונים שפירשו טעם אחר מדוע צריך להשיב לדעת הבעלים.
♦

ז.זכיה שאינה מבוררת בנתינת מעות לפדיון הבן – השיטות שלא מועיל

אכן, יש מהאחרונים שנטו קו והסתייגו מחידוש עצום זה, וכ"כ הגאון רבי יששכר דוב גולדשטיין זצ"ל (מחה"ס ליקוטי הערות על שו"ת החתם סופר (הו"ד בתשובה בקובץ קול תורה, לונדון ניסן תשנ"ח), עמ' קעג) וז"ל: אודות דברי המנ"ח מצוה שנ"ז ושצ"ב לזכות לכהן מיוחס בכל מקום שהוא, צדק מי שאמר למע"כ נ"י שלא שמע מעולם מי שנהג כן, והרי מיום חיבור המנחת חינוך ועד זמנינו כבר עברו יותר ממאה שנה, והוא חיבור חשוב ומקובל על הכל ואעפ"כ לא שמענו מי שנהג כן, וא"כ הדבר מילתא דתמיהא, וזה אפילו היו דבריו כראי מוצק, וכ"ש שיש עליו כמה פקפוקים וכו'. והכלל: החדש אסור מהתורה בכל מקום והישן משובח". עכ"ל. גם הגאון בעל שבט הלוי כתב (שו"ת שבה"ל ח"ב סי' קעג): "וכמדומני שלא נהגו העולם כהמנ"ח". וכן נקט בשו"ת שבט מיהודה (אונטרמן, יו"ד סי' מט). וע"ע בדבריו לקמן. [וע"ש בתורף דבריהם, דפליגי על עצם יסוד המנ"ח, מלבד מה שעי"ז הוי מחזיקינן ריעותא בחזקת הכהנים].
וכפי הנראה גם דעת רבינו יהונתן אייבשיץ לא כהמנ"ח, שהרי הביא המנ"ח את מה שכתב בספרו כרתי ופלתי (יו"ד סי' סא פלתי סק"ו), דלמה אנשי מעשה אין מקיימין מצות זרוע ולחיים וקיבה בחוץ לארץ, וכתב דהיינו טעמא לפי שאין לנו אלא כהני חזקה. וכתב עליו המנ"ח, שלפי עצתו יש תקנה לזכות לכהן אמת שבעולם את הזרוע לחיים וקיבה. והנה מזה שהכרתי ופלתי לא הנהיג כן, נראה דהוא לא סובר כהמנ"ח.
[גם מדברי הנתיבות המשפט נראה שא"א לזכות לכהן ע"י אחר כלל, שאחר שהביא את דברי המחנה אפרים הסובר שלא יוצא יד"ח פדיון בזכיה לכהן עד שהמעות לא יגיעו לידיו, כתב (סימן רמג ביאורים סק"י) וז"ל: "אמנם מה שכתב שם דלא נפטר מהפדיון כשמזכה החמש סלעים ע"י אחר לכהן, כיון דהזיכוי לא מהני רק לענין שלא יהיה יכול לחזור בו אבל עדיין לא נפטר מאחריות, וכל זמן שעדיין חייב באחריות לא יצא עדיין ידי חובת המצווה, יפה כתב". עכת"ד. הא קמן דעתו, דאי אפשר לזכות דמי פדיון לכהן ואפילו לכהן מסויים וידוע, ודלא כהמנ"ח].
והיוצא עד כה, שנחלקו גדולי האחרונים האם שייך לזכות חרמי כהנים או פדיון ה' סלעים לכהנים המיוחסים שבעולם מדין זכין לאדם שלא בפניו. הדעות שמועילה הזכיה: מנחת חינוך, ראשית ביכורים, מהרש"ל, מהרי"ט אלגאזי, מנחת כהן. והדעות שלא מועילה הזכיה: אמרי בינה, מחנה אפרים, נתיבות המשפט, אמרי יושר, שו"ת שבט מיהודה, שו"ת שבט הלוי, וכן נראה מהכרתי ופלתי שהובא במנ"ח.
♦

ח.דעת הפוסקים לגבי זכיה שאינה מבוררת בשאר נושאים [מתנה, מכירת חמץ, עירוב תבשילין, צדקה]

ומעתה יש לעיין האם דנו הפוסקים בנידונים מעין אלו, בזכיה לאדם שאינו מסויים ואינו מבורר. שהרי דבר ידוע הוא שמשפטי הממון נקבעים לפי המציאות העכשווית, וכל כמה שכעת אין בירור והזוכה לא יכול לשלוט בממון, במה נחשב הוא כבעלים במעשה הזכיה.
ומצאתי שכתב בזה הגאון בעל פרי הארץ^[19] (ח"א חו"מ סי' ו), במענה לשאלה אודות ר. שנתן חפץ לש. ואמר לו זכה בחפץ זה במתנה מעכשיו לאדם שאבור אני ואתרצה ליתנה לו, וזכה בו ש. ואחר ימים חזר בו ר. כי אין רצונו ליתנו לשום אדם, אי מצי הדר ביה או לא. ועל זה השיב, דכיון דכבר זיכהו לש. מעכשיו וקנאו ש. במשיכה, אף שלא פירש למי זיכה הו"ל כקני ע"מ להקנות, דמעכשיו קי"ל בההיא דפרק השותפין דלכו"ע קנה ולא מצי למיהדר ביה והרי הוא בידו של ש. עד שיבור לו אדם או עד שיבוא אליהו ז"ל. עכת"ד. ובשו"ת שער אשר (קובו, ח"ב סי' כו עמ' סו ובנדמ"ח עמ' קסט, ד"ה וגדולה) חלק עליו, וכתב דלא דמי לקני ע"מ להקנות דהתם הוא לאדם מיוחד ומבורר וכו' משא"כ הכא בנידון דידן דהנותן גופיה הוא דמזכה מעכשיו למי שאינו מבורר לפי שהחפץ שנתן ביד זה המזכה שליח שוויה והו"ל בידו ממש, וכשם שהוא אינו יכול להקנות למי שאינו בעולם או לאדם שאינו מבורר כך אינו יכול שלוחו. ע"ש. ומבואר מדברי הרב שער אשר ז"ל שהבין שהרב פרי הארץ סובר שניתן להקנות בזכיה לאדם שאינו מבורר עד שיבוא אליהו. והוא חלק וסבר שא"א להקנות ולזכות לאדם שאינו מבורר.
שוב ראיתי בספר אשר לשלמה (אבן דאנאן, חו"מ סי' לה) שהאריך בנידון זה, ובתחילה צידד לומר שאין אדם מקנה ומזכה למי שאינו מבורר, ומשום שאין הזכיה חלה עד שעת גביית הממון, וכל עוד לא גבו הממון אין מבורר שיחול עליו. והביא שכ"כ המהרימ"ט בתשובה (ח"א סי' פב). אולם אח"כ הביא דברי הראשל"צ רבי אברהם אשכנזי ז"ל (הו"ד בספר ישמח לב חו"מ סי' ב), וכתב שדעת המהרימ"ט תלויה במחלוקת הרא"ש והרמב"ן, ודעת מרן השו"ע (חו"מ סי' סא סעי' ד) כהרא"ש דיכול להשתעבד אף למי שאינו מבורר, ושכן ראה להרב חוקי חיים (סימן מה) דהכי מסיק לדעת מרן ז"ל וכך ס"ל לרב פרי הארץ (חו"מ סי' ו) וכן פסק הרב ישמח לב. ואולם הראשל"צ היש"א ברכה בספרו בני בנימין (סימן מה דף קטו ע"ג) הביא דברי הרב חוקי חיים ודעימיה, וכתב דמדברי מרן ז"ל אין כלל ראיה לנידוננו. אך גם את זה כתב לדחות הרב אשר לשלמה, ובסוף דבריו בזה"ל: "כלל העולה דלדידן דבתרי דמר"ן גרירנא דס"ל אדם מקנה למי שאינו מבורר כמו שכתב הרב חוקי חיים ז"ל והרב פרי הארץ והרב ראשל"צ כמהר"א אשכנזי ז"ל והרב ישמח לב ז"ל ושכן היא דעתי בפשוט". עכת"ד.
גם בשו"ת בית ידידיה (שוחט, סימן א) דן בכגון זה, דאחר שכתב שנהג לכתוב בשטר מכירת החמץ שמוכר לכל בני קהילתו, כתב לדון דשמא מה דמהני זכין לאדם שלא בפניו, היינו דוקא היכא דהוי כוונה לכה"פ לגבי המזכה שזיכה לאדם ידוע, כי היכא דאמרינן לגבי שליחות דהוי מיוחד לאדם ידוע, אבל היכא דלא הוי בעת מכירה זכות לאדם ידוע ולא הוי כוונה לגבי אדם מסוים, לא מצד המזכה ולא מצד הזוכה, אלא זכות לכל העולם, שמא לא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו. ועי"ש שכתב לפשוט ספיקו זה מהא דעירוב תבשילין, דמהני זיכוי הרב לכל בני העיר, כדאמרינן במס' ביצה (דף טז:). וע"ש בהמשך דבריו שכתב עוד הרב המשיב להוכיח מדברי השו"ע לגבי עירובי תבשילין (או"ח סי' תקכז סעי' ט), שכתב דדעת מניח בעינן, אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן. ע"ש. וע"ע שם שכתב לדון באורך אם יש לדמות את דין מכירת חמץ לעירוב תבשילין. ע"ש.
אמנם בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קע-קעא) דן לגבי מי שנדר מעות לישיבה עבור כל התלמידים שילמדו בישיבה זו, האם יכול התורם לחזור בו כיון שאין ידוע מי הזוכה. וכתב (שם סי' קע) בזה"ל: "מדעתו ורצונו הקדיש מנכסיו עשרה אלפים לבנים (שם מטבע), כדי שהפירות מהם יהיו להספקת תלמידי ישיבת החכם השלם הר׳ אברהם סיראלוו, והקרן יהיה קיים לעולם. והקדישם ע"מ ותנאי כפול עם כל הלכות התנאי כהוגן וכשורה ונתנם ביד פרנסי ומנהיגי ק"ק איבורא שהפירות הללו יהיו לעולם קיימים בעד הישיבה מהחכם הנזכר ולא לישיבה אחרת ולא למצוה אחרת וכו'". ובהמשך שם (סי' קע"א) כתב בתו"ד וז"ל: "ואין לאומר שיאמר, דה"מ למי שנתן לאדם ידוע, אבל בנדון כזה שאמר להספקת כו', יכול היה הנותן לחזור כיון שאין ידוע הזוכה מי הוא, כי זה אינו, כי המקבל האמיתי במתנה הזו הוא החכם הנזכר כי ההנאה האמיתית שלו וכו' ואחר שהוא המנהיג והמחלק ההספקה למי שיראה בעיניו, הוא הזוכה במתנה זו והוא הנותנם למי שירצה ואין כח כלל לנותן לחזור ממה שנתן ולא נשאר בידו זכות במעות הנז' כל עוד שהחכם הנזכר יחזיק במעוזו וישיבתו, וזה נ"ל פשוט אפי' במתנה בעלמא כיוצ"ב כ"ש וק"ו בהקדש ת"ת וישיבה וכו'". עכ"ל.
נמצא עולה מדבריו שבלי שהיה התורם מזכה לראש ישיבה, שהוא אדם מסויים, באמת לא היה מהני דין זכין, כיון שאין ידוע הזוכה מי הוא, מכיון שאין ידועים התלמידים שילמדו שם בהמשך, וכעת דבר זה לא מבורר.
והיה מקום להקשות על דברי המהרשד"ם ושאר האחרונים הסוברים דלא מהני זכיה לאדם לא מבורר, דהנה הטור (חו"מ סימן קה) פסק: "התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכו' אינו מועיל לו וכו'. ואם הלוה אומר לו זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי (המלוה), ודאי זכה לו ואפילו אם יש לו בעלי חובים אחרים". עכ"ל. ובב"י שם (אות ג) כתב וז"ל: "והיכא שאמר הלוה לאחר, זכה בזה לפלוני, והזוכה אינו מכיר לאותו פלוני, נראה דאפילו הכי זכה לו". עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (חו"מ שם ס"ג): "אם הלוה אמר לאדם אחד, זכה בחפץ זה לפלוני וכו׳, זכה לו. ואפילו אין הזוכה מכיר לאותו פלוני, ואין אחד מבעלי החובות יכולים לגבות מאלו שכבר זכה בהם אחר". עכ״ל.
והנה בביאור הגר"א (שם ס"ק ז) כתב וז"ל: "ואפילו אין הזוכה: ביצה טז: - מכריז ר׳ יעקב כו' עד תחום שבת". עכ"ל. ובמסכת ביצה שם איתא: "אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת. פשיטא דעת מניח בעינן, דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן. תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא. רבי אמי ורב אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי, מי שלא הניח ערובי תבשילין, יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה, אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת". ע"כ. [וכתב רש"י שם (ד"ה עד): ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ולא עלו על לבו לזוכרן]. ובשו"ע (או"ח סי' תקכז ס"ז) פסק: מצוה על כל אדם לערב, ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד וכו'. עכ"ל. ומכאן מוכיח הגר"א בחו"מ (שם) את מה שכתב בב"י ובשו"ע שאפילו אין הזוכה מכיר לאותו פלוני יכול לזכות לו מדין זכין. ומוכח מדעת הגר"א שהוא למד בשו"ע ובב"י שמועיל לזכות לאדם לא ידוע, והוכחה לדבריו מהגמרא בביצה, וצ"ב מה יענו ע"ז המהרשד"ם ודעימיה.
ואין להשיב, שמדברי השו"ע משמע להיפך, שהרי נקט בציור שאומר אדם לחבירו זכה בחפץ זה לפלוני, ורק המזכה לא מכירו, דזה מועיל עכ"פ משום שנותן המתנה יודע מי המזוכה. שהרי מראיית הגר"א מהגמ' בביצה נראה דמהני גם אם לא ידוע לא לנותן ולא למקבל עבור מי מזכים, שהרי גדול העיר והמזכה אינם יודעים למי זיכו.
איברא דיש לדחות הקושיה ע"פ מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קעג) לחלק בין הנידונים, דבשו"ע בסימן קה מדובר שאמר לחבירו לזכות ל'פלוני' רק שאין השליח יודע מי הוא אותו פלוני ולכן יכול לזכות. וזהו כדברינו לעיל. ועוד הוסיף ליישב הקושיה מעירובי תבשילין, וז"ל: דעכ"פ יתברר זכייתו להם, כי כל מי ששכח עירוב תבשילין מבני העיר נתברר שהוא בכלל זכיה זו, משא"כ מ"ש ברשד"ם (שם) דלא ידוע מי יהיה כלל הזוכה ואין מן הזוכים שיודע לתבוע זכותו. עש"ב.^[20]

ט.הערות וראיות בגדר יסוד דין זכין שמועיל רק באופן שהזוכה שולט בממון

ולאחר שהשכלנו בכל זאת עלה בידינו, כי עצת המנחת חינוך ודעימיה, במחלוקת גדולי הפוסקים היא שנויה, הגם שיש לחקור ולדון בכל ראיה שהביאו האחרונים שניתן לזכות לאדם שאינו מבורר, מכל מקום אין הדברים פשוטים כלל מסברא, שהרי לא ביארו בדבריהם איך תתבטא בעלותו של המזוכה עד כמה שאין המזכה ואין המזוכה יודעים אחד מהשני. ומה זכיה היא זו כאשר אין הממון או החפץ נמצאים תחת שליטתו, ודבר ברור הוא כי כל בעלות בנויה על יסוד, והוא האפשרות לשלוט על החפץ, וכשנופל היסוד אין בעלות. וכ"כ הגר"א וסרמן בספרו קובץ שיעורים (ב"ק אות ט), והביא ראיה ליסוד זה, דהנה מבואר בגמ' בב"ק (קטז:) כי א"א לאדם להפריש מעשר אם אנס בא כנגדו לקחת את פירותיו. ובטעם הדבר כתב וז"ל: "דמיקרי אינו ברשותו גם בלי קניני גזילה, משום שאינו שולט בנכסיו בפועל" ע"ש. וכ"כ בספר חקת משפט (לא תגזול, עמ' רפח) בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל^[21].
ובאמת יש ליסוד זה כמה וכמה ראיות ברורות. דהנה ברמ"א (סימן רנט ס"ז) כתב וז"ל: "אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן, הוי הפקר, וכל המחזיק בהן זכה בהן, ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר". ומקורו בתוס' (חולין קלט. ד"ה כיון). ומוכח מזה דחיסרון אפשרות שליטה בחפץ מפקיע את הבעלות^[22].
וכן מוכח מדברי הנתיבות המשפט (סימן רנו סק"א) שכתב ששתוקי שאין ידוע מי יורשיו, נחשבים נכסיו להפקר מחמת שאין בעלותו מבוררת וא"א להיוודע בשום אופן ליורשין שלו. ע"ש. ואין לומר בדבריו שהחיסרון הוא משום שאין מי שישמור על הנכסים בעבורו, ועד כמה שישמרו הנכסים בעבורו, שוב לא הוי הפקר, שהרי בנתיה"מ מבואר להדיא שהחיסרון הוא משום בעלות לא מבוררת, ומכיון שחסר בשליטתו לא חשיב כבעלים.
עוד יש להביא ראיה ליסוד זה, ממ"ש בחידושי הגר"נ טרופ (ב"מ סימן קנב) דלולי שחידשה התורה מצות השב תשיבם, מי שהיה מוצא אבידה היה מותר לו לקחתה לעצמו. והוכיח כן מהא דאבידת גוי מותרת דכתיב "לאחיך" כדאיתא בגמ' (ב"ק קיג:). ואמאי מותרת, נהי שאין על אבידה כזו חיוב השבה, מ"מ אמאי מותר לקחתה, ומוכח מזה דלולי השב תשיבם מותר לקחת את האבידה ואי"ז רק אי חיוב השבה. ע"ש. וצ"ב משום מה היה מותר לו לקחתה, והרי האבידה שייכת לבעלים. ומזה מוכח דכיון שהבעלים אינו יכול לשלוט בחפץ ואבודה היא ממנו, אע"פ שהוא רק מחמת המציאות ולא מדיני ממונות, בכל אופן פוקעת הבעלות על האבידה.
כמו כן, מפורש בגמ' (סנהדרין טו:): הארי והזאב וכו', מיתתן בעשרים ושלשה ולר"ל דוקא שהמיתו, אבל לא המיתו לא משום דס"ל יש להן תרבות ויש להן בעלים. ולרבי יוחנן אף על פי שלא המיתו, דס"ל אין להם תרבות ואין להם בעלים. ע"כ. ופירש רש"י (ד"ה יש להם תרבות) וז"ל: "מותר לגדלן, לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו, הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו, אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות, ואין צריכין לדונן", הרי מפורש דכיון דאין להן תרבות לא חשיב "בעלים", אע"ג דשלו הם כיון דלא יכול לשלוט בהן מחמת תוקף טבעם^[23].
וראיתי שכתב הגרח"פ שיינברג זצ"ל (שיעורי רבי חיים פנחס, ב"ק שיעור יד אות ג) להביא ראיה אלימתא לדבר, מדברי הקצוה"ח (סימן שנד ס"ק ד) שכתב וז"ל: "ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו, ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה, אבל כל שבטעות דין אתי לידיה, או בטעות אחר ומחוסר ראיה והעמדה בדין אע"ג דציית דינא, הו"ל דבר שאינו ברשותו". ומבואר מדבריו, דממון של אדם הנמצא ביד של אחר שהוא ציית דינא, ואין לבעלים ראיה שהוא שלו, חשוב כאינו ברשותו, שמאחר שאין לו בו שליטה ממילא חסר בבעלות. ע"ש.
ראיה נוספת ליסוד זה מוכחת ועולה מדברי השו"ע (סימן רעג סעי' ב) שהביא את לשון הרמב"ם (הל' נדרים פ"ב הי"ד) שכתב וז"ל: "ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו" עכ"ל. והוכיח הקצוה"ח (שם ס"ק א) דכוונת הרמב"ם לומר שאין הפקר עושה קנין, אלא רק מתורת נדר הוא שאסור משום בל יחל דברו, ואם הוא רוצה לזכות, זהו מתורת זכיה ולא מתורת חזרה. והקשה הקצוה"ח מהא דאיתא בגמ' שבת (קלא.) דאף לדעת ר"א שמכשירי מצווה דוחין את השבת, מ"מ אסור להטיל ציצית בשבת הואיל ובידו להפקירן, ופי' רש"י דכיון דמפקיר הבגד נפק מרשותיה ולא עליה רמיא. ומבואר בגמ' כי מי שמפקיר את בגדו נפק מרשותו, וצ"ע לשיטת הרמב"ם דהפקר אינו אלא נדר. ויישב הקצוה"ח, דמאחר שאסר את החפץ עליו בנדר ואסור לחזור בו, אזי אין לו בחפץ שליטה וממילא יוצא החפץ מרשותו. ע"ש. ומבואר דיסוד דין נדר להפקר, שאינו יכול לחזור בו, הוא משום שע"י הנדר להפקיר לכל, הוא מפקיע את שליטתו. [ולא דמי למבואר במחלוקת הראשונים לענין דין גזל באיסורי הנאה, ששיטת כמה ראשונים שיש איסור גזל בחפץ האסור בהנאה, דשאני התם דלא פוקעת שליטתו בחפץ מחמת האיסור, משא"כ בהפקר, שהבעלים מפקיע את שליטתו בחפץ ע"מ שיזכה בו כל אדם].
והן עתה ראיתי למרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"י חיו"ד סי' לט אות ד) בענין היתר מכירת הקרקעות לגוי בשביעית, שהתקשה ודן ביסוד זה ממש, שמכיון שנציגי הרבנות הראשית מסכמים עם הנכרי הקונה את הקרקעות, שבעלי הקרקעות ימשיכו לנהל את אדמותיהם ושדותיהם כראות עיניהם, אלא שהם עתה כמו פקידים של הנכרי הקונה, נמצא שאין שום זכות שליטה ושימוש לקונה בכל הקרקעות שקנה. וא"כ אין ע"ז תורת קנין לנכרי, ולא מהני מידי.
וכתב ליישב בשם הגר"מ לוי זצ"ל, דמהגמ' בנדרים (מח:) מבואר דשייך להיקרא בעלים אף אם אינו שולט בפועל בדבר הנקנה, דמפורש שם, דהאוסר נכסיו על בנו משום שאינו צורבא מרבנן, אם בן בנו יהיה צורבא מרבנן, יכול הבן להקנות לנכד את הנכסים בתורת 'קני על מנת להקנות'. ומבואר, דאע"פ שאין לבן שליטה על הנכסים משום שאסורים עליו בנדר, מ"מ שפיר יש לו תורת קנין ויכול להקנותם לבנו, ואף הגוי הקונה את הקרקעות אף על פי שאין לו כל שליטה בנכסים ההם, יש עליו תורת קונה, שהבעלות שעל הנכסים עברה אליו, ונקראים קרקעות של גוי, להפקיעם מקדושת שביעית. עכת"ד, ועיין לשונו בהערה.^[24]
ומעתה צריך בירור מכל הני ראיות המובאות לעיל, דמבואר בהן דכשאין שליטה על הממון ממילא פוקעת הבעלות. ומאידך, יש לעיין האיך תתישב הראיה מהגמ' בנדרים עם היסוד המבורר בדברינו, שהרי שם מבואר שיכול להקנות נכסים האסורים עליו בשימוש.
ולאחר העיון נראה, דיש מקום גדול לחלק בין הסוגיות, ואדרבה, הדברים משלימים זה את זה ומתבארים כמין חומר. דהנה זה פשוט דבסוגיא בנדרים, אע"פ שאין לבן שימוש בנכסים, מ"מ יש לו יכולת שליטה עליהם, שהרי כלפי אדם שלישי או כלפי כח ההקנאה לבנו, מוגדר כבעל השליטה היחידי, ומה שלא נחשב כעובר על הנדר, הוא משום שהנכסים שמודר מהם אסורים עליו בשימוש והנאה, אך כשיש לו שליטה עליהם בזה שיכול רק להקנותם, לא נחשב כנהנה מגוף הנכס, ושפיר חשיב כבעלים בזה. וה"ה הנכרי, שלאחר שעשו עמו קנין מוחלט על כל הקרקעות, סוכם איתו אחר כך שהוא הבעלים^[25], אך זכות השימוש וההחלטה נתונה בידי החקלאים שמוגדרים כפקידים שלו בקרקע. והרי זה ברור שיש לו שליטה מסויימת וכגון לגרש את מי שירצה להכנס לקרקע שלא ברשות וכדו', ושפיר חשיב כבעלים לענין זה. וכמתבאר מכל הראיות הנזכרות לעיל. וע"ע בקונטרס דבר השמיטה (לגר"מ לוי זצ"ל סי' א אות ב, ו וכן במה שהאריך באות ח) שנראה כיסוד זה. ע"ש.
וזה פשוט, שגם אם יש אדם המחזיק ושומר את הממון עבור הבעלים שאינם ידועים בכל מקום שהוא, ואין יכול כל אדם לבוא וליטול את הממון, עדיין לא נחשב שיש לו בעלות על הממון, כל כמה שאין לו אפשרות לשלוט בממון. שהרי לא מדובר בממון שהיה של הבעלים מקדמא דנא ויש חשש שתפקע בעלותו מחמת חסרון בשליטה, ומשו"ה ע"י שמירה עבורו יתכן שלא תפקע בעלותו, אלא כאן יש חסרון בעצם הזכיה, שמעולם לא היה בבעלותו ובשליטתו קודם לכן כדי שנשמור עליו. ולחדש בעלות לאדם לא מבורר שאינו יכול לשלוט בזכיה, זה אי אפשר וכמשנ"ת.
ובלאו הכי נלענ"ד כי חידושו של הגאון בעל מנחת חינוך ודעימיה הוא חידוש עצום, שקשה מאד לקבלו כשלעצמו וכ"ש להסתמך עליו בדיני ממונות וגזל החמורים. לא מיבעיא מצד הקושיות שנמנו עד עתה איב"א קרא ואיב"א סברא, אלא גם מזה שעמודי ההוראה והפוסקים שעליהם כל בית ישראל נשען, לא כתבו עצה כזו או דומה לה, הרי זה מורה באצבע שחידוש זה קשה לאומרו. שהרי פסק השו"ע שמי שגזל ואינו יודע ממי גזל יעשה צרכי רבים, שהם בורות שיחין ומערות^[26], ולא דבר אחר. ואין לומר שבזמן השו"ע לא היה ניתן לבצע פתרון זה, מפני שלא היו קופות גמ"ח מסודרות ולא היו רישומים מעוגנים ע"י מחשבים שיכולים לשמור נתונים עד שיבא אליהו^[27], שהרי גם בזמנם היה בדק בית וקופות קהל מסודרות. וגם באבידה שמסופק אם הבעלים התייאש קודם שנטלה, כתבו הפוסקים שבאופנים מסויימים יכול לשום את דמי האבידה ולהשתמש בה, ויכתוב על פנקסו את דמי האבידה עד שיבוא אליהו ויברר.
מה גם שלפי דבריהם, כל כמה שנניח שעצה זו נכונה, ונשתמש בה גם להשבת חובות שאינם ידועים, והכסף יכנס לרשות הנגזל ע"י דין זכין לאדם שלא בפניו, ממילא הוי השבה מעלייתא, ומעתה אין כבר ענין בעשיית צרכי רבים, שעליהם כתבו הראשונים שרק ביררו לגזלן את המוטב, ואי"ז השבה מעולה. ומאידך, אם ח"ו פתרון זה לא מועיל, אזי הקלקול רב על התיקון, כי האדם המקיים דינא דגמרא ודברי הפוסקים בעשיית צרכי רבים כאשר אינו יודע ממי גזל, עדיין יודע הוא שאי"ז השבה מעלייתא כיון שעדיין לא הגיע כל הממון לידי הבעלים, וחוזר ומתוודה על עוון זה, ונמצא כל ימיו בתשובה. ומאידך גיסא, העושה כעצה זו על הצד שאינה נכונה [והכסף נשאר ברשותו], עלול לטעות בדימיונו כי הנה השיב את הגזילה אשר גזל, שהרי לדעתם הוי השבה מעלייתא, שהרי כל סך חובו עבר ישירות לבעלות הנגזל, בעוד שבאמת הגזל עדיין מקטרג בראש רח"ל^[28]. [ובשו"ת שבט מיהודה (שם) כתב על עצת המנ"ח בזה"ל: "אכן אם ההנחה עצמה אינה מתקבלת, ממילא אין עצה זו יכולה לקיים את המצוה כהלכתה". ע"כ].
♦

י.תמיהה רבתית בדין זכין באופן כללי במכירת חמץ ובשטרות פרוזבול

והתמיהה הרבתית היא, אם אכן הנחה זו נכונה ומועילה לתיקון עוון הגזל החמור, מדוע לא נרחיב עצה זו גם לדין מכירת חמץ, והיינו שנמכור את החמץ לכלל ישראל מדין זכין לאדם שלא בפניו, שהרי יש אומדן דעת ברור שכל איש ישראל לא רוצה שחמצו יאסר בהנאה. ונביא בזה לפתרון עצום לכלל ישראל ולשאלות רבות המתעוררות לאחר חג הפסח בספיקות של חמץ שלא מכרוהו כדת ונאסר בהנאה. וכמו כן, נוכל להשתמש בפתרון זה גם לדין פרוזבול, והיינו שנכתוב בשטר הפרוזבול את כל אותם מלווים שלא עשו שטר, ואף שהם אינם ידועים לנו, יועיל השטר מדין זכין לאדם שלא בפניו. והרי שדבר זה הוא כחוכא ואטלולא, ודבר ברור הוא שמכירת חמץ כזו לא תועיל עד כמה שאין לגוי שליטה ונגישות לחמץ שמכור לו, באשר אין ידוע מקום מושבם של אותם מזוכים. ועיין בהערה^[29].
ואשר על כן, אנו אין לנו אלא את הדין המבואר בגמרא, בראשונים ובגדולי הפוסקים, שלאורם אנו הולכים תמיד, והם שכתבו שאם יש ביד האדם ממון שאין יודע מי הם בעליו, יעשה בזה צרכי רבים.^[30]
♦

יא.עצות ודוגמאות מעשיות לעשיית צרכי רבים בימינו

ומעתה הבוא נבוא לבאר מהם אופני עשיית צרכי רבים השימושיים לימינו אנו:
הנה איתא בגמ' ב"ק (צד:) וז"ל: "הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין וכו' ושאין מכירין יעשה בהם צרכי ציבור, ואמר רב חסדא בורות שיחין ומערות". ע"כ. ובכעין זה בגמ' ביצה (כט.) וז"ל: "דתניא גזל ואינו יודע למי גזל, יעשה בהם צרכי רבים, מאי ניהו אמר ר"ח בורות שיחין ומערות". וכתב רש"י (ב"ק שם ד"ה בורות): "בורות שיחין ומערות להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהן הנגזלים". וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' שסו ס"ב). והיות שכיום מצויים המים בכל מקום, ואין אנו זקוקים לבורות מים שומה עלינו לחקור מהו הדבר המתאים ביותר לעשיית צרכי רבים. ובאמת כבר כתב המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"ט סוף סי' ג) בזה"ל: בורות שיחין ומערות, להכניס בהן מים לשתות, דהוי דבר הצריך לכל, ומתוך כך יהנו בו הנגזלים. ולאו דוקא בורות כו' אלא הוא הדין שאר תיקוני דמתא, דמהני לכל. ע"כ.
ובגדר עשיית צרכי רבים, כתב מרן השולחן ערוך (או"ח סי' תקמד ס"א) בזה"ל: צרכי רבים וכו' כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות, ולציין הקברות כדי שיזהרו מהם הכהנים, ולתקן המקואות. עכ"ל. וכ"כ השל"ה הקדוש (פרק עשרה הילולים אות נא) שיתקן גשר או איזה תחבולות. ע"ש. ובשו"ת שמחת כהן (חחו"מ סימן ז) כתב שאם אי אפשר לו לעשות בורות שיחין ומערות (כמו בימינו שזה לא שייך) יקנה כלים שמשתמשים בהם לרפואה כגון מד חום וכו' שמשתמשים בהם לרפואה וישאילם חינם לכל מבקש, דגם זה צרכי רבים הוא, וה' לא ימנע להולכים בתמים. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (כרך ד חו"מ ח"א סי' פח עמ' קנג בד"ה ומה ששאלת) דצרכי רבים זהו דווקא לרבים ולא לצדקה ובנין, ותיקון מקוואות הוא כלצרכי רבים, ולכן טוב שיתן למקוואות. ע"ש. וכ"כ בשו"ת קנה בשם (ח"ב סימן כג).
ובקונטרס היחיאלי (חלק בית השם דף פה ע"ב) כתב, שיעסוק בהדפסת ספרי הקודש ויפיצם בישראל, וע"י כך לא יבצר שהנגזל ילמד בהם דבר מה לתקון נרנח"י שלו, וזו הנאה גדולה שאין למעלה הימנה. ע"ש. הגאון רבי בצלאל זאב בשו"ת רב"ז (ח"ג חו"מ סו"ס ה) הביא את פירוש רש"י על הגמ' בביצה שפירש לעשות בהן צרכי רבים 'ויהנו הבעלים מהן'. וכן הוא בב"ק (צד:) וכו'. והוסיף, שעל פי זה אנן נמי נפסוק להשואל שלא יקדיש ולא ימסור את ספריו ספרי הלכה וקבלה לרבים, כי לאו כו"ע דיני גמרי וכו' וכל שכן ספרי קבלה אשר גם אחד מאלף לא נמצא שיהיה בקי בהן ובשמותיהן, ובסודם לא באו נפשם, הנסתרות, מי יודע. אולם הנכון שימכור את הספרים למבינים, ומבקשים דבר ה' זו הלכה וכו' וסכום המעות מחיר הספרים, מה שיעלו לו, יעשה בהם "צרכי רבים", דברך הנצרך לכל ושוה לכל נפש, שיוכלו גם הבעלי חוב, המלוים או יורשיהם, ליהנות מהן, כגון מי מעין לשתות, או מקוה מים לטבילה, ואם המעות לא יספיק לכל זה, יקנה בעד סכום המעות הנ"ל סידורי תפילה וחומשים וכו' ויחלקם ביעקב ויפיצם בישראל לכמה וכמה עיירות, בבתי מדרשות ובתי כנסיות. ע"ש. וכן השיב הגר"מ מאזוז שליט"א בספר מקור נאמ"ן (ח"א סי' תתיט) שצרכי רבים הם תרומת סידורים לבית כנסת, או מיקר (מכשיר מים קרים) במקום ציבורי, וכדומה. ע"ש. וכ"כ הגרא"י מלכא שליט"א בספרו הליכות מועד (דיני ומנהגי עיו"כ פ"ו סעיף יד הערה מה) שיתרום סידורים לכותל המערבי. וכ"כ בספר זכרון אשר (עמ' נג) בשם הגר"ח קנייבסקי [שליט"א] זצ"ל.
אולם נראה שהדפסת ספרים, תרומת סידורים וכדו' לבית הכנסת או לכותל המערבי, לא תועיל כאשר אינו יודע ממי גזל, ויתכן שהנגזל או יורשיו אינם שומרים תורה ומצוות ולא יהנו מדבר זה.
וע"ע בהליכות מועד (שם) שכתב באופן נוסף, שיתרום את הכסף למוסדות גדולים שיש הסתברות גבוהה שהנגזל יהנה מהכסף, כגון לארגון "יד שרה", עזר מציון", חסדי נעמי", או "יד עזרא ושולמית" וכדו' שיש להם שירותים ציבוריים בכל רחבי הארץ, מכיון שיש סבירות גבוהה שהנגזל ישתמש בסידורים או בחסדי הארגונים הנ"ל ויהנה מהם. ע"ש.
וכתב הפלא יועץ (בערך התשובה) וז"ל: ואם גזל את הרבים, או שאינו יודע את מי גזל וממון מי אכל, יש תקנה ע"י שיעשה צרכי רבים, ויש רבים שנעשים בכל דהו (כלומר, דברים גדולים בהוצאה מועטת), כגון במקום שיש טיט בדרך להניח דף עץ או אבן וכדומה, כמה דברים יש שההוצאה מעוטה והתועלת רב, וצריך להיות רודף אחריהם, כי עושה אלה מתקן את אשר עיוות בגזל ואונאה שלא יוכל להשיב, וגם למצווה רבה תחשב כי רב חסד הוא וכו'. עכ"ל. ובשו"ת ויען דוד (וייס, חו"מ סי' רמה אות ג) למד מדברים אלו שכתב הפלא יועץ "שההוצאה מעוטה והתועלת רב", שלפי זה יתכן וגם אם גנב וגזל הרבה כסף, מכל מקום אם יתן כסף לדבר שיש בו תועלת גדולה, יחשב כאילו נתן ממון רב. וע"ע לרבינו הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תצא אות יד) שכתב, שמצווה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר, שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ העיר, וה"ז נקרא צרכי רבים. ע"ש. והיינו, שזה בכלל דבר שהוצאתו מעוטה ותועלתו רבה. ובשו"ע המקוצר (ח"ב סי' רכב סוף הערה ל) כתב, שבזמנינו נפקא מינה להודיע למחלקת הניקיון של העיר שיבואו במהרה לסלק אותו סירחון, והוא הדין כשיש חולדה או עכבר משחית באותו מקום. ע"ש. ובשו"ת שמחת יהודה (אזולאי, ח"ב חחו"מ סי' מא אות טו) כתב, שיתרום כסף לארגונים האחראים למניעת תאונות דרכים ותיקוני כבישים, שבזה מציל רבות מסכנת דרכים, ואין לך צרכי רבים גדול מזה, ושכ"כ מרן בשו"ע (שם): "צרכי רבים וכו' כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות". ע"ש. ובשבח עשיית תקנות ומעשים למנוע סכנות בדרכים, עיין במ"ש בשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן רצא). ע"ש.
וכיום יש ארגון חסד נפלא הנקרא "ידידים" שמטרתו לעזור למי שנתקע עם רכבו בכביש ראשי או בתוך העיר. ויודע אני שגם רבים מעם ישראל שאינם שומרים תו"מ נעזרים בהם פעם אחר פעם, ולפעמים העזרה שלהם חוסכת הוצאה ממונית גדולה לבעל הרכב. ועל כן גם תרומה לארגון הנ"ל הוא בכלל עשיית צרכי רבים, שיש בו סיכוי רב שהנגזל או יורשיו יהנו ממנו.
והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון חכמה ומוסר (שער המצוות עמ' רטז) כתב עצה נוספת, שיש לכוון בכסף שהממשלה לוקחת מאיתנו, עבור החזרת הגזילה, שהרי הממשלה עושה בכסף זה צרכי רבים, כגון כבישים, תאורה וכיוצ"ב, וכולם נהנים מזה, וכיון שע"י כספו נעשים צרכי רבים, נמצא שכיפר בזה עוון גזל. עכת"ד. ובספר הליכות מועד (שם הערה מו) כתב, שאין לסמוך רק על זה, דפעמים שמחוייב גם על פי דין תורה לשלם מיסים וכדומה. אלא יעשה שאר צרכי רבים הנ"ל ויצרף לזה את פתרון האור לציון.
ובשו"ת משנה הלכות (חי"ג סימן סד) מבואר שגם תרומה לתיקון והחזקת העירוב, הרי זה בכלל צרכי רבים. ועיין בהערה^[31] מעשה עם הגאון האדר"ת בענין זה.
ויש שכתבו שישלם חשבונות מים או חשמל של מוסדות ציבור (שערי משפט ח"ב גניבה וגזילה פרק יד הערה רה).
והכלל העולה מכל זה, שהבא להטהר ולעשות צרכי רבים עבור גזילה שאינו יודע למי להשיבה, צריך הוא לעשות את המירב על מנת שהנגזל או יורשיו יהנו מהדבר שעשה, וצריך לעשות צרכי רבים השווים לכל נפש, גם לכאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, באופן שיגדיל את הסיכויים שיבוא הדבר לידי הנאת הנגזל או יורשיו. ואם הוא מסופק כמה כסף הוא חייב, ישתדל לתת סכום מעבר לכל ספקותיו כדי לצאת מכל חשש (שו"ת אג"מ שם דף קנד ע"א). תן לחכם ויחכם עוד, והבא להטהר מסייעין בידו.
♦ ♦ ♦