א. למאן דאמר טריפה חיה מה גדר טריפה
חולין מ"ב א'. במשנה. אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח כו'. הנה לכאורה פשוט דגם למאן דאמר (כאן בגמרא) טריפה חיה אזי הטריפון הם פרוונקא דמלאכא דמותא, אלא דסבירא ליה שלא בהכרח שהבהמה תמות תוך י"ב חודש, אך הן מכניסות את הבע"ח לצמיתות למצב של קבוצת סיכון. וסביר שזה יגרום לה לחלות ולמות בטרם עת או לעת זקנה, ולכל הפחות כשתגסוס מזקנה, המכה תקרב במעט את המיתה הטבעית שלה. סוף דבר גם הוא מודה שטריפה היא תחילת מיתה. שאם נאמר שענין טריפה הוא רק לא לאכול בהמה שעברה ייסורים כאלה וכאלה, אם כן צריך להיות חילוק לאורך כל פירקין בשקלא וטריא דטריפות בין מאן דאמר חיה למאן דאמר אינה חיה, שזה האחרון יש לו קנה מידה מה צריך להתיר ע"פ זה שהיא חיה, ועל פי זה דכולהו חיוותי אית להו הכי, וזה הראשון אין לו קנה מידה זה. ולא משמע כן בפירקין.ובמכילתא דרשב"י [משפטים פכ"ב פסוק ל'] גרסינן יכול נטרפה באזנה וברגלה תהא אסורה ת"ל לכלב תשליכון אותו. משמע שרוצה לומר שהטריפה קרובה למיתה.
וכמה פעמים נכתבו נבלה וטריפה בסמיכות, אלמא איסור טריפה ג"כ הוא המוות שלא בדרך שחיטה. וכבר דרשו זאת בספרא שמיני פרשה ב פרק ג ת"ל נבילה וטריפה, מה נבילה שאין כמוה חיה אף טריפה שאין כמוה חיה, יצאת זו שכמוה חיה. ונראה שיש לקיים דרשא זו גם למ"ד טריפה חיה, וההיקש שלה לנבילה הוא שאנו יודעים שבכל שארית חייה היא תהיה בסיכון.
וכן בפרק שני (ל"ז ב') אמרינן שאילו היה כתוב בתורה איסור במסוכנת [דהיינו בחולה סופנית מחמת חיידקים וכדומה, שאין ניכר חסר בגופה] לא היה צריך לכתוב איסור טריפה, דאתיא בק"ו ממסוכנת - ומה מסוכנת שאין בה חסרון בגופה אסורה, טריפה שגם יש בה חסרון בגופה אינו דין שאסורה. ואם טריפה אין ענינו קירוב המיתה, ודאי לא אתיא בקל וחומר ממסוכנת, דשאני מסוכנת שהיא עומדת למות.
עוד דנו שם מנין לנו שבאמת לשון טריפה אינו לשון כולל בין טריפה ובין מסוכנת, והוכיחו מיתורא דקרא דמסוכנת אינה בכלל טריפה. ובפשוטו, גם אחרי הדרשא צריך להישאר עם ההבנה שטריפה ענינה קירוב המיתה, אלא שלא אסרה תורה אלא כשזה בא מחמת חסרון בגופה, אבל בלא זה הרי היא בכלל שאר הבריות, דתנן (אבות פ"ד מכ"ב) הילודים למות.
ב. רבנן מאי טעמא לא אמרי כרבי ורבי מאי טעמא לא אמר כרבנן
ואפשר ששורש המחלוקת אם חיה או אינה חיה הוא בסברא ולא בדרשות. דמאן דאמר חיה טוען טענה מציאותית, דכיון דחזינן שלפעמים היא משתקמת, אם כן מסתבר שהמציאות היא שלפעמים הבהמה יכולה גם לשרוד יותר מי"ב חודש, ובמזלא תליא מילתא. וכמו שאמרו דרך אומדנא (נ"ז ב') והלא הרבה מתקיימות שתים שלש שנים (לא הייתה להם עדות על זה, דאם כן רבי היה חוזר בו, אלא אמרו אומדנא וכנ"ל). ומאן דאמר טריפה אינה חיה, קשה לו מסברא, דאם היא יכולה לעבור את גלי הטבע נמצא שלבסוף עיקר מה שיהרוג אותה הוא צינון או התקף לב וכדומה ככל הזקינות, ואם כן לא ראוי לייחס את מיתתה לאותו נקב שבגופה, שאולי יקרב את המיתה בשעה קלה, אלא לאותו הממית הכללי, ואין לאוסרה. ועל כרחך שמעת שניקבה התורה מעידה שיתקצרו ימיה, ולכן מייחסים את מיתתה לנקב.♦
ג. האם טריפה חיה ואינה חיה הוא לשון עתיד או לשון הווה, והמסתעף
הנה רגילים אנו לפרש דטריפה חיה ואינה חיה הוא לשון עתיד, כלומר האם הבהמה תחיה עד סוף השנה או לא. וכן הוא מתפרש במשנה (מ"ב א') כל שאין כמוה חיה טריפה, ובעוד מקומות. אבל יש מקומות דטריפה חיה ואינה חיה מתפרש על ההווה, האם ההתייחסות אליה היא כחיה או כמתה. ודוגמא לדבר, הנולד לשמונה ירחים דלית מאן דפליג שלא יחיה, ואפילו הכי קמיפלגי (שבת קל"ו א') אם חי הוא או מת הוא, דהיינו האם ההתייחסות אליו היא כחי או כמת.וגם לענין טריפה יש מקומות שיותר נכון לפרש חיה ואינה חיה לשון הווה. כגון לקמן ע"ה א' אמרינן בעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טרפה מהו, תיבעי למ"ד טרפה חיה ותיבעי למ"ד טרפה אינה חיה, תיבעי למ"ד טרפה חיה, בהמה הוא דנפישא חיותא כו'. ומשמע שיש נידון אם הטריפה בחייה יש לה דין של מתה לענין טומאה, וחיה הוא לשון הווה ולא לשון עתיד. ויל"פ דהיינו לפלפולא בעלמא, כלומר אם נמצא כזה תנא.
ובזבחים ס"ט ב' אמרינן נבלה טריפה, אמר רבי יהודה טריפה למה נאמרה, אם טריפה חיה הרי נבילה אמורה, אם טריפה אינה חיה, הרי היא בכלל נבילה. ומשמע שיש נידון אם הטריפה בחייה יש לה דין של מתה לענין טומאה. וחיה הוא לשון הווה ולא לשון עתיד. ואפשר שאין זה שייך למחלוקת רבי ורבנן אם טריפה תאריך ימים או לא, דאף לרבי יש לומר דעכשיו עדיין היא בדין חיה, ואף לרבנן יש לומר דכבר עכשיו היא בדין מתה, כיון שהיא כבר ספגה את המכה העתידה להמיתה.
אבל יתכן שהנידונים מוכרחים להיות תלויים זה בזה, וכמו שביארנו בס"ק הקודם, שמה שגרם לרבי לומר טריפה אינה חיה הוא משום דקשיא ליה אם היא חיה, מדוע לייחס את המיתה שלה לנקב ולא לזקנה, ולכן הוא סובר שכבר עכשיו אין לה את האפשרות לחיות. ורבי שמעון בן אלעזר (נ"ז ב') הרחיב זאת, דלאו דווקא אם אינו יכול לחיות כלל, אלא אף אם אינו יכול לחיות בימות הצינה, מכל מקום כיון שסוף צינה לבוא, אנו רואים את חייו בימות החמה כדבר זמני. ורבנן סוברים שמי שיכול לנענע את ראשו לגל אחד יכול גם לנענע ראשו לכל גל וגל שיבוא עליו. ואם כן יתכן שבסופו של דבר סיבת המיתה תהיה כדרך כל הארץ, אך הבהמה נאסרת משום שהנקב שיש בה יגרום לכך שתהליך הגסיסה יקוצר בשעה קלה, ואם כן בודאי כעת, שהיא קמה ומתהלכת בחוץ, יש להתייחס אליה כחיה.
♦
ד. סידור קראי לשתי השיטות
והנה בגמרא נראה דהדרשא דהחיה אשר תאכלו נכונה רק למאן דאמר טריפה אינה חיה, והדרשא דחיה אשר לא תאכל נכונה רק למאן דאמר טריפה חיה, וכל חד לא דריש מידי מדרשא דחבריה, כנראה משום שאין כאן ייתור גמור. וצריך עיון, דבתורת כהנים [שמיני פרשה ב פרק ג] קאמר מה נבילה שאין כמוה חיה אף טריפה שאין כמוה חיה, ומאידך בסוף שמיני [פרשה י פרק יב אות ח] דריש בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בין טריפה כשירה לטריפה פסולה. אלמא שתי הדרשות נכונות. (עוד יש לעיין האם באמת זאת החיה אשר תאכלו אינו יתור גמור, עיין ל"ז א', ול"ע).ואפשר דסוגיית הפתיחה לפירקין היא מרבנן סבוראי[1] [כמו עוד סוגיות פתיחה בש"ס. נ.ב. ובכלל השמות המופיעים בפירקין מוכיחים שהוא מהפרקים שנסדרו אחרונים], ולולי דבריהם ז"ל הייתי אומר דשתי הדרשות נצרכות לשני השיטות. דיש ג' דרגות בטריפה - א. טריפה שהיא בשערי מוות, ותמות בקרוב. ב. בהמה שנגררה ע"י הטורף, ועדיין לא נעשית בה חבלה המסכנת, והצילוה. ג. נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ואינך. ועיקר לשון טריפה יש לומר שהוא על זו שהיא בשערי מוות[2]. ואי משום הטענה [רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות ה"ו] ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה, ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה, יש לומר דנבלה היא זו שכבר מטמאה טומאת נבילות, ואילו כאן התורה באה לאסור גם את הטריפות הקרובות למיתה, כגון נחתכה שדרה ומפרקת בלא רוב בשר (כ"ח א'), דסלקא דעתך אמינא תהני לה שחיטה להתירה באכילה, קמ"ל שלא. אבל נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, שעשויה להתאושש ולחיות עוד כמה חודשים, תהיה מותרת. קמ"ל בין החיה אשר לא תאכל, שגם זו שחיה אסורה.
ומעתה אם בא זאב וגרר את הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו, ורדף אדם והצילו מפיו, יהיה אסור, תלמוד לומר חיה אשר תאכלו, חיה אכול. [ובמכילתא דרשב"י פרשת משפטים ממעט לה מדכתיב לכלב תשליכון אותו, פירוש [רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות ה"ז]- עד שיעשה אותה בשר הראויה לכלב, אבל בש"ס לא הוזכרה דרשה זו.]
♦
ה. האם למאן דאמר טריפה אינה חיה, מקצתן חיות
הנה מבואר בש"ס דלמאן דאמר טריפה אינה חיה אין שום יוצא מן הכלל, כלומר שהטריפות שנתחדשו מסברא, אם ראינו שאירע מקרה כזה וחיתה במומה (כלומר בעוד הנקב פתוח) י"ב חודש, יש להוכיח שההנחה מוטעת ואין חסרון זה מן הטריפות. (חוץ מיותרת, שהיא שונה משאר הטריפות לדעת תוס' הרא"ש נדה ב' ב' והרשב"א בתשובה.) וכן נראה ברמב"ן בריש אלו טריפות (מ"ב א'), וכן כתב הרשב"א להדיא בתשובה ח"א סי' צ"ח.ומצאנו לזה ד' ראיות בש"ס. א. בחולין מ"ג א' - גבי ניקבה המרה. ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן מאי אהדרו ליה חבריה לר' יוסי בר' יהודה ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים אמר להם אין מזכירין מעשה נסים דאי לא תימא הכי יפלח כליותי ולא יחמול מי קא חיי אלא ניסא שאני דכתיב רק את נפשו שמור הכא נמי ניסא שאני.
ב.ג. חולין נ"ז ב' שאל רבי יוסי בן נהוראי את ר' יהושע בן לוי קדירת קנה בכמה אמר לו משנה שלמה שנינו עד כאיסר האיטלקי אמר לו והלא רחל אחת היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה ועשו לה קרומין של קנה וחיתה אמר לו ועל דא את סמיך והלא הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה (כלומר, אמנם שיעור קדירת קנה איתאמרא רק משמיה דרשב"ג, אבל שמוטת ירך בעוף היתה הלכה רווחת), ותרנגולת היתה לו לרבי שמעון בן חלפתא שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה אלא מאי אית לך למימר תוך י"ב חדש הוה הכא נמי תוך י"ב חדש הוה. וכפי הנראה, באמת רבי, דסבירא ליה דטריפה אינה חיה אלא שלשים יום, סמיך אעובדא דרבי שמעון בן חלפתא להתיר שמוטת ירך, כיון שחייתה ל' יום. ולהכי לא פסקינן כרבי בזה.
ד. שם. א"ר יוסי בן המשולם מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה אמר לו ר' שמעון בן אלעזר משם ראיה ימות החמה היה וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת.
מיהו יתכן דעל ידי שינוי הגוף, כגון איחוי הנקב, השתלות וכריתות, או בצירוף מקרים נדיר, כגון במעשה דענבול (נ"ז ב'), אם היה עובר להתגורר בקו המשווה שאין בו צינה, יתכן דלכולי עלמא יוכל לחיות מי"ב חודש. וכן הנקובים, יתכן ששיערו בהם י"ב חודש לפי מצבם העכשוי, אך יתכן שבימי הצינה יעלה קרום מחמת המכה ויעכב את הפטירה לחורף הבא, ומכל מקום כיון שלא הבריאו לגמרי השאירום בחזקת איסור. והראיות שהש"ס הביא לשלילת שם טריפה על פי זה שחיה י"ב חודש, הם ממקרים שלא עשו שינוי הגוף ושינוי מקום ושלא עלה קרום.
♦
סימן ב - הוכתה ונתרפאה
א. מכה שרק לפעמים מחלימה - לכשתבריא תתכשר. מה דין החָלָב שבינתיים
הספק
יש לדון מה דין נקב שרק במיעוט הפעמים הוא נסתם סתימה מעלייתא. והנה יש לנו ב' נידונים מוכרעים והשלישי מסופק.א. כל זמן שהנקב קיים, דיינינן לה כטריפה, דהא תנן (מ"ב א') אלו טריפות בבהמה כו' הריאה שניקבה כו'.
ב. כשהנקב נסתם סתימה מעלייתא, הרי היא כשירה, דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן (מ"ח א') ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ואמר רבינא והוא דסביך בבשרא.
ג. ומה שיש להסתפק הוא באם הנקב נסתם כראוי וכנ"ל, מה דין החלב שחלבו ממנה קודם שהנקב נסתם, והרי הוא מונח לפנינו בהקפאה וכדו'. האם הוא מותר, דאיגלאי מילתא למפרע שאינה טריפה, או שהוא אסור, דכל זמן שלא נסתם הנקב הרי היא טריפה, והיוצא מן הטמא טמא, וכאשר נסתם הנקב, הרי היא כשירה מכאן ולהבא. וכמו דעת הרמב"ן בענין ניטל צומת הגידין ואחר כך ניטלו שאר הגידין.
ואותו נידון יש לדון בריאה שיש בה סירכא, לדעת רש"י, דסירכא מעידה על נקב שהיה שם והויא טריפה משום שהסתימה עשויה להתפרק, ואם הסירכא נדבקה לאונא הסמוכה, חזרה להכשירה, דהאונא הסמוכה תעזור לסתימה להתקיים, יש לדון מה דין חלב שחלבו ממנה לפני שהסירכא נדבקה לאונא הסמוכה.
♦
דעת הרא"ה והר"ן שהתברר למפרע שהיתה כשירה, וכ"נ ברמב"ן
והנה הרא"ה בבדק הבית בית ב' שער ג' וכן הר"ן בדף י"א א' מדפי הרי"ף כתבו שכשנסתם הנקב כראוי מתברר למפרע שלא היתה טריפה. דאין לומר שבתחילה היתה טריפה ועכשיו הוכשרה, דהא אמרינן (ס"ח ב') מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. אלא ביאור הדבר הוא שאין כל הנקבים שוים - יש נקב שאין ראוי שייסתם סתימה מעלייתא, ויש נקב שהוא ראוי שייסתם סתימה מעלייתא, וכל שהוא כן כיון שיש לה תקנה לא נטרפה מעולם. ואילו היינו בקיאין בכך, אפילו קודם שייסתם היינו מתירין אותה, אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי שייסתם אם לאו, אנו אוסרין כל נקב מחמת הספק, ואם וכאשר נסתם סתימה מעלייתא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם. וכן נראה ברמב"ן ע"ו א'[3]. ופשטות דבריהם היא דלאחר דסביך בבשרא, איגלאי מילתא שגם החלב שחלבו ממנה קודם דסביך בבשרא הוא חלב היתר, גם אם סביך בבשרא היא תופעה שקורית רק למיעוט.♦
הקושי בזה, ולו"ד ז"ל היה נראה שההיתר הוא רק מכאן ולהבא
וקשה לי, אטו כל תוצאות הריפוי תלויות בדבר שבהווה, והרי אין ספק שיש גורמים התלוים בעתיד, כגון שאם הבהמה תעשה תנועה פלונית זה ימנע את הסתימה האיכותית ואם תנועה אלמונית זה יעזור לסתימה האיכותית, וכן הדבר תלוי בחיידקים ובמזג האויר ובמזון ומנוחה ושאר גורמים העתידים לבוא, ובכי האי גוונא קשה לומר שהמאורע שאירע בשלב ב' יגרום לחלב שנחלב בשלב א' להיות מותר. אלא מסתבר לומר שהכשרות שלה היא רק מכאן ולהבא. ועוד הגע עצמך, אם כן נאמר גם לאידך גיסא, שבמכה שמיעוט בהמות מתות, כגון ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית, או נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה[4], אם כן זו שמתה נימא שכל הנתונים כבר היו קיימים בשעת המכה, והתברר שמעיקרא היא לא היתה עשויה להתרפא, ואיגלאי מילתא למפרע שהחלב שחלבו ממנה היה חלב טריפה. וזה לא שמענו. אלא על כרחך דאמרינן שמה שהיא מתה זה בגלל המאורעות שבינתיים. ואם כן הכי נמי במקרה שרובן למיתה, זו שחיה זה בגלל המאורעות שבינתיים.ומצאתי קצת ראיה לדברי מנידון האחר הדומה קצת לעניננו, והוא - החולץ למעוברת והפילה, דאמר ריש לקיש (יבמות ל"ה ב') תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ואפשר דהוא משום שישנם גורמים להפלה או לקיום הוולד התלויים בעתיד, לכן זה נקרא מצב שהיא אסורה, ואפ"ה אם הפילה הרי היא חוזרת להתירה, וקיימא לן כריש לקיש. והכי נמי בנידון דידן היה נראה שהדין נקבע במוחלט שאם יש נקב היא טריפה, ומכל מקום אם וכאשר הנקב ייסתם כראוי, היא תחזור להכשרה.
♦
"כיון שנטרפה שוב אין לה היתר" ביאור חדש
ומה שאמרו (ס"ח ב') מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. נראה דהכוונה לדין טריפה הידוע, שגם אם הבהמה התאוששה למראית עין מהטירוף (ועיין ב"ק ט"ז ב' שנראה שעיקר לשון טריפה הוא על המתה בקרוב) והמשיכה לחיות כמה חודשים, היא אסורה, דידוע שבסופו של דבר המכה תכריע אותה והיא תמות, וכמעשה דענבול (נ"ז ב') [והיה נראה דזה נפקא לחז"ל מדכתיב "החיה אשר לא תאכל" ואכמ"ל]. והכי נמי לידה שהוחזרה לאחוריה למראית עין, כיון שבפועל אין ספק שהתרחשה התנתקות של חיות העובר מחיות האם, שאין הרחם כפונדק שיוצאים ונכנסים אליו מתי שרוצים, וכרגיל הוצאת יד היא אחרי פקיעת מי השפיר, ומאז כבר העובר לא יכול לחזור לחיים עובריים ממושכים, לכן האברים שיצאו החוצה חלו עליהם דיני ילוד, וכמו בהוציא ראשו והחזירו. ואל תתמה מדוע רק על האיברים שיצאו חלו דיני ילוד, דמאחר שהמצב שקול, מובן שהתורה סידרה זאת שיחול דין ניצחי של ילוד על מה שכבר יצא ולא יחול דין ילוד על מה שעוד לא יצא. אך בכל זה לא מיירי בבעיה ששבה לבית אביה כנעוריה ונפתרה באמת, דאי משכחת לה כי האי גוונא, אכן אתמול היתה טריפה והיום היא בריאה ומותרת, ואתמול האבר היה "יוצא" והיום הוא "עובר".ואדרבה, לדעת הראשונים שיש בטריפה דינים מחודשים שאינה חוזרת להתירה, ושנקב שנסתם וסביך בבשרא אמרינן ביה תיגלי מילתא למפרע שלא היתה טריפה, הגמרא היתה צריכה להביא ראיה או מקור לזה, ולא סגי בהצהרה גרידא דטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. שהרי בפשוטו שם טריפה קיים רק על החולה, אבל "חיה, אכול".
♦
סימוכין לדברינו מדברי הארחות חיים ומסוגיא דנֹח
ויש סימוכין לדברינו מדברי האורחות חיים הלכות טרפות אות נ שכתב- ומה שאמרו טרפה אינה חיה בטרפותה אבל ודאי מתרפאת וחיה יותר מי"ב חדש. כלומר אם אכן הקנה שלה עדיין קדורה (עיין נ"ז ב') לא תחיה יותר מי"ב חודש, אבל ישנם נקבים שיתכן שיסתמו, כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה וסביך בבישרא, ובזה תחיה יותר מי"ב חודש. ומשמעות דבריו שלפני שנתרפאה אכן היא טריפה גמורה, והחלב שנחלב אז, אסור משום יוצא מן הטמא. [ומסתבר שהדברים אמורים רק בנקבים שע"פ רוב משאירים אותה בסיכון לעולם, אבל נקבים שע"פ רוב היא יוצאת מהם מכלל בעלת סיכון, אינה טריפה, והיינו בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה דאינה טריפה, משום שע"פ רוב הגוף יֶיַצֵר סתימת עורקים ושכבת הגנה.]ובזה מיושב גם מאי דאמרינן בע"ז נ"א א' ודלמא נח גופיה טריפה הוה, והקשו הראשונים ז"ל הרי נח חי אחר המבול ש"נ שנה אם כן מוכח דלא היה טריפה, ונאמרו בזה תירוצים מוקשים[5]. ברם להאורחות חיים אתי שפיר, דכוונת המקשן דשמא היה לו איזה נקב באחד האיברים הפנימיים הנותן לו בשעתו דין גמור של טריפה, והוא זכה להיות מהמיעוט שהנקב נסתם אצלם בסתימה מעלייתא, ומאז שוב אין לו הגבלת חיים.
♦
כמה סימוכין לדברינו דנקב שנסתם היה טריפה ועכשיו אינו טריפה
והנה מלבד הסברא דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן, יש עוד כמה סימוכים לדברינו. א. לשון הגמרא (מ"ח א') בסוגיא דסביך בבשרא משמע שהכשרות היא רק מכאן ולהבא, וז"ל- דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. עכ"ל.ב. וכן משמע בתוספות מ"ז א' ד"ה היינו רביתייהו שכתבו- ומתוך הלכות טרפות של רבינו גרשום ותשובת הגאונים שכתב הרב ר' יוסף ט"ע משמע נמי שהסרכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכות זו לזו כסדרן או סמוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כו' דבדקינן לה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב כו' עכ"ל. וכן הוא בתוספות הרא"ש ובמרדכי עם תיבת "עדיין" הנ"ל (ועיין עוד בספר התרומה). ובודאי לשון זו מתפרשת לקורא על השלב הידוע, דהיינו בין הנקיבה לסתימה, ומשמע דאף שסופו ליסתם, מכל מקום כל זמן שלא נסתם הויא טריפה, וכשנסתם חזרה להכשירה. ודוחק לומר סמי מכאן תיבת "עדיין" ותני "שמא זה מהנקבים שאינם נסתמים".
ג. וכן משמע מדברי האורחות חיים הלכות טרפות אות נ, שכתב- ומה שאמרו טרפה אינה חיה בטרפותה אבל ודאי מתרפאת וחיה יותר מי"ב חדש. כלומר, אם אכן הקנה שלה עדיין קדורה (עיין נ"ז ב') לא תחיה יותר מי"ב חודש, אבל ישנם נקבים שיתכן שיסתמו, כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה וסביך בבישרא, ובזה תחיה יותר מי"ב חודש. ומשמעות דבריו היא שלפני שנתרפאה אכן היא טריפה גמורה, והחלב שנחלב אז, אסור משום יוצא מן הטמא. [ומסתבר שהדברים אמורים רק בנקבים שע"פ רוב משאירים אותה בסיכון לעולם, אבל נקבים שע"פ רוב היא יוצאת מהם מכלל בעלת סיכון, אינה טריפה. והיינו בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה דאינה טריפה, משום שע"פ רוב הגוף יֶיַצֵר סתימת עורקים ושכבת הגנה.]
ד. ובזה מיושב גם מאי דאמרינן בע"ז נ"א א' ודלמא נח גופיה טריפה הוה, והקשו הראשונים ז"ל הרי נח חי אחר המבול ש"נ שנה אם כן מוכח דלא היה טריפה, ונאמרו בזה תירוצים מוקשים[6]. ברם להאורחות חיים אתי שפיר, דכוונת המקשן היא דשמא היה לו איזה נקב באחד האיברים הפנימיים הנותן לו בשעתו דין גמור של טריפה, והוא זכה להיות מהמיעוט שהנקב נסתם אצלם בסתימה מעלייתא, ומאז שוב אין לו הגבלת חיים.
ברם קשה על זה מדאמרינן (מ"ג א') מאי אהדרו ליה חבריה לר' יוסי בר' יהודה ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים אמר להם אין מזכירין מעשה נסים. ולדבריך, לימא להו דרוב אינם מתרפאין, ולפיכך בסתמא היא טריפה, ומיעוט מתרפאין, ואיוב מן המיעוט היה. ואפשר דשפיכת המרה דהתם היינו שכל בשר המרה נימוח, וזה אין דרכו להתרפאות כלל (בשונה מנקב, דלעיתים נסתם), ומזה הוכיחו רבנן דהמרה אינה אבר נחוץ.
♦
ב. נפגעה באחד מאבריה באופן המטריף, וכרת את האבר ההוא
הנה מצאנו דוגמאות פלא שחסרון מועט מטריף את הבהמה וחסרון גדול אינו מטריף, כגון בבהמה שנחתכה רגלה, שאם ניטל צומת הגידין ונשארו רק ענפי הגידין הויא טריפה, ואם נחתכה הרגל למעלה מענפי הגידים כשירה, וכאמרם (חולין ע"ו א') טרפות קא מדמית להדדי, אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. וכן ניקב הטחול טריפה ואילו ניטל הטחול כשירה, לקו הכליות טריפה ואילו ניטלו הכליות כשירה. ויש לדון מה הדין כשבתחילה נעשה החסרון הקטן ונטרפה, ואחר כך חתך עוד מגובה הרגל או שהוציא את הטחול או הכליות בניתוח, האם חזרה לכשרותה.ונחלקו בזה הראשונים. דדעת הרמב"ן (חולין ע"ו א') דחזרה לכשרותה, אך דעת שאר הראשונים דנשארה בטריפותה. ויש לברר אם טעם המחמירים הוא טעם מציאותי, שמאחר שהתחיל בה החולי לא תחזור ותבריא ע"י חיתוך נוסף, או טעם למדני, דכל שנאסר משום טריפה אין לו היתר ואפילו אם כבר הבריא. והנה בדברי הרא"ש (פ"ד ס"ז) מבואר שהוא טעם מציאותי, וז"ל - מיד כשנחתכה בצומת הגידין מתה היא. ואילו חתכה מתחלה למעלה היתה חיה. אבל אחר שנחתכה בצומת הגידין שוב אין לה תקנה שכבר נכנס בה חולי הטריפות ואין להן תקנה בתוספת (ברוב) [כאב]. ונראה לי שזו גם כוונת הרשב"א[7] והר"ן בשם הרא"ה[8]. ועיין בהערות. מיהו לא מוכרחים לומר דלהמחמירים - ודאי תמות, דיש לומר דכיון שהיתה בחזקת טריפה, אינה חוזרת לכשרות עד שתחזור למצב שודאי תחיה.
והרשב"א הקשה על הרמב"ן ממשמעות המשנה והגמרא שניטל צומת הגידין הויא טריפה, ולא נזכר שיחתוך עוד בגובה הרגל ותתכשר. ויש ליישב שזו אכזריות לחצוב בבע"ח הפצוע עוד בגובה הרגל, וגם נכנס לספק אם יחתוך יותר מדאי וייטרף, ונמצא שציערו לחינם, ויתכן עוד שכל זמן שהבע"ח מגויד בעורקים הראשיים הוא בחשש טריפה, משום שדקותיו ספורות כידוע, ושמא לא יצליחו לעצור לו את איבוד הדם, ורק אם רואים שהצליחו לעצור לו את הדם ושהה מעת לעת בכמות הדם שנשתייר לו, בזה אמרו דמעל צומת הגידין כשר. ומכל הני טעמי לא אמרו לחתוך לו עוד ולהכשירו.
ויש ראיה לדעת הרמב"ן ממשמעות הגמרא ביבמות ק"כ שהנעשה טריפה וברח אין מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר י"ב חודש, וכמשמעות הרמב"ם פי"ג מגירושין הי"ז [מיהו הרמב"ן שם מן המקילים בזה]. והביאור בזה הוא לכאורה שיש רפואות של שינוי הגוף, שביכולתן גם לרפא טריפה ויחיה, וחיישינן שעשו זאת לבעל וחיה. והכי נמי בבהמה, וכמו שנתבאר במקום אחר שמשמעות תלמודן בכל מקום דמוֹתַר האדם מן הבהמה אָיִן. מיהו יש לדחות, דאותן רפואות יש ספק אם יצליחו, ולכן אינן מוציאות את הבהמה מחזקת טריפה, אך גם אינן מוציאות את האשה מחזקת אשת איש.
ויתכן שיש חילוק בין ניטל צומת הגידין לניקב הטחול והכליות, דניטל צומת הגידין, אחר שנכנס בה חולי הטריפות אין לה תקנה בכריתת עוד שטח מהותי מן הגוף. ועוד, דספק הבראה אינו מוציא מידי ודאי טריפה. אך ניקב הטחול והכליות יש להם תקנה בכריתת האבר, דהטחול אינו מהותי. ועוד, שכל חשש הזיהום שהיה נתבטל. ומושג ניטל הטחול וניטלו הכליות שבמשנה לא נאמר על מקרה תמוה שאדם החליט לנתח את הבהמה וליטול לה את האבר, אלא על המושג הרפואי הידוע שאבר מתקלקל ומכניס את החי למצב חירום רפואי, וע"י כריתת האבר מצילים אותו. ועל זה אמרו שהיא כשירה, שהכריתה החזירה את הבהמה לכשרותה. ויל"ע.
♦
ג. אם אירע נס והפגיעה נתרפאה, האם הבע"ח חוזר לכשרותו
הנה לדברינו מחלוקת הראשונים הנ"ל היא מחלוקת התלויה במציאות האם דיינינן דהחיתוך הנוסף יציל את הבהמה או לא, והביאו ראיות מהתלמוד שדיינינן שלא תחזור לבריאות. אך לו יצוייר שהחסרון ייעלם בדרך נס והבהמה תחזור לקדמותה, כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת שחזרה להיות בעלת קנה וושט שלמים[9], הסברא נותנת שתהיה מותרת, דפקע שם טריפה מינה, וכמו צואה שגוללה ונפרכת[10].והנה הגמרא בפרק רביעי (ס"ח ב') שהובאה בראשונים, גבי הוציא העובר את ידו והחזירה, דורשת: מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומשטחיות הדברים נראה שזה דין חוקי, שטריפה אינה חוזרת להיות מותרת, אע"פ שהבריאה בנס ונשתנה שמה, ודומיא דהוציא העובר את ידו והחזירה. אך ק"ק, דאם כן ערבך ערבא צריך, והש"ס היה צריך להביא מקור והסבר לפסק זה דטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר. ועוד, אי דייקינן כולי האי, נימא דכל עגל או שור שבלידתו יצאה ידו קודם ראשו, שוב אין ליד שלו היתר בשחיטת עצמו, ואפילו לא נשחטה האם כלל והוא בן שמונה שנים וחורש עם אמו בשדה, דהא אמרת דבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה שאין לה היתר.
והנכון שאמרו כאן רק את ההגדרה המציאותית של טריפה, שזה חולי שאין לו רפואה, ואינו תלוי בזמן או במעשה הנותן תקווה להתירו. הכי נמי הוציא העובר את ידו, כיון שסוף עובר לצאת, נפקעה השייכות שיש בין האם לאבר זה (וכדאמרינן בתו"כ גבי שרצים - להביא את שפרשו לארץ וחזרו), וזה דין חוקי הנלמד במקרה מענין מציאותי.
ואפשר שגם כאן שורש הדין הוא מציאותי, דהלא הלידה מפסיקה את התלות החיותית של העובר באמו, ואפשר שגם תהליך הלידה יוצר תהליך פנימי של הפסקת התלות. וההלכה[11] מחילה את דין ההפסקת התלות החלקית על אותם חלקים מהגוף שכבר התחילו לצאת, וכאמרם (ס"ח ב') "יש לידה לאיברים". ואף אם חזרו, מכל מקום הרי הועד בבעליו שיש כאן תהליך של היפרדות תלות החיות מהאם, ותהליך זה במציאות אינו מתבטל. וכמו כן טריפה, לא רק בזמן שהיא מטורפת היא בדין טריפה, אלא כיון שנטרפה, זה תחילה של תהליך שעושה אותה טריפה לכל שארית חייה. ולפ"ז יש לדון דאולי דווקא בגוונא דמתניתין ד"בהמה המקשה לילד" איתיה להאי דינא דבשר שיצא חוץ למחיצתו וחזר אינו חוזר להתירו, אבל אי משכחת לה להוציא עובר ע"י רופא בשלב שעדיין לא מתאים ללידה, ולחזור ולהשתיל את העובר ברחם בקישור גמור לאם, הרי הוא חוזר להיות ירך אימו שלא אמרה התורה גזיה"כ שאבר שיצא מהרחם נאסר, אלא שכשמתחיל תהליך של לידה, כל מה שיצא חל עליו דין של ילוד.
♦
ד. לפ"ז מדוע בטריפה שנתעברה יש צד לאסור את הוולד, הרי הוא שלם
תנן בפרק ו' דתמורה (ל' ב') כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין רבי אליעזר אמר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח. ואמרינן בגמרא (חולין נ"ח א') שהמחלוקת היא גם לענין חולין, דרבי אליעזר סבר ולד טריפה אסור ורבי יהושע סבר ולד טריפה מותר. והגמרא (תמורה ל"א א' וחולין שם) מביאה שני דרכים בביאור מחלוקתם - למאן דאמר טריפה יולדת המחלוקת היא בנטרפה ולבסוף עיברה, והוולד הוא כעין יוצא מן הטמא, אך כיון שאביו אינו טריפה רבי יהושע מתיר, דס"ל זה וזה גורם מותר, ואילו רבי אליעזר אוסר דסבירא ליה זה וזה גורם אסור. ועיין בבכורות ז' א' שג"כ נוקטים כפירוש זה. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת, על כרחך לאוקמה בעיברה ולבסוף נטרפה, ורבי אליעזר אוסר משום דסבירא ליה עובר ירך אמו וגם הוא נטרף, ורבי יהושע מתיר דסבירא ליה עובר לאו ירך אמו.ותחילה נשאל על נטרפה ולבסוף נתעברה - כיצד יתכן שהולד יהיה אסור, הרי הוא חי חיים שלמים. אלא לאו שמע מינה שמשכחת לה איסור טריפה בלי שהשתנתה החיות של הבע"ח. ולפי זה יתכן גם שטריפה שהבריאה בנס תהיה אסורה.
תשובה לדבר. א. יתכן שסובר רבי אליעזר שהחולי של האם משפיע גם על בריאות הוולד. ב. יתכן שחלק מהתפשטות המאיסות של הטמא זה לאסור גם את היוצא ממנו, וגם אם סימני המאיסות אינם קיימים ביוצא. ויוצא מן הטמא מאיס טפי מהטמא עצמו כשנשתנה. ואולי מבואר כן בנדרים שיוצא חמיר מגוף הדבר שנשתנה, דגבי יוצא מספקא לן (נדרים נ"ב ב') אם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם אם אסור ביוצא מהן, ואילו גבי גוף הדבר שנשתנה שמו אמרינן (שם נ"ג ב') גריסין שאני טועם מותר לבשל. ודינים אלו מושפעים מהלכות איסור והיתר שבתורה, משום שהנודר דעתו שיהיו כעין איסורי התורה[12].
♦
ה. לפ"ז מדוע במעוברת שנטרפה יש צד לאסור את הוולד, הרי הוא שלם
ושוב נשאל על נתעברה ולבסוף נטרפה, כיצד יתכן שהולד יהיה אסור, הרי הוא חי חיים שלמים. וכי תימא שבמציאות המכה מריעה גם לעובר, אם כן מה זה שייך לפלוגתא אם עובר ירך אמו או לא. אלא לאו שמע מינה שמשכחת לה איסור טריפה בלי שהשתנתה החיות של הבע"ח. ויש לומר דלעולם זה עלול להרע גם לעובר, אך זה לא מוכרח שיירע. ומבחינת גדרי ההלכה, אם זה חד גופא, חל גם על העובר דין טריפה ונשאר עליו גם לאחר שיוולד, עד שיוכח שאינו טריפה. ואם זה תרי גופי, לא חל על העובר שם טריפה[13].ונראה דאדרבה יש להוכיח מדרבי יהושע, דקיי"ל כוותיה, דלא משכחת לה איסור טריפה בלי שהשתנתה החיות של הבע"ח, דהא קיימא לן בעלמא עובר ירך אמו[14], ואילו לענין טריפות קיי"ל עובר לאו ירך אמו. אלא ע"כ כמו שתירצו התוספות ועוד ראשונים, דלענין טריפות שאני, שתלוי הדבר בחיות הבהמה, כדקיי"ל דטריפה אינה חיה, ועובר זה הרי יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש, ואף על פי שנשברה רגלה של אמו, מה זה מזיק לעובר. ואף שרבינו תם בתוס' סנהדרין פ' ב' ד"ה עובר פירש דבעלמא נמי קיי"ל עובר לאו ירך אמו, והא דפרה מעוברת שנגחה או נרבעה היא וולדה אסורים הוא דין חריג, מכל מקום אין זו פשטות הסוגיות, אלא הגישה היא ברורה שעובר ירך אמו, אך איסור טריפה לא נתפס על בע"ח שחי חיים שלמים, ואיידי דנקט בטעמיה דרבי אליעזר עובר ירך אמו נקט בטעמא דרבי יהושע עובר לאו ירך אמו, ועוד דירך אמו ולאו ירך אמו הוא ביטוי שגור בש"ס, ודרך הש"ס להשתמש בלשונות השגורים.
♦
ו. לפ"ז מדוע אסרינן ביצת טריפה ומאי שנא שיחלא קמא מהביצים שמכאן ואילך
והא דבביצה מודה רבי יהושע שאסורה, הוא משום שמה שהיה בתרנגולת בזמן חלות איסור טריפה מוגדר כחלק מצורתה ונאסר כאחד מאיבריה[15], וכמו ביצת נבילה[16]. והביצים שנוצרו מכאן ואילך לא חל עליהן שם טריפה, ואיסור יוצא מן הטמא אין בהן, דסבירא ליה לרבי יהושע זה וזה גורם (הזכר והנקבה) מותר.והקשה מרן החזו"א זללה"ה ביו"ד סי' י"ד סקי"ג, וכיוצא בזה הקשה בקוב"ש קובץ שמועות חולין אות כ"ו, דכי היכי דשיחלא קמא אסורה משום דחשיבא גופה ומיטרפא יחד עם האם, ה"נ יש לאסור את הביצים שייווצרו מכאן, ואילך דכיון דנתעברה הוו גופה, והרי הם בכלל האם.
ומזה הוכיחו דאיסור טריפה הוא איסור מחמת המאורע שאירע בה שנטרפה, ולא (רק) מחמת מצבה שיש בה חולי הממית. ולפיכך הביצים שהיו בשעת מעשה נאסרות והבאות מכאן ואילך אינם נאסרות. ומהאי טעמא נמי טריפה שהבריאה בנס עדיין אסורה, דאיסור טריפה הוא איסור מחמת המאורע שאירע בה שנטרפה, ולא (רק) מחמת מצבה שיש בה חולי הממית.
ואני הקטן אומר ששני הדברים נכונים. א. איסור טריפה חל ע"י המאורע שאירע בה שנטרפה. ב. אך הוא מוגבל לכל זמן שיש בה חולי הממית. ובא ואראך דוגמתו בעולם - בשר הפורש מן החי טהור משום שהוא לא חווה מיתה, ובשר הפורש מן המת טמא משום שהוא חווה מיתה, ואפילו הכי לכשיקום לתחיה הוא טהור, דמת מטמא ואין חי מטמא (נדה ע' ב'). הכי נמי איסור טריפה חל כשהבע"ח חווה את הירידה ממצב חיים שלמים למצב של תהליך מיתה, וחלקים ממנו שלא היו בזמן חוייה זו אינם נעשים טריפה. ואפילו הכי, שכשיבריא בנס יחזור להתירו. ודבר זה למדתי מדברי האבני נזר חיו"ד סי' כ"ג[17]. אמנם הנמשל חמור מן המשל, משום שכשנוצרת ביצה בתוך גוף טריפה אין הנידון ליצור מצב שרק אבר אחד הוא טריפה, דומיא דבשר הפורש מן החי, אלא הנידון הוא לצרף את האבר למצב של כל הגוף, שהוא כבר טריפה. אך עדיין יתכן שלא חל איסור טריפה אלא בגוף שלם שהופך מחי לטריפה, ואף אם ישתילו לבהמת טריפה כליות וכדומה ויתערו בתוכה אולי לא ייתפס בהם איסור טריפה. ואף אי כליות שנתחדשו מתבטלות לגוף ואין להם מנוס מלקבל שם טריפה, מכל מקום בנידו"ד, שהוא על ביצה שנתחדשה, והיא הרי אינה ממש משלימות גוף התרנגולת ולמיפק קיימא, יש לומר שאינה מתבטלת לגוף ולא מקבלת שם טריפה.
♦
סימן ג - להפחית מן הטריפות על פי המציאות
א. המורכבות בקביעת גדרי טריפות
הנה אפילו למאן דאמר טריפה אינה חיה, ישנה מורכבות גדולה בלקבוע גדרי טריפות על פי דרכה של תורה. לא מיבעיא שקשה לקבוע על פי המתות אלו טריפות בבהמה, משום דהרבה יש לדון אם אין אופן שבו הן יחיו, אלא אפילו לקבוע על פי השורדות אלו כשירות בבהמה הרי זה מורכב מאד. דאם חייתה בזכות שנשתנה גופה, כגון שנסתם הנקב סתימה מעלייתא, ורוב בעלי נקב זה אינם נסתמים, אין המיעוט מציל את הרוב מלהיחשב טריפה[18]. וכן אם עולה על הנקב קרום בעלמא ואין הבהמה יוצאת מחזקת טריפה כיון שאין הקרום מאובטח, מכל מקום יתכן שבמצב זה הטריפה תחיה י"ב חודש, ומונין לה י"ב חודש רק מאז שהקרום יחזור ויינקב.עוד יש לדעת דיש כמה גורמים בחקירה אם הבע"ח יחיה, כגון המין והגיל והחוזק והסביבה והטמפרטורה והמזון ועוד, ויש כמה מיני מדדים לבעיה, כגון הנקב והנפיחות והליחה ושינוי הצבע ועוד, וכל אחד מהם יש בו דרגות רבות. אך על פי דרכה של תורה יש להשתמש רק במדדים שאפשר למוסרם להדיוטות. וגם גדרי המדדים צריכים להיות ברורים, שיתכן שנצטרך להקטין עוד את שיעור הנקב המותר עד שנגיע למקום של חפץ ידוע וזמין, כגון איסר האיטלקי.
וכן יש לעשות כמה שפחות חילוקי דינים, וללכת לצד החומרא, כגון לקבוע את שיעור הנקב לפי מה שראוי לגדיים וטלאים, למרות ששוורים עדיין לפעמים יחיו בנקב כזה, דסו"ס גם אצלם זה עוד בשטח האפור. ואולי גם יהיו חייבים מלקות באכילת שוורים כאלה, כי מסר הכתוב לחכמים לקבוע גדרים ברורים בשטח האפור. וכשזה מרפסן איגרי לאסור בהם, אז על כרחינו לפצל את השיעור בין דקה לגסה. כמו כן, יתכן שעל פי חכמת התורה ראוי להקל או להחמיר במצבים גבוליים מסוימים, כגון להחמיר בדרוסה, כי זה המקרה הקלאסי של טריפה, וגם מכה זו תמיד נעשית בכוונה להמית. ומחמת כל הלין, ובעיקר מחמת שממאה מקרים של מיתה עדיין אין הוכחה שזו טריפה, זכינו שעיקרי הטריפות נאמרו למשה מסיני.
♦
ב. הטריפות שלא נאמרו מסיני נלמדו מהחושים והנסיון
ונראה דטריפות דשב שמעתתא (חולין מ"ב ב') קיימו האמוראים מסברא דהוו טריפה, ולא שקיבלו כן איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, דלא משמע שכל ההלכות למשה מסיני הללו לא נשנו במשניות וברייתות ונקבעו כמימרות דאמוראים. גם קצת טריפות שדנו בהם התנאים נראה שלא היו מקובלות למשה מסיני, ועכ"פ בודאי לא היתה בהם מסורת ברורה ומכרעת, והוכרעו ע"פ הסברא. וכן כתב הרשב"א בתשובה: "... ועוד היו מקצת החכמים מוסיפין והולכין בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתם וסומכין על הכלל הזה...".וצריך לדעת כיצד חז"ל ידעו מציאות שלא נאמרה למשה מסיני, האם על פי החושים והנסיון, או על פי סוד השם ליראיו. ורהיטת הש"ס דסתמא דמילתא ידעו על פי החושים, ורק כברירה אחרונה אמרינן סוד ה' ליראיו. עיין סוטה י' א' מנא ידע, איכא דאמרי מיחש הוה חש ביה, ואיכא דאמרי מרביה שמע ליה, ואיכא דאמרי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ושם ד' ב' א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער, והאיכא בן עזאי דלא נסיב, איבעית אימא נסיב ופירש הוה, ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. ואם תאמר היאך נחלקו חביריו על בן עזאי, הרי הוא קיבל זאת מסוד השם ליראיו? יש לומר שאין זו נבואה ממש, אלא תוספת כח בחכמת הלב, אך עדיין יכולות להיות בה חולשות ומגבלות.
ופשטא דמילתא שכל ההוראות שלא נאמרו למשה מסיני נלמדו מהחושים ומהנסיון. עיין יבמות קט"ז ב' דאמר רב יהודה אמר שמואל שילפי קציר חטין היו והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין נשכו נחש לאחד מהן ומת ובאת אשתו והודיעה לבית דין ושלחו ומצאו כדבריה באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם. ושם קי"ד ב' סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון הרי הוא כמלחמה דההיא דאתת לקמיה דרבא אמרה ליה בעלי מת ברעב אמר לה שפיר עבדת דשיזבת נפשיך ס"ד דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקת ליה הוה חיי אמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גוונא לא חיי. ועיין חולין מ"ה ב' רבי ירמיה בדק בעופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.
ופעמים רבות נעצרו על פני מקרה כדי לדעת אם ללמד על הכלל כולו יצא או שזה מקרה חריג, כגון מה שאמרו שם ק"כ ב' והאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה ולא אפסיקתיה לנערותיה. ובגיטין ע' א' איני והא מעורת עבדה ליה לעבדה תלת מינייהו ומית.
ונראה פשוט שכדי להוסיף על רשימת הטריפות לא בעינן ודאות מוחלטת יותר משאר ההכרעות שבתורה לחומרא, כגון ע"י להמם אלפי בהמות במום זה ולראות אם יחיו, שזה כולל צער בעלי חיים גדול והפסד ממון גדול וחשש תקלה ואיבוד זמן וכולי האי ואולי, דיש עוד מקרים שיקרו לבעל חיים לטוב או למוטב בלי שתראה וכו'. אלא סגי בזה שנטיית הלב שזו טריפה כדי להוסיפה לרשימת הטריפות. ולפיכך יתכן שהוסיפו דבר לרשימת הטריפות, ועם הזמן ע"פ מבחן המציאות הסירוהו מהרשימה, כמו ניטלה הנוצה, ושמוטת ירך אליבא דרבי.
♦
ג. גם מי שלא הגיע להוראה נאמן להעיד על מציאות
חז"ל משתמשים הרבה בנתונים שהושגו בחושים ובנסיון חיים. יש נתונים שמפורש שהגיעו מבעלי הוראה [וכך צפוי שיהיה, מאחר שהתלמוד נתחבר בבית המדרש, ושם חכמים גדולים]. יש נתונים שמפורש שהגיעו מזולתם, כגון ושאלו לרופאים כו', אמרה לי אם כו', אמר לי ההוא טעיא כו', הא אמרי אינשי כו'. ויש נתונים שלא נתפרש אם הגיעו מבעלי הוראה או מזולתם. והנה עצם השימוש בנתונים שלא הצליחו להשיגם בעצמם אלא מזולתם מלמד שיכול להיות למי שלא הגיע להוראה השגה בענייני הטבע. ויתירה מזו, איך נוצרה כזו שתיקה בש"ס מלהנחיל לנו שהחושים של הבעל הוראה בהכרת המציאות הם גדולים פי אלף משל ריש גלותא. והרי כשמדברים על דעת תורה, בכל עמוד בש"ס חוזרים ומחדירים לנו שאמורא לא יכול לחלוק על תנא, ודעתם של חכמי אומות העולם או ריש גלותא בהלכות השותפין וחזקת הבתים לא מובאת כלל, אם לא בשביל לשחוק עליה. אז מדוע בידיעת המציאות דעתם מובאת? ויש מקומות שנראה להדיא שיתכן אדם שלא הגיע להוראה, והוא בר ביקתא של זה שהגיע להוראה בענין בירור המציאות. כגון מה שאמרו בבכורות כ"ח ב' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. ובפסחים צ"ד ב' חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע אמר רבי ונראין דבריהן מדברינו כו'. ובחולין נ"ז א' חזקיה אמר אין ריאה לעוף כו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי ברבי חנינא מדבריו של בריבי ניכר שאינו בקי בתרנגולין. וכמה פעמים נזכר שחכמים שאלו לרופאים (כגון בבא קמא פ' א' חולין ע"ז א' נדה כ"ב ב').♦
ד. דברים שהרופאים אומרים מהשערה בעלמא אין להם תוקף, ומנסיון בודד צריכין בדיקה
ברם דבר פשוט שלא כל דבר שרופא אומר קדוש יאמר לו, שהרבה השערות הגיוניות אפשר לומר בעניני הטבע, שבמבחן המציאות מוכח לא כך. וכמו שאמרו (חולין מ"ח ב') אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. והרבה מדיני הטריפות, אילו היו דנים עליהם רופאי הדורות מסברא אולי היו גוזרים להיפך ממה שקיבלו חכמי ישראל מסיני, כגון מה שהכשירו חז"ל בנשתייר מקצת הכבד ובניטלו הכליות דמעלי גרה, ושאמרו שניקב הטחול יותר מסוכן מניטל הטחול, ושניקב הוושט יותר מסוכן מקדירת הקנה. וכהיום שנתרבו הנסיונות, דברי חז"ל מתאמתים יותר. וגם דבר שהרופא אומר ע"פ מבחן המציאות, פעמים רבות שיש לבדוק אחריו, שאפשר למצוא כמה ריעותות בנסיון שעשה. ועיין שו"ת הריב"ש סי' תמ"ז, בענין אם העובר נגמר בתחילת החודש התשיעי או בסופו, ונפקא מינה אם נולד בתחילת תשיעי ומת אם פוטר את אמו מן החליצה: לא נאמין אל חכמי היונים והישמעאלים, שלא דברו רק מסברתם ועל פי אי זה נסיון מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא... גם בזה אפשר שיהיה דעתם כנגד דברי רז"ל כי באולי נסו באחת או בשתים וראו שנגמר לתחלת תשיעי, ואולי היה בר ז' ואשתהי, או שהיו מבעילות קדומות, ואף אם מסרום לשומר אין אפטרופוס לעריות, ואומר שומר בא עליהן, ויותר יש לנו להאמין בשמואל או לחוש לדבריו, דנהירן ליה שבילי רקיעא, ובחכמת הרפואה העיד על עצמו ואמר לכל מילי ידענא אסותיהו (ב"מ קי"ג:), וגם חכמי הרפואה לא ראית בדבריהם שיאמרו שיצא מכלל נפל אף כשמת בן יומו, אבל אולי אמרו שאפשר שתגמר יצירתו לתחלת תשעה חדשים, ועוד שאין להפליא על הרופאים שהרי גם דעת רבי יהודה היה כן, אלא שהרמב"ם ז"ל וחבריו חשו לדשמואל.ובענין טריפות אפשר גם למצוא כמה ריעותות בהקשר בין הנסיון שיעשה לבין מה שגורם נפקותא בהלכה, שיתכן שההלכה מחמירה בדיני טריפות לכלול גם מה שמטריף גדיים וטלאים, אע"פ ששוורים אפשר שיחיו, ולכלול מה שמטריף בגליל, אע"פ שביהודה אפשר שיחיו. וכן נמנעה מליתן שיעורים ופיצולים שאין הכל יודעים לעשות בהם שימוש נכון, והכלילה את הכל באיסור.
♦
ה. רפואות שהתחדשו אינן משנות את הדין
הנה קיימא לן דרק מכה שאין לה רפואה דינה כטריפה, אך מכה שיש לה רפואה אין דינה כטריפה. וכדאמרינן בחולין נ"ד א' גמירי דאי בדרי לה סמא חייא, ומשמע דאף בזמן שנשתכחו הרפואות אין דינה כטריפה. ויש לדון מה הדין לאידך גיסא, דהיינו מכה שבזמן מתן תורה לא היתה ידועה רפואתה, ואין ספק שכל מי שאירעה לו מכה זו היה מת תוך י"ב חודש, וכהיום נודעה רפואתו, מה דין הבעל חיים כל זמן שעדיין מכתו עליו.ונראה דכיון שעדיין צריך הרבה חכמה לקבוע בכל פעם מחדש את הגדרים, לפיכך נקבעה ההלכה בזמן מתן תורה לדורות. כמו שנראה בגמרא שזמן קריאת שמע אינו משתנה ע"פ מנהגי השכיבה[19], אלא נקבע מאז ולדורות. וכמו ששיעור מיטלטל מלא וריקן אינו משתנה ע"פ החולשות, אלא נקבע מאז ולדורות[20]. הכי נמי הטריפות, שהרי נאמרו טריפות למשה מסיני, והדרוסה נאמרה בתורה שבכתב, ועליהם בודאי נאמר ויעמידם לעד לעולם. למרות שהדרוסה המיתה שלה היא מחמת זיהום (עי' רש"י נ"ג ב' ד"ה צריכה), ובזמנינו כמדומה שעל פי רוב בדרי לה אנטיביוטיקה וחיה (אם לא נגרמו סיבוכים וכו'), מכל מקום אם שחטה קודם שהבריאה נקבע הדבר שהיא אסורה, מפני שבזמן מתן תורה היו רוב המזדהמים למיתה. אם כן אפשר שהוא הדין לשאר הטריפות שנקבעו ע"י חכמים ע"פ טווח הרפואה שהיה בזמנם, דמכה זו עומדת לעולם בגדר טריפה, כל זמן שהיא עדיין בשטח האפור, עד שתחזור הוראה לישראל, ואז יהיה אפשר לדון עליהן. ואם רק לאחר חתימת התלמוד יצאה הוראה שאין להן רפואה, להצד שאפשר להוסיף על הטריפות [עיין מש"כ במקומו], ובדורינו נתגלתה להם תרופה, קשה לאוסרן. וכן כתב מרן החזו"א זללה"ה ביורה דעה סי' ה' סק"ג. אך מה שכתב ז"ל לבאר כן את דברי הרמב"ם פ"י מהלכות שחיטה הי"ג, דהיינו שהבין הרמב"ם שכל הטריפות שנאמרו בחז"ל הם בחנו אותן בוודאות באלפי בהמות ובכל סוגי הרפואות שהיו אז, ורק אחר שראו שכולן אינם חיות החליטו שדינן טריפה, ומה שהן חיות בזמן הרמב"ם זה בזכות תרופות שהומצאו או טבעים שהשתנו, לו"ד ז"ל אין זו כוונת הרמב"ם. ועוד, מה נעשה לדברים שחז"ל אמרו שאינם טריפה בעצמותם אלא הם רק עדות על קיום דבר המטריף, וייראה בדרכי הרפואה שבידינו שאינם עדות על כך. ועיין להלן.
♦
ו. אין להורות היפך התלמוד ע"פ הוכחות מהמציאות
כתב התשב"ץ ביבין שמועה טריפות הריאה ט - וכבר הגידו לי כי במדבר כשהגמלים והפרים מרבים שומן ומתנפחים בני מעיהם מרוב אכילה, הם קורעים בסכין הכרס ומוציאין הפרש, ואח"כ תופרין אותו ביתידות של עץ [עד] שמתדבק, ורועים, ויוצא פרש כל הזמן שלא נדבק, ומתקיימין הרבה. ובזה העיד לי יהודי בקי בטריפות. ואם אמת הדבר שנאמר שזה המעשה קיים, [יתקיים] לנו דברי האומר כרס החיצונה שאינה טריפה [בנקיבה] עד שנתקרע רובה, או טפח שהוא המקום החיצון מהכרס עצמו, ומבטל דברי האומר כל הכרס כולו זהו הכרס הפנימית. ומכל מקום כתב (טריפות כב) אבל האחרונים ז"ל לא הסכימו לזה, אלא כל הכרס כולו נקיבתו במשהו. ועיין הג"ה בטור סימן מ"ח ובבינת אדם שער איסור והיתר סימן כ"ו וערוך השלחן סי' מ"ח.ונראה דהנידון אי טריפה חיה הוא נידון כללי בכל הטריפות, וכל שתמצא טריפה אחת מאלו שנאמרו למשה מסיני, שחיתה י"ב חודש, זה מעיד על כל הטריפות כולן שיכולות לחיות. ובפשוטו טריפות דמתניתין הן מקובלות מסיני [ברם בניקבה המרה יש לעיין]. והשתא אם יתברר שיש מקרים של ניקב קרום המוח של בהמה בשיעור גדול וכיוצא בזה, דחיי אף בימי הצינה ומבלי סמים וזריקות שהומצאו, יהיו ח"ו שיאמרו להכריע עפ"ז בין המחלוקות ולהעיד שאין הלכה כתנא דמתניתין אלא כתנא דבריתא דאמר טריפה חיה. וכבר ניבאו זאת בדרך אומדנא חביריו של רבי, כדאמרינן (נ"ז ב') אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים שלש שנים, ואטו הנו רבנן - רבנן, והנו רבנן - לאו רבנן. ונפקא מינה לספק טריפה, שאף אם שהתה י"ב חודש אסורה, שהרי טריפה ודאית ג"כ יכולה לחיות י"ב חודש[21]. ואף שבזמן הש"ס לא אירעו מקרים כאלה דטריפה דקרום המוח חיה, יאמרו ח"ו דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ועיין פסקי רי"ד נדה כ"ד ב' וחו"ב יבמות בהלכות פצו"ד סק"ו, וכבר הזכיר הרשב"א בתשובה אפשרות זו [או שתאמר שזו הכריעה בין המחלוקות כו'].
תשובה לדבר. ראשית, כל שלא נתברר לנו המקרה הזה, נחזור אחר הטענות לקיים את העיקרין המסורים בידן של ישראל. ועוד, אפילו אם יתברר לנו המקרה הזה, כבר כתב הרמב"ם פ"י מהלכות שחיטה הי"ג - וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך. ואין נראה שכוונתו על מצבים שאנו בטוחים שבזמן חז"ל היו מתים אך כהיום נודעו הרפואות או נשתנו הטבעים, דא"כ לא היה מביא קרא דעל פי התורה אשר יורוך, אלא היה אומר שהדברים האלה נקבעים מראש לדורות, כמו זמן קריאת שמע ושיעור מיטלטל מלא וריקן וכדומה. אלא כוונתו למצבים שיש ח"ו שיאמרו אילו חז"ל היו רואים היו חוזרים בהם [וכמו שהתיר רבי שמוטת ירך בפשוטו בעקבות תרנגולת דרשב"ח שחייתה שלשים יום], ולזה הביא להם הרמב"ם קרא דעל פי התורה אשר יורוך, דהיינו אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. כלומר דמאותו טעם שאסרה תורה להורות אחרת מבית דין הגדול, יש לאסור ג"כ להורות אחרת מהש"ס. וכעי"ז הבין היד יהודה סי' ל' סק"ג ואפשר גם החקרי לב יו"ד סימן כ"ו.
ונעתיק בזאת קטעים מתשובת הרשב"א שאמנם נכתבו נגד מי שרצה להקל ולא נגד מי שרצה להחמיר, אך מכל מקום שייך להזכירם כאן - אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת או בכל מה שמנו חכמים מכלל הטרפיות אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל. וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה. ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ... וכמה צריכים בעלי הנפש והחיל אשר נגע אלקים בלבם להשמר ולהתרחק מן המקילין מתוך הפטפוטין, שאין הכל בקיאין בתשובות השאלות והדברים שעוקרין את התחומין אשר גבלו ראשונים. אלא צריכין הכל לשמור העיקרין המסורים בידן של ישראל, ואפילו באין כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומם, ואין מן הראוי לשמוע ממי שבא להורות במה אשר לא שערום האבות הראשונים והמכשלה את הרבים, וכל שכן אם לא היה המתיר חכם גדול וירא אלקים ושאין לבו גס בהוראה.
ומלבד זה אני מסדר לפניך ולפני כל כיוצא בך ענין תדענו ויהיה תמיד בין עיניך והוא ענין המנהג שבכל מקום ומקום... לא כל שכן שלא להתיר מה שנהגו בו איסור בכל ישראל ולהתיר בפני הכל ובכל המקומות, כי בעניותינו רוב המקומות כבני גבלא ובשכר, על כן כל השומע למיקל נפסד וכל המורה אינה מקבל שכר, לפיכך הזהר בכלל הדברים האלו הרבה, כי יש אנשים נפשם תאבה מאד להקל ואינן מביטין בעיקרים, ורוב העם בדברים אלו כעִוְרין, ואם שמא יכשל המורה יפלו כל הנעזרים בו וישובו לכסלה. השומר אמת לעולם ישמור רגלך ורגלנו מלכד ברשת הדברים הנאסרים והמונעים מדרך אנשי אמת ואשר על פיהם תורת אמת.
♦
ז. אפשר להורות פיצולים חדשים בזהירות
ומכל מקום, דבר ידוע לכל בעלי הוראה שבכל נושא בש"ס, התלמוד לא נכנס לכל החילוקי דינים שייתכנו, וגם לא תמיד ההבנה השטחית היא הנכונה והאמיתית, ולעולם יש לשתף את שיקול הדעת של המורה. לדוגמא הא דתנן (בבא בתרא ס"ה א') המוכר את הבית לא מכר את המפתח, ברור הדבר ד"הני מילי" במפתח שיכול לשמש גם לבית אחר, ובמנעול שאפשר להשיג לו מפתח אחר, אבל בנידון המצוי היום ישתנה הדין. וכמו כן לענין טריפות, למשל מה שאמרו קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, יתכן שיש להטיל בזה הגבלות, דיש ריפוי גמור, שבו המתרפא אינו בסיכון לחזור ולהינקב יותר מאדם רגיל, דחשיב סתימה[22]. ובפרט אם הנקב נעשה ע"י רופא באופן שידוע מלכתחילה שעומד להיסתם מאליו[23]. ואין טהרה מיוחדת בסביך בבשרא משום שנזכר בש"ס [מ"ח א']. וכמו כן בנידונים אחרים שהמציאות ברורה שאין כאן סרך חולי, נצטרך להעמיד דברי הגמרא באופנים חריגים, ותינתק החומרא מאליה. ומכל מקום, ראוי להכריע נידונים אלה בכנופיא של רבנים הבקיאים בדרכה של תורה ורופאים ובשבע דרישות וחקירות, כדי שלא יבואו לידי טעות. למשל אם הבהמה עדיין צריכה טיפול רפואי תמידי או מעקב יתכן שאין זו בגדר בריאה, וכו'.♦
סימן ד - בענין להוסיף על הטריפות על פי המציאות
א. האם פרטי הטריפות הם הלכה למשה מסיני ובענין "להוסיף על הטריפות"
ראיות שהכל נאמר מסיני
צריך בירור האם פרטי הטריפות נאמרו למשה מסיני או לא. ונפקא מינה באם אנו רואים חסרון נוסף שלא נזכר בש"ס שלכאורה אין כמוה חיה, האם נוסיף אותו לרשימת הטריפות. והנה אמרינן בדף מ"ב א' תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני ופרכינן ותו ליכא והא איכא בסג"ר ושב שמעתתא ואז הגמרא משתדלת לדחוק גם את בסג"ר ושב שמעתתא במנין הי"ח טריפות. תו אמרינן בדף נ"ד א' דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי, אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא, אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מתה, גמירי דאי בדרי לה סמא חייא. ומבואר לכאורה שכל הטריפות האמיתיות נאמרו למשה בסיני, ומה שלא נאמר שם אינה טריפה אמיתית, משום שיש לה איזו רפואה, ולנו אין את הכלים להוסיף טריפות מדעתינו.♦
ראיות שיש טריפות שחודשו מסברא
ולפי זה, בכל בסג"ר ושב שמעתתא יש לשאול למה באמת לא נשנו כולן במשנה או לפחות בברייתות, הרי הלכה למשה מסיני נינהו. ועוד היה צפוי שבכל המחלוקות בפירקין בענין הוספת טריפות הנ"ל ושאר פרטי דינים שנתחדשו (כגון ריאה שהאדימה וכדומה) יהיה המוסיף צריך להסביר איך זה נכנס בי"ח טריפות, ועיקר השקלא וטריא במחלוקות תהיה בבירור המסורת ולא בסברא, כמו השקלא וטריא בחיבורים העוסקים במסורה (פתוחות וסתומות וחסירות ויתירות). אך כל המעיין בפירקין יראה שכמעט אין שום שינוי בין השקלא וטריא בעניני טריפות לשקלא וטריא בשאר נידוני הש"ס המושתתים הרבה על שיקול הדעת. ותקצר היריעה מלפרט דוגמאות.ונביא כאן ג' דוגמאות, מן הקל אל הכבד. א. תניא בתוספתא (והובאה בגמרא מ"ב ב') נתחתכה ירך שלה מן הארכובה למטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה פסולה, נשבר העצם וניטל צומת הגידים שלה פסולה, ר' שמעון בן אליעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות. ולדבריך הוה ליה למימר - רשב"א מכשיר משום שלא קיבל מרבותיו טריפה זו ברשימת הטריפות.
ב. אמרינן בדף נ"ב ב' כמה חסרון בשדרה, בית שמאי אומרים שתי חוליות, ובית הלל אומרים חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. ופריך מתקיף לה רב אושעיא ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. ומשני אמר ליה רב[א] כי איתשיל לענין טומאה איתשיל דהוו להו בית שמאי לחומרא. ולדבריך קשה, הרי דברים אלו נשנים מזמן מתן תורה ברשימת הטריפות, ואין לך איתשיל גדול מזה.
ג. עוד תנן בבכורות כ"ח ב' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים. ולדבריך קשה, הרי רבי טרפון לא קיבל מרבותיו שניטלה האם שלה טריפה, ואם כן אמאי הטריפה.
♦
הנראה בזה לענ"ד
ונראה שנאמרו למשה מסיני רק הנידונים הבסיסיים, כגון כל אבר ואבר מה הדין אם ניקב ומה הדין אם ניטל, והיינו בערך הי"ח טריפות ששנינו במשנה. והטעם שזה נאמר מסיני ולא הושאר לחכמים ללומדם מן החקירה, משום שהחקירה בזה כמעט בלתי אפשרית, שצריך להמם אלפי בהמות ולהמתין וכולי האי ואולי, לכן צריך שיהיה עכ"פ בסיס מאומת מסיני. ושאר הנידונים המתחדשים צריך לדון בהם מן החקירה. ומה שאמרו (נ"ד א') גבי מחו בכולייתא וגבי מחו בגידא נשיא וכי להוסיף על הטריפות יש, משום שהם נידונים בסיסיים, דהיינו "ניקבו הכליות" "ניקב גיד הנשה", ומדלא נשנו בין הטריפות סתמם כפירושם, שאינם טריפות. אבל מיני תסמינים שונים אפשר שיהיו טריפה ועדיין לא הוכנסו לרשימה.וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סי' צ"ח וזה לשונו - ועוד היו מקצת החכמים מוסיפין והולכין בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתם וסומכין על הכלל הזה [של כל שאין כמוה חיה טריפה].
ובזה יש לפרש את דברי הגמרא (ל"ז ב') ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. וקשה, מאחר דפירכסה לאחר השחיטה, הרי ודאי חיתה בזמן השחיטה, ומה מקום יש להחמיר בזה. ויש לפרש דכל אותן המחלות שגורמים למהר להביא את הבהמה לשחיטת דחק, יש לחוש שהפסידן ניכר בגוף בשינוי צבע או שינוי מרקם באחד האיברים החיוניים. אלא שאין אנו בקיאין בכך, ואע"פ שלא נמנו במנין הטריפות, מכל מקום תנא ושייר. ולהכי נמנע יחזקאל מלאוכלם.
אלא שנשאר קשה לדברינו ביאור קושית הגמרא (מ"ב א') ותו ליכא והא איכא בסגר ושב שמעתתא. וקשה, הרי אפשר להוסיף על הטריפות מסברא בנידונים המתחדשים. וזה מהקשיים שיש בסוגיא הפותחת את פירקין [ועיין עוד מש"כ בסוגיית טריפה חיה]. וצריך לומר דבדרך אסמכתא הש"ס רוצה לדחוק את כל הטריפות שנשנו בזמנם במנין הי"ח, דמנין לא זז ממקומו.
♦
אם בזמנינו אפשר להוסיף על הטריפות
והרמב"ם בפרק י' מהלכות שחיטה הלכה י"ב כתב - ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. והנה מחד מבואר בדבריו כמש"כ לעיל, שלא כל הטריפות שבש"ס הן הלכה למשה מסיני, ומאידך נעל רבינו את הדלת בפני הוספת טריפויות אחרות בזמנינו.ובאמת רבינו גופיה הוסיף על הטריפות, שכתב (בפ"ח הכ"ג) לחי העליון שניטל טריפה, וביאר בתשובה (הובאה בכס"מ) שאין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו. וזה באמת קשה, שהרי הוא קרוב לדברים הבסיסיים, ולא נזכר בש"ס לאיסור. ותירץ הגר"א (יו"ד סי' ל"ג סק"ב) שאין שונה במתניתין דבר שאי אפשר לחיות כלל ביומו, כמו ניטל הלב וכיוצא.
ולמעשה נראה שאם יש מכות זרות[24] שנודע לנו בבירור מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, אין להקל בזה. ואין לסמוך להתירן מזה שלא נזכרו בש"ס לאיסורא דשמע מינה גמירי דאי בדרי להו סמי חיי, דאפשר שלא נזדמן לפניהם כי האי גוונא. דכמו שלא נזדמן בזמן התנאים לדון על שב שמעתתא, כך אפשר שלא נזדמן בזמן האמוראים לדון על מיני מאורעות זרים. ומה שכתב הרמב"ם בצורה נחרצת שאין להוסיף על הטריפות מכח חכמת הרפואה, מסתבר שהדברים נכתבו על רקע מסוים, שהיו לו דוגמאות שתורת הרפואה בזמנו היתה סבורה שאין כמוה חיה, ובתלמוד נשנה היתרם להדיא, על דרך גמירי דאי בדרי לה סמא חייא. וכן דוגמאות שהיה נראה לו בחכמתו שלא להאמין בזה לרופאי זמנו, שהידע שלהם היה מוגבל בהרבה מרופאי זמנינו, ולהשאיר את הדבר בחזקת היתר, מדלא נזכר בש"ס. אבל אם וכאשר יבואו לפנינו נידונים מחודשים שאינם מוקשים מסתימת הש"ס, ובפרט מחודשים לגמרי, כמו עניני חשמל וכדומה, שיגרמו חסרון בגוף, ומדעים מאומתים ומבוססים יטענו שאין כמוה חיה, נצטרך לאסור, עד שתבריא ותחזור להתירה. כן נראה ברור.
♦
ב. בין טריפה למסוכנת
מקור ההבדל בין טריפה למסוכנת
חולין ל"ז א' מסוכנת ממאי דשריא כו'. מבואר בגמרא שהיה מקום ללמוד מדרשא דזאת החיה אשר תאכלו שכל מסוכנת היא בכלל טריפה. אלא שלפי זה כל בהמה שמתה היא גם טריפה, כי לפני המיתה המושלמת היא עוברת שלב גסיסה שאין חזור ממנו. ולא נראה שכל נבילה היא גם טריפה, דהא כתיב וחלב נבילה וחלב טריפה [עי' בגמרא]. אלא ע"כ דטריפה היא רק זו שיש חסרון בגופה, דאילו סדר יציאת הנפש הרגיל בכל בעלי חיים נקבע זמן איסורו רק במיתה הגמורה. שאין זמן הגסיסה חלוק משלפניו ומשלאחריו, מה שאין כן טריפה, זה מצב חדש.♦
טריפה במאי מיחסרא וכמה מיחסרא
הנה מבואר בסוגיין דטריפה היא זו דמיחסרא, אך יש לדעת דלאו דווקא חסרון, אלא חזינן בפירקין דהוא הדין ליתרון ולנקב שאין בו חסרון ושבר ושינוי מקום באיברים ושינוי צורה ושינוי צבע ושינוי מרקם, ואף לקותא בכוליא טריפה (נ"ה א') כגון מליא מוגלא (רש"י שם). ורמת ההיכר המטריפה היא לאו דווקא רמה הניכרת וידועה לכל אדם, שהרי נפולה שלא עמדה ולא שהתה מעת לעת טריפה (נ"א ב') ולא מהני לה בדיקה לאכשורה, וכנראה משום שהחסרון אינו ניכר וידוע לכל אדם[25].ומאידך שנינו (נ"ח ב') אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגולים או ששתת מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה כו'. והנה בשלמא אכלה או שתת או נָשְׁמָה (-מעושנת) ניחא, שאין זה ניכר בגופה בעין אנושית, בשונה מהלעיטה חלתית, שהנזק שלה ניכר לעין באיברים החיוניים (גמ'). הכישה נחש נמי, חורי הנשיכה הניכרים לא הם אלה שהורגים אותה, אלא השפעות הארס, שהן אינן ניכרות. אך אחוזת הדם ומצוננת מדוע חשיב לא ניכר בגופה. יש לומר דההיכר שניכר בגופה ניכר גם בחולות חולי קל שיש להן רפואה, ומה שאנו יודעים שהיא מסוכנת הוא בצירוף אבחנות שונות שאינן בגדר "חסרון", כגון טמפרטורת הגוף וחולשתו חוסר שיווי משקל חוסר תאבון הקאות שלשולים הבחנה ביציאות שיתוק או תנועות ותגובות שונות.
♦
ג. ספיקות שונות
א. ויש לעיין מה הדין אם אותו חסרון יכול להיות בדרגות שונות, וכשהוא בדרגא קלה עדיין יש לו רפואה, אך כשהוא בדרגא חריפה, כבר אין לו רפואה, האם הדרגא החריפה חשיב טריפה, או דילמא לא מחלקים את הסימן לדרגות ומתירין הכל. ומסתברא שהיא טריפה, שהרי ריאה כדיותא טריפה (מ"ז ב'), ואם היא רק נוטה לשחור כשירה (שמלה חדשה). ומכל מקום, אם הלקות הנראית לא מחריפה, רק שעל פי מדדים אחרים אנו יודעים שכבר אין לה תקנה, לכאורה מותרת. משום שהחסרון שבגופה לא מוגדר כממית, ומה שהיא עומדת למות הרי היא כמסוכנת בעלמא, דשריא. תדע, שהרי במחו בכולייתא ובגידא נשיא התירו (נ"ד א') ולא חילקו.ב. ויש לעיין מה הדין כשיש תסמינים למחלה, אך לא הם אלה שגורמים את המוות, כגון שכל בהמה החולה בחולי סופני מסוים פרסות רגליה משנות את צבען לצבע מסוים, האם חשיב חולי שיש בו חסרון או לא. והנה באיברים שחסרונם אינו מטריף, כגון פרסות הרגלים, לכאורה ודאי לא חשיב חסרון. וראיה מהכישה נחש דאינה טריפה, למרות שרואים שם נשיכה. אך יש לעיין מה הדין באיברים שחסרונם מטריף, אך הרופאים אומרים שאמנם מחלה זו ניכרת באיבר פלוני, אך זה סימן בעלמא, אך גורם המוות במחלה זו הוא לא ניכר לעין והוא מחמת איבר אחר שחסרים בו חומרים מסוימים או שיש בו חיידקים וכדומה. למשל, ניכר שהקיבה שינתה את צבעה, אך לדברי הרופאים גורם המוות הוא בלתי ניכר והוא במח, האם חשיב טריפה או לא.
ג. עוד יש לעיין מה הדין בשני תסמינים באיברים שחסרונם מטריף (למשל אחד מהם הכחיל והשני הלבין), שכל אחד מהם בפני עצמו אינו סימן לחולי סופני, אך שניהם ביחד הם כן סימן, האם הויא טריפה, או דילמא וכי להוסיף על הטריפות יש, אלא דיינינן על כל סימן בפני עצמו ולא מינכר. ול"ע.
♦
סימן ה - ניתוחים חיסונים ופציעות טראומתיות שהחלימו
א. חקירה בגדרי טריפות
הנה בדין טריפות, הרעיון המופשט הוא שטריפה זו מכה שעל פי רוב לא תחלים, וכשתישאר במצב זה יהיה הבע"ח כל חייו בקבוצת סיכון, ולמאן דאמר טריפה אינה חיה, אף לא יחיה יותר מי"ב חודש. והגדרים שנאמרו בזה הם - נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת וכו'. ויש לעיין מה הדין כשמגיעים לרעיון המופשט בלי הגדרים שנאמרו, או כשלא מגיעים לרעיון המופשט למרות הגדרים שנאמרו.דהנה ידוע בעולם הרפואה שבמציאות יש גורמים רבים להחלמה או אי החלמה המכריעים את הבע"ח לחיים או למוות במצבים גבוליים, כגון גודל הנקב, ומיקומו, ומין הבע"ח, וגילו, ומצבו הרפואי, ומקום מגוריו, ותזונתו. אך התורה וחז"ל לא הרבו פרטי דינים, אלא קבעו דנקובת הוושט טריפה וניטלו הכליות כשרה וכו'. ויש לעיין מה הדין בטריפות האמורות, כשעל פי קטנות המכה ומצבו הרפואי של בע"ח זה נראה שרוב הסיכויים שיחלים ממכה זו, והנקב ייסתם סתימה מעלייתא. והנה מדרבנן לא תיבעי לך דודאי בעוד המכה עליו הוא אסור, דסתמא קתני נקובת הושט וכו', אך תיבעי לך האם הוא טריפה דאורייתא או לא. ונפקא מינה לענין הקל הקל תחילה, כגון אדם שנמצא בבית האסורים, ויש לו לחם האסור באיסור חדש, או בהמה זו, ומחמת פיקוח נפש חייב לאכול אחד מהם - האם חדש קיל משום שהוא מוגבל בזמן, או בהמה זו קילא, דבאמת אינה טריפה, ורק רבנן החמירו להחשיבה טריפה.
♦
ב. מיני ההגדרות בתורה
והנה שאלה זו קיימת בכל דיני התורה. וההגדרות בתורה מתחלקים לג' מינים - א- הגדרת החלט, ב- הגדרת בירור, ג- הגדרת החלט ובירור.הגדרת החלט - היינו הגדרות שניתנו על דעת שנוכל לשכוח מהרעיון המופשט שעומד מאחוריהם, וגם אם מצאנו מצב שברור שמגיעים לרעיון המופשט בלי הגדרות אלה, מכל מקום מצב זה הוא מחוץ לדין. וכן גם אם מצאנו מצב שברור שהגדרות אלה אינן מביאים את הרעיון המופשט, מכל מקום מצב זה הוא בתוך הדין, ועיין דוגמאות בהערה[26].
הגדרת בירור - היינו כשהרעיון המופשט נשאר הקובע הבלעדי בגדרי ההלכה, וחז"ל רק קבעו גילוי מילתא, מתי מתקיים הרעיון המופשט ומתי לא. אבל כשייוודע לך מצב חריג שהגילוי מילתא אינו נכון בו, או שמגיעים לאותה תוצאה בדרכים אחרות, בודאי אזלינן לפי הרעיון המופשט. וגם כשיש סיבה להסתפק אם מקרה זה חריג, הרי דינו כספק. ולא אמור להיות מקרה שבו הרעיון המופשט ירצה להחמיר יותר במקרה אחד מאשר במשנהו, והגדרים יקבעו להיפך, שמשנהו יותר חמור ממנו. ועיין דוגמאות בהערה[27].
הגדרת החלט ובירור - לדוגמא מה שהגדירו שכלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל, משום שרוב המאכלים מתבשלים במקצת גם שלא על גבי האש, והגורם הברור והמוגדר לחמימות המים ואיכות הבישול הוא מִנְיַן הכלי, דהיינו כלי ראשון או כלי שני. ומכל מקום יש כאן במקצת הגדרת החלט, שהרי כלי ראשון שהוא דק וקטן ועבר לו הרבה זמן מאז הורד מהאש והימים ימי הצינה, החום שלו פחות מכלי שני עב וגדול שתכולתו הוסרה מהאש מקרוב והימים ימי החמה, ואעפ"כ אזלינן לפי מנין הכלי. ומאידך יש כאן במקצת הגדרת בירור, שכשההגדרה חורגת לגמרי מהרעיון המופשט, לא אזלינן בתר ההגדרה, ולכן כלי ראשון שאין היד סולדת בו אינו מבשל, וקלי הבישול מתבשלים בכלי שני, וחייבין על זה חטאת.
ולסיכום, הגדרת החלט ובירור - היינו הגדרה שכפופה לרעיון המופשט לענין שמצבים שאינם תואמים כלל עם הרעיון המופשט, שבזה הם יוחרגו מההגדרה. ברם בשטח האפור יש בכוחה לקבוע מה להכניס ומה להוציא, ואמור להיות מקרה שבו הרעיון המופשט ירצה להחמיר יותר במקרה אחד מאשר במשנהו, דמחמת מכלול הגורמים א' יותר ראוי להיכנס מאשר ב', אך הגדרים קובעים שמשנהו ייכנס ולא הוא, דאזלינן רק בתר גורם אחד.
♦
ג. גדרי טריפות הם שיתוף של החלט ובירור
ולפי משמעות פירקין נראה שגדרי טריפות הם הגדרת החלט ובירור, דהיינו שכל זמן שיש קצת סברא לילך אחר הגדרים אזלינן בתרייהו, כגון בנידון דידן, הרי גם השור הבריא יש לו סיכון ידוע בניקוב הוושט, ואף דרובו לחיים, מכל מקום אינו יוצא מן הכלל, והרי הוא טריפה גמורה מן התורה. וכן גם הטלה הכחוש יש לו תקווה מסוימת למרות שניטלו הכליות, ולפיכך הוא כשר. אך אם יימצא מין שכך ברייתו וחיותו, שיש לו נקב בוושט, הוא יוליד פיצול חדש ויהיה כשר.ובמצבים שכלל בעלי החיים רובם להחלמה, אך הגדרת המקרה היא מורכבת, בזה לפעמים חז"ל הולידו פיצול להכשיר, כגון נקובי, יש מצבים שהולידו פיצול ואמרו שהנקב לא מטריף, כי יש אבר אחר שסותם את הנקב או חֵלֶב טהור שסותם. ויש מצבים של החרגות שלא נזכרו בחז"ל לקולא, וגם בהם הסברא נותנת שאינם טריפה דאורייתא, אך לענין אם אסורים מדרבנן, בזה צריך הרבה שיקול הדעת, האם המצב מוגדר מספיק ולא יבואו מן ההיתר אל האיסור, או לא.
♦
ד. ונפקא מינה לבהמה שעברה ניתוח או חיסון
ולמשל יש לדון בבא לנקוב בהמה בְּרִיאָה[28] במחט מחוטאת, במקומות מסוימים שאין הנקב הורג בעצמותו בזמן קרוב, ואינו עשוי להזדהם מעצמו ע"י הסביבה, וסגולת אותו האיבר להחלים, דכל הני חיוי ברייתא הכי עבדי להו, וממשיכים לחיות ככל בעלי החיים, מי אמרינן דאפילו באותה שעה אינה טריפה, דרובן להחלמה[29]. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרשב"א (מ"ב ב') גבי סכין מלובנת, אלא גבי חתוכת הרגליים, דסבירא להו לרבנן שעצם חסרון הרגלים ממית, ואף אם מקום החתך ייצרב ויעלה עור, וכדאמר רבי זכאי (נדה כ"ג ב') דהמפלת ולד שחסר לו מן הארכובה ולמעלה אינה טמאה לידה, ומסתמא בוולד המקום צרוב ומחופה עור, והטריפות שלו היא מחמת עצם חסרון הרגליים. אך נקובי, אם בסכין מחוטאת דרך נקב זה להיסתם, ראוי להיות שאינה טריפה. או דילמא לא חילקו חכמים בכך, משום שהמצב הכשר אינו מספיק מוגדר, וכדומה.וכשזה נעשה בצורה יזומה ורגילה על פי בקיאין, יתכן שהמצב הכשר חזר להיות מוגדר. ואף שאנו ההדיוטות איננו יודעים להגדיר איזה דרישות יש ברפואה כדי שהנקב ייסתם, מכל מקום יכולנו לתלות את ההגדרה באחרים, כמו "איתתא דייקא ומנסבא". ובודאי הבעלים חס על בהמתו והאומן לא מרע אומנותיה, ועשו את הטיפול באופן שמחלים.
ואולי יש לזה רמז בגמרא להיתר זה, דאמרינן (מ"ג א' מ"ז ב') קרום שעלה מחמת מכה... אינו קרום. ויש לעיין אמאי שינו מלשון המשנה, דלכאורה הוה להו למימר קרום שעלה בנקב... אינו קרום. ויש לפרש שכוונתם לשלול גוונא דניתוח רפואי, דבזה מדאורייתא יש להקל עוד לפני שנסתם, ועכ"פ כשנסתם מקילינן אף מדרבנן.
ולפו"ר יש עוד רמז להיתר זה, מדמכשירינן ניטל הטחול וניטלו הכליות וניטל רוב הכבד. והנה כיצד המנתח הצליח להוציא איברים אלה, לכאורה הוא חתך בבשר החופה את רוב הכרס, והוציא דרך שם איברים אלה, והרי איכא למאן דאמר שאם נקרע טפח מבשר החופה את רוב הכרס, טריפה. וכי תימא דהמשנה מדברת לאחר שנתאחה הקרע, הא קיי"ל קרום שעלה מחמת מכה... אינו קרום, אלא לאו משום דשאני לן בין מכה לניתוח רפואי.
והנה איני בקי בדרכי הניתוחים, ויתכן שאפשר להוציא איברים אלה דרך מקומות אחרים בבשר. אך מכל מקום יש לדחות ראיה זו מכל וכל, דלא שמענו בגמרא שאיחוי אינו נחשב, אלא באיחוי איברים, כגון וושט וריאה שמקום האיחוי דק, אבל באיחוי בשר, שהוא עבה, לא שמענו. ומכל מקום לכאורה יש לקיים יסוד זה מסברא, דניתוח לא משווי טריפה[30].
♦
ה. מדוע נקב מכה שנסתם, בטריפות אינה חוזרת להכשירה ובפצו"ד חוזר להכשירו
עתה נעזוב את נידון הניתוחים והחיסונים, ונעבור לנידון פציעות טראומתיות. דהנה אמרינן בגמרא (מ"ג א') אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, תו אמרינן (מ"ז ב') אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, כלומר אינו חשוב משום שעלול להינקב שוב. ומכל מקום גבי פצוע דכא אינו כן, אלא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו.וצריך בירור מדוע גבי פצוע דכא מקילין וגבי טריפה מחמירים. והאפשרות הראשונה היא לומר שבמציאות הסתימה של פצו"ד יותר מתקיימת. אך לכאורה הסברא נותנת לא כך, שהרי אותו מקום נידוך בתשמיש וגם שליט ביה אוירא (עיין מ"ו ב'), מה שאין כן האיברים הפנימיים.
אפשרות נוספת היא לומר שכדי להכשיר טריפה צריך שתצא מכל חשש סיבוך עתידי, מה שאין כן לענין פצוע דכא. וכן נראה במשמרת הבית להרשב"א (ל"ה א')[31]. ומסתבר שגם בפצוע דכא אילו אכן היה חשש סביר שהנקב יחזור ויפתח, לא היו חכמים מתירים לו להנשא, שמא יחזור ויפתח ויצטרך לגרש, ואין לך הכנסה לנסיון גדולה מזו, דקשין גירושין. אלא ההנחה הפשוטה היא שהנקב לא יחזור, ואפ"ה גבי טריפות אסור, שאנו מחשיבים גם את צד המיעוט. ויתכן שהחומרא בטריפות היא מדרבנן, וכמו שמצאנו במקומות אחרים דהחמירו רבנן שהרוב לא יבטל חזקת איסור[32], ומכל מקום במקום עיגון הקילו[33], הכי נמי החמירו רבנן בטריפות להשאירה בחזקת טריפה, וגבי פצוע דכא, שהוא עיגון, הקילו.
♦
ו. נקב מכה שנסתם - האם בשלב של איחוי גמור חשיב סתימה
ויש מקום לדקדק בהא דנקטי אמוראי לישנא ד"קרום שעלה מחמת מכה", ולא אמרו "נקב מכה שנסתם", שזה בא להורות שדווקא כשעדיין ניכרים חולשה ושינוי באותה סתימה, וכשאר דוכתי ששנינו בהם קרום דמכה, כגון בנגעים פ"ט מ"ב דתנן - עשו קרום כקליפת השום, זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. חזרו חיו, אף על פי שמקומן צלקת נדונין כעור הבשר. ובמקואות פ"ט מ"ד דתנן - קרום שעל המכה טמא ומטמא. ובודאי לא איירי במצב שזה נעשה כעור רגיל, אלא במצב שעדיין לא הושלם הביות הגמור של הקרום, אך כיון שהוא עומד להתאחד עם הגוף דינו כהגוף. אך במצב שהסתימה נראית כשאר העור, אע"פ שמקומה צלקת, חשיבא סתימה.מיהו מדתניא גבי פצו"ד (מ"ח א') נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו, ומפרשינן דבא למיעוטי נקובי טריפות, סתמותא משמע דגם כשנשלמה הסתימה אין הטריפה חוזרת להכשירה, דעדיין חיישינן שהיא תחזור ותנקב. ורק כשיש תוספת ביטחון, כגון סביך בבשרא, חוזרת להכשירה.
ואף על פי שייראה בדרכי הרפואה שבידינו, שאיברים שניקבו מחמת מכה ונסתמו וההחלמה הושלמה, רקמת החיבור שנוצרת היא יותר חזקה מהרקמה הרגילה של האיבר, ואילו אותו אבר יימתח עד שיצטרך להקרע, הקרע לא יהיה במקום הקרע הראשון אלא במקום אחר[34]. ולפי זה היה נראה דלגזור בזה איסור הוא גזירה קיצונית והפסד ממונם של ישראל, מכל מקום אין לך אלא מה שאמרו חכמים, שאין זו סתימה מעלייתא [עכ"פ מדרבנן]. והדיוק מדברי הברייתא לחומרא, יותר חזק ויותר מחייב מהדיוק מדברי אמוראי לקולא. ואפשר דמשום שאי אפשר למסור לכל אדם את הגבול בין קרום מושלם לשאינו מושלם, ויבואו להקל גם בקרום שאינו מושלם, החמירו לאסור הכל חוץ מסביך בבשרא.
ובדוחק יש לומר שגם התנא מודה שבקרום מושלם יש להתיר, אך לא רצה להיכנס לכל פרטי הדינים שבכל אבר, שהדבר מצריך מחקר רב, אך בא להשמיענו דגבי פצו"ד נחתינן חד דרגא מגבי טריפות, דבטריפות רק זו שתעלה בידך שבודאי לא תחזור ותנקב חוזרת להכשירה, ואילו בפצו"ד גם זו שתעלה בידך שעל פי רוב לא יחזור ויינקב חוזר להכשירו. ואנן קים לן במילתא איזה קרום בודאי לא יחזור וינקב ונתיר זאת. וצע"ג.
מיהו לפי מאי דפירש רש"י (מ"ו ב' ד"ה לית) טעמא דפסול סירכות שהוא משום שהיה במקום נקב, ולפי מה שאנו מכירים כמדומה שהריאה שתחתיהם מושלמת, ואפילו הכי קאמרינן שסופה לינקב, אם כן אזדא לה האי קולא. וכן פסק הפרי חדש יורה דעה סי' ל"ג סק"ו, דאפילו סתימה עבה אינה מתקיימת.
♦
ז. נקב מכה שנסתם, האם בשאר איברים חוץ מוושט וריאה חשיב סתימה
הנה אחת עשרה טריפות יש בנקובה - נקובת הוושט וקרום של מח והלב והריאה והקיבה והמרה והדקין וכרס הפנימי והמסס ובית הכוסות והטחול באופנים מסוימים. ולגבי שתים מתוכן נאמרה מימרא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, דאמרינן (מ"ג א') אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, תו אמרינן (מ"ז ב') אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, כלומר אינו חשוב משום שעלול להנקב שוב. ולכאורה משמע מדבריהם שדווקא באיברים אלה אין הקרום סתימה, אבל בשאר נקובי הוי הקרום סתימה. מיהו בדברי רבה יתכן שמה שנקט וושט היינו משום שזה הנקב הראשון שנזכר במשנה, אך הוא הדין לכל הנקבים. ויתכן שמשום שגבי וושט רבה בירר את המציאות שקרום שעולה בה אינו מתקיים (נ.ב. דהוא מרא דשמעתא דוושט, עיין כאן (מ"ג א') ועיין בדף נ"ו ב' לחד לישנא). וכן בדרב יוסף יש לומר שהוא בירר את המציאות גבי ריאה. אך גם בשאר נקבים עדיין יש להסתפק.ונחלקו בזה הרא"ה והרשב"א, דהרא"ה בבדק הבית (ל"ד ב') כתב דבכל מקום חוץ מוושט וריאה הקרום מחזיר להכשירו, והרשב"א במשמרת הבית (שם) חלק עליו וסובר דבכל מקום אין הקרום מחזיר להכשירו.
והנה גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אמרינן (מ"ח א'), אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה, אמר רבינא והוא דסביך בבשרא, אמר ליה רב יוסף [נ.ב. כנראה היינו רב יוסף בר מניומי הנזכר] לרבינא ואי לא סביך מאי טרפה, אלמא אמרינן נקובה היא, אי הכי כי סביך נמי, דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו, וזהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כה"ג, לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. ונראה שרב יוסף היה סבור שאין בטריפות של האיברים שום נקב שחוזר להכשירו, דאי יש נקבים החוזרים להכשירם ויש שאינם חוזרים, מהיכי תיתי לאוקמא מיעוטא דברייתא בדיוק על סביך בבישרא. גם בדעת רבינא ראוי לומר שהברייתא מיעטה סתימה רגילה בכולהו נקובי דטריפות, דאי דווקא בריאה, כיצד נדע לנחש איזה איבר באו למעט. אלא הברייתא באה למעט סתימה רגילה דומיא דפצוע דכא, בכולהו נקובי דטריפות הנ"ל. אמנם יש סתימה מעלייתא, כגון ריאה שניקבה ודופן סותמתה וסביך בבישרא, דגם בטריפות חוזרת להכשירה. ומה שנקט רבינא קרום שעלה מחמת מכה בריאה, אע"פ שרבינא כבר יודע את הברייתא ואם כן ראוי לו לומר בכללות קרום שעלה מחמת מכה בנקובי דטריפות, מכל מקום לישנא דרב יוסף נקט. אי נמי נקט ריאה למיעוטי איבר או איברים מסוימים שיש בהם סיבה להכשיר, ואין אנו יודעים אלו הן.
ראיה נוספת דבשאר נקובי נמי לא מהני קרום, מסוגיא דמחט (מ"ח ב'-מ"ט א'), דמטריפינן בנמצאה מחט בכבד וקופא לבר, ובעינן לאטרופי גם בנמצאה בעובי בית הכוסות מצד אחד וקופא לבר, אי לאו טעמא דאוכלין ומשקין דחקוה. ומי לא עסקינן שאינו רואה נקב מאחורי המחט, ומאי טעמא מטריפינן, לכאורה משום דחשיינן שניקב ועלה בו קרום, ואין הקרום נחשב בעינינו להכשירה. מיהו יש לדחות דטעמא דמטריפינן הוא משום דאין נקב דק ניכר, אי נמי יש שלב של קרום שגם בשאר איברים אינו קרום, ואין קרום קצר כל כך ניכר על פני שאר המעטפת (עיין רש"י נ"ג ב' ד"ה בקוץ, אבל עיין רמב"ן שם.)
מיהו יש להביא ראיה מקשייתא דזיתא דאישתכח במרה (מ"ט א'), שהיא הרי דבר גס, ואפ"ה חיישינן שנקבה את המרה, למרות שלא רואים שם נקב ולא קרום דק. אלא לאו משום דאפילו קרום עבה אינו קרום. ויש לדחות דדין קשייתא דזיתא ינהג במקרה שכבר נכתש או אבד חלק מהמרה, ואולי אי הוה משתכח היינו רואים בו נקב, או שהמרה לפנינו ויש בה מקום שראוי להסתפק אם הוא קרום בעלמא. ועיקר הנידון שם הוא לגוף הדבר איזה גרעינים יכולים לנקוב, ולא בשאלת בדיקת אוטם שעומדת בסתירה לממצא שבתוכו. ומכל מקום העיקר בש"ס כהרשב"א, וכן פסק הפרי חדש ביו"ד סי' ל"ג סק"ו.
♦ ♦ ♦