בירחון האוצר גליון קטו במאמר של הר"ע אלבה, לענין כשרות הפפושדו, רציתי להעיר על מה שהתקשו הרב חרזי והרב אלבה מדוע ביב"א חלק ט (סימן מה), החמיר בדין של מלח במצה עשירה [וכן תמהו במשנ"ב איש מצליח], והגיעו למסקנא שלא זכר יב"א דברי הבית יוסף שבסימן תסב אלא רק את סימן תסג, והדברים דחוקים מאוד לאומרם, ונראה לי בס"ד להסביר את דעתו. ואם לא את דעתו, את דעתינו העניה.
בהקדם דברי הגמרא בפסחים (דף לט עמוד ב), אמרי דבי רבי שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא הא דעבדיה במיא ומילחא. והוא נפסק לדינא בשו"ע סימן תסג סעיף ב, ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר והוא שלא יהא בו מים. ע"כ.
ונחלקו הראשונים אם מלח דינו כמי פירות ויש בו ג' נפקא מינא - א. הנידון בסו"ס תסב סעיף ז שהחמיר בו השו"ע, וכתב: יש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ. ע"כ. והוא היפך דברי הטור, שהתירו ללא חשש כיון שהם מי פירות. ב. בדין שבסו"ס תנה סעיף ה שמותר להניח מלח במצה, רק נהגו להחמיר. ג. דין הותיקא.
ובדברי הרא"ש יש כעין סתירה, וכמו שהעיר הפרי חדש, ושיטת הטור שהוא כמי פירות, ומותר על גבי חיטים, ולפי דבריהם יהיה מותר לכתחילה להניחו במצה עשירה, וגם אסור גם להניחו במצה רגילה. וחלק על דברי הטור בב"י (סו"ס תסב), שיש לאסור שיהיה מלח על גבי החיטים כיון שהוא מים ולא מי פירות, ולפי זה במצה רגילה יהיה מותר להשים מלח אבל נהגו לאסור [אף שהלשון בשו"ע הוא: נוהגין שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר, ע"כ. אבל בבית יוסף כתב בלשונו: ועכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל ונכון הדבר. ע"כ. הרי שאינו מתורת חומרא בעלמא.] אבל במצה עשירה אסור לתת מלח, ולא כן נראית דעת הרא"ש, וכמש"כ בק"נ וכדלקמן.
וכאן ב"ותיקא" עם שמן ומלח, אם נאמר שמלח הוא כמי פירות אין כאן חידוש, אבל אם נאמר שמלח הוא כמים יש כאן חידוש, שמותר מעט מים במצה עשירה, או כמש"כ הר"ן שהוא יחד עם השמן,
ולמעשה בשו"ע כתב להתיר "ותיקא", כלשון הרמב"ם, בלא לבאר מה הטעם להיתר, ובב"י שלח למש"כ בסו"ס תסב, ולדעת מג"א, וההולכים בעקבותיו אדה"ז והמשנ"ב, כך עיקר לדינא,
אך יתכן שלמעשה אין דעת מרן להתיר מלח במצה עשירה, מאחר שלדעת הטור שהוא כמי פירות, יש לחלק בין אם הוא מלח הרים או מלח ים, אבל לדעת הר"ן אין לחלק, וכמש"כ בהדיא בשו"ע אדה"ז ומשנ"ב ועוד. אבל אין לנו הכרח שדעת השו"ע להתיר להניח מלח במי פירות, כי הוא חלק על הטור בסימן הקודם והחמיר שאסור שיהיה מלח על החיטים, שאין דינם כמי פירות, אבל לא בא להקל ולומר שמותר להניח במי פירות מלח.
וגם מה שהתיר הוא רק במצה דהוא כמים, וגם בזה אין להתיר מחמת המנהג, אבל במי פירות לא יצא הדבר מידי ספק, שכן אם נאמר כטור שדינו כמי פירות, אין ראיה להתיר בותיקא מלח של מים, או מים, ד ואפילו מעט מים אסור בתכלית האיסור ואפילו עם שמן. וכן דעת הגר"א (בסימן תנה). ולפ"ז גם מלח ים אסור. ולכן כתב בנחפה בכסף (דף קעו ע"ג), והזכירו בברכ"י (סי' תסב ס"ק יג), שאף שמצדיק מאוד את דברי הפר"ח שסובר להתיר מלח במצה בדעת הרא"ש, כשהוא משגיח שלא יחמיץ, מסיים שכל זה במלח הרים, ולא במלח ים, שדינו כמים ומחמיץ במי פירות. ולכן חשש לזה מו"ז ביב"א ולא התיר לכתחילה במלח.
ועוד נראה לומר שאין לנו להתפעל מדברי המג"א ואדה"ז וחק יעקב שהתירו בותיקא אפילו במלח שלנו, כיון שלשיטת הרמ"א יש להם צירוף של דעת הרמ"א בדרכי משה (סי' תנה), שלא הוציא מכלל ספק שמלח נחשב למי פירות. ולכן אוסר מן הדין אפילו בדיעבד מצה שנילושה במלח, ולכן יותר מותר במי פירות לשיטתם, משא"כ לדידן.
רואים במוחש שמו"ז לא רצה להתיר גם מה שהתירו הרבה מהאחרונים, שהוא מלח ים במצה עשירה, ולא התיר אלא בדיעבד גדול[1].
ויש להוסיף פרט חשוב ביותר, שדודי הרה"ג אברהם אמר משם מו"ז שהתנגד למצה עשירה ממיץ תפוזים, כיון שצריך קירור, ויש חשש למים בקור של הקירור לכן לא רצה זאת, ע"כ. ואם על לחות זו, שאין בה ממש, כל כך החמיר, כ"ש על אחוזי המים הרבים שיש ביין[2]. יש כאן שאלה של מציאות יותר משאלה הלכתית. לכן מובן מדוע לא ידע שיש בחומר ההתפחה מים, כי התנגד מאוד למעט מים, וכמו שרואים שהתנגד שיהיה מלח במפעל בבית שמש.
ולכן לבוא ולומר שידע שחומר ההתפחה הכימי הוא ממים ושיעורו לכל עיסה גדולה ככוס מים, וכמובא בדברי ד"ר ליכט השפעת החומר הכימי כמו כפית מים, האוצר גליון כט ע' קי, ובשיעור מחושב מאוד הביא בהאוצר (אייר תשפו עמוד רע), שהוא כשיעור 1 ל800 והוא ככוס מים לכל עיסת לישה. ובירחון האוצר ניסן תשעט הרב ללוש טען שמאחר שהרב עמר הזכיר שיש מים ודאי ידע ממנו מו"ז. ועוד כתב בן דודי הרב יצחק בירחון האוצר הקודם, שלא יתכן שדן עם הרב עמר ולא ראה מה שכתב שהוא עשוי ממים, ע"ש. הנה הרב עמר גם הסתמך ובא על יב"א, שמעט מים אין לחוש כמו בותיקא, ולא דן בזה כלל. ולומר שסמך על מה שכתב הרב עמר באיזכור שהזכיר שהוא עשוי ממים. ואין לנו לפסוק הלכה כן, ותמיד מו"ז מעיר כן על הפוסקים שמביאים דברים משם אומרם ושם כתוב להיפוך ממש. וכ"ש כאן, שלא מזכיר אלא טוען שהיות שאינו על בסיס מים לכן מותר. וכן כתבו במשנ"ב איש מצליח שהיות והוא לא על בסיס מים מותר, בו ברגע שהוא להיפוך ממש. ומה שלאחר מיכן מסיים מדברי הרב עמר שכתב להתיר, וכי בזה בא לומר שאפילו שהוא על בסיס מים יהיה מותר. ואי אפשר לפסוק הלכה ולומר שדעתו היתה כן על פי השערות ודמיון, היפך דברים מפורשים הכתובים להיפך.
ואם יש מים, ודאי שאין דעתו להתיר, אולי רק בדיעבד גדול, כמו במלח שבתשובה הבאה. וזה לא כותב כאן בדין הפפושדו שהוא רק דיעבד, חוץ מהסברא שהוא חמור יותר ממלח, כיון שהוא עם חומר כימי שיש בו ריעותא גדולה. וכמש"כ הרב אלבה בירחון האחרון.
ומלבד כל זה, אין כלל ראיה מדין של ותיקא שכתב הרי"ף שהוא קמח מבושל, ור"ח כתב בשם רב האי (במהדורה חדשה) שהוא מטוגן במים במלח או שמן (כלשונו "הא דחליט ליה במיא ומילחא, והא דחליט לה שמיחא ומילחא"). הרי שלא מדובר בעיסה, אלא מדובר בסוג מאכל של קמח מטוגן בשמן, ובזה מותר עם מלח, מאחר שהחום של הטיגון שורף את הלחלוחית של המלח וכאילו לא היה כאן מים, אבל אין להתיר באופן שעשה מזה עיסה ממש. ואף לרי"ף מדובר רק במבושל. אמנם בדעת הרא"ש, שהקשה על הרי"ף מדין של מי פירות אין מחמיצין ולר"ע אפילו עם המים, ופסקו הרי"ף, משמע שהבין שהוא עיסה, והתקשו רבים בדעת הרא"ש שהלא אין מחמיצין, פירושו אבל צריך שימור, וכמו שהקשה הפר"ח וקילסו בנחפה בכסף. וכן האריך בזה בקרבן נתנאל (פ"ב דפסחים סי' כג ס"ק ו). ולסיכום הכריע שלדעת הרי"ף מלח הוא מים, ולרא"ש הוא מי פירות, וכדעת הטור, ע"ש.
ואין להוכיח מדברי הרשב"א בחידושיו, שהביאו רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג דף מא טור ד ד"ה חלק שלישי), וכן דעת הר"ן, להביא ראיה שמי פירות אין מחמיצים כלל ומותר, ממנחות, ומההיא דותיקא שרי בעיסה במיא ומילחא. ע"ש. משמע שהבינו שהוא עיסה. וי"ל שכוונתם להוכיח מדין השני של ותיקא שאסור במים ומלח, משום שלוקח זמן להתבשל אבל במי פירות עם מלח מותר. אבל לא שהבינו שמדובר בעיסה לכל דבר. ודוק. ומה שהביא ביב"א שם מדברי הרשב"א וראיה ממנחות שאפשר להניח מלח במצה וכו', עיין באריכות סיכום דברי הראשונים בילקוט ביאורים (פסחים לט ע' שכז). ומה שדחו בכמה אופנים.
ונראה שבכוונה הבית יוסף עזב את דברי הרא"ש בגלל הסתירה בהבנת הדברים, והלך אחר הר"ן שהבין בדעת הרי"ף כדברינו, ואין ראיה להתיר ב"עיסה" עם מלח ושמן שלא מטגנים אותה.
♦
לסיכום, יש לחוש לכתחילה שלא להניח מלח במצה עשירה, מחשש שמא מלח הוא מי פירות, אבל מים מחמיצים אפילו מעט, ושמא מדובר בטיגון כשיטת ר"ח, הלא"ה לא. ובפרט כשמדובר על לכתחילה, ולא על דיעבד, שאז יש ס"ס הפוך.
ומובן מעתה מה שבאיש מצליח טענו כנגד יביע אומר שטרח להתיר בדיעבד מלח במצה עשירה מס"ס נגד מרן, ולמה לא סמך על האחרונים שכתבו בדעת השו"ע שמלח רגיל מותר בותיקא, ע"ש.
עוד יש להעיר, שכתב ביב"א שם שיש לסמוך על הפר"ח שסובר שמעט מים במי פירות מותר, והעירו במשנ"ב איש מצליח שלהד"ם, וכמש"כ השד"ח שלא התיר הפר"ח אלא להיפוך מעט מי פירות במים מותר, והוא מחמת ההכרח בדעת הטור שסובר שמלח הוא כמי פירות, ואפ"ה התיר מלח במצה שיש בה מים, וצ"ל שמי פירות מעט לא מחמיצים בעיסה, אבל הפוך יודה הפר"ח לאיסור. ע"ש. ויתכן שאם היה יודע מזה שהפר"ח לא התיר מעט מים, לא היה מתיר על פי כל הנ"ל.
♦ ♦ ♦
בדין אחד מברך לכולם בברכת קידוש השם♦ כללי טריפות♦ הערות לגבי מניין י"ח הטרפות וח' סוגיהן♦ הערות בהלכות מליחה♦ בסוגיא דעיסקא♦ משא ומתן בענין בית המזוזה♦ חיוב קבורה באבר מן החי