וכתבו תוס' דיש לקיים את דברי רש"י, משום שנאסר על המבטל להכניס לביתו מבית חבירו, ולכן אין כדאי לאדם לבטל אלא הוא יעדיף לערב. ולכן אין כאן חסרון שתשתכח תורת עירוב. דאסור לו להכניס מבית חבירו לביתו, דנראה כחוזר בו מבטולו עכ"ד התוס'.
וקשה מדוע כתבו התוס' שאסור למבטל להכניס מבית חבירו לביתו שבטלו, והרי מבואר דיחיד שביטל לרבים את חצירו מותר למבטל להוציא מביתם לחצר, ואינו נדון כחוזר ומחזיק בחצר. משום דיחיד לגבי רבים הוא אורח, ואם הוא משתמש כאורח, אינו נדון כחוזר ומחזיק. והרי משמע בתוס' שהביטול במעשה דרש"י היה יחיד לגבי רבים, דתוס' סתמו דבריהם.
וכן כתב הבה"ל סימן שפא סעיף ד ד"ה שאז, דתוס' לא הזכירו שהטעם דאסור להכניס מבית חברו לביתו זהו מטעם שיחיד לגבי יחיד אין לו דין אורח, ומשמע שלא זקוקים לטעם זה. וכן משמע דאף יחיד שביטל לרבים נוהג איסור זה על המבטל, דסתימת התוס' היא שפשוט בכל האופנים שאסור להכניס מבית חברו לבית שלו, וכלל לא יועיל מה שנאמר דיחיד לגבי רבים הוא אורח. וכן לשון השו"ע שפא סעיף ד שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל. ולכן אסור בכל האופנים.
ויש לבאר דסברי התוס' שבאדם שביטל את ביתו אמרינן שאם הוא מכניס דבר מבית חברו לבית שביטל, הביטול נפקע, .לא יועיל שנאמר דמשתמש בתורת אורח, כמבואר בדף סט דהמבטל חצרו לרבים רשאי להוציא מביתם לחצר, וביארה הגמ' דף סט דאף המבטל רשאי להוציא דהוא אורח ואינו חוזר ומחזיק, וכן פסק השו"ע סימן שפ סעיף א'. והוא רשאי להוציא אף קודם שהחזיקו, כדכתב הבה"ל שם.
דביטול בית שאני מביטול של חצר. וכן נקט לדינא האבן העוזר דחלוק ביטול של בית מביטול של חצר. ודלא כמג"א סימן שפא דביאר בדעת תוס' דיחיד אצל יחיד אינו אורח. ולדעתו יחיד שביטל לרבים את ביתו רשאי להכניס מבית חבירו לביתו.
וביאור דברי התוס' נראה דהם נקטו שחלוקה הפקעת ביתו על חצר מהפקעת ביטול על בית. דכדי להפקיע ביטול של בית סגי לן שהמבטל עושה מעשים שבעלים נוהגים לעשותם, ואם מתנהג הוא כבעלים, שמכניס חפץ לרשות שביטל, אם כן הוא מתנהג כבעלים, וזה מפקיע את הביטול.
ובזה לא מועיל שיאמר שהוא עושה זאת כאורח דלעולם הביטול מתקלקל כשהמבטל עושה מעשה שבעלים רגיל לעשות פוקע הביטול. ונקטו חז"ל שהכנסת חפץ זהו מעשה חשוב יותר משימוש במקום ללא הכנסה.
דכל כח ביטול של בית הפירוש שאדם מסתלק מהבית, ולא חפץ שיהא זה ביתו ומקום דירתו. וברגע שהוא קיים במקום ונוהג בו מנהג בעלים, הביטול פוקע. דהרי בית זהו עיקר דיורו של האדם, ואין אפשרות לפעול ביטול על עיקר הדיורים אלא ע"י זה שהוא לא נוהג במקום ניהוגי בעלים. אבל אם הוא נוהג ועושה פעולות שבעלים עושים, אם כן הביטול פוקע, ולא תועיל טענה שהוא אורח. ולכן הביטול פוקע.
משא"כ ביטול על חצר, הגדר הוא שהאדם יכול להפקיע את המקום ממנו, שלא יהיה קשור אליו. וכדי שהביטול יפקע, זהו דוקא כשהוא מעמיד הכנסה לרשותו ויוצר כח בעלות חדש. ואין מועיל ביטול על זכיה חדשה בחפץ, דאין ביטול אלא על הבעלות שהיתה לו עד שעת הביטול, אבל על בעלות שהתחדשה אח"כ, על זה אין כח של ביטול. וכשאדם מכניס לרשותו ומשתלט מחדש על המקום, ופועל ייחוד חדש על המקום, על זה אין ביטול. דאין לבטל דיור שיתחדש בעתיד, אלא מבטל את מה שקיים עכשיו.
וכשהוא משתמש במהלך של אורח אין כאן יצירת הכנסה לרשותו, ואין כאן זכיה חדשה בחפץ. ולכן בחצר בלבד מועיל שהמבטל ישתמש במהלך של אורח.
אבל בביטול של בית אין זה מועיל. דאף אם הוא לא משתמש במהלך של השתלטות וזכיה חדשה במקום, נמי נפקע הביטול של בית. ובעשייתו מעשה של ניהוגי בעלים פוקע הביטול של הבית.
ודוקא ביטול של חצר, שכדי להפקיעו בעינן שיעשה סיבה חדשה לזכות במקום, שמייחד מחדש את המקום אליו, וזוכה מחדש במקום ע"י זה שעושה הכנסה חדשה לרשותו. ואם הוא עושה התייחדות חדשה שהמקום מתייחד אליו, על זה לא מועיל הביטול. וכלפי זה מהני שיחיד ביטל לרבים ומשתמש כאן כאורח, דהמכוון הוא שאין במעשיו כח לפעול התייחדות חדשה על המקום.
אבל בבית, זה מפקיע את הביטול בזה שהוא נוהג כאן כבעלים, ואף אם אין העמדת זכיה חדשה, גם כן יפקע כל הביטול מכח זה שהוא מתנהג כבעלים. ולכן נקטו התוס' שהמבטל עצמו אינו יכול להכניס מבית חבירו אל הבית שביטל לחברו, דיש בזה ניהוג בעלים. וזהו מפקיע ביטול של בית, ואף אם נדון זאת כאורח, זהו עדיין מעשה ניהוג בעלים. וזה סותר ומבטל את הביטול, כשעושה מעשה שבעלים רגיל לעשותו. ופעולה שאינה הכנסה לא רק בעלים עושה, אבל הכנסה זה שינוי וחידוש הדבר, ודומה לנעל גדר ופרץ, שזו חזקת קנין.
♦
בענין שכירו ולקיטו
איתא בגמ' דף סד ע"א דיש תקנה להתיר עירוב ושיתוף במקום שיש נכרי שלא מתרצה להשכיר, דישראל שואל מקום להניח בו מידי, ונעשה כשכירו ולקיטו. ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ולקיטו נותן ערובו ודיו. ופרש"י דישראל שהוא שכירו ולקיטו של נכרי פועל היתר ע"י עירוב. וכתב רש"י דע"י זה שנכרי משאיל מקום בחצירו להניח בו חפץ דייר ישראל בחצר הנכרי, והישראל נחשב כשכירו ולקיטו של הנכרי.וקשה, איך מועיל עירוב, הרי לא מועיל על רשות נכרי עירוב. וצ"ל דדנים שרק הישראל הוא הבעלים, ואין הנכרי בבעלים.
וקשה, דהרי אליבא דאמת השול"ק לא עושה דיורים, דהרי בפשוטו הוא לא קבע את מקום אכילתו כאן. וביותר, דכתב החזו"א דפועל שאוכל תוך כדי עבודתו אינו נדון כמקום פיתא, דהאדם בא לעבודה ותוך כדי עסקו אוכל, ולא נחשב דיורים.
וקשה, איך חכמים עשו קולא גדולה כזו, שדנים שהנכרי כלל לא דר כאן אלא רק הישראל לחוד. והרי כשמצי לסלוקי כתב הבה"ל סימן שע דלא נחשב דיורים לאסור. וכאן הנכרי יכול לסלק את השול"ק הישראל. ואיך הקילו קולא גדולה כל כך, שדנים שרק הישראל הוא דר במקום ואילו הנכרי לא דר במקום.
וצ"ל שחכמים דנים שהישראל שותף עם הנכרי, ומתחבר ומתאחד לדיור הנכרי, ושניהם דרים כאן כשותפין.
וכשיש שותפות בממונות, כגון שנים שעושים עסק בשותפות כל אחד מהשותפין יכול לקנות ולמכור גם ביחס לחלקו של חבירו. ולכן כשדנים שיש כאן שותפות בדיורים יכול הישראל לפעול עירוב גם על חלקו של הנכרי. וקשה, שאם דנים דהם שותפין איך נפעל היתר ביחס לחלקו של הנכרי. וי"ל דכל הטעם שנכרי לא מערב, אין הטעם שלא מועיל עירוב על רשות הנכרי, אלא הטעם הוא שמעשה עירוב של נכרי אינו מעשה עירוב כשר. אבל כשעושה זאת השותף שהוא ישראל, זהו מעשה עירוב כשר. ואמרינן שיכול לפעול היתר עירוב גם על חלקו של הנכרי, דאין הלכה שרשות נכרי אין בה היתר עירוב, אלא שנכרי פסול לעשות מעשה עירוב - ואמרינן ששותף שהוא ישראל רשאי לפעול על חלק הנכרי ששותף עמו. וכשישראל עושה מעשה עירוב כשר, זה מתיר את חלק הנכרי ע"י העירוב.
אמנם נכרי ששלח שליח ישראל לערב לא יועיל העירוב, דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח, אבל שותף פועל על כל השותפות לא במהלך של שליחות. ואף כשלא ניחא ליה, לא מתבטלת עשיית השותף השני. ולכן מועיל כאן שנתחדש בהיתר שול"ק להחשיב את הישראל כשותף עם דיור הנכרי.
ולשון רש"י דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו משמע קצת דלא כבית יוסף, שההיתר כאן הוא מדין שכירות רשות הנכרי, דשאלה כשכירות. דמרש"י משמע שהעיקר שדייר ישראל עם הנכרי. ויש לדחות, דשאלה של אדם זר שלא דר לא מתרת.
♦
בענין חצר שהישראלים נתערבו דרך חלונות
איתא בגמ' (עד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצידו אחד גוי וצידו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים. ומבואר בסוגיה דאף בחצר הדין כן. והרמב"ם (פ"ב הט"ו) כתב חצר שישראלים וגוי שרויים בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה ועשו עירוב דרך חלונות, אע"פ שהן מותרים להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הן אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני הגוי עד שישכיר שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום הגוי עכ"ל.וקשה, מה ההו"א שרבים יהפכו ליחיד מכח עירוב, וממילא הגוי לא יאסור עליהם, והרי בכל חצר שגוי אוסר על שני הישראלים נאמר אדרבה, הם יערבו ויהפכו ליחיד ואז הגוי לא אוסר עליהם.
וצ"ל שבכל חצר שיש גוי אמרינן שנתחדש שאין עירוב מועיל במקום נכרי, כלשון הגמ' בדף סב, ונתחדש שהגוי פוסל את העירוב. ואין חל כלל העירוב על רושת שיש שם גוי, וחל פסול בעירוב. אבל באופן שיש חיבור של שני הבתים דרך החלונות, וכלפי חיבור זה אין קיים כלל הגוי. בזה אמרינן שהעירוב כשר, והעירוב פועל היתר, שנתאחדו הבתים של הישראלים ונהפכו לדיור אחד.
וכאן יש לדון שעירוב יהפכם לדיור אחד. ונתחדש שאסורים להוציא דרך חצר. דבחצר יש רשות לנכרי. ורשות נכרי אוסרת עליהם. ואע"פ שהישראלים מעורבים לענין הוצאה מבית לבית, אפ"ה הם אסורים בחצר. ויש לחקור האם כל כח הגוי לאסור הוא מכח זה שיש לו רשות בחצר, ואוסר, או דילמא נתחדש שאף אדם שמעביר ועוקר מבית ראובן ומניח בבית שמעון, ורק עשה העברה בחצר, נמי נאסר.
ולכאורה כך מדוייק בלשון הרמב"ם, שכתב פ"ב הט"ו אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים. וכוונתו היא שאין לעקור מבית ראובן ולהניח בבית שמעון, אע"פ שלא הניח בחצר. וכל האוסר זו עקירה מבית ראובן והנחה בבית שמעון, ואוסר הנכרי אע"פ שאין לו חלק בבתים.
והטעם שאי אפשר לחבר שני בתים ביחס לצורת חיבור של מוליך מבית לבית דרך חצר הוא שאי אפשר לחברם אלא אם חלקם בחצר נהפך לרשות אחת. ואמרינן שכלפי הוצאה דרך חצר הם לא נתאחדו. אע"פ שביחס להוצאה דרך חלונות הם נתאחדו, ונעשו לאחד, אפ"ה ביחס להולכה דרך החצר זהו שימוש אחר, וביחס לשימוש זה הם לא נאתחדו אלא הם מפורדים.
ומפני שהם מפורדים ממילא נאסרה ההוצאה מבית לבית דרך חצר. דכך מדוייק לשון הרמב"ם אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים.
והטעם דלא נאסר מחמת החצר, דלא עשה הנחה בחצר אלא העברה בלבד. וכתב הבה"ל סימן שסו מהפמ"ג דיש להסתפק אם חכמים אסרו זה עוקר וזה מניח בתקנת שלמה. ומשמע בפמ"ג שהאיסור הוא דוקא אם יש עקירה והנחה, וממילא אמרינן שאדם שעקר מבית ראובן ועבר בחצר והניח בבית שמעון, כל האיסור הוא מכח הבתים, דאין כח בחצר לאסור עליו. וכדי לאסור צריך לחדש שהבתים נחשבים מחולקים, אע"פ שנתחברו לענין הוצאה דרך חלונות, הם מחולקים לענין הוצאה דרך פתחים. ולענין שימוש זה של הוצאה מבית לבית דרך פתחים לא נתאחדו.
וממילא זהו החטא, שעשה הוצאה והכנסה מרשות בית ראובן לבית שמעון. והטעם הוא שאי אפשר לחברם אלא שקיים חיבור רצוף, ושלא תעמוד רשות שלא מחוברת, ובחצר לא נתאחדו הישראלים. והביאור הוא דכשיש גוי, הישראלים עצמם לא נתאחדו, דביחס לחצר הישראלים עצמם לא נתאחדו יחדיו, וממילא גם הוצאה מבית לבית דרך חצר לענין זה לא נתאחדו.
♦ ♦ ♦