♦
פרק א'
המצייר חייב משום מכה בפטיש או משום כותב
הנה הרמב"ם מחד גיסא פסק (הל' שבת פ"י הט"ז) הצר צורה חייב משום 'מכה בפטיש'. ומקורו מהגמרא (שבת עה:). ומאידך גיסא פסק (שם פי"א הי"ז) הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר חייב משום 'כותב'. ומקורו מהירושלמי (שבת פ"ז ה"ב). והוכיח מהרא"ל צינץ בספרו גט מקושר (סדר הגט הראשון אות עה) שגם הבבלי סובר שהמצייר נחשב כותב[1].ובספר טל אורות (הנד"מ מלאכת המוחק עמ' שמב-שמג) הקשה למה אמרו בגמרא (שבת עה:) הצר צורה חייב משום מכה בפטיש, ולא אמרו משום כותב. ואם הכוונה שחייב שתים, למה רש"י לא פירש זאת. ותירץ עפ"ד הערוך (ערך צר) שהצר צורה שיש בה אותיות חייב משום כותב, אבל צורה שאין בה אותיות אינו חייב אלא משום מכה בפטיש[2]. וכתב שכ"ד הרוקח (סימן רפ) והמרדכי. אך לא הסכים ליישב את סתירת דברי הרמב"ם באופן הזה, דכל כה"ג היה לו לפרש. גם הרב אליה רבה (סימן שמ סק"י) והגר"מ פיינשטיין בספרו דברות משה (גיטין ח"א סימן כג עמוד שמו) המה ראו דברי הרמב"ם וכן תמהו בסתירת דבריו. והניחו בצ"ע. וקדמונים אחזו שׂער וישבו על מדוכה זו, ופתרו לה בכל מיני צורות, הלא הם כתובים ורשומים בספריהם. ויובאו להלן.
♦
ציור לנוי כלי - מכה בפטיש, ציור להעביר מסר - ככתיבה
ותירץ הרב מרכבת המשנה חעלמא (הל' שבת פי"א הי"ז) את הסתירה ברמב"ם, שהמצייר צורה בכלי הוא תולדת מכה בפטיש, אבל המצייר על הנייר ועל הכותל הוא תולדת כותב. והביא דבריו בחזון עובדיה שבת (כרך ה עמוד קעא בהערה יב), והוסיף שכ"כ בברית יעקב (או"ח סימן ט). והקשה הרב משנת אברהם שעל ספר חסידים (סימן שטו סוף אות ב) על תירוץ המרכבת המשנה, מה חילוק יש אם כותב צורה על הכלי או כותב צורה על הכותל. וביאר בכוונתו דמ"ש הרמב"ם (פ"י) הצר צורה חייב משום 'מכה בפטיש', איירי בצורה שאינה באה להבליט שום דבר, אלא לשם יופי ונוי הכלי, ובזה נגמר הכלי, וחייב משום מכה בפטיש. אולם מ"ש הרמב"ם (פי"א) הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר חייב משום 'כותב', איירי בצורה שבאה להבליט, כעין שמציירים מנעל על כותלי חנויות המנעלים בחוץ, להגיד שבחנות הלזו מוכרים נעלים, והצורה היא במקום כתב של אותיות, ואז חייב משום תולדה דכותב.♦
ציור לנוי כלי - מכה בפטיש, ציור לתכלית הציור - ככתיבה
והרב קהילות יעקב (שבת סימן מ אות ב) ביאר בכוונת המרכבת המשנה, בהקדם החילוק שבין מלאכת כותב למלאכת צובע, כי הצובע מטרתו לתקן את הדבר הנצבע ומשביחו ומייפהו, כגון צביעת בגד. אבל מלאכת כתיבה היא להיפך, שהנייר משמש את האותיות, לפי שאי אפשר לעשות אותיות פורחות באויר. וכך גם בצר צורה, יש חילוק מהי מטרת הצורה והציור, שאם תכלית כוונתו ליפות דבר המקבל את הצורה, זהו כמלאכת צובע, וממילא בחקיקה זו אינו חייב משום כותב אלא רק משום מכה בפטיש, ובסתמא, כל הצר צורה בכלי כוונתו להשביח את הכלי ולתקנו בזה, ולכן לית ביה לתא דהכותב. אבל בצר צורה בכותל הוא תולדת כותב, לפי ששם עיקר כוונתו שתהיה לו צורה נאה, אלא שבהכרח צריך לזה מקום, לפיכך הוא עושהו על הכותל בתור נייר. אבל אין הכוונה להשביח את הכותל, אלא אדרבה הכותל משמש אצלו בתור אמצעי לתיקון הצורה, ולכן נחשב מענין כתיבה. עכ"ד.ובאורח זו התהלך הרב מנוחת אהבה (חלק ג עמוד קמז הערה 53) שתירץ את הסתירה ברמב"ם, שיש שני אופנים בענין ציור צורות: אופן אחד, הוא שמצייר כדי לנאות איזה כלי, ואין הציור תכלית לעצמו רק נטפל לכלי ומטרתו ליפות את הכלי, בזה אינו חייב משום כותב רק משום מכה בפטיש, הואיל ותיקן כלי וגמר מלאכתו. ואופן שני, הוא שמצייר צורות כדי לתאר איזה ענין, והציור הוא המטרה ותכלית כוונתו, ובזה חייב משום כותב, דדומה לכותב, שמהותו הבעת רעיון וכוונה מסויימת. והנה בגמרא (שבת עה:) אמרו: הצר צורה בכלי - ר"ל שתכלית הצורה היא ליפוי הכלי, וכן פרש"י, ולכן חייב משום מכה בפטיש, ומ"ש הרמב"ם (הל' שבת פי"א הי"ז) שהרושם רשמים וצורות כדרך הציירין חייב משום כותב, לא מיירי שמצייר באיזה כלי לנאותו, אלא מצייר על נייר וקלף וכיו"ב לתכלית ציור, ולכן חייב משום כותב. ע"ש. עכ"ד.
ועפ"ד המנו"א כתב בשו"ת מחזה אליהו (חלק ב סימן כו אות מה) ליישב את מה שיש שנותנים דבר עב כמו טשולנט ע"ג צלחת מצויירת בפרחים, והטשולנט מוחק את הצורה ונעשית כמי שאינו, ואח"כ כאשר גומרים את הצלחת או שמדיחים אותה מגלים את הפרח שוב לאור העולם. וכבר כתב הבה"ל (סימן שמ סעיף ג ד"ה שעל הקלף וכו') בשם השבות יעקב, דכאשר דיו או דבק נדבקים ע"ג אותיות, והוא מסיר את הדיו באופן שניתן שוב לקרוא את הכתב, חייב משום מוחק, דהוי בגדר מוחק ע"מ לכתוב, דע"י פעולה זו של מחיקה והסרה, שוב יצא לאויר העולם הכתב שהיה נעלם. אולם לפי מה שנתבאר, באשר ידוע דצורות אלו שעל כלי אוכל, אף אחד אינו מסתכל ומתבונן על צורת הפרח או הציור שיש שם, לבד מהפעם הראשונה שרוצים להכיר היטב את מהות הצורה, וכל תכליתן אינה אלא ליפות את הצלוחיות, שבאופן כללי צלחת שעליה פרח נראית יותר יפה מצלחת סתמא שאין עליה כלום, וזו כל תכלית הפרח, ולא לכוונה אחרת. ע"ש.
♦
ציור על כלי - חייב שתים, מקצת ציור - מכה בפטיש
והפרי מגדים (סימן שמ מש"ז סק"ד) תירץ את הסתירה ברמב"ם, דס"ל שהצר צורה על כלי חשוב, חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מכה בפטיש. וכבר כתב הרב מנחת חינוך בכמה מקומות (מלאכת חרישה אות ז ד"ה עד כתב ר"מ השני, ומלאכת המבעיר אות ב, ועוד) שאין דרך הרמב"ם לכתוב חייב שתים, אלא דרכו להביא בכל מלאכה את החיוב שלה בלבד. וכן תירץ הרב מרומי שדה[3] על הירושלמי (שבת פ"ז).עוד תירץ הפמ"ג שמ"ש הרמב"ם (פי"א) שחייב משום כותב, היינו בצר צורה שלימה על הכותל כגון צורת פרח וכדומה, אבל אם עשה רק מקצת הצורה חייב משום מכה בפטיש. [וכבר ביאר הרב מעשה רוקח (הל' שבת פ"י הט"ז) שמ"ש הרמב"ם אפי' מקצת הצורה, הני מילי באופן שנעשה בזה נוי לכלי, שאל"כ לא שייך לחייבו משום מכה בפטיש.]
וכתירוץ שני של הפמ"ג כתב בן המחבר תוספת שבת (סימן שמ ס"ק יג) שמ"ש הרמב"ם (פ"י) הצר צורה בכלי אפילו מקצת הצורה - חייב משום מכה בפטיש, הוא כלשון הש"ס (שבת עה:) דמסיק דלא כר"ש דבעינן דוקא כל הצורה, אלא אפילו מקצת צורה נמי חייב משום מכה בפטיש. ולכן לא כתב הרמב"ם שחייב משום כותב, כיון שצייר רק מקצת צורה. וכמו דקי"ל הכותב מקצת אות אינו חייב משום כותב, ה"נ בצייר מקצת צורה אינו חייב משום כותב, אלא רק משום מכה בפטיש, כיון שמכה בפטיש אית ביה חיובא אפילו לא צייר כי אם מקצתו. אך מ"ש הרמב"ם (פי"א) המצייר ציורים בכותל ובששר חייב משום כותב, מדלא סיים 'אפילו מקצת הצורה' כלשונו בפ"י, ש"מ דאיירי בצייר צורה שלימה, ולהכי שפיר כתב שחייב משום כותב.
♦
ציור מגוף הכלי - מכה בפטיש, ציור מדבר אחר - כותב
והרב שבילי דוד (או"ח חלק ב כללי מלאכות אות לב) תירץ את הסתירה ברמב"ם, שמ"ש הרמב"ם (פ"י) שחייב משום מכה בפטיש, איירי בעושה את הצורה מגוף הכלי. ומ"ש הרמב"ם (פי"א) שחייב משום כותב, איירי בעושה צורה מדבר אחר. ע"ש. וכ"כ בתהלה לדוד (סק"ג) שלכאורה נראה שטעמו של הרמב"ם שכתב שהצר צורה חייב רק משום מכה בפטיש, הוא משום שכיון שעושה את הצורה מגוף הכלי - אין בזה חיוב משום כותב. ע"ש. ובספר טל אורות הנד"מ (עמוד שלח) דחה חילוק זה מסברא דלא שנא. והוסיף (עמוד שלט) שכן משמע ברוקח (סימן רפ) דלא שנא. ומסיק דמ"מ הרב חמדת הימים ומהר"ש הלוי ס"ל לחלק בזה. ע"ש. ועיין בדגול מרבבה (סימן שמ ס"ג) שכתב שכן דעת הרמ"א והמג"א.♦
צבע צורה עם הכלי - מכה בפטיש, שרטט תשתית לצורה - כותב
והרב באור הלכה (סימן שמ סעיף ד סוד"ה במשקין) תירץ את סתירת דברי הרמב"ם, וז"ל: דבפ"י לא איירי ברושם בעלמא, דבזה לא נעשה עדיין גמר מלאכה לנאותה, אלא שעשה הצורה בבת אחת, ולכך לא שייך בזה כותב, דענין אחר הוא. מה שאין כן היכא שעשה רק רושם של הצורה מתחילה, כדי שידע ויבין הצובע על ידי זה אחר כך מה לצבוע, ודומה לכותב, שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר. עכ"ל.♦
פרק ב'
האם יש כותב ומוחק בציור על אוכלין
הא קמן, לדעת הרב טל אורות אין איסור כותב בצורה שאין בה אותיות, ולדעת הרב משנת אברהם הקהלות יעקב והמנוחת אהבה אין איסור כותב בצורה שבאה ליופי ולנוי, ולדעת הפמ"ג אין איסור כותב בצורה שאינה שלימה, ולדעת הדגול מרבבה והרב שבילי דוד אין איסור כותב בצורה שנעשית מגוף העיסה, ולדעת הבה"ל אין איסור כותב בצורה שאינה עשויה להצבע אח"כ. וממילא כל צורה שלא יהיה בה איסור כותב, גם לא יהיה משום מוחק בשבירתה.וכן מפורש בדברי הרב טל אורות (עמוד שמג) שיישב את מנהג ישראל שאוכלים את המרקחות והגלוסקאות בשבת ויום טוב, אף על פי שיש להן כמה מיני צורות, ולא חששו כלל לאיסור מוחק. לשיטתו הנ"ל, דקא חזינן שכל הצורות אלו שמציירין על המרקחות ועל הגלוסקאות לית בהו אותיות דמיקרו כלל, וכיון שאין צורות אלו חיובן משום כותב אלא משום מכה בפטיש, לכן אין נמי משום מוחק כלל, לפיכך לא חששו לאיסור מחיקה כלל. ע"ש.
ולפי דרכו למדנו ליישב את המנהג גם לשיטת הפוסקים שכל הצורות שבאות ליופי ולנוי המאכל אין בהן משום כותב כלל, וממילא לית בהו משום מוחק. והן הם דברי הרב גט מקושר למהרא"ל צינץ (סדר הגט הראשון אות עה) שדוקא בכותל, שדרך לצייר, חייב משום כותב, ולא על עוגה, שאין דרך לצייר. ואינו דומה לכתיבה שחייב על כל דבר המתקיים, כיון שכתיבה אינה אלא הודעת ענין, ועיקרה אינה עשויה אלא לשעתה, אבל ציור אינו דרך מלאכה אלא בכותל שעומד לכך. ע"ש. וממילא באכילת העוגה לא יהא גם משום מוחק.
וכן לשיטת השבילי דוד, כתב החזון איש (או"ח סימן סא סק"א) לענין מחיקה בציור שעשוי מגוף העיסה, שאין לו שם צורה אלא שם תמונת פת, ולכן אין בזה איסור מחיקה. אמנם כל זה דוקא בצורות שאף שבכל מקום העושה צורה חייב משום כותב, כשהציור מגוף העיסה אין לו שם ציור אלא שם תמונת פת, אבל אותיות, אף שהן מגוף העיסה, אסור. ועי' בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן כה אות ב, וסימן עז).
וגדולה מזו כתב בשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן מא אות ב) להתיר אכילת עוגה בשבת עם כתב עליה, כיון שהכתב נעשה מתחילה שלא להתקיים רק לפי שעה, וה"נ י"ל דלא חשיב מוחק כה"ג[4]. והכי אשכחן בפוסקים (סימן רנט) שהתירו סתירת תנור בשבת לפי שלא נעשה מתחילה אלא לפי שעה, ולא חשיב סותר כה"ג. ועוד, דכשם דקי"ל אין צביעה באוכלין, ה"ה נמי דאין כתיבה באוכלין, דמאן פלג לן בהכי בין צביעה לכתיבה, ומה טעם יש בדבר. וגם היכן מבואר חילוק זה בש"ס, אלא ודאי דמסתבר דכמו דאמרינן שאין צביעה באוכל, כמו כן אין שייך כתיבה על גבי האוכל. ע"כ. והביאו בשו"ת יבי"א (חלק ד או"ח סימן לח אות יג) בנידונו. ע"ש.
♦
האם יש משום מכה בפטיש באוכלין
ואל זה אביט שכתב הרב טל אורות (עמוד שמד) שאסור לעשות צורות אלו על המרקחות או על הגלוסקאות ביום טוב עצמו, כיון דאפילו בצורות אלו דלית בהו אותיות, מכל מקום איסורא דמכה בפטיש איכא. ע"ש. אולם אנן בדידן דקיימא לן שאין מכה בפטיש באוכלין, כמו שהעלה בבאור הלכה (סימן שיח סעיף ד ד"ה וקולייס), וכן הוא דעתו של מרן הרב זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק י סימן נה בהערות על רב פעלים חלק א אות יז), ובחזון עובדיה (שבת חלק ד עמוד רצה ואילך) שרוב האחרונים תפסו למעשה, לעיקר כמשמעות הראשונים שאין דין מכה בפטיש באוכלין, וכן פסק באור לציון (חלק ב עמוד רכג). לפי"ז יש להקל לעשות ציורים במיני אוכלין כגון עיסות בצורות שונות. ואפשר שאף לשיטת הרב פעלים (חלק ב סימן נב) שסובר שיש מכה בפטיש באוכלין יש לומר שהוא רק בדבר שלא ראוי לאכילה, אבל בדבר שראוי לאכילה אין בו איסור. וכמו שכתב כן בר"פ חלק א סימן יח לענין מים של סודה שאין איסור לעשותם כיון שהמים היו ראוים לפני כן, ומכה בפטיש שייך רק במאכל שלא היה ראוי מלפני כן. וא"כ ה"נ בצורות באוכלין, כיון שאפשר לאכול אף בלי הצורות, לא שייך מכה בפטיש.♦
פרק ג'
שיטת הסוברים שציור נחשב ככתיבת אותיות
והנה הרמ"א (סימן שמ סעיף ג) פסק עפ"ד המרדכי (שבת רמז שסט) שאסור לשבור עוגה שיש עליה כמין אותיות משום דהוי מוחק, אע"פ שאינו מכוין אלא לאכילה. ומבואר דס"ל שיש כותב ומוחק באוכלין. וכתב ע"ז המגן אברהם (שם סק"ו) דא"כ אפילו כתובין עליה צורות יהא אסור, דהא קי"ל שהצר צורה חייב, וא"כ המוחקה נמי חייב. ע"ש. ומבואר שלדעתו ציור צורות בשבת דינו ככתיבת אותיות בשבת. וכן הבין האליה רבה (סק"י) בדעת המג"א.גם המחצית השקל (על המג"א שם) כתב שלדעת האוסרים לפתוח ספר שיש אותיות בחודי הדפים, הוא לאו דוקא באותיות, אלא הוא הדין כשיש בספר צורות. ומה שחילק באשל אברהם בוטשאטש (על המג"א שם) דדוקא בצורה של בעלי חיים או כעין זה אסור, אבל כשיש צורות פרחים מותר לפתוח הספר. הלא בקצות השלחן (סימן קמד בדי השלחן סק"ד) כתב דלא שנא, וגם פרחים דינם כאותיות. ויעויין עוד בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ח הערה ח).
ועפ"ד המג"א הנ"ל כתב הפרי מגדים (סימן תק א"א סק"ז) וז"ל: לעשות נקב באפיקומן בסכין עיגול או משולש כמגן דוד בכיון, נראה דאסור, וכ"ש לעשות ציורים דמות כוכב ואדם וכדומה באוכלין פשיטא מדרבנן דאסור. עכ"ל. [ונראה שהולך לשיטתו ביישוב סתירת דברי הרמב"ם הנ"ל (אות א) שיש כותב בצורה שלימה]. וכן היא דעת הרב חוות יאיר במקור חיים (סימן תקו סעיף ג) שכתב וז"ל: נראה לי דהעושים פשטיד"א ביום טוב, אין לעשות על העיסה מעיסה דמות נשר ותבנית כל דמות. ואפילו קליעה הנהוגה - אני חוכך שאינו צורך האוכל אלא ליפוי. עכ"ל. ויעויין עוד במקור חיים (סימן שיד סי"א), ויובא להלן (אות ד).
גם החיי אדם (כלל צב ס"ג) כתב שאסור לעשות הלעקך בדפוס שיש בו איזהו ציור, ואפילו ביד אסור לעשות מן העיסה כמין צורת עוף או שאר צורה. ולמד כן ממ"ש בספר הרוקח (סימן רפ) שיש שחוקקין עץ אחד בחקיקה צורת מצה או עוף וכו', וביום טוב אסור לסמן בו. ומבואר מדבריו שאסור לצייר על הפת ע"י תבנית, דהוי ככותב ואסור. ע"ש. וכן בשו"ת מחזה אליהו (ח"א סימן סט אות טו) כתב שראה נשים שכדי ליפות השולחן עושות מפירות צורת אדם קטן וכדומה, ועשיית דברים אלו הם בכלל איסורו של החיי אדם, ואין להניח לנשים לעשות כן בשבת. ע"ש.
וכן מוכח מדברי הערוך השלחן (סימן שמ סעיף כג) ומהרב כף החיים (סימן שלח ס"ק מה) שיש כתיבה בצורות. ע"ש. וכן מבואר בשלחן שלמה (מירקש, ס"ה) שאין חילוק בין אותיות לצורות. וכן הביא בספר שבות יצחק (חלק יד עמוד שו) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שפסק שאסור לעשות בסכין עיטור משולשים צורת זיגזג במילון ואשכולית או צורת פרח בירקות. ובשו"ת מחזה אליהו (ח"ב סוף סימן כו אות נב) כתב שכן העיקר לדינא, דנקטינן כדעת המג"א (סימן שמ ס"ק ו) דעשיית צורה היא גופא בכלל כותב, שכמו שהעושה כתב חייב משום כותב, דעי"ז מתעוררים למילים אלו, או לקול שהאותיות מסמלות וכדומה, כמו"כ ע"י ציור ותמונה מתעוררים למראה זה.
ויעויין עוד במשנ"ב (סימן שמ ס"ק טז) שכתב יש מחמירים אפילו בציורים. וכן כתב עוד (סימן תק ס"ק יז) שאותיות וציורים אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביום טוב. וע"ע למשנ"ב (סימן תקיט ס"ק יא) לענין מחיקה של ציורים שנכרי שהביא כתב חתום ביו"ט אם כתוב עליו אותיות 'או צורות' אסור משום מוחק. ולכאורה קשה, שהרי כתב בבאור הלכה (סימן שמ סעיף ד סוד"ה במשקין) בכוונת הרמב"ם שהצר צורה אין בו משום כותב רק אם שרטט את הצורה להורות כיצד יצבענה אח"כ, וזה לא שייך באוכלין. וממילא לא יהיה מוחק באוכלין.
ומכאן יש להביא ראיה לספר הלכתא דמלכתא (עמוד סד) שצידד תחילה לפי דברי הבאור הלכה דהוא הדין כאשר עושה בית וכדומה מלגו, כיון שאין זו צורה שמיועדת להורות כיצד לצבוע לאחר מכן, כמו בגוונא דהירושלמי, אין שייך בזה כותב ומוחק. ושוב כתב שהג"ר פסח אליהו פאלק שליט"א מח"ס מחזה אליהו אמר שלא משמע שהביאור הלכה סמך על תירוצו להלכה. ע"ש. והשתא חזינן שהחמיר במשנ"ב, אלמא דחייש להמג"א. ועי' במ"ש בלחם הפנים (חלק א סימן לה אות ג עמוד תסד) להביא כמה צירופים להקל בעשיית צורות של משחק הלגו. אלא שאין ללמוד מזה לנ"ד, די"ל שאני משחקים שאין בהם שום חשיבות, שהכל הוא רק משחק ילדים ותו לא. אולם לגבי מאכלים כגון שחותכים מפירות וירקות בצורות מסויימות, אף שסותרים את הצורה, שהרי אוכלים אותם, מ"מ יש חשיבות לצורה, שכל מגמתו להראות את יופיו לאנשים.
שקליא וטריא בדברי הרמ"א והמג"א
ותבט עיני להרב אמרי דוד פדר (סימן שמ אות ב) שחלק על המג"א, דעד כאן לא אסר הרמ"א אלא באותיות, דאות מלשון סימן, להכיר הדבר שרשמוהו, או שרשמו בסימן המספר הנקרא טשיפור שהוא ג"כ לסימן לידע המספר, או שכתב א' לסימן אחד ב' לסימן שנים, אבל צורה שהיא לנוי לית בה משום כותב. ועפ"ז תירץ את תמיהת הרב דגול מרבבה (סימן שמ ס"ג) על הרמ"א מדין מצות המצויירות לנוי, שאמרו בגמרא (פסחים לז.) שיוצאין בהם חובת מצה בליל יום טוב. ומוכח דלא חיישינן למחיקת הציורים. דשאני התם שהצורות נעשו לנוי, ובכה"ג יודה הרמ"א שאין משום מוחק בשבירתן. עש"ב. וע"ע בספר כתבי בית ישראל להרב יצחק אייזיק שר (מהדו"ח בסוגיא דפ"ר אות טו עמוד ריג). ע"ש.ואענה אף אני חלקי, שכבר נתבאר לעיל (אות א) שדעת הרב משנת אברהם הקהלות יעקב והמנוחת אהבה כהאמרי דוד שאין איסור כותב בצורה שבאה ליופי ולנוי, וזה שלא כהמג"א וסיעתו האוסרים עשיית צורה באוכלין לנוי. גם דעת הרב טל אורות שאין איסור כותב בצורה שאין בה אותיות כנ"ל (שם), הוי דלא כהמג"א. ונמצא ששיטת המג"א וסיעתו לאסור, תתכן או כהפמ"ג בצורה שלימה, או כהדגמ"ר והשבילי דוד בצורה שאיננה מגוף העיסה.
ומכאן תשובה מוצאת לתמיהת האליה רבה (סימן שמ סק"י) איך כתב המג"א שבציור חייב משום מוחק, והרי בגמרא (שבת עה:) מבואר שחייב משום מכה בפטיש. וא"כ היכא דמוחק הציור למה יתחייב. ע"ש. ולפי האמור ניחא, דמשכחת לה איסור כתיבה בציור, או כהפמ"ג בצורה שלימה, או כהדגמ"ר והרב שבילי דוד בצורה שאיננה מגוף העיסה. וכדבר האמור. ובן המחבר תוספת שבת (סימן שמ ס"ק יג) יישב דברי המג"א כהפמ"ג. ע"ש. וע"ע באבן שלימה (אוירבעך, שבת דף יא ד"ה ומה שהקשה). ע"ש.
ואעיקרא דמילתא שפסק הרמ"א שיש משום מוחק באותיות שבאוכלין, מסקנת היבי"א (חלק ד סימן לח) שאין באכילת אותיות שבעוגה סרך חשש של מוחק, דהוי פ"ר בתרי דרבנן, חד דרבנן מצד הכתב דהוא כתב שאינו של קיימא, וחד דרבנן מכיון שנעשית שלא ע"מ לכתוב, ופ"ר בתרי דרבנן מותר. ע"ש. וכ"פ האור לציון (ח"ב סי' מ אות א). וע"ע בחוט שני שבת (חלק ב עמוד רסח הערה טז ד"ה והאוכל), ובארחות שבת (פט"ו הערה לז והערה מב).
♦
פרק ד'
עשיית צורה באוכלי בהמה
ועינא דשפיר חזי להחוות יאיר בספרו מקור חיים (סימן שי"ד סי"א) שכתב וז"ל: בנין של הבל דעושין הילדים מתפוח ואגסים דמות מגדל ובור, או כדמות כל דבר - יש למחות, ממה שכתוב סימן ש"מ ס"ד. ומ"מ צ"ע מסימן שכ"ב ס"ד. עכ"ל. ור"ל שיש כתיבה באוכלין כמו שכתוב בשו"ע (סימן שמ סעיף ד) שלא לכתוב באצבעו במשקין שעל השלחן, וא"כ בעשיית צורות מאוכלין אסור משום כותב. ושוב הוקשה לו ממה שכתוב בשו"ע (סימן שכב סעיף ד) אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, לפיכך מותר לקטום אפילו בסכין קש או תבן, ולחצוץ בו שיניו וכו'. עכ"ל. ור"ל נהי דלית בעשיית קיסם משום מכה בפטיש, מ"מ ליתסר משום משום כותב, דעושה מהאוכל תמונת קיסם, וכתיבה אסורה גם בדברי מאכל. וכן פירש את כוונת החוות יאיר בשו"ת מחזה אליהו (חלק ב סימן כז אות סג). אך כתב דקושיתו אינה מובנת, דהא אין זה תמונת קיסם, רק קיסם בלתי חשוב דלא חל עליו שם כלי, אבל בר שימוש כקיסם הוא, והוא קיסם בזעיר אנפין, ואין לזה שייכות עם כתיבה.♦
המחתך באוכלין ועושה מהם צורות
ועל מה שכתב השו"ע (סימן שכב סעיף ד) שמותר לקטום אוכלי בהמה אפילו בסכין, כתב המשנ"ב (ס"ק יב) בשם החיי אדם, שאפילו הוא מקפיד על המדה - אין בזה שום חשש איסור מחמת מחתך, כיון דדבר אוכל הוא. עכ"ל. וביאר בספר חוט שני שבת (ח"א פט"ז סק"ב) שהטעם שאין מחתך באוכלים, הוא משום שאין זה אלא שימוש באוכל לדבר אחר, ואין איסור מחתך כל זמן שאינו מבטל את המאכל מתורת אוכל, כגון הקוטם קיסם, גם לאחר שחוצץ בו את שיניו, עדיין יכול ליתנו לבהמה, ולכך אין בו איסור מחתך. ולפי זה, אם רוצה לחתוך דבר מאכל לשם שימוש אחר, כגון שרוצה לעשותו כלי, ולא לשם שימוש של אכילה, ומתכוין לבטל את האוכל מתורת אוכל לעשותו כלי, אין זה נקרא אוכל לענין זה, ואסור לחתכו לפי מדה.ולכן העושים כמין צורות במאכלים כגון שעושים בקליפה של אבטיח כעין בית קיבול עם ידית, שנראה כעין סלסלה לתת לתוכו אוכלין, וכן כל כיוצא בזה שמבטל אותו מתורת אוכל לשם שימוש אחר, אסור לעשותו בשבת משום מלאכת מחתך, ולא על זה נאמר שאין מחתך באוכלין. אולם מותר לחתוך פירות וירקות לפי מדה בצורות מסוימות לשם יופי על ידי כלי שעושה צורות או על ידי סכין, ואין בכך משום מחתך, כיון שעדיין אוכל הוא, שהרי אחר כך אוכלים אותם. עכ"ד החוט השני.
ונראה שהוא הבין בדברי המשנ"ב דמיירי שעושה צורות באוכלין, אך אין זה מוכרח בדברי המשנ"ב, ואפשר שהוא באופן שאין חשש של צורה מיוחדת אלא חותך בצורה פשוטה, כההיא דרבה שמחתך על תלת קרנתא. ואפשר שזוהי בעצמה כוונתו של הרב חוט שני, כמו שציין שם (סימן תק). ודו"ק. וע"ע בחוט שני הלכות יום טוב וחול המועד (עמוד קמ). ע"ש. ובעיקר הטעם שכתב הרב חוט השני שאין מחתך באוכלי בהמה, יש להעיר שהר"ן והרא"ה (ביצה לג:) פירשו הטעם, מפני שהם רכים לא חשיב כלי שאינו מתקיים. ולדבריהם אף במקום שאין בהמות מצויות מותר, כיון שהוא דבר רך ואין מתקיים. וכן העיר בספר בנין משה (רצאבי, חלק ד עמוד תרמח). ע"ש.
ומה שכתב החוט השני שגם לסוברים שעשיית צורה דינה ככתיבה ויש כתיבה באוכלין, מ"מ מותר לחתוך פירות וירקות לפי מדה לשם יופי. עיין בספר אבני ישפה (ח"ז סימן מה ענף ג) שדן בחיתוך עוגה בצורת דג ושאר חיות, ותלה הדבר במחלוקת המשנה ברורה והחזון איש האם אין משום מוחק בשבירת אותיות שהן מגוף העיסה או שיש, דכיון שצורה ככתיבה לכן למ"ב מותר ולחזו"א אסור. ע"ש. וא"כ כיון שפסק היבי"א שאין משום מוחק כלל בשבירת אותיות שבעוגה וכנ"ל (סוף אות ג), א"כ פשוט וברור שיתיר לחתוך עוגה בצורת דג או שאר. וזה שלא כהרב ילקוט יוסף בהלכות יום טוב (עמוד קפט) ובהלכות שבת (מהדו"ח סימן שב עמוד קסה) שאסר לעשות צורות מסוימות ומיוחדות בתפוז, כגון צורה הנראית כדג או כחיות שונות. ע"ש.
ויש לצרף גם מ"ש מרן זצ"ל בתשובה כ"י (הובא בספר מעשה שבת חלק א עמוד תס) על השאלה שנשאל, אם מותר לקפל מפיות נייר 'בצורה מיוחדת'. והשיב שמותר לקפל מפיות נייר לפני האורחים ולסדרן על השלחן קודם הסעודה, כיון שהמפיות אחר שימושן הולכות לאיבוד, לא שייך בהו מתקן מנא, ושכן פסק הגר"מ פיינשטיין (הובא ברבבות אפרים חלק א סימן רכג אות ח). ע"כ. ומבואר שלא חשש כלל לאיסור עשיית צורות. ודון מינה לצורות באוכלין דשרו, משום דלא קיימי לאחר אכילתם.
♦
פרק ה'
האם יש משום בונה באוכלין
ואנכי הרואה להרב חיי אדם (כלל לט סימן א אות י) שכתב שאסור להשוות בצלים חתוכים עם ביצים, שיש בזה איסור בונה. וכ"פ בקיצור שלחן ערוך (סימן פ סעיף כה), ובשמירת שבת כהלכתה (פרק יא סעיף יא) שאין להדביק אוכלים זה בזה בצורה מסויימת לשם נוי שיש בזה איסור בונה[5]. ועפ"ז כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ו ס"ס כט) שיש להימנע מלהשתמש בשבת בכף מיוחדת עגולה שנועדה להשוות מראה עגול חלק ויפה לגלידה וכיוצא בזה. וכ"פ בשמירת שבת כהלכתה (פרק י סעיף ח). [וע"ע בשו"ת משנת יוסף (ליברמן, חלק ז סימן פ אות ב), ובהליכות אבן ישראל (שבת ב עמוד קד), ובנשמת שבת (חלק ז סימן שכב), ובשו"ת דבריו ליעקב (חלק ג סימן נד)].אולם בספר חזון עובדיה שבת (חלק ד עמוד רעח) דחה את טענות האוסרים, לפמ"ש המנחת פיתים (ס"ס שמ) דשאני מגבן, שכוונתו להוציא כל הליחות והאויר מן החלב, ויהיה גוף מוקשה, כדי שיוכל להתקיים, וזה דומה לבונה בנין, שסותם בפני האויר, משא"כ במקבץ פירות, שאין הכוונה לכך. ועוד כתב, שלדעת הרשב"א המאירי והר"ן (שבת קב:) שדוקא בעושה דבר מתחילתו חייב משום מגבן, א"כ אין איסור בונה אם חותך בצלים ומערבב עם ביצים ומחליקם. וכן צירף את מ"ש הפני יהושע (שבת צה. ביצה יב.) שהדבר ברור שלא אמרו מגבן חייב משום בונה, אלא במגבן לאוצר למען יעמדו ימים רבים, דבכה"ג הוי מכוין לעשות בנין, אבל לעשות גבינות כדי לאכול לאלתר - לא שייך בנין כלל.
♦
ממרח בחומוס או בקצפת של העוגה
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, נבוא לנ"ד במי שמורח סלט חומוס בצלחת לכולי עלמא מותר, אף כאשר כוונתו במירוח לשם נוי ויופי, ואין בזה משום ממחק, מכיון שאפשר לאוכלו גם ללא מירוח. אך המחמיר תבוא עליו ברכה, משום דמיחזי כממרח, כמבואר ברמ"א (ס"ס שכא), ובבאור הלכה (שם). וכ"כ בחוט שני (שבת חלק א עמוד קיט) שמותר ליישר סלט ביצים או כבד קצוץ וכדו' שיהיה בצורה יפה ומסודרת, אף כשעושהו ע"י כלי. ע"ש. וכן הוא דעת הגריש"א זצ"ל שהובא בספר הלכות שבת בשבת (פרק יד הע' לז), ובספר אשרי האיש (או"ח ח"ב פרק כט אות ב). ע"ש. ואף שעושה כן בשביל לכבד את האורחים, יש להקל מעיקר הדין.והנה כתב בקצות השלחן (חלק ח סימן קמו בבדי השלחן אות יב) שאם החמאה שטוחה על כל הפרוסה בשוה, וכל מה שמוסיף למרח הוא כדי ליפותה, כמו שנהגו במסעדות כשמגישים לאורחים לחם מרוח בחמאה, גם לפסק הרמ"א הנ"ל יש להחמיר כיון שדרכו בכך. ע"ש. ועפ"ז כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק יא סעיף יב) שאין להשתמש בכלי המיוחד לחיתוך אבטיח בצורה מיוחדת כמו משולש או עיגול, ולא בכלי המיוחד לחיתוך סלק ותפוחי אדמה בצורה מיוחדת. וכתב עוד (שם סעיף יד) שאין להזריק קצפת על עוגה, כאשר הוא מעונין בצורה המיוחדת של הקצפת, שהרי הוא ממרח לשם קישוט. ע"ש.
ובינותי בדברי הקצות השלחן שכל המעיינים ישר יחזו פנימו שלא התכוין לאסור לדעת הרמ"א, אלא כוונתו שלפ"ד הרמ"א יש להחמיר, וזה בכלל מ"ש הרמ"א שהמחמיר במאכל שדרכו בכך - תבוא עליו ברכה. אבל באמת הוא מותר מעיקר הדין. ומ"ש בפסקי תשובות (סימן שכא אות לא) שלצורך אורחים המירוח הוא איסור גמור, וציין לדברי הקצות השלחן, לא דק בזה. ולכן נראה שיש להקל במירוח החומוס והקצפת בצורה מיוחדת. וכן מתבאר מדברי החזון עובדיה (שבת ד עמוד רעח) שהובא לעיל שהעלה שאין חשש בונה באוכלין. ואשר על כן מי שהכין ביצה עם בצל, מותר לו להחליקם וליפותם. ע"ש. ומדבריו אתה למד שלא חשש החזו"ע לאיסור ממרח אף אם עושה כן בשביל יופי.
♦
פרק ו'
האם בהתזת הספריי שנהפך למוצק יש איסור נולד
פש גבן לברורי אי שפיר יאה למיעבד צורות אלו על ידי מזרק, שכן הרב שמירת שבת כהלכתה (פרק יא הלכה יד) אסר להשתמש בספריי נזיל אשר עם התזתו נהפך לממרח מוצק על גבי עוגה משום נולד. וכן כתב לאסור בספר מאור השבת (חלק ג עמוד שכח). ע"ש. ובשו"ת אבני ישפה (חלק ו סימן סד ענף א) הוסיף שגם לפי הספרדים אין להקל, שהרי מה שהקל השו"ע (סימן שיח סעיף טז) בשומן להניחו ע"ג האש, היינו בלי מעשה בידים אלא החום גורם במשך הזמן שנימוח מאליו, כמ"ש המ"ב (שם ס"ק קב), אבל גם השו"ע פסק (סימן שכ סעיף ט) שאסור לרסק השלג והברד, וכאן שהדבר נעשה מיד דמי לרסוק השלג והברד, שאסור לכו"ע בשבת. עכת"ד.ולדידי החילוק מבואר בין מרסק ברד וכן בשומן שהניחו על גבי האש, שניכר שמשנה דבר בעצמותו, לבין הוצאת הריץ' מהמזרק שאינו משנה מאומה בעצמותו. וגם בספר ארחות שבת (חלק א פרק טו הערה מה) התיר להתיז קצף של ריץ' לעוגה, למרות שבתוך המיכל החומר הוא נוזלי ובשעה שיוצא לאוויר הוא נקרש. וכן הביא באבני דרך (חלק יט סימן פא) דדעת הגריש"א להתיר. וע"ע בשו"ת רבבות אפרים (חלק ח סימן קנח אות יא) מ"ש בזה.
ועי' במ"ש בארץ צבי פרומר (סימן צו) שאין מוליד באוכלין, וכמו דקי"ל אין עיבוד באוכלין ובשו"ע (סימן שב סעיף ב) שאין צביעה באוכלין, ובחידושי חת"ס (שבת עה) כתב דמ"ד יש עיבוד באוכלין יש צביעה באוכלין ולמ"ד אין עיבוד באוכלין אין צביעה באוכלין. ומבואר דמלאכה שלא היתה באוכל אינה באוכלין, א"כ י"ל דה"ה אין מוליד באוכלין. ואע"ג דכתב (סימן שיח סעיף טז) יש אומרים שבשומן שנמוח שייך מוליד, י"ל שהנה הטעם דאין עיבוד באוכלין ואין צביעה באוכלין, דבאוכל לא חשיב מלאכה רק מה שגורם איזה דבר חדש למהות אוכל, משא"כ צביעה ועיבוד אינו משנה מהות של אוכל. וכן הוא לענין מוליד. אמנם שם בשומן שנמוח, דמדרבנן חשיב עתה כמשקה, כמבואר שם במג"א דחשיב משקין שזבו, וא"כ פעל במהות אוכל שעשה מאוכל משקה, על כן מוליד כזה שייך גם באוכלין. משא"כ מה שמוליד אבעבועות לא חשיב שינוי במהות אוכל, ושוב דומה לאין עיבוד באוכלין ואין צביעת באוכלין. אך זה יש לדחות, דבשעה שמעלה אבעבועות טעמו טוב יותר, וע"כ אין דרכו לשתותו רק בעוד שמעלה אבעבועות ושייך בו מוליד כיון שגורם שינוי בהטעם. אך י"ל כמ"ש הרמ"א (סוס"י שכא) דקולף שומן לאכול לאלתר מותר. וכתב באג"ט דאע"ג דדש לאכול לאלתר ג"כ אסור, מ"מ מלאכה זו שאין דרכה לעשות רק בשעת אכילה שרי. וי"ל דה"ה מוליד בדבר שדרך לעשות רק לאכול לאלתר, שרי. עכת"ד הארץ צבי.
וע"ע בשו"ת הרי בשמים (תליתאה ס"ס כה) שכתב שאין בעשיית מי סודה משום מוליד, עפי"ד החכם צבי (סימן צב) שבמאכל ומשקה ליכא משום מוליד ריחא כיון שאין איסור נולד אלא מדרבנן. וה"נ י"ל בזה, ואין חילוק בין הולדת ריח להולדה דהכא. ע"ש.
וכן מבואר בכמה דוכתי בספריו של מרן זצ"ל שפסק באוכלין לא שייך בכלל מוליד. שבשו"ת יבי"א (חלק ו סימן לו אות ט-י, וחלק ט סימן פב אות טו), וכן בחזון עובדיה (שבת ד עמוד רנב, ועמוד שלו ד"ה וראיתי) העלה שאין מוליד באוכלין, עפ"י המבואר בשו"ת נחפה בכסף (ח"א חאו"ח סימן ד) שכתב שמותר לתת מי ורדים בעפר הטבק ואין בו משום מוליד דחשיב כאוכלין, ושכן מבואר בזכרונות אליהו (הל' שבת מערכת ב אות ז עמ' קיז). ע"ש. ועפי"ד פוסקים אלו כתב גם ביבי"א (חלק ג סימן כא אות א) שאין לאסור עשיית מי סודה בשבת או ביו"ט. ע"ש. וע"ע בחזון עובדיה (יום טוב עמוד מב), ובהליכות עולם (חלק ד עמוד רטז), ובלוית חן (אות סח). ע"ש.
וכמוצא שלל רב ראיתי בספר נחל פז (חלק ב עמוד רעא) שהביא בשם נכדו של מרן זצ"ל ששאלו את מרן זצ"ל על מזרק שמוציא קצף. והשיב שלא שייך בו איסור מוליד, ומכיון שג"כ אין הקצפת מתקיימת אין בזה איסור, וכבר כתבו הפוסקים שכל שאינו מתקיים אין בו איסור משום מוליד, ושכ"כ הגינת ורדים (או"ח כלל ג סימן טז) שאין לאסור לתת מי ורדים על פניו וידיו בשבת משום מוליד ריחא לפי שאינו מתקיים, ושכ"כ בספר ארץ צבי פרומר (סימן צו), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן לג). ע"ש.
וע"ע בשו"ת שאלי ציון (סימן ט) שכתב שמותר להשתמש בשבת במי נוזלין שקורין אמה לרחיצת כלים אף שמעלה קצף וכדו', ושכן הורה בזה הגאב"ד רצ"פ זצ"ל להקל בזה, ושכ"כ ג"כ בספר קצות השלחן להגרא"ח נאה ז"ל (חלק ח סימן קמו בבדי השלחן סוף ס"ק לב) שכתב שם וז"ל: ולרחוץ כלים בנוזל מיוחד מותר דאינו מוליד מים, ואע"פ שמעלה קצף בשעת הרחיצה אין בכך כלום, דהוי דבר שאין בו ממש כיון שהוא רק לשעה קלה ועובר תיכף. יעו"ש. וכ"כ להתיר בסבון נוזלי בשו"ת פאת שדך (חלק ב סימן פז אות ו). ע"ש. וע"ע בחזון עובדיה (שבת ד עמוד קסב והלאה). ע"ש.
♦
זאת תורת העול'ה
מותר לצייר צורות מיוחדות בסלט חומוס לשם נוי. וכן מותר להשתמש בכף מיוחדת עגולה שעושה מראה חלק לגלידה. וכן מותר להתיז ריץ' על עוגה ע"י מזרק[6]. שאין לחוש בעשיית צורה באוכלין משום כותב, כאשר נעשית הצורה לשם נוי.
♦ ♦ ♦