תנן (שבת קלט:) נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו. ומסננין את היין בסודרין, ובכפיפה מצרית. ונותנין ביצה במסננת של חרדל. ואמרינן עליה בגמ' אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. אבל עכורין - לא. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: טורד אדם חבית של יין, יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש! - תרגמה זעירי: בין הגיתות שנו.
ונותנין ביצה במסננת של חרדל. תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. איתמר, חרדל שלשו מערב שבת, למחר, אמר רב: ממחו בכלי, אבל לא ביד. אמר ליה שמואל: ביד, אטו כל יומא ממחו ליה ביד? מאכל חמורים הוא! - אלא אמר שמואל: ממחו ביד, ואינו ממחו בכלי. וכו' אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב.
פי' רבינו חננאל לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. פי' לצבעו להתראות בו גוונא של ביצה.
פרש"י ממחו - דישטיפדי"ר בלעז {כלומר להמס}, במים או ביין.
כתב הרמב"ם (שבת ח יד): המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו, ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו.
ויש לברר כאן כמה נקודות:
א. נותנין מים ע"ג שמרים - האם דעת רבנו כפרש"י, שהם במשמרת, או כהחולקים, שהשמרים מונחים בחבית.
ב. למה הכניס הרמב"ם באמצע הל' בורר דיני חרדל שלשו, השייכים להל' הכשר אוכלין כמו שכתבו בפכ"ב הי"ב ושם מקומו.
ג. ביצה במסננת של חרדל - היאך הוא הציור ומה צדדי האיסור וההיתר.
ונראה דשלושתן זה בזה הן תלויים, ובעז"ה נבארם אחד אחד:
♦
א.
ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו. תנן (קלט:) נותנין מים על גב השמרים בשביל שיצולו. ופרש"י נותנין מים - בשבת, על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום. כדי שיצולו- שיהו צלולין לזוב. וכ"כ הרי"ד בפסקיו הריטב"א שם ובאו"ז (ח"ב סי' נט) וכ"ה בשו"ע (ס"ט).
אבל הר"י מלוניל פי' דמיירי שהשמרים נתונים בחבית. וכ"ה בחידושי הר"ן המיוחסים וז"ל: נותנין מים ע"ג שמרים וכו'. פי' שכן דרכן ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו ולא נשאר בחבית אלא קצת יין עכור והמים קולטין ריח היין וגם שנתערבו בהן אותן מעט יין שנשאר בו וחזרו המים להיותן טעמן כיין ומוציאין אותן ושותין מהן וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל כן פי' הר' יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י ז"ל דמיירי במשמרת. עכ"ל. וכן פי' רבינו פרחיה והמאירי ובספר הבתים (מלאכות האסורות שער עשירי).
ונראה שגם בדעת רבנו יש לומר כן, דאי מיירי במשמרת היה לו לפרש, וכ"כ ר' יעקב אמושט בפרושו כאן (פירוש קדמון ממצרים) בדעת רבינו. גם הר"י קאפח בפירושו למשנה תורה כאן כתב וז"ל: ונותנין מים ע"ג שמרים אין שמרים הללו במשמרת כפרש"י אלא מונחים בחבית. פעמים שהשמרים עבים כמו טיט הנרוק שאין הפרה שוחה ושותה הימנו, ואין העפרורית ניתנת להפרדה מן הנוזל ותקנתו להרבות בנוזל כדי לדללו ואז תשקע העפרורית בשפולי החבית, ואלה דברים שבמציאות, זהו שהתירה המשנה שאין לאסור ולומר זהו סוג של סנון וברירה אע"פ שע"י הדלול נעשת ההפרדה מותר. עכ"ל. ועוד דאת"ל דלא פי' מפני שסמך על מה שכתב לעיל דמיירי במשמרת, מ"מ הו"ל למימר 'השמרים', כלומר השמרים האמורים, ומזה שכתב 'שמרים' סתם, לא קאי אדלעיל דהיינו במשמרת, אלא שמרים סתם הנתונים בחבית.
♦
ב.
חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי. תנן (שבת קלט:) ונותנין ביצה במסננת של חרדל. ואמרינן עליה בגמ' ונותנין ביצה במסננת. תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון.
איתמר, חרדל שלשו מערב שבת, למחר, אמר רב: ממחו בכלי, אבל לא ביד. אמר ליה שמואל: ביד, אטו כל יומא ממחו ליה ביד? מאכל חמורים הוא! - אלא אמר שמואל: ממחו ביד, ואינו ממחו בכלי. וכו' אמר מר זוטרא: לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאתמר: חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב.
ופרש"י ממחו - דישטיפדי"ר בלעז, {לעזי רש"י: להמס} במים או ביין.
והדבר צריך ביאור, דבשלמא בגמ', דדרכה להביא דברים הדומים זה לזה, כיון שדברנו על חרדל אמרי ליה הלכות חרדל. אבל הרמב"ם, שאין דרכו בכך, אלא הכל לפי סדר מלאכות שבת, לא מובן למה כתב רבנו הלכה זו בהל' בורר.
וכבר תמה בזה הרדב"ז (שו"ת חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן רסב אלף תרכה) והביא בזה מ"ש מהר"ם פדואה בחידושיו כאן וז"ל: רבינו צירף דין זה בין דיני בורר, ואחרים הזכירו אותו בדיני לישה כי שם עניינו, ורבינו גם הוא חוזר והזכירו בפרק כ"ב בין שאר דינים הדומים לו. ונראה שרבינו סובר שמימרא זו דפרק תולין ר"ל שאחר שממחה נותן אותו לתוך סודר או בדבר אחר לסננו או איזה ברירה אחרת, מדקבע תלמודא מימרא זו אצל משנה דדיני ברירה דנותן ביצה במסננת של חרדל ושאר ענייני ברירה. עכ"ל.
אבל הרדב"ז לא ניחא ליה בהא, וכתב: וקשה לי דאם כן היה ראוי שיזכיר הרב ברירה זו אם מותרת או אסורה. ואי משום דקבעא תלמודא עלה דהא דתנן נותן ביצה לתוך המסננת, הרב ז"ל לא חבר חבורו בדרך התלמוד אלא כל ענין וענין בדומה לו כמו שמבואר בסדר חבורו.
ומה שנראה לי שחשש רבינו שלא נטעה לומר שמותר לסנן החרדל מדקתני ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל דהוה אמינא דדמיא ליין בין הגתות לכך סמך לו מע"ש ממחה ושותה (זו הגירסא השתבשה בטעות המעתיקים ובמהדורת פרנקל תוקן) ומשמע אבל לא יסנן. ופרטי הדין דהיינו ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מבערב כתב אותם במקומם פרק כ"ב. עכ"ל.
והנה גם תירוץ זה אינו מתיישב, דאם היה רבינו רוצה להשמיע לנו שאסור לסננו, היה לו לכתוב כן בפשיטות, ולמה לו להביא חרדל שלשו כדי שנלמד ממנו לימוד רחוק. ועוד, מ"ש 'דהוה אמינא דדמיא ליין בין הגתות' תמיה מילתא, הרי רבינו עצמו דימה דין חרדל ליין בין הגתות, שכתב: חרדל שלשו וכו' וכן יין מגיתו וכו' וכן החרדל וכל כיוצא בו.
וכדי ליישב את העניין נאריך קצת. דהנה בפרקין לעיל הי"א כתב רבינו: הזורה או הבורר כגרוגרת חייב, והמחבץ הרי הוא תולדת בורר, וכן הממחה שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב, שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה, ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה.
'הממחה שמרים' כך היא גירסת כה"י (בכל כת"י תימן וכן כת"י ברלין ובפי' קדמון ממצרים), ובנדפס 'הבורר שמרים'. אבל גירסת הכת"י מאושרת בתשובה המובאת לפנינו של ר' יהושע הנגיד, שהיה אצלו ספרו המקורי של רבינו.
נשאל רבי יהושע הנגיד מבני בניו של רבינו להסביר הלכה זו (תשובות ר' יהושע הנגיד ירושלים תשמ"ט סי' כג) שאלה. בפרק שמיני מהלכות שבת: הממחה שמרים מתוך המשקין מהו לשון הממחה וכיצד צורת המעשה? תשובה. ביאור הלשון הניגוב הניקוי והטיהור וזה יהיה על ידי סילוק מה שמלכלך כמו שנאמר ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת (מלכים-ב כא יג) וכמו שאמרו ז"ל משנה בבא בתרא (פ"ה מ"י) הסיטון מקנח מידותיו וממחה משקלותיו. והכוונה כאן נקוי המשקין מן הלכלוך והעכירות שבהן. ונקרא גם כן משמר נגזר משמרים שהוא שם העכירות אומרים משמר כלומר מסלק השמרים. אשר לצורת המעשה הריהו כפי שאתאר וזה שהניקוי שהחכמים קוראים לו שימור על שלשה פנים שנים אסורים ואחד מותר. שני הסוגים האסורים: האחד שיסלק את היין מן השמרים ועושה זאת נקרא משמר והוא שישים את היין או זולתו במסננת והיא הנקראת משמרת מורידה את היין הצלול ומשיירת את העכור וזה כמו המרקד המוריד את הקמח ומשייר את הסובין בנפה. הסוג השני הוא שיסלק את העכירות מן היין או מזולתו מן המשקין בכף מנוקבת או בדבר דומה וזה נקרא ממחה. אלו שני סוגים שאסור לעשותם בשבת. הסוג המותר נקרא מסנן מובנו שיזקק דבר צלול שאין בו עכירות אבל כוונתו שיהיה צלול וזך יותר ממה שהיה וכבר נתברר שפעולת הממחה שמרים היפך פעולת המשמר לפי שהמשמר מסלק את היין מן השמרים והממחה מוציא את השמרים מן היין ועל שני המעשים חייב משום בורר או מרקד. עכ"ל. וכ"כ ר' יעקב אמושט בפירושו כאן (פירוש קדמון ממצרים).
נמצאנו למדים שממחה הוא בורר ע"י ניקוי והסרת הפסולת מן הדברים הלחים. לפ"ז היו שרצו לפרש (הרב קפאח ובפי' יד פשוטה על הרמב"ם) עניין זה גם בדין הממחה את החרדל, שבחרדל ישנם גרגרים שלא נמסו בעת הלישה, ואפשר למחות אותו ולהסירן כמו שממחין שמרים מן היין, כלומר קולט אותם מן הכלי. אולם הואיל ואין גרגרים אלה אלא חרדל ולא פסולת, אין כאן בורר, שהרי אינו אלא מפריד חרדל מן החרדל.
וזהו שכתב רבינו בסמיכות לו: וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו. מסביר רבינו טעמו של דבר, והוא, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא. כחלק מתהליך התסיסה נוצרים שמרים ביין. כל עוד לא נסתיימה התסיסה, עדיין לא נגמר ייצור השמרים והפרשתן. לפיכך, גם מה שכבר התחיל להיווצר, עדיין נחשב יין ולא שמרים. גם כאשר ניתן לסנן ולנקות את היין, הואיל ואין בו עדיין שמרים ממש, נמצא שאין כאן מפריש פסולת מן האוכל אלא יין מן היין. והיינו שכתב וכן כי דין זה מקביל לדין מיחוי החרדל.
ומצאתי לזה קצת סייעתא בספר הבתים (מלאכות האסורות שער עשירי), שכתב: ומה שאמרו חרדל שלשו ממחו בין ביד בין בכלי, יש מי שביאר שממחו בכף וכיוצא בו. ויש מי שביאר בכלי- בתוך הסודרין, והראשון עיקר. עכ"ל. משמע דמיירי גבי בורר. ויש שר"ל שכן משמע ג"כ מפי' רבינו חננאל, שכתב: הא דתניא חרדל שלשו מע"ש למחר מניחו בין ביד בין בכלי. עכ"ל. זאת אומרת, מניחו בכלי סינון. אבל זה אינו, דא"כ מאי משמע להניחו ביד. ונראה שהוא ט"ס, כי מצאתי בפי' רב האי גאון לשבת (עמ' 133) שהגירסא שם ג"כ ממחו.
אולם גם תירוץ זה אינו מתיישב יפה על הלב, שהרי בעניין הכשר אוכלין בשבת (כב יב) חזר רבינו וכתב: חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב. שחלים שטרפן מערב שבת למחר נותן לתוכו שמן וחומץ ותבלין ולא יטרוף אלא מערב, שום שריסקו מערב שבת למחר נותנו לתוך הגריסין ולא ישחוק אלא מערב. עכ"ל. משמע מהעניין שאינו משום בורר אלא משום הכשר אוכלין, דומיא דמערב וטורף. ותמוה לומר שבפ"ח הממחה הוא בורר, ובפכ"ב הממחה הוא הממיס ומערב. גם בפי' קדמון הנ"ל, שפי' כן לגבי שמרים, דאג להדגיש לנו שהמיחוי בחרדל אינו דומה לו, וכתב: ואין זה המיחוי כמו המיחוי שאמר למעלה 'הממחה שמרים' שזו מילה משותפת להסרת הטינופת, אלא מלשון 'ומחה אל מי המרים' (בפרשת סוטה במדבר ה כג). עכ"ל.
ויתרה מזאת הרי מצינו בירושלמי (כ ב) באותה סוגיא המקבילה לבבלי: גוש של חרדל ר' יוסי בשם רבי אליעזר ממעך ביד אבל לא בכלי. רבי יעקב בר אחא רבי יוחנן בשם רבי ינאי ממעך בין ביד בין בכלי. אמר לו רבי יוחנן והלא הכלבים אין עושין אותה כן. רבי חזקיה רבי אבהו בשם רבי יוחנן ממעך בין ביד בין בכלי. ע"כ. מוכח להדיא שהממחה המוזכר בבבלי הוא הוא המיעוך וההמסה, כמו שפרש"י, ואינו מעניין הוצאת הפסולת כלל. ולקמן יתבאר בעז"ה.
♦
ג.
ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל. דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל. ואמרינן עליה בגמ' (קלט:) תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון.
ופרש"י ונותנין ביצה במסננת - שהחרדל נתון בה להסתנן, וקולטת את הפסולת, ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו, והוה ליה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה. ורבינו הלוי פירש: סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא, ולא לתוך חרדל, ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני, ומתלבן התבשיל. לפי שאין עושין אלא לגוון - למראה, שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון, הלכך אידי ואידי אוכל הוא, ואין כאן ברירת פסולת מאוכל.
ואמרינן בגמ' (קלד.) תנו רבנן: אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן: נותנים ביצה במסננת של חרדל? - אמר ליה: התם - לא מיחזי כבורר, הכא - מיחזי כבורר.
פרש"י אין מסננין את החרדל - ביום טוב. במסננת שלו - טעמא מפרש לקמיה, דמיחזי כבורר, שמשליך הסובין שלו. נותנין ביצה במסננת של חרדל - ומסננה בתוכו, לייפות מראיתו. לא מיחזי כבורר - שכולה יוצאה דרך המסננת, ואין משתייר שם פסולת.
ובדעת רבנו כ"ע מודי דלא ס"ל כשני הפירושים הנ"ל, שהרי כתב בהל' יו"ט (ספ"ג) אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו. עכ"ל. מוכח שכל הברירה היא בחרדל עצמו, אך הביצה, מאן דכר שמיה, סיוע בעלמא הוא. וכמ"ש רבנו בפיה"מ (כ ב): ודרך הבצים אם נטרפו בדברים העכורים מזככים אותם ומבדילין העבה מן הצלול. עכ"ל. ולא שיש ברירה בביצה. וברור. א"כ צריך להבין היאך הוא הציור לדעת רבנו, ומה הם צדדי האיסור וההיתר.
וקודם צריך לברר באיזה חרדל מדובר כאן, דלכאורה היה נראה לומר דמיירי בגרגרי חרדל יבשים כמות שהם, שלמים או כתושים הנתונים במסננת שלהן. וביאור העניין הוא דמיירי בחרדל נקי שאין בו סובין, רק רוצה לעשותו זהוב ומבריק ע"י הביצה. אך אינו יכול לעשות כן בקערה, כי יש לו עניין רק בצבע הביצה בלבד ולא בביצה עצמה, לפיכך נותן הוא ביצה טרופה לתוך החרדל שבמסננת, ושאריות הביצה אחר שנצבע החרדל יורדות למטה ומסתננות. ובהוה אמינא סברה הגמ' דאע"פ שבורר ליתא, מ"מ הוי מיחזי כבורר, מפני שעכ"פ משתמש במסננת. ומשנינן לא, מכיון שכל הביצה יורדת, יראה הרואה שאין שם שום הפרדה, ולכן מותר. אבל מדברי רבינו בהל' יו"ט (ג יז), שכתב: אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו. לא משמע כן, אלא יש סינון בחרדל עצמו.
אי נמי שהרי אסור לסנן את החרדל מדרבנן רק משום מיחזי ולא מדאורייתא, וכתבו התוס' הטעם מפני שגם הפסולת ראוי לאכילה. עכ"ל. עכ"פ אחר שאסרו זאת, לא ראו לאסור ע"י ביצה, כיון שאינו עושה כן אלא לתת גוון זהוב לחרדל, והחרדל מסתנן מאליו ע"י הביצה שמורידה את הפסולת למטה, גם אינו מיחזי כבורר, כיון שהפרדת הפסולת אינה ניכרת, כמו שפרש"י במסנן, כי הפסולת הדקה בלועה בביצה, ולעיני הרואה אין כאן שום הפרדה. לכן בזה לא החמירו.
אולם כל זה אינו, דלאחר העיון נראה ברור שכל הסוגיא לא מיירי כלל בחרדל יבש כמות שהוא, אלא מדובר בחרדל כתוש וכתות המעורבים בו חומץ ושאר דברים. וכמש"כ בפי' ריא"ם כאן (פירוש קדמון ממצרים): ועושין ממנו כמו משקה לטפל בו הפת והבשר וכו' לפיכך דכין אותו ולשין אותו בחומץ. עכ"ל. וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' שם: ואין ממתקין אותו בגחלת. והתניא: ממתקין אותו בגחלת! לא קשיא: כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ. ופרש"י ואין ממתקין אותו בגחלת - כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת, או אבן ניסוקת. עכ"ל. ואם איתא דמיירי בגרגרי חרדל יבשים, מהו לכבות לתוכן. אבל לפי הפי' שהוא ממש משקה לח, אתי שפיר. ויותר מזה אומר הרב שי שרעבי שליט"א, שהרי אם נותנין בחרדל ביצה בשביל גוון משמע שזהו ה'מכה בפטיש' לפני האכילה, ולא יתכן לאכול את הגרגירים כך ללא תיקון. וגם א"א שיכתוש את החרדל אחר שנתן את הביצה, דודאי אסור לכתוש בשבת. אלא ברור דמיירי במחית חרדל לחה.
ולפ"ז יש ליישבאת העניין באופן אחר. ונאריך קצת. דהנה רבנו פרחיה פי': ונותנין מים ע"ג שמרים. כלומר אם השמרים בקערה מותר לתת לתוכן מים בשבת בשביל שיצלו מעצמן: ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל. בשביל שיצלו. שדבר זה דומה לנתינת מים על גבי שמרים. ומיירי שאין בחרדל עיכור אלא צלול, כדין היין ובסודר בלא משמרת. וכ"פ ריא"ם (פי' קדמון ממצרים). ולכך הם סמוכים במשנה ובדברי רבנו. אולם יש להבין מה שייך שמרים הנתונים בקערה לביצה ע"ג חרדל הנתון במסננת.
והנה בירושלמי (כ ב) אהא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל. אמרינן כיני מתני' מפרדין ביצה במסננת של חרדל. גוש של חרדל וכו' ממעך בין ביד בין בכלי. ע"כ.
ופי' הפני משה שם: כיני מתני' מפרדין ביצה במסננת של חרדל. הא דקתני נותנין ביצה כן צריך לפרש שמותר לפרד ולערב אותה במסננת של חרדל כדי שיצלול דאי בנתינת ביצה לחודה מאי קמ"ל: גוש של חרדל. שנעשה כמין גוש אחד ורוצה למעכו לפרדו: עכ"ל.
ובאמת עשינו ניסוי בכולל - ערבבנו חרדל טחון עם מעט מים עשינו ממנו גוש והנחנו לייבוש, למחרת הניחו אותו בצלחת הוספו מעט מים והמחו אתו בכפית, והתוצאה היתה ממרח חרדל, אם כי היה לו מרקם גרגירי יחסית. מכאן מובן למה צריך מסננת של חרדל.
לפ"ז י"ל דכך הוא העניין: חרדל שכתשו ולשו ונעשה עיסה עבה, אך נשארו מעט גרגירים שלא נידוכו היטב, או שהחרדל כבר עבר סינון והוא צלול, והאדם רוצה שיהיה צלול יותר, ולכן נותנו במסננת כדי להבדיל את העב מן הצלול. אך כיון שכולו עב, אינו מסתנן מעצמו, וצריך למחותו במסננת כדי שירד. והנה יכול לעשות כן גם ע"י מים, חומץ, או יין, אך מכיון שיש לן עניין להתראות בה גוונא של ביצה (לשי' ר"ח), אי נמי שע"י הביצה נעשית פעולת הסינון הרבה יותר טוב, עושה ע"י ביצה, שנותנה לתוך החרדל הנתון במסננת וטורף את הביצה בתוך החרדל וממחו, כלומר מדללו ומצללו (כמו שפרש"י שמיחוי הוא להמיס), עד שכל החלק הטוב הכתות היטב יורד למטה עם הביצה, ושאריות החרדל שלא הודק היטב או מעט הפסולת נשארים במסננת.
וזה מ"ש רבנו בפי' המשניות (כ ב): יצלו, יזדככו. והדבר הזך נקרא צלול. ומסננין, מעבירין את היין דרך מטפחת, ובתנאי שלא יטה בידו את המטפחת בפי הכלי כדי שייצוק לתוך גומא, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ודרך הבצים אם נטרפו בדברים העכורים מזככים אותם ומבדילין העבה מן הצלול. עכ"ל. מוכח כפי' הפני משה, וכמ"ש שטורף את הביצה בתוך החרדל ולא שטורף את הביצה ואח"כ נותנה על החרדל, דא"כ לא עשה כלום. וזה מה שרצה הירושלמי להשמיענו בפי' המשנה.
נחזור למה ששאלנו לעיל, דהנה לא מובן מה ראו על ככה שני התלמודים והרמב"ם לומר לנו באמצע סוגית בורר, דיני לישת החרדל. לפי כל זה י"ל שמכיון ש'נותנין ביצה' הוא ע"י מיחוי, מיד בסמוך לו הביאו שני התלמודים ורבנו את דיני מיחוי החרדל, לומר לך שהמיחוי הנ"ל מותר הוא. ולכן בפר' כב הי"ב, ששם מקומו, הביאו עם שאר כל פרטי הדין, אבל כאן הביא פיסקא זו בלבד.
עפ"ז יובן מה שפי' רבנו פרחיה. דאינו מובן מה שייך שמרים הנתונים בקערה לביצה ע"ג חרדל הנתון במסננת. ולפמ"ש אתי שפיר, וכבר כתבנו פי' השמרים לעיל שהם עבים כמו טיט, ואין העפרורית ניתנת להפרדה מן הנוזל, ותקנתו להרבות בנוזל כדי לדללו, ואז תשקע העפרורית בשיפולי החבית. ובחרדל ג"כ מצללו ומדללו כדי להבדיל את העב מן הצלול, וכמו שפירשנו.
אולם אם שמרים וחרדל יש להם טעם אחד, אכתי אינו מובן, שהרי בשמרים התירו רק באופן שהם נתונים בחבית, אבל חרדל התירו אף במסננת. אלא הטעם הוא שבשמרים הבורר יין מתוך השמרים במשמרת חייב מדאורייתא, וא"כ נתינת מים ע"ג שמרים, אע"פ שע"י הדילול והצילול הוא מסתנן מאליו, לא התירוהו לדעת רבנו, מפני שאיסורו מן התורה. אבל כשהם נתונים בקערה, שאין כאן לא משמרת ולא מסננת, וגם כל הברירה נעשית מאליה ע"י הדילול, התירו. דהוי ליה תרתי להיתרא. חדא שאין כאן כלי ברירה, ועוד, שהברירה נעשית מאליה. וכן בחרדל, כיון שיש לו דין יין צלול או דין יין מגיתו, שמותר לסננם בשבת במסננת סתם אבל במשמרת המיוחדת להם אסור שמא יבוא לשמר, הלכך אף אם מסנן חרדל צלול במסננת המיוחדת לו, אסור מדרבנן. אולם אחר שאסרו זה לא ראו לאסור ע"י ביצה, שגם כאן הברירה נעשית מאליה ע"י הדילול, ומכיון שאין עיקר איסורו אלא מדרבנן, הקילו אף במסננת.
ותדע שכן הוא, שהרי המשנה בדף קלט: והגמ' בקלד. וכ"ה בדברי רבנו, מודגש העניין דמיירי דוקא לסנן במסננת המיוחדת לו. המש' בקלט: ונותנין ביצה במסננת של חרדל. והגמ' בקלד. תנו רבנן: אין מסננין את החרדל במסננת שלו. וכ"ה בדברי רבנו בהל' יו"ט ספ"ג: אין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל והוא מסתנן מאליו. אמנם אם יסנן את החרדל הצלול בסודרין, שאינו כלי המיוחד, מותר. וכדין היין הצלול בסודרין או בכפיפה מצרית. וכ"כ הריא"ם.
נמצא שכך הם דברי רבנו: המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר, אבל אסור לסננם בכלי המיוחד לכך. ונותנין מים על גבי שמרים הנתונים בחבית בשביל שיצלו, כדי לדללם, ואז ייפרד הנוזל והמשקעים ירדו לשולי החבית. ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, חרדל שכתשו ולשו ונעשה עיסה עבה אך נשארו מעט גרגירים שלא נידוכו היטב, או שהחרדל כבר עבר סינון והוא צלול ורוצה שיהיה צלול יותר, נותנו במסננת כדי להבדיל את העב מן הצלול, אך כיון שכולו עב אינו מסתנן מעצמו וצריך למחותו במסננת כדי שירד. והנה יכול לעשות כן גם ע"י מים חומץ או יין, אך מכיון שיש לן עניין להתראות בה גוונא של ביצה (לשיטת ר"ח), אי נמי שע"י הביצה נעשית פעולת הסינון הרבה יותר טוב, עושה ע"י ביצה, שנותנה לתוך החרדל הנתון במסננת וטורף את הביצה בתוך החרדל וממחו, כלומר מדללו ומצללו, עד שכל החלק הטוב הכתות היטב יורד למטה עם הביצה, ושאריות החרדל שלא הודק היטב או מעט הפסולת נשארים במסננת. ורצה להשמיענו בזה שהמיחוי שעושה ע"י הביצה מותר הוא. וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, כחלק מתהליך התסיסה נוצרים שמרים ביין, כל עוד לא נסתיימה התסיסה עדיין לא נגמר ייצור השמרים והפרשתן. לפיכך, גם מה שכבר התחיל להיווצר, עדיין נחשב יין ולא שמרים. גם כאשר ניתן לסנן ולנקות את היין, הואיל ואין בו עדיין שמרים ממש, נמצא שאין כאן מפריש פסולת מן האוכל אלא יין מן היין. וכן החרדל וכל כיוצא בו. כלומר החרדל הנ"ל שלשו ורוצה לסננו, אסור כדין יין עם שמרים. אבל אם עדיין לא נפרשו ממנו שמריו דינו כיין מגיתו, ומותר. אי נמי שהוא צלול דינו כיין ומים צלולים, ומותר. אולם גם זה אינו אלא בסודרין או בכפיפה מצרית, אבל במסננת המיוחדת לחרדל, אסור.
ובהלכות יום טוב פ"ג הי"ז: אין מסננין את החרדל שאין בו פסולת במסננת שלו המיוחדת לו מפני שנראה כבורר, אבל אינו בורר ממש כיון שאין בו סובין. אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל אע"פ שהוא כלי המיוחד לו כיון שאינו מסנן בידים אלא מצללו ומדללו והוא מסתנן מאליו, לכן מותר.
♦ ♦ ♦