האם חלות ברכת כהנים היא ע"י הקב"ה או ע"י הכהנים
בפשטות ברכת כהנים באה על ידי הכהנים עצמם, שהקב"ה העמיד להם כח לברך את עם ישראל, ועתה היא ברכה שלהם באותו כח ברכה שקיבלו, כמו כח ברכת צדיקים, אבל לא ע"י הקב"ה. כך מבואר בדברי רש"י עה"ת (במדבר פ"ו פכ"ז), שכתב וז"ל ואני אברכם לישראל ואסכים עם הכהנים דבר אחר ואני אברכם לכהנים עכ"ל. ומבואר מזה לפי שני הפירושים שגוף הברכה אינו מידי הקב"ה, והפירוש הוא רק או להסכים לכהנים או לברך את הכהנים עצמם. ובפרט מבואר לפי הפירוש הראשון שצריך הסכמה מאת הקב"ה לברכה, ואילו הברכה עצמה באה מידי הכהנים.עוד מבואר במדרש רבה הביאו רבינו בחיי בספר כד הקמח ערך ברכה: אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה שבט לוי מברך אתכם אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם שנאמר יברכך ה' נוה צדק הר הקודש ע"כ. מבואר ג"כ שאינה ברכה מהקב"ה עצמו אלא רק לעתיד לבא, אבל בזמן הזה שבט לוי מברך ולא הקב"ה עצמו.
עוד ראיה לזה מהא דאיתא בחגיגה ט"ז ע"א: דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים וכו', בכהנים בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש ע"כ. ופירש"י שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. מבואר בדברי הגמ' דאין עיניו כהות אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדין על דוכנן, אבל בזמן הזה בבית הכנסת, בזה מותר כיון דאין השכינה שורה על פרקי אצבעותיהם, ואין הברכה באה אלא על ידי הכהנים עצמם שהעמידם הקב"ה לברך את ישראל.
ונראה להוסיף שגם בבית המקדש כך היה, שהברכה באה מידי הכהנים ולא מידי הקב"ה עצמו, למרות שהשכינה שורה על פרקי אצבעותיהם. שכתב המהרש"א בחידושי אגדות שם שאין הפירוש דיש שכינה שורה על כהנים ממש, שהרי המסתכל בכהנים מת מיד, וכאן רק כהות עיניו אלא דיש דמות וזיו שכינה. ומסתבר לומר שדמות וזיו שכינה אינו כח שיכול לברך, אלא רק השראת שכינה מסויימת. וממילא גם שם אמנם יש יותר כח בידי הכהנים, דשורה עליהם שכינה, אבל יסוד הברכה בא מידי הכהנים.
אמנם יש להקשות סתירה לדברים אלו. דאיתא בגמ' סוטה ל"ח ע"ב: מחיצה מאי (בין כהנים לישראל) ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ע"כ. מבואר מדברי הגמ' דאותה מחיצה שמעמידים בין הכהנים לציבור נחשבת למחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר שהברכה אינה באה מהכהנים אלא מהקב"ה עצמו על ידי הכהנים. וצ"ע.
לכאורה עוד ראיה לזה מהא דמבואר בגמ' בסוטה מ' ע"א שאין לומר פסוקים בזמן הברכה כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, ויש חולקים שם דאדרבה דיש לומר פסוקים, משום דכלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים. ובודאי אין הפירוש שמגיעים כהנים ומברכים את עבדי הקב"ה ולכן צריכים להקשיב או להסביר פנים, אלא הקב"ה בעצמו הוא שמגיע ומברך, ולכן צריכים לנהוג כפי שעושה עבד שמתברך על ידי אדונו. וכך באמת פירש"י שם וז"ל ואינו מסביר פנים להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו עכ"ל. מבואר להדיא מדברי רש"י שהיא ברכת הקב"ה עצמו. וצ"ע.
ונראה ליישב דאכן יש חילוק בדבר, שכח הברכה בודאי בא מדברי הקב"ה, ולא כח של הכהנים עצמם, אבל צורת הברכה היא מידי הכהנים. דהנה צריך להתבונן מהי מעלת הכהנים, שמצאנו שהם עובדים בבית המקדש וכך גם מצאנו שהם מברכים את ישראל - מה המשותף לשתי המעלות הללו. אכן כנראה ביאור הדברים הוא שהכהנים הוכשרו להיות נושאי דברו של הקב"ה. כפי שכתבו התוס' בקידושין כ"ג ע"א דלכו"ע כהנים שלוחי דרחמנא ויש רק מחלוקת האם הם גם שלוחי דידן, אבל לכו"ע כהנים יש להם את הכח הראוי להיות שלוחי הקב"ה לעבוד בבית המקדש.
ועפ"ז נראה דכך הוא גם לענין ברכת כהנים, שהם נושאים את דברי הקב"ה לישראל. ונמצא לפ"ז דעצם הברכה באה מדברי הקב"ה, והוא המברך, אבל צורת הברכה אינה ברכה ישירה, אלא מידי הכהנים דהם שלוחי הקב"ה. ובזה מיושבות הסתירות שהקשינו מחד גיסא מדברי הגמ' דהוי מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים. ביאור הדברים הוא שאותה מחיצה הרי כחה לחצוץ הוא שלא יעברו דברי הברכה, ואלו באים מדברי הקב"ה. וכן הוא ביאור הדברים לגבי דברי הגמ' דישראל הם עבד שמברכים אותו, והיינו מחמת שהברכה באה מדברי הקב"ה[1].
אמנם מבואר מאידך גיסא דברי הגמ' דרק בבית המקדש השכינה עצמה שורה על קשרי אצבעותיהם, אבל בזמן הזה בבית הכנסת אין השכינה שורה על פרקי אצבעותיהם. ובזה מבוארים גם דברי רש"י עה"ת שהברכה עצמה אינה באה מידי הקב"ה, ולכן גם יש מעלה שיצטרף הקב"ה לברכה באופן ישיר מידיו שלו עצמו. שהרי הברכה מידי הכהנים יש בה חסרון, שהיא באה דרך שליח ולא מידי הקב"ה עצמו, ולכן יש תוספת שגם הקב"ה מברך בעצמו אח"כ, וזו תוספת גדולה למה שהכהנים מברכים.
♦
ביסוד דין "אמור להם" דצריכים הכהנים לשמוע מהשליח ציבור
הנה גבי ברכת כהנים ילפינן "אמור להם" שצריך שישמעו הכהנים מהשליח ציבור. וכתב השו"ע (קכ"ח סעי' י"ג) וז"ל מתחילין הכהנים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה עכ"ל. כלומר, שדעת השו"ע היא שמתחיל להקריא אחרי יברכך, אבל יברכך אינו צריך להקריא אלא את שאר המילים בלבד. וביאר הט"ז את טעם הדבר וז"ל דבתיבת יברכך ליכא למיחש לטעות עכ"ל. כלומר, דלפי דעת השו"ע יסוד הדין להקריא הוא כדי שלא יטעו הכהנים, וממילא תיבת יברכך ליכא למיחש לטעות.והנה כך הוא בדעת השו"ע, אבל הרמ"א פליג דגם יברכך צריכים הכהנים לשמוע מפי הש"ץ. והיה אפשר לומר דאיהו פליג דלא זה הטעם, אלא שצריך דהש"ץ יעמיד את הברכה לכהנים. אלא שבפמ"ג (א"א ס"ק כ') כתב דגם הרמ"א מודה שזה הטעם שהכהנים לא יטעו, ומה שצריך שישמעו גם יברכך הוא משום דעכ"פ יש ילפותא שנאמר אמור להם. והשו"ע ס"ל דאינו ילפותא גמורה אלא אסמכתא בעלמא ואילו הרמ"א ס"ל דהוי ילפותא גמורה, לכן אע"פ שלא שייך טעות מכל מקום צריך שישמעו גם יברכך.
אמנם באמת בעיקר דעת השו"ע שכתב שאינם צריכים לשמוע יברכך, אשר הט"ז והפמ"ג מפרשים שהוא משום טעות, יעוי' במג"א שהביא מתשובות מהר"ם מינץ תשו' י"ב שכל זה הוא בדוקא אם יש כמה כהנים לברך, אבל אם יש רק כהן אחד בודאי צריך לשמוע יברכך מפי הש"ץ, לפי שלא קוראים לו מתחילה "כהנים". ולכאורה מחילוק זה מבואר לא כמו שכתבו הט"ז והפמ"ג דטעמא הוא משום טעות, שא"כ מדוע בכהן אחד הדר דינא דחיישינן לטעות גם כשאומר יברכך. וצ"ע א"כ הטעם.
ובאמת בעיון בדברי מהר"ם מינץ עצמו מבואר להדיא דיש לו טעם אחר בביאור הענין. וז"ל: אכן י"ל אף את"ל גבי שנים דעת המיימוני כמו שכתבתי דמקרא דוקא מיברכך ואילך, מ"מ גבי כהן אחד אין סברא לומר הפשט הכי אלא הש"ץ מקרא לו הכל מ"ש יברכך משאר מלות, בשלמא גבי שנים יש ליישב דעת המיימוני דלא צריך להקרא מלה ראשונה דסבר כיון דקרא לשנים כהנים הווה כאילו אמר להם כהנים אמרו יברכך, לכן א"צ להקרא להם יברכך רק מיברכך ואילך, אבל גבי חד דלא קרא מתחילה כהנים,למה הוא לא יקרא לו מלה ראשונה כמו שאר מלות עכ"ל.
ומבואר מדברי מהר"ם מינץ שהבין את יסוד הדין באופן אחר מדברי הט"ז והפמ"ג, שצריך לומר לכהנים שיאמרו יברכך, ולכן אם קרא כהנים הוי כמו שאמר אמרו יברכך[2]. ולפי זה דעת הרמ"א שגם אם יש כמה כהנים צריך לומר יברכך מבוארת כפשטא, דלא סגי שאומר כהנים, שהצורה לומר לכהנים שיאמרו יברכך היא על ידי אותה המילה דוקא, שהרי גם בין כל מילה למילה היה אפשר לומר כהנים ולא את המילה בעצמה. אלא שיש לפחות מעלה, אם לא דין גמור, לומר אמרו יברכך על ידי אותה המילה דוקא. ולכן דעת הרמ"א היא דלא סגי במה שאומר כהנים, וצריך לומר יברכך דוקא. כל זה הוא דרך אחרת מדברי הט"ז והפמ"ג, דס"ל שהוא משום טעות ולכן הנידון גבי יברכך שלא שייך לבא לידי טעות. ונמצא דיש שתי דרכים יסודיות בזה מהו דין אמור להם.
אמנם מעתה לכאורה מרפסן דברי המשנ"ב, דארכבה אתרי ריכשי. שבס"ק מ"ז הביא מדברי המג"א בשם מהר"ם מינץ וז"ל מתחילין הכהנים וכו' ובכהן אחד שאין קוראין לו כו"ע מודים דמקרינן ליה יברכך (שעה"צ: מגן אברהם בשם ר"מ מינץ) עכ"ל. ואילו בס"ק מ"ח כתב מנפשיה כדברי הט"ז שהטעם הוא שלא לטעות וז"ל לומר יברכך ס"ל דמה דקי"ל שצריך להקרות אותם מלה במלה הוא לבד מתיבה ראשונה דביה ליכא למיטעי עכ"ל. וזה אינו מחוור כלל, שהרי אם הוא מצד טעות לא שייך חילוק בכהן יחיד, ומאחר שיש חילוק בכהן יחיד מבואר שאינו מצד טעות, כפי שבאמת מבואר בדברי מהר"ם מינץ עצמו. וצע"ג.
♦ ♦ ♦