הרב יחיאל צייטקין
ירושלים

סקירת ספר תורה עתיק

תיאור כללי

קבלתי מאת מר משה סנדר צילום מלא של ספר תורה אשכנזי, כתוב על קלף. הספר כתוב ב185 עמודות, והוא בן 51 שורות, ללא הקפדה על וו"י העמודים.
הספר כולו כתוב ביד אחת, כולל השורות הראשונות והאחרונות[2]. בספר יש שלושה עמודים מוחלפים (יריעה אחת): עמודים 23-25 מבר' כז, ה ועד בר' כט, לג. אין סיבה הנראית לעין להחלפת עמודים אלו[3]. שלושת העמודים הללו הוחלפו במאה ה19 למניינם, כפי שניתן להבין מהכתב שלהם.
בעקבות הבדיקה שערכתי, נראה שהספר נכתב במאה ה17 למניינם לערך, וזאת בהתבסס בעיקר על צורת האותיות. אולם, תופעות שונות במסורה (נוסח ופרשות וייתכן גם התיוג) מלמדות שהסופר כתב על פי ספר אחר שקדם לו בהרבה, והוא בן המאות 13-15 למניינם לערך. קשה לדעת האם הסופר העתיק באופן ישיר ומוחלט מתוך הספר הקדום, ולפיכך גם העימוד של ספרו וגם התיוג מקורם קדום, או שהוא רק נעזר בו בזמן כתיבתו, ולפיכך הושפע ממנו רק באופן חלקי.
כל הדברים ייפורטו ויוסברו להלן.
♦

עימוד הספר וסגנון סידור השורות

כאמור, הספר כתוב ב51 שורות. לא זיהיתי בסידור השורות תיקון ידוע. יש רק לציין שכתיבה ב51 שורות מצוייה באשכנז הן בתקופה הקדומה והן בתקופה המאוחרת. הספר נכתב ללא הקפדה על סידור העמודים בשיטת וו"י העמודים - הקפדה שנדירה בספרים הקדומים[4].
הסופר מציין רווח סוף פסוק. כתיבה זו הייתה מקובלת ברוב הספרים האשכנזיים מהקדומים ביותר ועד המאה ה18 למניינם (לפעמים נמשכה גם במאה ה19 למניינם).
נראה שגם בראש פרשת 'ויחי יעקב' עשה הסופר רווח סוף פסוק בלבד, ולא השאיר רווח ג אותיות, כפי שמקובל ברבים מספרי אשכנז במאות 15-19 למניינם.[5]
הסופר מסדר את הפרשות לפי שיטת הרמב"ם (לשיטתו פרשה פתוחה תמיד מתחילה בראש השיטה ופרשה סתומה תמיד באמצע השיטה)[6], ואיננו מקפיד על סידור פרשות הפתוחות והסתומות על פי שילוב שיטות הרמב"ם והרא"ש[7]. למרות פסק הבית יוסף, לא היה מקובל להקפיד על שילוב שיטת רא"ש בהרבה ספרי תורה עד המאה ה17 למניינם ולפעמים גם במאה ה18 למניינם.
כך למשל לא נמנע הסופר לעשות לפעמים פרשה פתוחה באמצעות שורה ריקה (שהיא סתומה לדעת הרא"ש)[8]
ולא נמנע מלעשות פרשה סתומה באמצעות רווח בתחילת השורה
הסופר איננו מקפיד על כמה מנהגי כתיבה שאמנם יש להם מקורות קדומים, אך הפכו למקובלים בחלק גדול של ספרי תורה האשכנזיים בתקופת האחרונים. כך למשל, אין הוא ממקם בפרשת 'אחרי מות' "דרש דרש" בסוף השורה ובתחילת השורה הבאה.
אין הוא מקפיד לסיים "שמע ישראל.... אחד" בסוף השורה[9].
עימוד השורות לפי שיטת בי"ה שמ"ו הוא אשכנזי מקובל: בראשית, יהודה, הבאים, שמר לך[10], מה טבו, ואעידה. לא יותר ולא פחות.
במאות 16-18 למניינם היה נהוג בין הסופרים במזרח אירופה, בעיקר מפולין, לסדר את "פרשת הכפתורים" ואת "פרשת המסעות" במעין צורת שירה (אבל לא שירה ממש, מה שעלול לפסול את ספר התורה). בספר זה מצאנו סדור כזה רק בכפתורים אבל לא במסעות.
וכך למשל בס"ת מן המאה ה18
הסופר משתדל לשמור על יישור העמוד. לשם כך הוא נוטה להאריך אותיות, כולל אותיות ח'[11] וק' בסוף השורה
הוא משתדל לסיים חומשים בסוף השורה (כדי לא להידמות לסיום ספר דברים), למרות שברוב הספרים הקדומים לא הקפידו על כך
טעויות שנקרות לסופר הוא מתקן באמצעות תליית האותיות
לא ניתן לדעת האם תיקונים אלו נעשו על ידי הסופר הראשון, או על ידי מתקן מאוחר.
♦

התפירה

תפירת הספר היא בצורת לולאות רבות (בין 25 ל30 לולאות), כפי שהיה מקובל עד המאה ה18 למניינם[12]. אמנם בספרים מאוחרים יותר נראית מגמה להקטין את מספר התפירות (בדרך כלל בין 11 ל14 תפירות).[13]
♦

צורת האותיות

להלן כמה מאפייני הכתב:
רגל שמאל מחוברת קרוב מאוד לקצה הגג, כפי שנהוג עד המאה ה18 למניינם.
הרגל מחוברת לקצה הראש, וכך גם בכל האותיות שעטנ' ג"ץ (למעט ז).
יש עקב בולט, והוא סימן מובהק לספר מאוחר יחסית.
רגל שמאל בצורת י' (קוביה) ולא בקו ישר. הה' והת' ללא עקב בולט, דבר שמתחיל להופיע במשך המאה הי"ט למניינם.
רגל באמצע הגג, ויש הבדל מובהק בין ו' לז'.
ח מורכב משני זי"נין בסגנון המסורת הקדומה עם גג חטוטרת עגלגלה ועבה, ואילו בזי"ן בודדת הוא מחבר רגל באמצע האות, כפי שמקובל בדורו, על מנת שלא לגרום לספק פסול.
כ מעט חרוטה, גב משוך מעט ימינה, כשיטת האגור ועוד.
יש עיבוי באמצע הרגל.
ל עם מושב מובהק, אך בדרך כלל בהטייה קלה.
לא חרוטה, רגל שמאל נוטה לרדת למטה. האבר השמאלי כו' ממש, דבר שלא נמצא הרבה בספרים לפני המאה הי"ז למניינם.
יש גג בולט לצד שמאל, בניגוד לספרים הישנים, שבהם רק הקצה התחתון של הגג עובר על הדופן השמאלי.
רגל נוטה להתעגל.
צאוור האות עבה, רגל באורך בינוני. הראש הימני פונה קדימה, כנהוג בספרים מאוחרים יחסית, מהמאה הי"ז למניינם והלאה, אך מצוי גם בספרים קדומים.
רגל ק נכתבת בצורת ו"ו הפוכה, אופייני לכתב מרכז אירופה במאות ה 14-18 למניינם, צורה זו הוזכרו על ידי האגור ובמקורות נוספים.
ש עם מושב לא גדול, מעט עגלגל.
לפי שיקלול התופעות נראה שהכתב שייך למרחב מרכז-מזרח אירופה, מאה ה17 למניינם.
♦

תופעות עתיקות

לעומת צורת האותיות וכמה תופעות סגנוניות האופייניות למאות ה17-18 למניינם, אנו נתקלים בספר בתופעות עתיקות במובהק. ביניהן עניני נוסח, תיוג, אותיות מוזרות, צורת השירות ופרשות.
כמה מתופעות אלו קדומות בהרבה למאה ה17 למניינם. אמנם רובן, בעיקר ענייני נוסח ופרשות, תוקנו בידי יד מאוחרת (אולי במאה ה18 למניינם), אבל בהחלט ניתן לזהותן ולהבין כיצד נכתב הספר מלכתחילה.
כדי להסביר את ניגוד בין הכתב יחסית מאוחר ובין ענייני נוסח ותופעות קדומות אחרות, אנו מניחים שהספר הועתק מן הספר (או מתיקון) הקדום בהרבה למאה ה17 למניינם. או לכל הפחות יש להניח שספר כזה היה לפני הסופר, ובבואו לכתוב את ספרנו הוא הושפע ממנו במידה זו או אחרת[14]. ייתכן גם מצב הפוך. הסופר העתיק מן הספר הקדום, אך הושפע בכמה וכמה עניינים מן המקובל בימיו.
להלן נסכם את המצוי בספר לאור תופעות אלו.
♦

צורת השירות

שירת האזינו כתובה ב70 שורות. מסורת כתיבה באופן זה הייתה מוכרת במרחב האשכנזי גם בתקופה קדומה (המאות ה13-15 למניינם), אם כי לא הייתה נפוצה במיוחד. באופן כללי מבנה השירה הוא כמקובל, אולם יש בה יישור העמודים לימין בלבד. צורה כזאת אנו פוגשים בספרים עתיקים, כולל בספרי ספרד שלפני הגירוש[15], אם כי באשכנז יש כתיבה כזאת אף בדורות מאוחרים יותר. בנוסף, בספרנו יש 5 שורות רצופות לפני השירה, ולא כמקובל 6 שורות[16]. כתיבה כזאת היא נדירה יחסית, ומצאנו אותה בכמה ספרי בלקן, ובספרים אשכנזיים רק לעיתים רחוקות. גם השורות שאחרי השירה אינן מסודרות לפי הרמב"ם ולא לפי הרמ"ה. יש לציין שברוב הספרים הקדומים והמאוחרים אין התאמה לראשי שורות שמונה הרמב"ם. במחקרו של יוסף פרץ עולה שבמעל 90 אחוז של ספרי תורה אשכנזיים קדומים אין הקפדה על ראשי השיטין שאחרי שירת האזינו[17].
יש לציין, שבספרנו בשורה 22 מסיים במלה "ואילים" וכך דעת הרמב"ם והמאירי (קריית ספר עמ' מא). ואילו לפי מסכת סופרים יב, ח צריך לסיים "כרים".
שירת הים כתובה במבנה רגיל של הצלעות. ראשי השיטין שלפני ושלאחרי השירה תואמים למקובל בעקבות שיטת הרמב"ם.[18] אולם, שתי השורות האחרונות של השירה נכתבו מלכתחילה ברצף. כתיבה כזאת הייתה נפוצה מאוד בספרי תורה קדומים באשכנז, ומה שעומד מאחורי כתיבה זו היא תודעה שהשירה מסתיימת בשורה 28 (פסוק י"ח) במילים "ה' ימלך לעולם ועד", ואילו ההמשך איננו חלק מהשירה[19]. כך אכן המנהג השולט בספרי אשכנז במאות ה12-15 למניינם[20]. וכך עולה גם ממחקר של ד"ר יוסף פרץ[21].
שורות אלו תוקנו בתקופה מאוחרת יותר (ככל הנראה במאה ה18 למניינם) על מנת שהשירה תיראה כמקובל.[22]
♦

פרשות

בספרנו נעשו מלכתחילה שורה של פרשות שמוכרות לנו רק מספרים עתיקים למדיי. כך למשל, בר' ד, ח "ויאמר קין אל הבל אחיו – ויהי בהיותם בשדה" נעשתה פרשה פתוחה באמצע פסוק. פרשה כזאת מצויה רק בספרים אשכנזיים עתיקים, עד המאות ה13-15 למניינם[23].
דב' לג, כב נכתבה מלכתחילה פרשה סתומה.
פרשה זו מוכרת בספרים קדומים, והיא נמצאת ב78 אחוז מהספרים בני המאות ה12-15 למניינם שבדק במחקרו יוסף פרץ.[24]
בספר שמות ז, כט נשארה פרשה סתומה. פרשה זו לא תוקנה מפני שגם במאה ה18 למניינם היא עדיין מצויה בהרבה ספרי תורה במרכז ובמזרח אירופה.
ובהתאם לכך לא נמצאת בספרנו פרשה סתומה בין שתי הדברות "לא תחמד". שתי פרשות אלו קשורות אחת לשניה, ואם יש פרשה "נטה את ידך" דצפרדעים, בדרך כלל חסרה פרשה "לא תחמד"[25].
כאמור, המקום הזה איננו מצביע בהכרח על מסורת קדומה (של המאות ה13-15 למניינם), מכיוון שהיא התקיימה באשכנז עד המאה ה18 למניינם, ולפיכך פרשות אלו לא תוקנו בספר שלפנינו. אולם, בספרנו הייתה חסרה מלכתחילה פרשה נוספת בדברות השניות.
כפי שרואים מהתיקון גם בדברות השניות נכתב לא תחמד-לא תתאוה מלכתחילה ללא פרשה ביניהם, כאנלוגיה לדברות הראשונות. זהו מנהג קדום מאוד, אשר מוכר מכמה ספרים אשכנזיים ומתיקון שנכתב במאה ה13 למניינם. לפיכך, המקום תוקן, יחד עם יתר התיקונים שנעשו במאה ה18 למניינם וביטלו את רוב תופעות הנוסח הקדומות.
בספר דברים כג, כב נעשתה פרשה סתומה ב"ארור שכב", כאנלוגיה ליתר ה"ארורים". גם פרשה זו מוכרת מספרים קדומים באשכנז ובאיזורים נוספים, אבל מצויה לעיתים גם במאה ה17 למניינם[26].
יש מחלוקת מפורסמת בפרשת צו האם יש פרשה "כל חלב" (וי' ז,כב) או "המקריב" (שם,כח), או בשתיהן. והאם פרשה זו פתוחה או סתומה[27]. ברוב הספרים האשכנזיים אין פרשת "כל חלב"[28]. נראה שבספרנו מלכתחילה נכתבו שתי פרשות פתוחות.
תופעת שתי פתוחות כאן היא נדירה וקדומה ונמצאת בספרים "ירושלמיים", וכנראה כך היה בכתר ארם צובא[29]. בספרים אשכנזיים קדומים יש ווריאציות שונות, כולל "כל חלב" פתוחה, "המקריב" סתומה ועוד.
דוגמאות שמנינו עד עכשיו מייצגות נוסח קדמון ידוע. אך בנוסף, מצאנו בספרנו עוד כמה פרשות שתוקנו, ואלה פחות מוכרות. היה ניתן להניח שהיו כאן טעויות של הסופר הראשון[30]. ברם, מכיון שבמקרים רבים אחרים ברור שהסופר עשה פרשות בהתאם למסורת העתיקה, נראה סביר שגם במקרים אלו מדובר במסורת ולא בטעות גרידא.
כמה דוגמאות לפרשות אלו:
הייתה פרשה סתומה. יש לציין שלפרשה זו התייחס בעל 'ספר תאגי' וכתב: "ומאן דאמר ס (נ"א פ נ"א פרשה) טעי ולא גמיר".[31]
הייתה פרשה לפני "דגל מחנה אפרים". פרשה זו מוכרת מרשימות קדמונים מבבל, כגון ספר תאגי ורשימת הסתומות של נוסח בבל מהגניזה, והיא נמצאת אף בכתב יד לנינגרד.
פרשת וילך הייתה מתחילה בפרשה סתומה.
ועוד כמה מקרים נוספים.
♦

נוסח

בנוסף לפרשות, מצאנו בספרנו סימנים לנוסח הקדום שחלקו אינו תואם למאה ה17 למניינם והיה דווקא מצוי בתקופות קדומות יותר. אף מקומות אלו תוקנו, אך לפי הסימנים בקלף ניתן לזהותן.
כך למשל, בר' ט, כט היה כתוב בספרנו "ויהיו כל ימי נח". . כך אכן מצוי הנוסח בספרי תורה אשכנזיים קדומים ובמהדורות דפוס קדומות בעלות זיקה למסורת אשכנזית[32]. במקרה הזה ייתכן שהיה במאה ה17 למניינם ואף מאוחר יותר נוסח 'ויהיו', אם כי זה נדיר יחסית[33].
נוסח קדום אחר הוא הכתיב החסר בבר' ד, י"ג "גדול עוני מנשא". כך אכן היה בספרנו והאות ו שנוספה הוא תיקון מאוחר. נוסח כזה נמצא בספרים "הירושלמיים", בספרד במאה ה15, ויש באשכנז במאה ה14, וכך היה בספר המפורסם המיוחס לרמ"א[34].
בר' ז, יא "כל מעינת תהום רבה" נכתב בספרנו חסר ו' ואף מקום זה תוקן. הכתיב החסר מייצג נוסח קדום, והוא מצוי בחלק מהספרים "הירושלמיים" ובספרים קדומים מאשכנז, וכך היה בספרו של הרמ"אלד.
דבר מעניין קרה למלה[35]"כדרלעמר". שם זה מופיע ארבעה פעמים בפרשת לך לך. ברוב הספרים זו היא מלה אחת, אולם בספרי אשכנז קדומים[36], וכך גם לפי המסורה הבבלית, אלה שתי מילים. בספרנו נכתב מלכתחילה בשתי מילים, והמתקן שגה ותיקן רק חלקן. כך שנשארו בספרנו שני מופעים מלה אחת ושנים מקורי, שתי מילים[37].
בפרשת בא, שמות י,ט נכתב בספרנו "בזקננו" בכתיב חסר. יש עדות שכך היה גם בספר המפורסם של הרמ"א, ויש על עניין זה דיון אצל חכמי המסורה.[38] על כל פנים, נוסח חסר אפשרי במאה ה17 למניינם והוא תוקן כנראה במאה ה18 למניינם.
חילוף נוסח אחר מפורסם הוא בשמ' כח, כו "אל עבר האפד". בהרבה ספרים אשכנזיים קדומים, בספרו של הרמ"א, וכן בספרים "הירושלמיים", הכתיב הוא חסר. כך אכן מלכתחילה נכתב בספרנו[39].

אותיות מוזרות, לפופות, מוזרקות ו"פתיות"

מנהג סופרים קדום לכתוב חלק מהאותיות בצורה בלתי רגילה. לכמה מן האותיות האלו יש מקורות כבר בתלמוד ואחרות נכתבו בצורות חריגות בעקבות מנהגי סופרים עתיקים. מנהגי כתיבה אלו מתועדים בספר התאגי (הוא מדרש קדמון על האותיות של התורה, מוזכר לראשונה בפירוש ספר היצירה לרס"ג, והיה נפוץ גם באשכנז) ועוד בכמה מקורות, כולל בקריית ספר של רבינו המאירי. החל מסוף תקופת הראשונים באשכנז, ובספרד עוד קודם לכן, המנהג לכתוב אותיות מוזרות הולך ומתמעט. כנראה השפיע על כך העדר האחידות במנהגי המוזרות בקהילות שונות, וכן מגמה הלכתית להיזהר בשמירה על הצורה התקינה של האותיות.
בספרנו אנו מוצאים מנהגי כתיבה עתיקים של המוזרות לסוגיהן. חלקם תואמים לתקופת המאה ה17 למניינם וחלקם אופייניים לתקופות קדומות יותר. רוב האותיות האלו, אשר מלכתחילה היה בהן שינוי של צורת האות, תוקנו בתקופה המאוחרת.
כך בפרשת "ויהי בנסע" אנו רואים שמלכתחילה נעשו נו"נין הפוכים כפי שהיה נהוג בספרים עתיקים באשכנז – נו"ן הראשונה של הפרשה והנו"ן הראשונה שאחרי הפרשה (בנסע, כמתאננים). המתקן המאוחר תיקן אותיות אלו לבעלות צורה רגילה והוסיף שני נו"נין שאינן חלק מהטקסט, כפי שנהוג בתקופה מאוחרת יחסית וכפי שהיה נהוג בספרד.
בספרי אשכנז קדומים היה נהוג לכתוב אות ק' בשני מקומות עם רגל דבוקה לגג. שתי אותיות אלו הן חלק ממערך של האותיות המוזרות: שמ' לב, כה לשמצה בקמיהם, ובמ' ז, ב העמדים על הפקדים.[40] בדיקה מדוקדקת מעלה שגם בספרנו שני הקו"פין היו מחוברים והופרדו על ידי המתקן המאוחר.
כמו שראינו לעיל בדוגמא של "כדרלעמר", לפעמים המתקן החמיץ כמה מקומות שהיה אמור לתקן לפי ההגיון שלו. כך מבין האותיות המוזרות נשאר בספרנו "על פני כל אחיו ישכן" בפרשת לך לך וכפי שנהוג בספרים הקדמונים.
בספרנו קיימת מגמה מעורבת, גם עתיקה וגם מאוחרת. מצד אחד, נכתבו בו כמה אותיות מוזרות שאין להן צורת אות תקינה. מאידך, קיים בספרנו מנהג של סופרים מאוחרים לכתוב האותיות שאמורות להיות מוזרות לפי המסורת, בצורה תקינה ולציינן בתיוג או בקישוט מיוחד. כך מצד אחד, תהיה האות כתובה כתיקונה, ומצד שני תשמר המסורת העתיקה על ידי ציון אותיות אלו באופן שלא פוסל אותן. כך למשל צוינה אות ן במלה משפטן דבנות צלפחד (במ' כז) על ידי עיטור (אותיות כאלו נקראות אותיות "מוזרקות") , אך לפי המנהג הקדום אות זו אמורה להיכתב כך:[41]
דבר זה מוכיח שהסופר לא ממש העתיק מן הספר הקדום, אלא רק השתמש בו והושפע ממנו. קשה מאוד למדוד את מידתה והיקפה של השפעה זו, במיוחד בענייני תיוג ועיטורים.
אותיות "מוזרקות" שאינן פוסלות את צורת האות יש לא מעט בספרנו, אבל כאמור, קשה להעריך האם הסופר העתיק מן הספר הקדום ממש את כל העיטורים (כולל מוזרקות) שהיו בו, או שהעתיק רק את חלקן, לפי עיקרון שאיננו יודעים. אלה הן דוגמאות למוזרקות: , , , ועוד הרבה.
חלק מאותיות ח נכתבו בצורת "פתיות" (=רחבות, היינו ח שרגליה מפושקות)[42]. גם כאן, לא ניתן לדעת האם הסופר העתיק רק את חלקן מן המקור העתיק שהיה לפניו, או את כולן.
תופעה שכיחה בספרנו אלה הן האותיות הלפופות (בדרך כלל פ, לפעמים ט). , ועוד הרבה. גם בעניין זה היו בספרים קדומים מנהגים רבים, ולא ניתן לדעת האם הסופר העתיק את כל הלפופות שהיו בספר הקדום שלפניו. חלק מן הלפופות השתמרו בספרים עד התקופה המאוחרת במאות ה18-19 למניינם, כגון "פן יפתה" "פן ינכרו צרימו" , וחלק אנו מכירים מספרים קדומים, וחלקם אף מתועדים בתיקונים קדומים. כך למשל, בקטע דלהלן, ויקרא א
והוא נמצא גם בתיקון של ר' מאיר הסופר מפדובה[43]:
וכך בדב' א וגם הוא בתיקון ר' מאיר : .
לא בכל מקום יש התאמה בין הלפופות שבספרנו ובין התיקון של ר' מאיר מפדובה, כך למשל רק פ' ראשונה לפופה ואילו אצל ר' מאיר שני פי"ן לפופות[44]
♦

רמזים לדרשות

לעיתים לאותיות לפופות, כמו גם למוזרות ולאותיות בעלות תיוג מרובה וחריג לסוגיו, יש משמעות דרשנית. דרשות אלו מתועדות במקורות קדומים והיו נפוצות במיוחד במרחב האשכנזי, ובייחוד אצל תלמידי רבי יהודה החסיד. לפעמים אנו יכולים לזהות בספרנו רמזים לדרשות, בפרט באותיות הלפופות. כך למשל: רמז לדרשה (מובא בספר רמזי יואל, מתלמידי ר' יהודה החסיד) "אמר להם (יוסף) מה אני מלכתי פ שנה כך הגואל שיבוא לכם בן שמונים שנה שנ' "ומשה בן שמונים שנה".
באות פ לפופה זו יש רמז שאף הוא מבואר בספר רמזי יואל: "מלה נחלקת תנו פת, כלומר תנו פת כשיבוא העני אצלכם, ונחשב לנותני תרומה כאילו בתרומתם נתנו פת לעניים, ולכך פ גדולה וכפולה, לומר שהנותן פת לעני שכרו גדול וכפול"
רמז לקריעת ים סוף.
רמזי יואל: "ונשק פה בנשיקה מת משה, פ' גדולה, רמז על הפה שלמד תורה".

תיוג

תגי האותיות שבספרנו הם ללא "ראש", כלומר, רק קוים דקים. אין בספר תיוג פולני דקורטיבי (הנפוץ במאות ה18-19 למניינם).
בדומה לאותיות המוזרות לסוגיהן, גם מנהגי תיוג מרובה מתועדים בספר התאגי, במאירי ובעוד כמה מקורות קדומים, כולל בספר רמזי יואל (מתלמידי ר' יהודה החסיד), שבו מתועד בין היתר התיוג המרובה הרומז לדרשות על המילים והאותיות מסוימות בתורה.
ספרנו משופע בתגים, ביניהם תגים רגילים וגם תגים חריגים. חלקם מייצגים מסורות עתיקות ואין לדעת האם הסופר העתיק נאמנה את התיוג בשלמותו כפי שהיה בספר העתיק שלפניו, או רק את חלקו.
ניתן לזהות מסורות של תיוג עתיק. כך למשל בספרנו ו ספר אשכנזי מן המאה 14. לפעמים התיוג המרובה שבספרנו שונה מעט מן המסורות הקדומות שבספר שלנו ק 3 תגים, ספר מאשכנז מאה 14, שני תגים. כאן בספרנו יש תגים נוספים על ש (3 תגים על כל ראש) ועל ם, אך בספר מאשכנז מאה 14 אין תיוג על ם .
התיוג המרובה שבספרנו אינו תואם בדרך כלל לתיוג שבתיקון ר' מאיר מפדובה, אך לפעמים אנו רואים התאמות. וכך בתיקון ר' מאיר .
לפעמים התיוג בספרו נעשה מבחינה גראפית באופן שונה מהתיוג של ר' מאיר, איך עדיין הוא נעשה על אותן האותיות בספרנו, אצל רבי מאיר מפדובה.
לפעמים ההתאמה היא רק חלקית: -
אין בספרנו תיוג על ה שניה דהקהילו.
♦

רמזים לדרשות

לפעמים אנו מזהים תיוג הרומז לדרשות, כגון תיוג זה ניתן לזהות על פי שיטתיות הופעתו (כגון בשורה של אותיות שיש ביניהן קשר ענייני ודרשני), ועל פי רמזים לדרשה ידועה והמתועדים במקורות קדומים, כגון בספר רמזי יואל.
תיוג על תם רמז ל"ספירה תמה" (כך ברמזי יואל ועוד).
רמזי יואל: "ם מצויין בתגין, כלומר ימים מיוחדים הם שנה תמימה שנקראת מימים ימימה וכתיב ימים או עשור".
רמזי יואל: "תגין על קו"ף רמז כי מן השמים מקיימין אותו... מלמעלה מקיימין אותו".
רמזי יואל: "בם חקק, חקק בם דברי תורה".
רמזי יואל: "ט' מצויינת, רמז באותו טל של מקום אחר שהוא טל של תחיית המתים שהוא ניכר ומצויין משאר טללים, וכתיב: הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך, וכתיב יערפו טל".
רמזי יואל: "משפטם של כל באי העולם"
ועוד כיוצא בזה: במקרה זה התיוג שבמלה "שופטים" תגים למעלה ותגים למטה, רומז לדרשה של בעל הטורים על האתר: "שופטים. תגין למעלה ולמטה יראה הדיין כאלו חרב מלמעלה וגיהנם פתוחה מלמטה".
♦

זעירות ורבתי

נציין גם שבספרנו קיים מערך של אותיות רבתי וזעירות התואם כמעט במלואו את המנהג האשכנזי העתיק.
לפי שיטת ר' יוסף טוב עלם שהביא מחזור ויטרי, כל אות מ27 אותיות הכתב העברי (כולל סופיות) מובאת פעם אחת כאות גדולה בתורה[45]. בזמננו נוהגים לפי המאירי בקרית ספר, שיש בתורה 10 אותיות רבתי.
חלק מהאותיות שהסופר שלנו עשה רבתי או זעירות נכתבו כך גם בהרבה ספרים במאה ה17, לכן אין מכאן ראיה האם כך ראה הסופר בספר הקדום שהיה לפניו או שכך נוהגים הסופרים לכתוב בימיו. כגון , , , , , ועוד ועוד.
נציין רק חריגה במלה "על מוקדה" שלפי קריית ספר של המאירי מ בה אמורה להיות זעירא ואילו בספרנו היא רגילה.
לפעמים יש דרשות שקשורות לאותיות גדולות וקטנות. כך למשל רמזי יואל: "יו"ד קטנה – שכחת עשרת הדברות". רמזי יואל: "פ"א גדולה, כלומר פרעון גדול".
♦

סיכום ומסקנות

מהבדיקה שבוצעה עולה שספר תורה זה נכתב במרכז-מזרח אירופה במאה ה17 למניינם לערך. כך עולה מצורת האותיות ומכמה מסורות בסגנון הכתיבה והעימוד, שתואמים לתקופה זו.
יחד עם זאת, נראה שהסופר השתמש במידה זו או אחרת בספר קדום בהרבה שהיה לפניו, מן המאות ה13-15 למניינם. כך ניתן להסביר את הניגוד שבין הכתב ובין המסורות העתיקות שבספר זה. הכוונה למסורות בענייני נוסח, פרשות, אותיות מוזרות, לפופות, בעלות תיוג מרובה וחריג, ובפרט קישוטי אותיות, או סימון אחר של האותיות הרומז לדרשות. חלקן של תופעות אלו עתיקות מאוד, וככל הידוע לא היו מקובלות בזמן כתיבת הספר. במקביל מצאנו בספר גם תופעות מאוחרות יחסית. מכאן יש להסיק שהסופר לא העתיק ממש מן הספר הקדום, אלא רק הושפע ממנו. או לחילופין, העתיק מן הספר הקדום, אך הושפע גם מן המקובל בימיו.
יוצא מדברנו שהסופר כתב במאה ה17 למניינם ספר תורה שלא לפי מנהג המקובל בימיו, כולל עם שינויים בפרשות ובחסרות ויתרות, מה שעלול להיחשב לסיבה לפסול את הספר ולהימנע מקריאה בו בציבור. מדוע שיעשה זאת? נראה שלא מדובר בתלמיד חכם-חוקר שהחליט מתוך מודעות לחשיבות מנהגי הקדמונים להעתיק מן הספר הקדמון, כי הרי כנראה מתוך הרגל, הכניס לספרו כמה מנהגים מאוחרים המקובלים בימיו, כגון מבנה "פרשת הכפתורים". האפשרות שנראית סבירה ביותר, זה שהסופר ראה חשיבות מיוחדת בספר הקדמון שהיה לפניו, וסביר שזה היה ספר שמיוחס לאחד מחכמי ישראל הקדמונים. לפיכך הסופר לקח את הספר הזה לדוגמא עבור ספר התורה שרצה לכתוב לעצמו, אולי לשימושו האישי ולאו דווקא לציבור. קצת ראיה לכך גם העובדה שציננו, שגם השורות הראשונות וגם האחרונות, שנהוג לכבד בכתיבתם אנשים לפני הכנסת ספר תורה לבית הכנסת,[46] במקרה שלנו נכתבו על ידי הסופר עצמו. אין אנו יכולים לדעת באיזה מידה העתיק הסופר במדוייק כל פרט ופרט שהיה בספר הקדמון ההוא. אולם, בהחלט ניתן לזהות תופעות קדומות רבות. וכפי שהדגמנו בסקירה לעיל בתחומים רבים.
במאה ה18 למניינם לערך נעשו בספר תיקונים, אשר מחקו את רוב המסורות הקדומות שיש להן השלכות הלכתיות, כגון, האותיות המוזרות, פרשות פתוחות וסתומות הלא מקובלות בדורות האחרונים, ענייני מלא וחסר. לעומת זאת, נותרו תופעות קדומות שאינן יכולות לפסול את הספר, כגון תיוג מרובה, אותיות מוזרקות, לפופות וכיוצא בזה.
הספר מעניין מאוד למחקר. הוא מייצג מסורת פאליוגרפית של המאה ה17 למניינם וגם מסורות עתיקות, אשר ניתן לזהותן למרות התיקונים המאוחרים. שילוב של תופעות אלו עושה את הספר למיוחד במינו. נדיר מאוד למצוא ספר תורה אשר הועתק מן הספר שקדום ממנו בהרבה, ובכך משמר הספר, גם אם לא באופן מלא, את המסורות הקדומות ומשלב אותן בסגנון הכתיבה של דורו. בכך מהווה הספר עדות היסטורית חשובה.
♦ ♦ ♦