בספר הנחמד "חכם בן ציון" (עמוד קלט) מתאר ומספר תלמידו הג"ר ברוך שרגא שליט"א, מעשה רב על קיום מצות שילוח הקן של רבנו. ראה שם דברים נפלאים אודות חפצו ותשוקתו של רבנו הגרב"צ זלה"ה לקיום מצוה נדירה זו ושמחתו הרבה כשעלה בידו לקיימה בהידור. תוך הדברים מתבאר כי הוא זכה לקיים מצוה זו בבית תלמידו הגאון הנזכר, בחלון ביתו. והנה יש העירו אשר לא ניתן לקיים את מצות שלוח הקן באדן החלון וכיו"ב, באופן שניתן לתפוס את היונה בקלות וללא טורח, דזה חשיב כ"מזומן" שפטור משילוח. ולהיות כי לענ"ד אין הדברים נכונים, ושפיר מקיים מצוה אף במקום זה, הנני להציע את הדברים להצדיק את הצדיק ולברר מקחו. אעבור פרשתא זו ואתנייה. וזה החלי:
במשנה חולין (קלח ע"ב) איתא: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן כגון אוזין ותרנגולין שקננו בפרדס אבל אם קננו בבית פטור משילוח. ובגמרא שם מתבאר דישנם שני פרושים ומשמעויות במזומן, אחד שהוא תחת ידו וגדל עמו (קלט ע"ב), והשני שלא יהא שלו וקנוי לו (קמא ע"ב), ובשניהם אין לקיים מצוה זו. אך יותר מזה לא שמענו, היינו באופן שהוא מופקר וגם אין טבעו לגדול עם בני אדם, נמצא דיש בו מצות שילוח. ולא אכפת לן אם הוא בר השגה, כמו באדן החלון, או קשה השגה, כמו בצמרות עצים הגבוהים או בעמקי הבורות.
והן אמנם דבספר כפי אהרן ובשבט יהודה נקטו דצריך שיהא קשה לתופסן, אך מאידך בדברי מוהר"ח בן עטר בראשון לציון (ואותו גדול שהזכיר בכפי אהרן גופיה) מבואר לא כך. ואדרבה, לולי שאיני כדאי לכאורה מוכח בהדיא מכמה גמרות דלא כחידוש זה. וראשית אפתח במ"ש בגמ' חולין (קלט:) בקיננה בראש אדם דחייב בשילוח, ומבואר בהדיא דהגם דבודאי הוא נוח לתפסו בכה"ג, ואעפ"כ חייב בשילוח ואין פוט'ר אותו.
ותו, שהרי ברש"י (קלט ע"ב) מפורש דיוני שובך הן יונים (מדבריות) שקיננו בשובך, והיינו במקום שמגיע אליו בקל ע"י סולם וכדו'. ובהכי מקשה הגמרא בדף קמא ע"ב דחצרו קונה לו הביצים והוי ומזומן, ולא אמרו לפטור מטעם שקל לתופסן שם? (והעיר כן בספר מעדני אשר סימן פד). וזהו על דרך ההוכחה שהביא (בספר הבנים תקח לך) מביצה כד, דיוני שובך הוא בקל לתופסן ואעפ"כ צריך לשלחן. והגם שדחה כב' והעמיד דכל החיוב הוא דוקא כשקיננו חוץ לכלובן, באמת הוא חידוש ואוקימתא, ופשט כוונת הגמרא הוא שמקננות בתוך שובכן הקבוע, שהוא ודאי נוצר בצורה שיהא אפשר להגיע אליהן, כדאמרו בביצה שמזמנן מבעו"י, וישנו סולם של שובך המזומן לזה לקחתם, והמה מעשים שבכל יום, ואעפ"כ חייב בשילוח.
וגם האמת שפשטא דקרא דקאמר בכל עץ "או על הארץ", משמע דנמצא על הקרקע ונתפס כמין ימא לטיגני בקלות. אלא שבגמרא פירשוה בבורות שיחין ומערות. אבל הכוונה פשוטה לפניה, שכן היא המציאות, כי אין שום בעל כנף שיבנה את קינו על הארץ ממש, למרמס כף רגל, רק במקום קצת עמוק ונסתר. אבל אין כל הכרח שאלו בורות עמוקין מאוד, שקשה להגיע אליהם כי אם בטורח. [ואמת שיש להתבונן בזה מפי' ר"י הכהן מלוניל, אך נראה שיש לפר' באופן אחר, ואכמ"ל כעת.]
וגם בגמרא נזכר "קיננו בפרדס", ומנא לן שקשה להגיע אליו. וראיתי בכפי אהרן שכתב "ולא אתרבו אלא יונים שקננו בטפיחין ובירות שעכ"פ קשה לתופסן וצריך טורח דומיא דאווזין ותרנגולין שקננו בפרדסות" וכו'. ובמחכ"ת איני יודע ההכרח לזה, ואמאי פשיטא ליה דבהני הוי קשה לתפוס. ואטו כל כלי חרס בקיר קשה לתפוס היונים ששם, וגם בפרדס לא נזכר היאך מיירי. ואח"כ ראיתי בספר מעדני אשר הנזכר שהעיר בכ"ז. ושם כתב דמרש"י מוכח שלא גרס בגמ' כגי' הכפי אהרן, וממילא ליכא ראיה, ע"ש. גם איני יודע הכרח דטפיחין הוא קשה לתופסן, ואדרבה ברש"י בביצה מבואר שהיו בני האדם בונין זאת לקינון העופות, ובודאי יעשו זאת בצורה שיוכל והגיע אליהם בקל ולא לייגע עצמן (וגם מזה העיר שם).
ומה גם שעצם דבריהם לפרש כן בדינא ד"אינו מזומן", לכאורה אין לו הכרח בתלמודין, כי רק שני פירושים אחרים מצינו בזה וכנ"ל, ומנין לנו לחדש עוד עליהם. וא"כ נמצא שפי' מוהר"ח בן עטר אינו יחיד בזה, אלא כל שמי שפירש מילתא דמזומן באופן זה של סוג הבע"ח סובר כן. ומעתה הרי באמת זהו פשט הגמרא ממש, שמחלקת בין אווזים ותרנגולים ליונים, שאלו רגילים אצל בנ"א ואלו לא. והוא התנאי הקובע ותו לא מידי.
וביותר, דהלא אמרו בירושלמי פאה פ"א דמצות שלוח הקן היא מצוה קלה שבקלות, ואי בעינן שיהא דוקא בטורח ובקושי וכו' אי"ז קלה שבקלות.
ומעתה סוף דבר, הלא גם הכפי אהרן שהחמיר כתב דגדול אחד לא סבר כמותו. ומהר"ח בן עטר נמי אינו מצריך. וכ"נ נמי בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' לז) ע"ש. וכ"ז דלא כמ"ש בשו"ת קול אליהו (ח"ב סי' ז) ובשו"ת ברכת יהודה. וא"כ מכל זה נראה דאין לדחות את מנהג העולם ואת פשט השיטות שלא בעינן לכל זה, רק כל שאינו קנוי לו ואינו בסוג עופות שרגילין אצלו חייב בשילוח, וכמעשה רב הנזכר.
♦ ♦ ♦