א.
ג' שיטות בראשונים בגדר 'תמימות', ודברי האור לציון שמרן חשש לכולם
כתב מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן תפט סעיף א): בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה. ע"כ. וביאר במשנה ברורה (ס"ק ב): אחר תפלת ערבית - וקודם 'עלינו', דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן, כדי שיתקיים יותר מה שכתוב "תמימות תהיינה". ע"כ.וראיתי כתוב בשו"ת אור לציון חלק ג' (טז, א), שאלה: האם יש לספור ספירת העומר מיד בתחילת הלילה, או אפשר לספור במשך כל הלילה? תשובה: לכתחילה יש לספור מיד בתחילת הלילה. ובן ספרד, אף אם הוא באמצע אכילתו, יפסיק ויקום ויספור ספירת העומר וימשיך באכילתו. וכן המתפלל תפילת ערבית בשעה מאוחרת, יספור מיד בצאת הכוכבים אף קודם תפילת ערבית. וראוי להמתין עד כעשרים וחמש - עשרים ושבע דקות לאחר השקיעה כדי לספור ספירת העומר. ע"כ.
ובמקורות כתוב: בשו"ע בסימן תפ"ט סעיף א' כתב, בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר. ואם שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. משמע מדברי מרן שאין הענין לספור מיד בתחילת הלילה משום זריזין מקדימין למצוות בלבד, אלא שלכתחילה יש לספור דוקא בתחילת הלילה. ולכן נקט מרן לשון דיעבד, שאם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה, שאין זה אלא בדיעבד שלא ספר מיד בתחילת הלילה.
וטעם הדבר נתבאר בספר אור לציון תשובות ח"א (חאו"ח סימן לו), שמרן חשש לשיטת התוס' ור"ת במסכת מנחות דף ס"ו ע"א ד"ה זכר, שגדר תמימות שנאמר בספירת העומר הוא שבכל לילה ולילה תהיה ספירה תמימה, והיינו לספור בתחילת הלילה. וכן היא דעת הרא"ש בסוף מסכת פסחים סימן מ', ע"ש. ועל כן יש להשתדל לספור בתחילת הלילה דוקא. ע"כ מהנצרך לענייננו.
ועיינתי בדבריו בשו"ת אור לציון ח"א שם, וראיתי שהביא מה שכתב הטור (א"ח סי' תפט) וז"ל: כתב עוד בה"ג, שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו, ורב סעדיה כתב, שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו, חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד, ורב האי כתב, בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך לא יברך בשאר לילות, וכ"כ הר"י. ע"כ. וסיכם כי ג' שיטות בדבר: א' - שיטת בה"ג, דס"ל דספה"ע בין בלילה ובין ביום, וס"ל נמי דאם דילג יום א' שלם שוב אינו סופר, וכ"פ רב האי גאון והר"י. ב' - שיטת ר"ת והתוס' והרא"ש, דספה"ע בלילה דוקא ולא ביום, וס"ל נמי דכל יום מצוה בפני עצמה. ג' - שיטת רב סעדיה גאון, דס"ל שאם שכח בשאר ימים ממשיך לספור בברכה, אבל אם שכח לילה הראשון לא יברך עוד. וביאר כי יסוד מחלוקתם נעוץ בביאור גדר "תמימות" דקרא, דבקרא כתיב (ויקרא כג) "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו', שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו'. ולכו"ע "תמימות" ר"ל שלימות, אלא דפליגי אהיכא קאי. ומרן השו"ע פסק לחומרא ככל השיטות, והיינו דחשש לכתחילה לשיטות התוס' ור"ת, דס"ל דתמימות קאי על הלילה וספירת יום לא מהני. וע"כ כתב דיספור בתחילת הלילה, כי היכי דלקיים מצות תמימות לכתחילה לכו"ע. ומש"כ דאם לא ספר בתחילת הלילה סופר והולך כל הלילה, היינו משום דאפשר דאף התוס' מודו דאם לא קיים את התמימות אכתי יוכל לקיים את עצם מצות הספירה גם אח"כ במשך כל הלילה, ובפרט שמבואר בר"מ דכל הלילה כולו עדיין מקיים מצות תמימות. וע"כ הכריע מרן דסופר גם בשאר הלילה (ובברכה). ולאידך גיסא פסק דאם לא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה, דכיון די"א דספירת יום לא מהני אינו רשאי לברך. עכת"ד הנצרכים לענייננו.
♦
ב.
אין הכרח שמרן חשש לתוס', ויש לבאר שחשש לרס"ג. ומהי דעת הרמב"ם
ובקוצר דעתי, לא זכיתי להבין מה הכרחו לבאר בדעת השו"ע שחשש לשיטת התוס' ור"ת, ממה שכתב 'בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר. ואם שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה'. והרי אפשר לבאר שגם בסיפא קאי דוקא על ליל שני, וכדפתח בו, ומעתה אי משום הא - דברי מרן בזה הם לכל היותר לחשוש לחומרא שבשיטת רב סעדיה גאון, שמחלק בין יום א' של הספירה לשאר ימים.וזאת בתרתי: דהיינו הן מצד עצם חשיבות יום הראשון מצד עצמו לדעת רס"ג, ולכן זירז עליו השו"ע ביותר. והן מצד אם נוסיף ונלמד גם בדעת רס"ג שביום הראשון דוקא יש להקדים ככל היותר לספירה, כדי שיהיה תמים מתחילתו ממש (שהרי לשיטתו "תמימות" פירושו בתחילה ובסוף, ועצם הספירה של מ"ט ימים מצד עצמה אינה שייכת בלא ראשון ואחרון, ומעתה מסתבר כי "תמימות" בא לרבות שיקדים).
ומעתה, מאחר שבאור לציון גופיה בח"א שם ממש הביא לדברי רס"ג, צ"ב מדוע לא יכול היה לבאר בזה ללשון השו"ע, והיה ממעט בחידוש הדברים.
וגם היה נמנע מלעשות פלוגתא בין השו"ע להרמ"א (בסעיף ד) - בענין אם צריך להפסיק מסעודתו, ככתוב עוד בגוף דבריו שם. ע"ש. ובפרט שכן סתמו גם שאר גדולי הספרדים (עיין בערך לחם למהריק"ש, ועוד). [וראה גם בספר פסקי תשובות (סי' תפט הערה 13) שנראה שהאור לציון יחדאה הוא במ"ש שלדעת מרן יפסיק באמצע סעודתו ויספור.]
וגם היינו מרווחים שמרן בשו"ע כאן יהיה נאמן לדרכו לפסוק כרמב"ם, שמצאנו לו שכתב בהלכות תמידין ומוספין (פרק ז הלכה כב): ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום, ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. ע"כ. וכתב באור לציון גופיה שם: דמהרמב"ם משמע דבלילה אין הבדל אם יספור בתחילת הלילה או בסופו, וכל שסופר בלילה שפיר מקיים המצוה לכתחילה, שכה כתב - 'לפיכך מונה בלילה מליל ט"ז בניסן', ולא הדגיש שמתחילת ליל ט"ז מונין, ומשמע דכל הלילה שוה בד"ז. וכן משמע קצת ממש"כ אח"כ (בהל' כג) דאם שכח ולא מנה בלילה מונה ביום, ולא כתב בתחילת הלילה, משמע דכל הלילה חשיב זמנה לכתחילה. וזה דלא כדברי מרן השו"ע שכתב שכח ולא ספר בתחילת הלילה הולך וסופר וכו', מוכח דס"ל דעיקר הספירה בתחילת הלילה דוקא, והסופר אח"כ חשיב כדיעבד. (עכ"ד האול"צ). ולדרכינו נוכל לומר שלא חולק השו"ע עם הרמב"ם בהא.
הן אמת דלאידך גיסא מצאתי בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קעט) שדייק מלשון הרמב"ם שכתב - 'מתחלת היום מונין' - דמשמע דכן מצותה, דאל"כ הול"ל לכתוב בקיצור - ומליל י"ו בניסן מונין, ומדהאריך בלשון, ש"מ דכן ראוי למנות מתחלת הלילה. ע"כ[1]. מ"מ אנן השתא בדעת האול"צ מיניה וביה עסקינן. ואיהו למד איפכא ברמב"ם, כמ"ש. (וע"ע בחי' הגרי"ז מנחות דף סו. ד"ה בתוס' ד"ה זכר למקדש.)
♦
ג.
עשיית קידוש בליל חג שבועות מבעוד יום - תלויה בפלוגתא זו. והערה בדברי החזו"ע
ותדע לך, כי לפי יסוד דברי הרס"ג (שהעיקר ב"תמימות" זה היום הראשון, וממילא גם האחרון, כי הוא סובר שתמימות זה התחלה וסוף, וכמ"ש גם באול"צ. ובפרט לפי מה שהוספנו שביום הראשון זה מתחילתו, וממילא מסתבר שבאחרון זה עד סופו, כי זה מה שנאמר בתמימות, שהרי עצם הספירה של מ"ט ימים - מחייבת ראשון ואחרון גם בלא"ה), א"ש היטב דבריו המפורסמים של הגאון רבי אברהם הלוי הורוויץ, אביו של השל"ה, בספר עמק ברכה (דף סט ע"ג) שכתב וזו לשונו: קבלתי ממורי הגאון מהר"ש מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולאק זצ"ל, שלא לעשות קידוש על הכוס בלילה הראשון של חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, מפני שבספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, וכשהוא מקדש מבעוד יום הרי הוא מחסר אותו מקצת מארבעים ותשעה ימי הספירה, שחג השבועות הוא לאחר הספירה, ואם כן כשמקבל על עצמו את החג מבעוד יום ומחסר אותו מקצת מימי הספירה, נמצא שאינם תמימות וכו'. ע"כ.וכן כתב בשו"ת משאת בנימין בחידושי דינים שבסוף הספר (אורח חיים סימן ד): מצאתי כתוב בשם מורי מהר"ש, בליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, ונאמר שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. והובא במגן אברהם (סימן תצד סק"א) ובפרי חדש (שם) ובשאר אחרונים. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב חלק ג' (סימן נב). והטורי זהב (שם סק"א) הוסיף שמתאחרים מלהתפלל ערבית עד צאת הכוכבים. וכתב האליה רבה (סק"ג) על זה: וצריך עיון. (ובאמת שמבואר בספר עמק ברכה הנ"ל שמתפללים ערבית מבעוד יום.)
אולם הגאון מהר"ר יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ (סימן תתנ, עמוד קפז) הביא את דברי העמק ברכה, וכתב על זה, אכן באמת שלא ראיתי לרבנן קשישאי בעלי מעשים אשר בארצנו ארץ אשכנז שיחושו לזה וכו'. ע"כ. והביא כ"ז בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' ל), והוסיף: שבאמת בתוספות (פסחים צט:) בד"ה עד שתחשך, וכן בהרא"ש שם, מבואר שרק בליל פסח צריך להיות לילה ודאי, משום שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, אבל סעודת שבת ושאר ימים טובים יכול לאכול אותם מבעוד יום, וכדאמרינן בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום. ע"ש. ומשמע שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות. וכן ראיתי להגאון רבי אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חלק אורח חיים סימן ג) שכתב להעיר על דברי המשאת בנימין, מהתוספות והרא"ש (פסחים צט:) הנ"ל, דמוכח שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות, וסיים, באופן שלענין הלכה הדין דין אמת שאין צורך להמתין בקידוש ליל חג השבועות עד שתחשך, ושלא כהמשאת בנימין הנ"ל. ע"כ. וכן בשו"ת מלמד להועיל (חלק אורח חיים סימן קח) כתב שהגאון יעב"ץ בסידור בית יעקב כתב על חומרא זו שדקדוק קלוש הוא מהאחרונים, ואפילו למי שירצה להחמיר דיו שימתין בסעודה עד צאת הכוכבים, ובתפלה מוטב שיוסיף מחול על הקודש. וכתב המלמד להועיל שמכל מקום כיון שהאחרונים החמירו בזה יש להמתין עד לאחר תחלת שקיעת החמה, דבדרבנן אמרינן דבין השמשות הוא לילה. ע"ש. גם הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ח' אות כג) כתב שהגאון יעב"ץ בסידורו היקל הרבה בדין זה, וסבר מר שאין להקפיד להמתין עד הלילה. ע"ש. וראה עוד בספר נוהג כצאן יוסף (עמוד רלו). ע"ש.
אמנם בספר ראשית ביכורים להגאון רבי בצלאל הכהן (דף נט סע"ב) שהביא דברי האחרונים שכתבו להמתין לקדש בליל חג השבועות עד הלילה, והביא בשם אחיו הגאון רבי שלמה הכהן, בעל חשק שלמה, שכתב לסייע דברי המשאת בנימין ממקרא מפורש שנאמר בחג השבועות - "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם", והנה ביומא (פא) דרשו מה שנאמר בדין יום הכפורים "בעצם היום הזה" - למעט תוספת יום הכפורים מעונש ואזהרה, ואין בו אלא עשה בלבד. וא"כ אף ביום טוב של עצרת שנאמר בו "בעצם היום הזה", בא למעט מצות תוספת בערב חג השבועות גם מדין עשה בלבד. ואפשר דהיינו טעמא דקרא כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. וע"ש. וכן הוא בשו"ת בנין שלמה (בהוספות שבסוף הספר סימן כ). ע"ש. ואף על פי שדבר חכמה הוא, ודפח"ח, מכל מקום ידוע שאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו כשאין מקור לדבר בש"ס ובפוסקים וכו'. וגם הלום ראיתי אחרי רואי להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק אורח חיים סימן יח), שהביא מה שכתב המרדכי (סוף פרק ב' דמגילה), שאף על פי שאין הסומא חייב בקידוש מן התורה אלא מדרבנן, יכול להוציא את בני ביתו ידי חובתם, וכמו שאמרו כיוצא בזה בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס. ע"ש. אלמא דשפיר דמי לקדש מבעוד יום, ואף על פי שאין תוספת שבת מן התורה אלא מדרבנן וכו'. ע"ש. ודחה הנצי"ב, דשאני התם דילפינן מדכתיב בחג השבועות "וקראתם בעצם היום הזה", למעט מבעוד יום, מכלל שבכל שבת ושאר ימים טובים אפשר לקדש מבעוד יום, ומתחיל החיוב מבעוד יום. ע"ש. וזה כדברי הגאון רבי שלמה הכהן הנ"ל. אלא שעל כל פנים לא איפרק מחולשא, שאין לנו לדרוש דרשות כאלה מדעתינו.
ולכן הסיק ביחוה דעת וכתב בסיכום: במקומות אלו שאפשר לחוש לדברי האחרונים ולהמתין מלקדש עד לאחר צאת הכוכבים נכון לעשות כן. אבל בארצות אירופה וכדומה שהשקיעה מתאחרת מאד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה בספר קריאי מועד כפי שנוהגים על פי הזוהר והאר"י ז"ל, וכמו שכתב בספר יוסף אומץ, יש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחלת השקיעה, באופן שהשמש נכסית מעינינו, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית בצאת הכוכבים. ועליהם תבוא ברכת טוב. ע"כ. (וראה גם בדבריו בספר חזו"ע יו"ט עמ' דש. וע"ע בספר בית מתתיהו ח"א סי' יב אות ב.)
ולפי האמור, הינך רואה כי אפ"ל ששיטה זו אינה רק המצאה של כמה אחרונים (וכמו שכמדומה ששמעתי שטען בהדיא גם הגר"א וייס באחד משיעוריו לפני חג שבועות בשלהי שנות תש"ע), אלא יסודה נחצב מיסוד דברי רס"ג המובאים בטור. וממילא אין תברא לזה מדברי התוספות והרא"ש, כי י"ל דאינהו אזלי בזה לשיטתם בגדר תמימות, שבלא"ה אינה כרס"ג. וכנ"ל. ובפרט למה שנתבאר שאפשר שגם השו"ע עומד בשיטה זו. (ולשיטת האור לציון בלא"ה השו"ע חושש לחומרא לכל הדעות).
ואיני יודע מדוע בחזו"ע לא נחת לזה בהדיא, והאם זאת משום שהוא למד ברס"ג שהעיקר היום הראשון, אבל גם בו לא צריך להקדים, וממילא גם א"צ להקפיד לאחר ביום האחרון. אי נמי, גם אם ביום הראשון צריך להקפיד על תחילתו, ס"ל שאי"ז ענין ליום האחרון, שהרי הספירה בו היא בלילה, ואין הכרח לשמור על כל היום בספירה עד סופו. או דאעיקרא דמילתא למד בשו"ע - שאין הכרח לומר שחשש אפי' לשיטת הרס"ג (ודלא כאור לציון).
♦
ד.
אין הכרח שמרן חשש אפי' לרס"ג
ואכן כשאני לעצמי אמינא, שבאמת אפי' לחומרא שבשיטת רס"ג אין הכרח כ"כ מדברי מרן לומר שחשש לה, כי י"ל שדוקא נקט 'בליל שני אחר תפילת ערבית' וכו' (וסיפא קאי ארישא כמשנ"ת), לפי שברוב העולם (פרט לא"י) עושים בו יו"ט שני, והיינו ככל סדר ליל הסדר, וכדאיירי בזה השו"ע (שנקט ליל שני), ומעתה אם יימנע ולא יספור בליל זה (דוקא) תיכף אחר תפלת ערבית, עלול הוא לשכחה ביתר שאת. וכמו שעוררו על זה בספרים (ראה בציוני תשובות שבשו"ע אוצרות ספרד סי' תפט עמ' צג). וגם ידוע מה שדנו דוקא לגבי ליל זה ע"פ דברי המקובלים. (וראה שם, ובמה שציין בכ"ז בס' פסקי תשובות ר"ס תפט.) [ומעתה ליושבי ארץ ישראל אין הכרח לעשות כן אפי' בלילה הראשון. (ולא נדון כאן בענין מקום וזמן כתיבת השו"ע)].♦
ה.
דברי הילקוט יוסף, ומה שיש להוסיף בזה
והלום ראיתי בספר ילקוט יוסף הנדפס מחדש (הל' ספירת העומר) שאכן כתב (בעמ' עד) לעיקר ההקפדה כחומרא - רק לגבי ליל א', והביא שכן מפורש בדברי הלבוש, שנקט כן לגבי ליל א'. ושוב הביא לדברי האור לציון בח"ג, וכתב לדחות לדקדוקו מהשו"ע א' - כלבוש (וגם דימה זאת לנדון של העמק ברכה הנ"ל). ב' - שרק העתיק ללשון הטור, ואין הכרח שהוא סובר בפרט זה כדבריו. עש"ב. וששתי[2].ולפי המבואר בדברינו, יש לדחות כן כבר מכח היוצא מדברי רס"ג המובאים בטור. ובפרט לפי מה שהראנו שהמעיין במקור הדברים באור לציון ח"א הנ"ל, יכול לדחות דברים מיניה וביה. כמשנ"ת.
(ומה שהביא בילקו"י מדברי אביו בחזו"ע שפסק לדברי הרמ"א שמי שהתחיל לאכול א"צ להפסיק. וכן מה שדימה זאת לנדון של העמק ברכה, כבר הראנו שמוכרח שאביו לא חושש לזה. וכן לא ס"ל לדמות זאת, ואיהו גופיה שם הזכיר מדבריו).
ובספר הליכות מועד (פסח, עמ' שעב), כתב (מדיליה) כדיוקו של האור לציון מלשון השו"ע. (ולפני זה ממש רמז בציון קל לדברי האול"צ). ובהערה כתב, שחשוב לציין ולהדגיש שזה רק בגדר השתדלות שעל האדם לעשות לכתחילה, וא"צ לבלבל לסדרי הישיבה בשביל זה עכת"ד. ובא לתפוס את החבל בב' הראשים. וזכורני שבהיותי בחור בישיבה - והיה הג"ר יצחק דרזי שליט"א (מח"ס שבות יצחק) מוסר לנו שיעור הלכה שבועי (המיוסד ע"פ הוראות הגרי"ש אלישיב, כדרכו), עוררנו על הקדמת תפלת ערבית וספירת העומר בימים אלו. (וראה בספרו שבות יצחק פסח רפ"ל).
ובסיום נבהיר, כי כל זה מצד עיקר הדין ההלכתי. אכן מלבד הדין הכללי של זריזין מקדימין למצוות, וגם מלבד מה שעכ"פ 'ראוי' לחשוש לשיטת התוס' וסיעתם שבכל יום יש דין תמימות, מצאנו בדברי המקובלים שהזהירו על הקדמת ספירת העומר. וכמ"ש בכף החיים (סי' תפט אות יב) על דברי השו"ע שאם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה, וז"ל: ומ"מ תיכף שיזכור יברך ויספור, ולא יאמר כיון שאחרתי אחרתי ואמתין עוד מעט, לפי שכל המתאחר יותר גורם אחיזה אל החיצונים ביותר וכו' ופוגם למקום שנחצבה משם נשמתו כמ"ש בתיקונים וכו'. ע"ש. וע"ע בספר פסקי תשובות (סי' תפט אות ב).
♦ ♦ ♦