♦
מביא את ראיית הגרב"צ (שקטן יכול לברך על סמך מה שהיה בקטנותו) ודן לדחותה
ותחזינה עיני אור לציון (ח"א או"ח סימן לו) שהביא מה שהסתפק רבינו עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע (או"ח סימן קפו סעיף ב), בקטן שאכל כדי שביעה ביום האחרון לקטנותו, ובירך ברכת המזון קודם הלילה, וכשהגיע הלילה והגדיל, אכתי לא נתעכל המזון שבמעיו, אי חייב לחזור ולברך שוב ברהמ"ז מחמת השביעה דהשתא, או דאזלינן בתר שעת אכילה, עיי"ש שהניח בצ"ע. וכתב מרן הגרב"צ לדקדק אמאי העמיד הגאון לספיקו בכה"ג שבירך בהיותו קטן, יותר הו"ל לידון בקטן שאכל כדי שביעה ועדיין לא בירך ברהמ"ז כלל, האם כעת כשהגדיל חייב לברך בכלל או לא, אלא מוכח דפשיטא ליה דאם לא בירך כלל בקטנותו יצטרך לברך כשיגדיל. ומעתה כשם דאהני האכילה שבקטנותו לחייבו ברכה בגדלותו, מינה נילף לספיה"ע דאהני ספירתו שבקטנותו להמשיך לספור בגדלותו. ולענ"ד יש לדחות ראייתו דלא דמי, דהתם גבי קטן שאכל כשיעור והתחייב בחיוב גמור לברך ברכת המזון, בזה פשיטא לגאון מפוזנא דכיון שחל עליו חיוב זה בקטנותו תו לא פקע בגדלותו, משא"כ גבי ספיה"ע שאנו דנים על הימים שעוד לא באו ועוד לא חל בקטנותו חיוב על אותם ימים, אזי כשנעשה גדול הימים הראשונים נופלים וכליתנייהו דמו וממילא אינו יכול לספור בברכה בימים הבאים בגדלותו כיון דליכא 'תמימות', (שו"ר מש"כ בנו הגאון 'אור אליהו' פסח עמ' שיא-שיב ליישב דעת אביו בתרי אנפי, ולענ"ד אכתי ראיה ליכא) ודו"ק.♦
בעניין ס"ס אי מהני לברכה בספיה"ע
בענין ס"ס אי מהני לברכה בספיה"ע, על מהלך הגרע"י שזה רק כאשר נוקטים שספיה"ע מדאורייתא אז יהני לברך בס"ס. מביא סברת הגרב"צ ומבאר שאף שראייתו נדחתה מ"מ סברתו קיימת, מביא לה מקורות ומרחיב לבאר את שורשה:בר מן דין, אף אם ננקוט דלא מהני הכא ספק ספיקא אלא אם ננקוט בתרי צדדי שספיה"ע בזה"ז דאורייתא, אכתי איכא כאן ספיקי מעלי לאפוקי ברכה לאלוקינו. ראשית, כפי מש"כ מרן הגרב"צ בשו"ת אור לציון (ח"א או"ח סימן לו) דאף אי נימא דספירה שספר בקטנותו לא מהניא ליה כשיגדיל וכמאן דליתא דמי, מ"מ מסתברא דכשם שאנו מצווים לחנך הקטן למצוות, וה"ט כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה ויורגל בקיום המצוות, הו"ה נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל, יתחייב לסיימה מדרבנן, כלומר דאף אם נאמר דבכה"ג פטור מהמצוה מדאורייתא, מ"מ יש לחייבו במצוה מדין חינוך. והגם דלעיל (אות ד) דחיתי ראייתו לזה מהגרע"א, מ"מ אף ללא ראיה איכא ביה סברא מעליתא (שו"ר מה שדן בזה תלמידו בברכת יצחק מועדים עמ' ריג ע"פ תוס' חגיגה ו. ד"ה בחיגר שיכול להתפשט). ואף שהוכיח היבי"א מדברות מרן הכס"מ שאין המצוה שעשה בקטנותו פוטרתו לכשיגדיל, מ"מ י"ל כאמור דהכא לא דנים אם נפטר בעשייה שבקטנותו, אלא אמרינן שבגדלותו רמי עליו חיובא להמשיך המצוה שבקטנותו, ודו"ק היטב. וראה ביבי"א (שם סימן כח אות יט ואילך) מה שהרבה להשיב על דברי מהר"ם שיק שצידד לומר בזה שקטן מוציא את הגדול, וכל דבריו אינם דחיה לסברא הנזכרת כאן, וכמובן.
ואמנם חזינן במהדו' החדשה של היבי"א שבהערה בסוף התשובה הובא מש"כ בכת"י שדברי אול"צ אלו דברים חדשים אשר לא שערום אבותינו. אכן מלבד שכבר קדם בנידוננו בסברא זו הגר"י ענגיל בציונים לתורה (כלל יב ד"ה ודע), ובנוסף אמר לי ידידי הרה"ג יוח"י אוה"צ שליט"א שיש לסברא זו מקור וסמך בשו"ת שערי רחמים פראנקו (יו"ד ח"ב סימן כג ד"ה אחרי) שחיוב האב לחנך את בנו ממשיך גם כשגדל הבן, עיי"ש. זאת ועוד, שאין זו סברא המופקעת בעצם מן הדעת, אלא שהיא מחודדת ועמוקה ולא חושבים עליה בהשקפה הראשונה, וכמובן שאי"ז סיבה לדחותה. וביותר מזה, חזינן לגאון ברכת יצחק (מועדים מהדו"ב עמ' ריג) שליט"א שכתב שעצם הסברא של מורנו הגרב"ץ זצ"ל בנויה על יסוד שאין לעשות דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, ואין לך חוכא גדולה מזו דהיום מברך וכשגדל לא מברך, עכת"ד. וביארתי שכוונתו דממילא יש לנו לומר אחת משתי אפשרויות, או שמעיקרא בקטן שיגדיל בימי העומר לא אמרו לו להתחיל לספור בברכה, וזה הרי לא מצינו, אלא על כרחך שכשאמרו לו מתחילה לספור, צורת המצוה היא באופן שישלימנה עד הסוף. וזה ההכרח לומר שחיוב חינוך שייך עליו גם לאחר שהגדיל. והיינו דאין לומר שבשביל בעיה של 'חוכא ואיטלולא' נימא ליה שיברך ברכה לבטלה, אלא ברור שהנקודה של החוכא היא רק הכרח שחכמים תיקנו חיוב של חינוך גם בגדלותו, כיון שזה השלמה לחינוכו בקטנותו, והא בלא הא לא סגי. ויתכן דאילו נוצרה איזו סיבה לגדול לעשות משהו לחינוכו, לא תיקנו לו דין חינוך, ובפרט שלא לברך לחינם, אבל הכא כאמור מעיקרא כשבאו לחנכו בקטנותו לספור בברכה הוכרחו להגדיר הדבר שימשיך בגדלותו כדי שלא יהיה לחוכא ואיטלולא.
♦
מזכיר סברא נוספת של הגרב"צ (שיש להמשיך ולברך בגדלותו אע"ג שחלק מהספירה הייתה בקטנותו) ומבאר אותה בקצרה
אמור מעתה להבין בפשיטות שלבה"ג זו מצוה אחת ארוכה, הדבר דוחק ולהבנת התוספות הוא ממש לא יתכן. ולכן יש ליישב שיטת בה"ג, דלעולם גם הוא סובר דכל יום ויום מצוה בפני עצמה, אלא שמפרש דכוונת 'תמימות' דקאמר קרא היינו שיהיו כל אותם ארבעים ותשעה יום ברצף אחד, ולכן באופן ששכח לספור יום אחד, בטלה הספירה ולא שייך להמשיך לספור, שכל שחסר קומה אחת אי אפשר לבנות עוד קומות. ולפי זה ילד שנעשה בר מצוה והגדיל בימי הספירה, אם ספר מעיקרא בכל הימים בקטנותו, הרי קיים לתמימות דקרא ומנה ברצף אחד, ולא אכפ"ל שספירה זו לא הייתה בחיוב, דעכ"פ יש כאן מציאות של ספירה (ויל"ע אי יהני גם בגוי שספר והתגייר, ודו"ק). וכן נקטו בשו"ת אור לציון (שם) עיונים והערות במנ"ח (לאדמו"ר מליובאוויטש, סי' מט ע"פ ליקו"ש ח"א עמ' 270) תשובות והנהגות (ח"ג סימן קמז) ועוד. ובאופן דומה יש לומר בדעת בה"ג (והרחיב בזה בספר 'עולת כהן' כאן סימן סה, וכן שמעתי ממו"ח הגאון שליט"א), דאמנם 'קיום המצוה' אינו נשלם אלא בגמר הימים כיון שרק בצירוף כל הימים מתקיימת המצוה, אבל 'מעשה המצוה' הוא נפרד לכל יום ויום. ומעתה אפשר שהדין של 'תמימות' אינו מצריך שיהיה קיום מצוה כל יום כדי שיחשב לבסוף תמימות, אלא סגי במה שיש כל יום מעשה מצוה, וכאשר מצטרפים יחד מעשים אלו הרי זה תמימות אע"ג שלא היה בהם קיום מצוה. וממילא לענין קטן מהני מעשה ספירתו אף שלא קיים מצוה מדאורייתא, ואהני להיחשב תמימות לכשיגדיל.♦
מניח את משקל הסברא ומשקל חברתה בהכרעת ההלכה
יוצא לנו אם כן שיש כמה סברות לומר שקטן שספר את העומר והגדיל יכול להמשיך לספור בברכה. והנה המה תלויים גם בהכרח ובירור הדבר בראיות אם זו דעת הבה"ג וגם בשקילת הסברא כמה היא מכרעת. ואין ביָּדִי מאזני צדק להכריע הדבר, אבל זאת אוכל לומר שאף אם לא נכריע כסברות אלו, עכ"פ הדבר שקול וספק מיהא הוה (שו"ר כיוצ"ב לגאון ברכת יצחק שליט"א מועדים עמ' ריב-ריג), דאע"פ שהיביע אומר נוקט שלא מסתבר לומר שמציאות של ספירה תועיל לדין תמימות אלא צריך שתהא ספירה שמקיים בה הסופר מצוה דאורייתא, מ"מ הרי האור לציון סובר שכן מועילה עצם הספירה אף אם לא מתקיימת בה מצוה באותה שעה, ואם כן אחר שנחשיב הדבר כספק, ממילא יש לנו ספק ספיקא דמהני אף לדעת הגרע"י, כיון ששני הצדדים המה על הצד שספיה"ע בזה"ז דאורייתא, דאפשר דלא בעינן כלל תמימות בכל הימים, ואת"ל כבה"ג דבעינן תמימות וספירת יום מעכבת חברתה, עכ"פ שמא אהני עצם ספירת הקטן, ועוד זאת שלאמר דמהני ספירתו איכא כמה צדדים וביאורים, שבודאי כולם יחד הוו לכל הפחות כצד ספק אחד ששפיר מצטרף לספק ספיקא לברך כדת וכהלכה.♦
מוסיף נפ"מ בהגדרת הסברא של הגרב"צ
ועיין לגאב"ד שליט"א בעטרת שלמה (זעפרני, עמ' שלח) שהסיק שאפשר להמשיך לספור בברכה, אך כתב שלכתחילה היכא דאפשר מהיות טוב שישמע הברכה מאחר. והמעיין יראה ששאב מקורותיו מדברי היבי"א, אלא שנטה מדרכו במסקנת ההלכה, ודלא כהילקו"י שכתב שלא ראה לדברי היבי"א. ועיי"ש בילקו"י שכתב שכנראה היה אנוס (לכתוב היפך היבי"א) על פי הדיבור, ולי נראה דאדרבא מש"כ להחמיר לכתחילה היה זה כאונס מפאת כבודו של מרן היבי"א, שמאחר ואין סיבה להחמיר להימנע מלברך, אזי אין לשמוע מאיש אחר, כיון שדבר זה שיכול ליצור הרבה תקלות ובפרט לקטן בתחילת דרכו. ולספור בלא לברך כלל, הרי אמרינן (תוספתא תרומות פ"ג ה"ב) ערום לא יתרום מפני שאינו יכול לברך. וראה לעיל שהבאתי לברכי"צ (מועדים מהדו"ב עמ' ריג) שעיקר טעמו של מורנו הגרב"ץ בנוי על יסוד שאין לעשות דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, ודו"ק שזה חיזוק נוסף שלא להחמיר לספור בלא ברכה שגם בזה יש חוכו"א, ואולי גם טעם שלא יחל הקטן מאימתי שהגדיל להפסיק לברך בעצמו ולשמוע הברכה מהש"ץ, כי גם בהוראה זו יש ברמה מסוימת חוכא ועכ"פ איטלולא, ודו"ק.♦ ♦ ♦