עירוי הנזחל – האם דינו ככלי ראשון
בגמרא בשבת (דף מ ע"ב) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ [בשבת ובחמי טבריה הוה שלא נאסרו רש"י], ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי [כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין, ובקשתי להניח שם פך שמן להפשיר לסוך הימנו קודם רחיצה רש"י], ואמר לי טול בכלי שני ותן. ופרש"י בכלי שני שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני והטעם לכך מפני שאמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין נחשב ככלי ראשון שנרתחו בו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל, עכ"ל. ומבואר דקילוח הנמשך מכלי ראשון ע"ג קרקע וכדו' העומד על האש או מחמי טבריה למאן דסברי שדינו כתולדות האור הרי הוא ככלי ראשון.ויש להסתפק בביאור דברי רש"י - האם לא חשיב ככלי ראשון אלא בשעה שהקילוח נמשך ברציפות מחמי טבריה אל האמבטי, וכל זמן שלא נפסק החיבור בין מקור המים לבין האמבטי רואין את המים שבאמבטי כאילו הם מחוברים למקור חומם. ולפיכך דינם ככלי ראשון. אבל לאחר שנפסק הקילוח שוב אין להם דין כלי ראשון. או דילמא כוונת רש"י היא דכיוון שהמים הגיעו לאמבטי בשעה שהיו מחוברים למקור חומם, שוב נקבע עליהם דין כלי ראשון. ואף לאחר שנפסק הקילוח ונסתלק החיבור למקור החום, מכל מקום נשאר דינם ככלי ראשון, כשם שכלי ראשון שהוסר מעל גבי האש אינו מאבד את מעמדו ההלכתי ככלי ראשון.
ומצאנו לתרומת הדשן (סימן קפא) שכתב בדין קדירה מליאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה, ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדירה ע"ג הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה ג"כ על גבי הכירה, מי חשבינן האי קילוח עדיין כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר, או נימא כיון דנזחל ע"ג הכירה נתקרר ולא היה רותח. וכתב להשיב: יראה דחשיב כה"ג כעירוי מכלי ראשון אם היתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר, ולא אמרינן שנתקרר ע"ג הכירה. וראייה מדאמרינן פ' כירה (שבת מ' ע"ב) אר"י בר רב דימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' עד טול בכלי שני ותן, פי' רצה להפשיר פך שמן באמבטי שנאספו שם מים מחמי טבריא שהיתה בריכה עשויה בקרקע ואסר לו להניח הפך בתוך האמבטי בשבת, משום דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, אף על פי שהעבירו מעל האש מבשל כל זה מפרש רש"י התם. הא קמן דאע"ג דנמשכו הרותחים ע"ג קרקע כמו הני חמי טבריא שהיו נמשכין דרך קרקע חשיבי עדיין ככלי ראשון, עכ"ד. והובאו דבריו בב"י בסי' צא ס"ד וכן כתב הרמ"א בסי' צב ס"ז וז"ל: "וקלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת ואם לא נפסק, הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה, אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה, עכ"ד. ומבואר דאם לא נפסק הקילוח, והיינו שבעת שהגיע אל קדירת הבשר עדיין היה קצהו העליון מחובר לקדירתו, הרי זה כעירוי מכלי ראשון (שמבליע כדי קליפה) והקדירה הצוננת נאסרה, והתבשיל שבתוכה מותר, דאין עירוי אוסר רק כדי קליפה. והטעם שהקדירה אסורה והתבשיל מותר, מפני שהקדירה היא נחשבת כמו קליפה (ש"ך שם סקל"ה). ועיקר החידוש בזה הוא שאע"פ שהקילוח הגיע בזחילה על ידי הקרקע, ואם כן היה מקום לומר שהוא מתקרר וייחשב לכלי שני, אעפ"כ אנו נוקטים שכיון שקצהו מחובר לכלי ראשון העומד על האש, אותו חיבור מונע ממנו להתקרר, ודינו כעירוי מכלי ראשון.
♦
ב.
שיטת הפרי מגדים בדין עירוי שלא נפסק הקילוח
אמנם הרמ"א בסימן צה סעיף ג כתב "ואם עירה (מים) מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו". וכתב הש"ך (סקי"ח) "כתוב בתו"ח שם בשם או"ה דאפי' במערה מכלי של איסור על כלי של היתר, אין לאסור רק הכלי שבא קלוח העירוי עליו." ומבואר שעירוי הנזחל אינו אוסר את השאר. ובפרי מגדים (שפתי דעת שם) הביא עוד שכן מבואר באו"ה (כלל ל"ד דין כ"א) דלשאר כלים שאין הנצוק נוגע בהן הוה כלי שנה, וכן לענין שבת.ומכאן כתב הפמ"ג להקשות ע"ד הש"ך מדברי הרמ"א ותרומת הדשן הנ"ל דמבואר מדבריהם שכל זמן שלא נפסק העמוד אף שנזחל ונח המים על כלי צוננת ומגיע לכלי אחר, הכל חשיב עירוי כאמור. וכן לענין תבלין בשבת כל זמן שלא נפסק הקילוח אף בצידיהן אסור לערות. והוסיף וכתב "וכי תימא נהי דדין כ"ש לא הוי מ"מ אין מבשל ולענין שבת מישרא שרי, הא בורכא הוא, דהא דין זה מדברי תה"ד בסימן קפ"א והביא ראיה משבת מ' ב' אמבטי הרי מבשל הוא". לסיום דבריו כתב הפמ"ג (שם) "סוף דבר הכל נשמע לענין דינא, כל זמן שלא נפסק הקילוח אף שאין על האש ונח על כלי שני אפ"ה חשוב כעירוי לחומרא, וה"ה בשבת לא יערה בצידיהן כ"ז שלא נפסק העמוד וכדאמרן, ואם נזחל כלי ראשון על כירה צוננת שלא בהפסק ומשם ניתז צרורות על כלי קר נמי הוי עירה ואוסר כ"ק, כדין חם לתוך צונן, ונהי שאין מבשל כה"ג מפליט ומבליע מיהא. ונקוט האי כללא בידך כ"ז שלא נפסק הקילוח הוי עירוי ולא נתקרר אף שנח על גבי כלי קר אלא אם כן "נפסק ונח" על גבי כלי קר ומשם לכלי אחר אין אוסר." עכ"ד. וכ"כ עוד הפרי מגדים (סימן שיח סקל"ג) וז"ל: במעשה דרבי טול בכלי שני. ומין אמבטי, גומא בקרקע שהומשך ממעיין חמי טבריא לתוכה, הוה אמבטי כלי ראשון, אף על פי שנפסק אח"כ ממעיין, הואיל ובשעת משיכה הוה ממעיין הוה לה לאמבטי דין כלי ראשון שהוסר אח"כ מאש, כפירוש רש"י שם ד"ה בכלי שני, עכ"ד.
♦
ג.
שיטת מרן החזו"א בדין קילוח הנזחל
והנה מדברי הפמ"ג מבואר חידוש גדול, דמלבד מה שמבואר בתרומת הדשן שקילוח המגיע בזחילה, אע"פ שהוא על ידי דבר קר, כיון שקצהו מחובר לכלי ראשון העומד על האש, אותו חיבור מונע ממנו להתקרר ודינו כעירוי מכלי ראשון, הוסיף בהשראה זו לחדש לן הפמ"ג דאם נחו המים תחילה ואח"כ נפסקו, הוי כלי ראשון, דכיון דמתחילת הנחה על הכלי היה כלי ראשון מכח שכל טיפה אחרונה מחזקת את הראשונה, נשאר עליהם שם כלי ראשון לעולם, ולכך אסור אם ניתזו צרורות משם על כלי אחר. ודברי הפמ"ג הובאו ברעק"א (או"ח סי' שיח ס"י) וביד יהודה (סי' צב סקמ"ז).ומטעם זה מטו משמיה דמרן החזו"א שאם שפכו לכוס באופן שלא נפסק הקילוח, דינו כעירוי מכלי ראשון. וכפי שהביא בשמו בספר אורחות רבינו (ח"א עמ' קמט) שמעתי בדעת מרן וכן אמר לי הגרש"ק (שליט"א) ששמע ממרן בעצמו דהיכא שיוצקים מים מכלי שעומד על האש לתוך כוס כגון מברז, אז יש לכוס דין כלי ראשון משום שהקלוח שאינו נפסק מחבר את הכוס לכ"ר ודינו ג"כ ככ"ר וכ"מ מרש"י בשבת (כמדומה מרש"י בד"מ ע"ב ד"ה בכלי שני) ולפי"ז הכוס השני דינו ככלי שני, עכ"ד. וכ"כ בחוט שני (ח"ב עמ' קעו ס"ק יג). וכן באורחות שבת (ח"א עמ' כו) הביאו כן בשם הגרח"ק ששמע מהחזו"א שדינו ככלי ראשון, ומקורו דבריו מרש"י ותה"ד הנ"ל. וכן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי רי"ט, וע' באורחות הבית פ"י הע' ג) כתב "אני חושש תמיד כשאני מוזג כוס תה בשבת לשיטת החזו"א זצ"ל, שמחדש שכוס נקרא כלי שני רק כשמערין לתוכו מכלי אחר שאיננו ע"ג האור".
♦
ד.
ביאורי האחרונים בדברי הרמ"א והתרומת הדשן
איברא דעל קושיית הפמ"ג מצינו לחוו"ד (סקכ"ג) שכתב ליישב את דברי הרמ"א, דעירוי הנזחל יש לו דין הממוצע, דודאי לדעת התה"ד הרי עירוי שנזחל הרי הוא גם מבשל, אבל בדעת האו"ה והרמ"א והש"ך כתב החוו"ד דס"ל דאין לו כח לבשל וגם לא להבליע ולהפליט כאחת, כיון שאין לו דפנות המחממות אבל גם דין כ"ש אין לו, דהקשר של העירוי לקדרה רותח אינו מניח לו להצטנן מהדופן הצוננת שפוגש בה, ולכן יש לו כח להבליע או להפליט. ולפי"ז היכא שאין הענין אלא להבליע, בזה מחמיר הרמ"א לאסור את הנזחל כעירוי. ולכן בסי' צ"ב דמיירי דחלב נזחל לבשר ואין אנו צריכין אלא להבליע את האיסור, בזה ס"ל להרמ"א לאסור את הקדרה. משא"כ בסי' צ"ה, דמיירי שמערה מים שהיו בכ"ר בשרי בן יומו על כלי חלבי בן יומו, למרות שדעת הרמ"א לאסור, כל זה רק את הכלי הראשון, אבל הכלים הבאים, שזה נחשב לעירוי הנזחל, לא נאסרים מכיון שבכדי לאסור צריך גם להפליט את החלב הבלוע בכלי ולהבליעו מחדש (שאם לא כן הוי נ"ט בר נ"ט), ואת זה אין בכח עירוי מכלי ראשון הנזחל לעשות.והוסיף החוות דעת וכתב דאף דהתרומת הדשן הביא ראיה משבת דף מ' ושם קרי ליה מבשל, מ"מ הא סיים בעצמו דראיה זו דחוקה רק שסומך על הסברא מכח דאין הטפה השניה מניחה הראשונה להתקרר, ואין סברא זו נותנת רק לענין שיהיה מבליע ומפליט ככלי ראשון, אבל לא לענין מבשל. וסיים שם וכתב והנה דאף דהתרומת הדשן ס"ל דמבשל מ"מ האיסור והיתר והרמ"א והש"ך חולקין עליו בהא וס"ל דאינו מבשל וכן לענין שבת מותר כמ"ש באיסור והיתר וזה ברור, עכת"ד.
הן אמת דהאחרונים (משמרת שלום על הפמ"ג סי' צ"א משב"ז סק"ה, מהרש"ם ח"ח סי' קמד , ושו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' מ"ב ענף ג') הקשו על דברי החוו"ד, דדבריו תמוהים, דהלא הפלטת הטעם בכלי כבר נעשה בזמן בישול המים בקדרת האיסור, ועכשיו אין אנו צריכין אלא שהעירוי יבליע הבליעה את תוך קערת ההיתר. וא"כ למה כתב כאן להיתר משום דעירוי הנזחל אינו מפליט ומבליע כאחת. ואם היה החוו"ד מיישב בציור דעירה מים מכלי בשר על כלי חלב להסביר דבזה אין הנזחל לכלי אחר אוסר, שפיר היה כותב שהעירוי צריך להפליט את הטעם מהכלי התחתון, ועי"ז היה נוצר איסור במים, ושוב צריך לחזור ולהבליעו בכלי שמערה עליו. אבל באופן שדיבר עליו האו"ה בפירוש, במערה מכלי איסור על כלי היתר, בזה אינו עושה פעולות הפלטה והבלעה כאחת, אלא הבלעה גרידא, ובזה מודים דאוסר. וצ"ע.
והיה מקום ליישב את דברי החוו"ד, דהוא סובר דסיבת פעולת פליטה ובליעה בסי' צ"ה אינה מכלי האיסור לכלים של היתר, אלא דכיון דע"י הבישול נפלט מכלי האיסור ונבלע למים שוב ע"י העירוי צריכין להפליט את בליעת האיסור "ממים" להבליעו לכלים של היתר, ולא אמרינן דנכנס המים עם בליעת האיסור שבתוכו, רק צריכין להפליטו ממים להבליעו בכלי. וכפי שכתב כעי"ז החוו"ד בעצמו בסי' ק"ה (סקי"ג) "דאפי' בדבר צלול שבלוע מאיסור אינו יוצא הבלוע בלא רוטב," עכ"ד. הרי דהוא סובר דאיסור הבלוע בצלול צריכין להפליטו מרוטב ולהבליע באחרת. ולפי"ז מיושב, דאה"נ דמפליט מכלי מכח כלי ראשון, אבל השתא צריף להפליט הבלוע איסור במים ולהבליעו בכלי, והוי בליעה ופליטה. משא"כ בחלב, דהוא גוף האיסור המתבלע, ואי"צ להפליט כלום מהחלב אלא רק להבליעו לכלי. ודו"ק.
ברם הדברים דחוקים בהבנה. ובאמת שלקושיית הפמ"ג מצינו להג"ר שלמה קלוגר זצ"ל (בהערות עהפמ"ג ובשו"ת טוטו"ד מהדו"ת סי' קע"ה) שכתב יסוד לחלק בין מיני הזחלות. והוא, דיש חילוק אם הזחילה הולכת דרך ירידה מלמעלה למטה, אפילו אם הוא צמוד לדבר אחר צונן, אפ"ה דינו כלא נפסק הקילוח, דאין הצונן למטה ממנו אלא לצדדין, ובצדדין לא מצינו דמקרר הנזחל עליו. משא"כ אם היה זוחל על דבר צונן שהוא תתאה לו, כגון על הקרקע או קרקעית התנור, בזה אע"פ שהוא עדיין מקושר עם הכ"ר דלא נפסק הקילוח, אפ"ה דינו ככ"ש, דכיון דלמעשה יש לזחילה תתאה צונן גובר עליו ומצננו. ועפ"ז כתב דהתה"ד והרמ"א סי' צ"ב מיירי היכא שנזחל דרך ירידה צמוד לצונן, ולכן אוסר את הקדרה שנזחל עליה. משא"כ האו"ה ובסי' צ"ה מיירי היכא שנזחל על צונן תתאה, ולכן מתיר עירוי ע"י זחילה.
ומצינו עוד בפוסקים שכתבו ליישב סתירה זו. וראה בשו"ת מהרש"ם (ם ח"ח סי' קמד) שכתב ליישב דרק היכא שנזחל מכח רתיחת המים הוי ככ"ר, אולם אם עירה בידיים מכ"ר ונזחל ע"ג הקרקע, שפיר הוי ככלי שני אף שלא נפסק הקילוח. וכ"כ במשמרת שלום (על הפמ"ג סי' צ"א משב"ז סק"ה) וביד יהודה (פיה"א סקמ"ז ופיה"ק סקס"ג) דרק אם נזחל מכלי שעומד על האש ממש הוי ככ"ר כשלא נפסק הקילוח, אבל כ"ר שהוסר מהאש לעולם הוי כעירוי אפילו לא נפסק הקילוח. ע"ש. ועפ"ז יש לדון עוד בדין מים הבאים מדוד שמש אם דינם ככלי ראשון או ככלי שני, אך אכמ"ל.
♦
ה.
כלי שנתמלא מעירוי שלא נפסק הקילוח
נמצא עולה דלפי ביאורים אלו אין לחלק בין כלי ראשון העומד על האש לבין שאר בלי ראשון, ובכל ענין כשעירה ממנו לכלי אחר וכבר נפסק הקילוח יש לאותו כלי דין כלי שני. והכי מצינו לחמודי דניאל ביו"ד (הל' כלי ראשון ס"ק א) שכתב לדחות את דברי הפמ"ג והעיר שדבריו תמוהים הם, שהרי בהדיא כתב רמ"א בסי' צ"ב סעיף ז' דאם נפסק הקילוח מן הקדרה רותחת קודם שהגיע אל הצונן הוי נמי ככלי שני. ומשמע דאפי' לאחר שנח על הכירה תיכף שנפסק הקילוח נעשה הכל כלי שני. וכן מבואר בתרוה"ד סי' קפ"ה בשאלה שכתב והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדרה על גבי הכירה עד שהגיע אצל בשר שהיה גם כן על גבי כירה. עכ"ל. ומבואר שלא נפסק הקילוח עד שהגיע אל הקדרה הצוננת, דכן משמע לשון עד דאין לומר דלא נפסק עד שהגיע על הכירה, ואחר כך נפסק היה לו לומר והגיע. וכן משמע מהסברא שכתב שם בסוף התשובה הואיל והיה הקלוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש כל טפה וטפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר, דהא פירשו התוס' פרק כירה דף מ' ע"ב בד"ה וש"מ דהא דיד סולדת בו בכלי שני אינו מבשל, היינו משום דאינו עומד אצל האש אינו מחזיק חומו והולך ומתקרר. משמע דאם עוד היה כח האש שולט שם אינו מתקרר. עכ"ל. הרי דתיכף כשנפסק מתקרר, דאין כח האש שולט שם. ועוד הוכיח שאם לא כן נמצא לעולם קערה כלי שני שהרי מערים מן הקדרה לתוכה עירוי בלא הפסק, ובודאי בשעה שמערים הכל נקרא כלי ראשון אפילו שלא במקום העירוי, מ"מ כשנפסק העירוי כל מה שבקערה הוי כלי שני. כן הוא מוסכם בכל הפוסקים. עכת"ד.ובאמת דמעיקרא יש לבאר דכוונת הפמ"ג אחרת, דמה שמפרש החמו"ד בדברי הפמ"ג דבעינן דוקא נפסק ואח"כ ירד על הכלי דליהוי כלי שני, אבל נח ואח"כ נפסק נשאר עליו שם כלי ראשון, וראייתו ממ"ש הפמ"ג דבניתזו צרורות יש לו עדיין דין עירוי, אין זה מוכרח. דהלא הפמ"ג כתב להדיא דצרורות הניתזין מעירוי המקושר באש דינו רק כעירוי שנפסק הקילוח עכ"פ, אבל לומר שאף לאחר שנפסק ונתזו צרורות דהצרורות ליהוי כעירוי שלא נפסק הקילוח, זו לא שמענו. ובפמ"ג סי' צ"ב שפ"ד ס"ק ל"ד כתב להדיא דתיכף שנזחל ע"ג כירה צוננת הוי ככלי שני בנפסק הקילוח. והא דהחמיר הפמ"ג בנתזו צרורות היינו דוקא באופן שעדיין מקושר אל האש, ואז החמיר דדינו כעירוי שנפסק הקילוח, דבשעת ההנחה על הכלי עדיין אוסר. אבל לומר שכלי שהי' פעם אחת מקושר אל הכלי ראשון נשאר עליו שם כ"ר אף לאחר שנפסק הקילוח, זה לא מסתבר, דהלא אדרבה, כיון שנח על כלי צוננת דינו ככלי שני.
ואף שהחמודי דניאל דייק מדברי הפמ"ג שכתב "נפסק ונח", דמשמע שקודם נפסק ואחר כך נח אז הוא כלי שני, נראה לכאורה בפשטות דמ"ש הפמ"ג "נפסק ונח" הוא לאו דוקא, אלא ה"ה נח ונפסק, וכוונתו רק לומר דיש חילוק אם ניתזו צרורות למקום אחר בעת שהקילוח מחובר או לאחר שנפסק. זאת ועוד, שאף אם נבאר אחרת בפמ"ג קשה ללמוד מכאן למים רותחים שעירו אותם לכלי, כיון דהפמ"ג מתייחס לאמבטי שהמים נזחלים אליה באופן קבוע, ולכן אין הקרקע מצננת אותם כלל. משא"כ בעירוי חד פעמי, שבודאי דינו ככלי שני.
♦
ו.
שיטת מרן הגרב"צ אבא שאול והכרעת הפוסקים במעמד כוס המקבלת עירוי
ומעתה נראה דבאמת אין יסוד להחמיר ולהחשיב קילוח הנזחל לכוס שייחשב ככלי ראשון לאחר שנפסק הקילוח. וכן היא דעת רוב הפוסקים, ובראשם כן נראה מדברי מרן הגרב"צ בכמה וכמה מקומות משמע דלא סבירא ליה כחידוש הדין שהובא משמיה דהחזו"א. שכן מבואר מרהיטות דבריו באור לציון בכמה דוכתין (ראה בח"ב פי"ז ה"ח, ופ"ל הי"א), וסבירא ליה שכל שנפסק הקילוח מן הקדרה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני, דתיכף שנפסק הקילוח נעשה הכל כלי שני. והכי סבירא ליה לג"ע מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בחזו"ע (שבת ד' עמ' שסג) במש"כ גבי מצקת שלא שהתה בכלי והעלתה רתיחות שדינה ככלי שני. והסתייע מדברי החוו"ד הנ"ל וכתב "דהא דקי"ל עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה, היינו טעמא משום שהקילוח מקושר עם דפנות הקדירה שהוחמו באור, כמ"ש הפוסקים, אבל כשאין לו שום קישור עם הדפנות שהוחמו באור, ודאי שאינו מבשל כלל. ולכן אם נפסק הקילוח של העירוי אינו מבשל מפני שאין לו קשר עם הדפנות המחממות. הילכך גם הכלי ששאב מכלי ראשון כשהוציאו לערות ממנו אינו מבשל, ואסור להגעיל ממנו".וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' ק) שרק עירוי שהגיע באופן שלא נפסק הקילוח דינו ככ"ר שמבשל כדי קליפה, אבל לאחר שהגיע לכלי השני דינו ככלי שני. וכן כתב בשש"כ (פרק א' הע' קכ"ב דפו"ח הע' ק"מ). וכן דעת האג"מ (עם מקדשי שביעי ח ב עמ' קס"ה אות י', או"ח ח"ו סי' ל', דברות משה שבת פרק ג' הע' כ"ג) שאין לכוס דין כלי ראשון. וכן דעת הגריש"א זצ"ל (שבות יצחק ח"ט עמ' קכ"ב אשרי האיש או"ח ח"ב פרק כ"ג אות ע"ח) דכוס שעירו לתוכה ממיחם שע"ג האש אינה נעשית ככלי ראשון וכמו דמשמע בתוס' וכן בהל' שבת בשבת פרק ח' סעי' ל"ו והמנהג להקל והמחמיר, תע"ב. עכ"ד. וכן נראה מדברי מרן הראש"ל רבי יצחק יוסף בילקו"י (שבת ג' עמ' רמט ועמ' תפב). וכ"כ הגר"ד יוסף בהלכה ברורה (סי' שיח עמ' שפח).
ובאמת דאף החזו"א לא כתב כן אלא לחומרא בעלמא, כפי שמבואר בחוט שני (שם). וראה בספר מאור השבת (חלק א' ריש סימן ה') שהביא בשם חכ"א שאמר לו שאין מסתבר כלל לומר שהחזון איש יחמיר בכלי ראשון שעל האש לומר שהעירוי מתוכו אל כלי אחר חשיב אף הוא כלי ראשון, שהרי דבר זה לא נכתב בדברי שום אחד מהפוסקים ואף החזון איש עצמו לא כתבו בספרו.
♦
ז.
בדין כלי שני שהיד נכווית
איברא, דאף מדברי החזו"א גופיה באו"ח סי' קכ"ב (אות ג' ד"ה סדר) מבואר דעירוי לאחר שנח בכלי הוה כלי שני. ע"ש מש"כ גבי מצקת שמערין לקערה ומהקערה לצלוחית. ואם נאמר דס"ל דעירוי שלא נפסק אף לאחר שנח דינו ככ"ר, א"כ צריך להעמיד את כל דבריו שם רק בעירוי שנפסק, וזה דחוק. ודו"ק. ולדברי החזו"א הנ"ל כן ציין גם מרן הגרב"צ באורל"צ ח"ב (פ"ל הי"ז). ומחמת כך נראה לומר דמה שנהג החזו"א להחמיר הוא מטעם אחר, משום דחשש למש"כ בחזו"א (או"ח סי' נ"ב ס"ק י"ט) דיד נכוות בכלי שני חשוב מבשל. ומקורו מהחיי אדם שהובא במ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ח). וכתב ע"ז החזו"א שם דא"כ נפל כבירא היתר כלי שני, דקשה לשער מהו יד סולדת ומהו נכוות. ומבואר שם מדבריו דחשש לשי' זו. עיי"ש. וי"ל דלכן העבירו לעוד כלי, דאז הוי כלי שלישי. והוא עפמש"ב שם החזו"א בסוף דבריו, דעל הרוב כלי שלישי אין יד סולדת בו, ודו"ק. וכן מצאתי שכן כתב בספר מאור השבת (ח"א סי' ה' סק"א), דיש לומר שמה שהחמיר בזה החזון איש הוא משום שחשש לדברי החיי אדם שהחמיר בכלי שני שהיד נכוית בו.אמנם גם בזה קי"ל להקל. דהנה החזו"א הוכיח כן ממש"כ הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מעשר הלכה ט"ו לענין גמר מלאכה של שמן, שנוטל מן העקל וכו', ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם, מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד, לא יתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל. והקשה שם הרדב"ז, שהרי קי"ל שכלי שני אינו מבשל. וכן הקשה החזו"א (סימן נ"ב ס"ק י"ט), וחילק בין יד סולדת בו לבין יד נכוית בו, ולכן הסיק להחמיר בכדי שהיד נכוית בו אף בכלי שני, ע"ש.
אך מרן הגרב"צ (ח"ב פ"ל הע' טז) כתב לדחות את ראיותיו, וביאר בדעת הרמב"ם שיש שני אופנים שונים. א. אפשר לבאר כמו שכתב שם הרדב"ז בתירוץ שני, שאעפ"י שבכל מקום בישול בכלי שני אינו נחשב בישול, מ"מ לענין קביעות מעשר, כיון שהוכשר לאכילה ע"י בישול נחשב גמר מלאכה, ולעולם כלי שני אינו מבשל. ב. עוד אפשר לבאר בדעת הרמב"ם, שדעתו שגוש בכלי שני מבשל, ולכן כיון שיש בתבשיל גוש, א"כ אם ייתן שמן לתוכו, מבשל אף שהוא כלי שני אם הוא חם ביותר, וכמו שכתב הרמב"ם שם. והוסיף לבאר עוד (שם הי"א) שחילוק זה של החזו"א נסתר להלכה מלשון מרן בב"י יו"ד סי' קה דכתב דכלי שני נחשב גם כשהוא מעלה רתיחות והיד נכוות בו. ובאמת שכן הסכמת האחרונים דכלי שני אינו מבשל גם ביד נכווית בו. וכמבואר בשו"ת רב פעלים יו"ד (ח"ג סי' ה) ובשביתת השבת (פתיחה אות י') ובשו"ת יבי"א (ח"ז סי' מ אות ב) ובששכ"ה (פ"א הע' קעה), וכ"פ בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' מב), וכן דעת הגריש"א וכפי שהובא בשמו בספר הל' שבת בשבת (עמ' תנא), וכ"כ עוד מהאחרונים.
נמצא עולה מן המקובץ דמה שיש מחמירים להחשיב מים רותחים שעירו אותם לכוס שדינם ככלי ראשון, וחילם מדברי הפמ"ג, אין זה מוכרח כלל בדברי הפמ"ג. ואף אי נימא דדעת הפמ"ג להחמיר, רבים לחמו בסברא זו ולא סבירא להו הכי. ואף מה שמטו משמיה דהחזו"א להחמיר, יש להשיא את כוונת חומרת החזו"א דמטעם יד נכווית חשש, וכפי שהעידו תלמידיו דאף זה לחומרא בעלמא. ובפרט לדידן בני ספרד אין צורך להחמיר ביד נכווית, וכפי המבואר בדברי מרן הב"י.
♦
ח.
הכשרת פיית המיני־בר לפסח
מעתה יש לדון בדין הכשרת מכשיר המיני־בר לפסח. והנה יש מן האחרונים שרצו לומר שכיון שהמשתמשים במכשיר מוציאים מים רותחים על ידי לחיצה על הכפתור, ובזמן זה אפשר להניח תחת הפייה מאכל כגון קוסקוס או שאר דברי דגן, והמים הרותחים הנשפכים בכמות מרובה גורמים לבישול המאכל ולהעלאת אדים חמים העולים ישירות אל הפייה, נמצא שלכאורה הפייה בולעת מאדי חמץ בחום שהיד סולדת בו. ולפי זה היה מקום לומר שצריכה הכשרה בהגעלה כדין כלי שבלע על ידי חום, והציעו להכשירה על ידי הצמדת כפית או מוט מתכת המלובן במים רותחים סמוך ככל האפשר לפייה, תוך פתיחת זרם המים החמים, באופן שיהיה חיבור רצוף באמצעות המים בין מקור הרתיחה לבין הפייה, וייחשב הדבר כהגעלה בכלי ראשון.אולם לעניות דעתי נראה יותר שאין צורך בהכשרה זו כלל, משום שפיית המיני־בר אינה נחשבת ככלי ראשון אלא ככלי שני. ודבר זה נתברר במציאות לאחר פירוק מכשירי המיני־בר לגורמיהם, שאז ניכר בבירור כי תא החימום שבו מתחממים המים והצינורית המוליכה אותם אל הפייה הם שני חלקים נפרדים. ומאחר שהמים יוצאים מתא החימום ועוברים דרך הצינורית אל הפייה, דינה של הפייה ככלי שני. וראיה לדבר, שהפייה עצמה אינה מתחממת אלא בשעה שהמים זורמים דרכה, אך כאשר אין זרימת מים אינה חמה כלל. ומוכח שאין היא מחוברת למקור החום באופן שייחשב כלי ראשון.
ואף שנתבאר לעיל שעירוי הנמשך מכלי ראשון, כל עוד לא נפסק הקילוח דינו כעירוי מכלי ראשון, מכל מקום אין דין זה אלא לגבי כוחו של העירוי עצמו, אבל המקום שהעירוי מחמם נידון ככלי שני. ולפיכך די בהכשרה בדרגת כלי שני, ועל כן יש להפעיל את זרם המים החמים למשך זמן באופן שהמים הרותחים יעברו דרך הפייה, ובכך יש די להכשרתה.
וגם לגבי הצד החיצון של הפייה יש מקום להקל. שהרי בגמרא בעבודה זרה (עו ע"ב) מבואר שבכלי גדול שאין אפשרות להכניסו כולו לתוך כלי ההגעלה, מועילה הגעלה על ידי מילויו במים והרתחתם עד שיגלשו על שפתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן תנ"ב סעיף ו'). אמנם המגן אברהם (שם ס"ק י"א) הביא בשם המהרי"ל שבמצקת אין די בהגעלה מעין זו, לפי שהצד החיצון שלה בלע איסור ולא הוכשר, והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סימן צ"ב ס"ק ג'). ולפי זה היה מקום ללמוד שכלי שבלע בצדו החיצון אינו נכשר בהגעלה פנימית בלבד.
אלא שאין דברי המהרי"ל מוסכמים. שהרי בדרכי תשובה (יו"ד סימן קכ"א ס"ק כ"ז) הביא מדברי ספר איסור והיתר (כלל נ"ח אות ס"א) שאפילו קדירה שנאסרה מבחוץ מועילה לה הגעלה מבפנים. ועוד כתב המהרש"ם (דעת תורה שם), שאף לשיטת המגן אברהם אין הדבר אמור אלא במצקת שכל גופה נכנס לכלי ראשון, אבל במקום שהבליעה החיצונית נעשתה על ידי עירוי בלבד, יש מקום לומר שהגעלה מבפנים מועילה גם לצד החיצון. וכן העלה החזון איש (או"ח סימן ק"כ ס"ק ט') שהגעלת פנים מפליטה את כל הבלוע בכלי, מאחר שהנוזל הרותח שבפנים משפיע גם על הדופן החיצונית. וכל שכן בנידון דידן, שעיקר החשש אינו אלא מבליעה על ידי ניצוצות ואדים, שבכהאי גוונא יש יותר מקום להקל שהגעלה פנימית מועילה.
אכן, במיחמים הגדולים המצויים בבתי כנסת, בתי חולים וכיוצא בהם, שבהם הפייה עצמה מתחממת תמיד ונחשבת כחלק מכלי ראשון, יש מקום לדון בחומרא יתירה. אולם במכשירי מיני־בר המצויים בזמננו, שבהם הפייה אינה אלא כמעבר למים היוצאים מתא החימום, נראה ברור שדינה ככלי שני. ולכן מעיקר הדין אין צורך בהכשרה מיוחדת לפייה. ומכל מקום, הרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, ויכול להפעיל את זרם המים החמים לתוך כוס למשך זמן מה, באופן שהמים הרותחים יעברו דרך הפייה, וכמבואר. ועיין עוד במה שכתבתי בזה בספר אור המועד פסח (פרק ו' הלכה ד).
♦
סיכום
ודינא יוצאת:
א. מים רותחים שעירו אותם מכלי ראשון ולא נפסק הקילוח דינם כעירוי מכלי ראשון המבשל כדי קליפה. ויש להחמיר אף שהקילוח הגיע בזחילה על גבי מקום קר, שכל שקצהו מחובר לכלי ראשון העומד על האש, אותו חיבור מונע ממנו להתקרר ודינו כעירוי מכלי ראשון (כפשט דברי תה"ד המובא בב"י ביו"ד סי' צא).
ב. יש להיזהר מלערות מים רותחים על מאכל שחלקו נתבשל וחלקו עדיין לא נתבשל, אף כאשר העירוי פוגע תחילה בחלק המבושל ולאחר מכן נמשך ונוזל אל החלק שאינו מבושל. דכל זמן שהקילוח לא נפסק, חשיב עירוי מכלי ראשון, וקיימא לן דעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה במקום פגיעתו. מכל מקום, בדיעבד אין לאסור אלא את אותו חלק שעליו נשפך העירוי להדיא, כדין מעשה שבת השנוי במחלוקת (כמבואר במשנה ברורה סי' שיח ס"ק עד).
ג. מים רותחים שעירו מתוך מיחם חשמלי או כלי ראשון על גבי האש, לאחר שפסק הקילוח ונחו המים בכלי, נחשבים אותם המים שהועברו לכלי אחר לכלי שני שאינו מבשל כלל. וכן הדין למרות שהמים רותחים בחום שהיד נכווית בהם.
ד. חלב רותח שנשפך מכלי ראשון ונמשך בזחילה עד שהגיע לקדירת בשר צוננת, אם לא נפסק הקילוח בין מקור העירוי לבין מקום הגעתו, דינו כעירוי מכלי ראשון. לפיכך, מקום פגיעת החלב בקדירה נאסר כדי קליפה, כדין עירוי מכלי ראשון האוסר ומבליע כדי קליפה, אבל אם נפסק הקילוח קודם שהגיע החלב לקדירה, שוב אין לדון את החלב כעירוי מכלי ראשון (סי' צב ס"ז ברמ"א).
ה. מזה הטעם נהגו כל בית ישראל להשתמש בשני כיורים, מפני שפעמים מערים מים חמים מהברז על שיירי המאכלים שבכלי, והרי זה עירוי מכלי ראשון שלא נפסק הקילוח, שהוא מפליט ומבליע כדי קליפה. ואם ידיחו כלי בשרי מעל כלי חלבי באופן שיש עליהם שיירי שומן, נמצא שהמים החמים בולעים טעם מהבשר וממשיכים לכלי החלבי ואוסרים אותו ובדרך כלל בזמן הדחת כלים הוי עירוי שלא נפסק הקילוח (מנחת יצחק ח"ב סי' ק, שו"ת מקוה מים ח"ג חיו"ד סי' י"ב, שו"ת יחוה דעת חזן ח"ב חיו"ד סי' ב', ילקו"י ח"ג עמ' תעד). אמנם אם משתמשים בשטיפת הכלים במים קרים בלבד, אין צורך לייחד שני כיורים.
ו. כלים הטעונים הגעלה על ידי עירוי מכלי ראשון, למרות שמי ההגעלה יגיעו אל כל מקום הכלים שלא באופן ישיר מהכלי ראשון, הרי זה נחשב להכשר. ומכל מקום ראוי להקפיד שיגיעו באופן ישיר ולא שיגיעו וינוחו במקום אחד ומשם יזחלו לשאר המקומות, כיון שיש אומרים שעירוי הנזחל דינו ככלי שני.
ז. פיית המיני־בר דינה ככלי שני, ולכן אף אם יש מקום לחשוש לבליעת אדים, אין היא טעונה הגעלה בכלי ראשון. ולפיכך די בהכשרתה על ידי הזרמת מים רותחים דרך הפייה למשך זמן, ואין צורך בהגעלה חיצונית מיוחדת. אולם במיחם שפייתו חמה תדיר ודינה ככלי ראשון, יש להכשירו כדין כלי ראשון.
♦ ♦ ♦