ובהקדם יש לבאר האם זמני סעודות שבת הם לעיכובא:
איתא בשבת (קיז.) 'חייב אדם לאכול ג' סעודות שבת', ואסמכוהו אקרא דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה.
וכתב הרמב"ם (פ"ל מהלכות שבת ה"ט) וז"ל: 'חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה' עכ"ל.
וכתב המגיד משנה 'ומצוה לעשותם באלו הזמנים' עיי"ש. והביא שבעל הלכות גדולות (הלכות שבת פט"ז) חולק על הרמב"ם וס"ל שאפשר לעשות סעודה שלישית קודם חצות היום.
ובספר הבתים (הקידוש והשביתה שער ט אות ג) כתב וז"ל 'חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת מנחה וכו', יש מי שכתב שאינו יוצא מצות שלש סעודות אא"כ יעשם חלוקות בזמנים אלו. והמפסיקים סעודתם בשחרית ומברכין ואח"כ בוצעין ואוכלין אינן יוצאים ידי חובתן, ולא מצאנו בזה ראייה מבוארת, וכבר נהגו הקדמונים לעשות כן. מכל מקום יראה לנו שהעיקר הוא לקבוע סעודות בזמנים הנזכרים' עכ"ל.
ומשמע לכאורה בדבריו שכל הזמנים שכתב הרמב"ם הם לעיכובא, ולכן אין להקדים סעודה שלישית קודם חצות, וה"ה שאין לאחר סעודה שניה אחר חצות היום.
וכן משמע בדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, והובא בכה"ח (בסי' רצא סק"ב), וכ"ד הערוך השולחן (בסי' רפח ס"ב).
ועל פי זה כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד קצג) דאם לא הזכיר רצה והחליצנו בסעודת שחרית שעשאה אחר חצות היום אינו חוזר, דהרי לדעת הרמב"ם ודעימיה אחר חצות כבר עבר זמן סעודת שחרית, וא"כ אי בעי לא אכיל, ולכן אינו חוזר ומברך.
אמנם יש להעיר ביסוד הדברים, דמשמע דאם עבר זמן סעודה שניה, שהוא חצות היום, תו לא מקיים מצות סעודת שבת. והרי כתבו התוס' (פסחים קא. בד"ה ובקידושא) והרא"ש (שם סי' ה) שאם לא אכל סעודת ליל שבת יכול להשלימה ביום, ויאכל ביום ג' סעודות, וכ"פ הרמ"א (בסי' רצא ס"א). וא"כ מאי שנא סעודת הלילה, דאפשר להשלימה ביום, מסעודת שחרית, דא"א להשלימה לאחר חצות. [ועיין להלן, שיישבנו את דברי הגרב"צ זצ"ל.]
ונראה דכוונת הרמב"ם וספר הבתים היא דכל סעודה יש לה זמן קבוע, ואין אפשרות להקדים סעודה בזמן סעודה אחרת, ואם יקדים לא יקיים מצות ג' סעודות. ונפק"מ שאם הקדים את סעודת הבוקר לליל שבת, או אם הקדים את סעודה שלישית קודם חצות, לא יצא. אולם אם עבר זמן הסעודה יכול להשלימה, וכעין שמצינו בתפילת תשלומין, ששייך להקדים, אבל לאחר לא שייך.
ויסוד לחילוק זה מצינו שכתב הרב אליה רבה (סי' רצא סק"ז) שהקשה על הרמ"א שכתב שאפשר להשלים את סעודת הערב בבוקר, ולכאורה זה נסתר מהדין שאם הקדים סעודה ג' קודם חצות לא יצא יד"ח. וכתב לתרץ דאפשר דבסעודה ג' יש תקנה לקיימה עוד אחר חצות, לכך קאמר דאינו יוצא, משא"כ בשאר סעודות, שאין תקנה אחרת. וכיו"ב כתב בספר תורת שבת (שם סק"ג) די"ל שדומה למי שלא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, כמ"ש בסי' קח, ואפ"ה אין אומרים שיכול להתפלל תפלת מנחה בשחרית הקודם לה, דעיקרה אינו אלא תשלומין, ע"כ.
הרי יסוד החילוק מבואר בדבריהם, וכן יש לפרש בדברי הראשונים.
ובלבוש (סי' רצא סעיף ג ) כתב באופן אחר קצת, וז"ל 'ומי שלא אכל בליל שבת יאכל כל הג' סעודות ביום השבת, דהא כל התלתא היום עיקרם על יום השבת נאמרו, אחר שהניחו את המן עד הבוקר ורימה לא היתה בו, אמר להם משה אכלוהו היום וגו', אלא שלכתחילה פירשוהו חכמינו ז"ל על סעודות שדרך בני אדם לאכול, דהיינו אחת ערבית ושתים ביום' עכ"ל.
ובביאור דבריו נראה דביאר דהטעם דאפשר לאחר את סעודת ליל שבת ליום השבת הוא לאו מטעם תשלומין, אלא מטעם דעיקר ג' הסעודות נאמרו ביום השבת, אלא דלכתחילה תיקנו חז"ל שיאכל אותן בזמן שדרך בני אדם לאכול.
ומינה נשמע דכשם שמי שלא אכל סעודה בלילה, משלימה בשחרית בבוקר, כן הדין למי שלא אכל בבוקר, שישלים את סעודתו אחר חצות, דהרי אכל ב' סעודות ביום, אבל לכתחילה אין לעשות כן.
אלא דעומדים לנגדנו דברי הב"ח בסי' שלד (ס"א) לעניין המציל מן הדליקה, שהתירו לו להציל מזון ג' סעודות בליל שבת, וביום השבת שתי סעודות, וכתב וז"ל 'ובשחרית דוקא קודם סעודה, כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית, אבל אחר שעה ששית עבר זמנה, ואינו מציל, אף על פי שהוא קודם אכילה' עכ"ל. ומבואר דאחר חצות היום, אפילו מי שלא אכל אינו מציל אלא מזון סעודה אחת. אלמא יש זמן לסעודה שניה, ואחר חצות עבר זמנה, וכן אינו מציל לסעודת שחרית אחר חצות.
אמנם הפמ"ג פליג על הב"ח וכתב שאף אחר חצות מציל עבור סעודת שבת, והביאו המשנ"ב (בסי' שלד סק"ב), ומשמע קצת דהוא מצדד כהפמ"ג. וכן המאמר מרדכי (בסי' שלד סק"א) כתב לדחות את דברי הב"ח, ותמה, דבסי' רצא מבואר דיש תשלומין לסעודות שבת. וכן הפתח הדביר (שם סק"א) פליג על הב"ח. ומבואר בדבריהם דאחר חצות מקיים מצות סעודת שבת.
ולענ"ד נראה דאף הב"ח מודה בנידו"ד, דאין כוונתו לומר דאחר חצות אינו מקיים סעודת שבת, אלא כוונתו היא דעיקר זמן סעודה שניה עבר, ומיהא איכא תשלומין לסעודת שבת, ואם יאכל יקיים מצות סעודת שבת. אלא דבדין מציל מן הדליקה, תיקנו שיציל בזמן שרוב בני אדם אוכלים את סעודתם, ולפי עיקר זמן הסעודה שהוא קודם שעה שישית, וכיון שעבר זמן זה, אינו מציל עבור סעודת התשלומין, שהיא צורך פרטי שלו. וכ"כ לדחות בספר טל לישראל (בסי' יג), ובספר שדה אברהם (סי' יג) בשם הגריש"א זצ"ל.
ויש להביא קצת ראיה ליסוד זה מירושלמי (פסחים פ"ה ה"א) שר"ע אמר לשחוט את התמיד בע"פ שחל בשבת בשש ומחצה, בכדי להקדים קרבן פסח, כדי שלא יכנסו למצוה משוכרין. ומשמע שאכלו סעודת שבת אחרי עשיית קרבן פסח, שבה שכיח שיכרות, ולכן הקדימו את הפסח, שלא יעשו את הפסח משוכרין. הרי רואים שאם יש סיבה של מצוות היום אפשר לאחר את סעודת שבת.
♦
בדין שכח רצה בסעודת תשלומין
והנה מצינו שדעת רבים מהפוסקים שאפשר לקיים מצות סעודת שבת אחר חצות, על כל פנים מדין תשלומין. והנה בדין השוכח בסעודת תשלומין רצה נחלקו הפוסקים האם חוזר או לא.ודעת הפמ"ג (בסי' קפח א"א סק' טו), והלבושי שרד (סק' טו), והמשנ"ב (בסי' קפח סק' כו) שאם לא אכל בלילה ואכל שתי סעודות ביום חייב לחזור ולברך. ומבואר דאף בסעודת התשלומין חוזר אם לא אמר רצה והחליצנו.
ומאידך, דעת מרן החיד"א במחזיק ברכה (בסי' רצא סק"ד) שהשוכח רצה בסעודת תשלומין אינו חוזר, כדין השוכח בסעודה שלישית. והוסיף הברכ"י (בסק"ח) שכן מוכח בתוספות ישנים (יומא עט), ובתלמידי רבינו יונה (ברכות מט). וכן פסקו החסד לאלפים (בסי' קפח סוף סק"ה), והכף החיים (בסי' רצא סק"ח)[1].
ואם כן, נבוא לדון באדם שאוכל סעודת שחרית אחר חצות ולא אמר רצה והחליצנו, האם צריך לחזור ולברך.
והנה לא מיבעי לדעת הפמ"ג והלבושי שרד שפסקו שבסעודת תשלומין של הלילה שאכלה ביום חוזר, ודאי בנידו"ד חוזר. ויותר נראה דאף לדעת מרן החיד"א ודעימיה מודו דבנידו"ד חוזר. וכדי לבאר דבר זה אעתיק את לשונו הזהב של מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם), בטעם הדבר שאין חוזר בסעודת תשלומין, וז"ל 'וטעמא רבא איכא כי הנה הסוברים דסעודה שלישית לא בעיא לחם ומצי פטר נפשיה במיני תרגימא וכיוצא ניחזי אנן מה ראו על ככה ולחלק יצאת סעודה ג' מחברותיה והלא לשון חכמים בש"ס כמה זימני ג' סעודות ואסמכוהו אקרא דתלתא היום כתיבי ומשמע דשקולות הג' סעודות וכי הדדי נינהו ואמאי גרעו כח סעודה ג' מאינך' עכ"ל.
והיינו דהוקשה למרן החיד"א אמאי יש סוברים שיוצא בסעודה ג' במיני תרגימא, ומה נשתנה סעודה זו מכל הסעודות.
וביאר וז"ל 'ונראה דדעתם ז"ל דהגם דחיובא רמיא לאכול ג' סעודות בשבת מ"מ סעודת לילה וסעודת שחרית שהם דרכן של בריות לאכול יום ולילה ורובא דרובא דעלמא כל הימים אין נגרע לחם חקם לילה ויום, לכן בשבת צריך לעשותם בלחם כי ב' סעודות אלו מדת כל אדם דבר יום ביומו אך סעודה ג' הנוספת ביום שבת דוקא ואינו רגיל בה תסגי ליה בפירות או תבשיל וכו' כן נראה שהוא דעת הסוברים דסעודה ג' אינה צריכה לחם וכן משמע מדברי התוס' (בפסחים דף ק"א ע"א ד"ה טעומו מידי)[2].
והיינו דהטעם דהשיטות דבסעודה שלישית יכול לצאת במיני תרגימא הוא, דהואיל וכבר סעד שני סעודות ביום השבת, וזה דרך האכילה בכל יום, א"כ בסעודה שלישית אף אם יוסיף מיני תרגימא מינכר שעושה כן לכבוד שבת.
וסיים מרן החיד"א 'ולפי זה הא דסעודה שלישית לא בעיא פת לא משום דנגרע ערכה משתים דאידי ואידי חד שיעורא ובריא בחיובה לקיים שלשה סעודות אלא דהזמן גורם דאינו זמן סעודה, והשתא גם זה שאוכל ב' סעודות בשחרית במקום סעודת היום וסעודת הלילה נהי דחייב בהן מ"מ השניה הבאה במקום סעודת לילה הנה באה בזמן שאין דרך לקבוע סעודה ודמיא לסעודה ג' דהגם דחייב מקלינן כיון דאינו זמן סעודה וה"ה בזו וכי היכי דבסעודה ג' אם טעה אינו חוזר כמ"ש מרן בסי' קפ"ח (ס"ט), ה"ה בסעודת המילואים' עכ"ל.
הרי לפנינו דעיקר יסודו של מרן החיד"א שאינו חוזר בסעודת התשלומין, הוא דסעודת התשלומין אפשר לצאת בה במיני תרגימא, ודומיא דסעודה שלישית.
וא"כ הבוא נבוא לנידו"ד, דעושה סעודה שניה אחר חצות, אף מרן החיד"א יודה דדרך בני אדם לאוכלה בפת, שהרי לא סעד היום. א"כ אף אם עבר זמן הסעודה, ומקיים מצות תשלומין, אינו יכול לעשותה במיני תרגימא אלא רק בפת. וכיון שחובה לאכול בה פת, חוזר בסעודת תשלומין כזאת. ואינה דומה לסעודה שלישית.
וכן ראיתי להגאון רבי משה לוי זצ"ל בספר ברכת ה' (ח"ב עמ' שפב) שכתב סברא זו, לעניין מי שלא אכל קודם חצות בשבת, ובא להשלימה אחר חצות, ושכח ולא אמר רצה והחליצנו, חוזר. וביאר דאף מרן החיד"א יודה דכאן כיון שחובה לאכול פת, א"כ סעודה זו אינה דומה לסעודה שלישית. והן הן הדברים.
♦
יישוב דברי האור לציון
ונראה לענ"ד ליישב את דברי האור לציון. דהנה יש לחקור בדין תשלומין של סעודה, אי דמיא לתשלומין של תפילה, ובעינן שיסעד קודם לסעודה של חובה והדר סעודת התשלומין, או דילמא אין דין תשלומין בסעודה כתשלומין בתפילה.ואם נימא דסבירא ליה להאול"צ דמדמים בין תשלומי סעודה לתפילה, א"כ מיושבים דבריו הפלא ופלא. דאף שמצינו השלמה בסעודות שבת, היינו דווקא כשאוכל את סעודת החובה ברישא והדר אוכל לסעודת התשלומין, וכמו שמצינו לעניין תשלומין בתפילה. וא"כ בנידו"ד, שבא לאכול סעודה אחר חצות היום, הסעודה אינה עולה לו כסעודה שניה אלא עולה לו כסעודה שלישית, דבעינן שיקדים חובה ברישא. ואח"כ, כשיאכל עוד סעודה, תעלה לו להשלמה לסעודה שניה. ולכן ס"ל דאם שכח רצה אינו חוזר בשתי הסעודות - בסעודה הראשונה אינו חוזר, דחשיבא לסעודה שלישית, ואף שהיא הסעודה הראשונה ביום, מ"מ תקנו שאינו חוזר אם לא אמר בה רצה. ואף בסעודה השניה שסועד ביום אינו חוזר, כיון שהיא סעודת תשלומין, ודמיא לסעודה שלישית, שהעלו הפוסקים שאינו חוזר בה בהזכרת רצה.
ועוד יש ליישב דאף אי נימא דלא דמי תשלומי סעודה לתשלומי תפילה, מ"מ ס"ל לאור לציון דהסעודה הראשונה שעושה אחר חצות עולה לו לשם חובה. דלעולם אזלינן בתר זמן הסעודה שזמנה השתא. וא"כ בנידו"ד, הסעודה הראשונה שעושה אחר חצות, שהיא זמן חיוב סעודה שלישית, עולה לו לסעודה שלישית, ואחר כך, כשאוכל סמוך לחשיכה, עולה לו לתשלומין של סעודה שניה, ואינו חוזר, כמו שנתבאר לעיל בהרחבה.
אמנם אף שביארנו את סברת האור לציון, מ"מ אכתי סברא זו מחודשת, דמנלן דבעינן תשלומין בסעודה כמו בתפילה. ועוד, דשמא אינה מדין תשלומין כלל, אלא זמן ג' סעודות הוא ביום, וכמ"ש לעיל מהלבוש. ועוד, דאין הכרח דיש זמן לסעודות, אלא העיקר שלא יקדים, וכמו שביארנו בדברי ספר הבתים. וא"כ נפל היסוד נפל הבנין, דהסעודה הראשונה שאוכל אחר חצות עולה לו לסעודה שניה, ואם שכח בה רצה והחליצנו יחזור ויברך.
♦
ראיה מכמה פוסקים לנידו"ד
וכן נראה להוכיח ממה דנחלקו הפוסקים לעניין מי שעשה קידוש ביום השבת לפני חצות ואכל מיני מזונות, ואחר חצות בסעודה הגדולה שכח לומר רצה. וכתב בשו"ת זכור ליצחק (הררי סי' פ)[3], ובשו"ת כנסת ישראל (ששון דף יב סוף ע"ד), שחוזר ומברך, דלא נתכוין לצאת מה שאכל מיני תרגימא חובת סעודת שבת. ואף החולקים, והם הרב דברי דוד (מלידולה, סי' פו) שכתב אינו חוזר, טעמו דיצא יד"ח במיני תרגימא שאכל קודם חצות, והסכימו עמו הרב עיקרי הד"ט (סימן י"ג אות י"ד), והבית מנוחה (בדיני סעודה שלישית אות ג), והארחות חיים (אות י"א), והכה"ח (בסי' קפח סק"מ).ומדברי כולם נלמד דס"ל דאין לפטור מטעם שאכל סעודת שבת אחר חצות[4]. וע"כ דס"ל דיש מצוה לסעוד אחר חצות, וחייב לאכול פת.
ועוד יש להוסיף ולצרף מה שכתב בחידושי הרא"ה ברכות (מט: סוף ד"ה דאמר), דס"ל שאפילו אכל מאה פעמים ביום השבת, ולא הזכיר מעין המאורע באחרונה, חוזר. ומשום שיום הוא שנתחייב באכילת פת. וכן כתב בחידושי הרשב"ץ בברכות (מט: ד"ה ובין לדברי זה), שכל שיש חיוב סעודה של פת באותו יום, ואפילו שעה אחת, אם כן הרי יום זה יש לו קביעות הזכרה בברכת המזון. ואם כן, בכל סעודה שאכל ביום זה אם לא הזכיר מעין המאורע מחזירין אותו, אף על פי שלא היה חייב לאכול סעודה זו, לפי שהוא יום שנתחייב להזכיר מעין המאורע בברכת המזון ושכן נראה דעת הרי"ף ושכן דעתו של הרמב"ם' עיי"ש.
וא"כ דברי האור לציון שכתב שאם סועד אחר חצות, ולא אמר רצה והחליצנו, אינו חוזר, הם סברת יחיד ולא מצינו לו חבר בזה, ומדברי שאר הפוסקים מבואר דלא שמיעא להו, כלומר לא סבירא להו לחידוש זה. ובפרט דיש לנו ס"ס לחייבו לחזור, דשמא הלכה כדעת התוס' ואין זמן לסעודה כלל, ושמא הלכה כהרא"ה והרשב"ץ שבכל סעודה שלא אמר רצה חוזר. ואין לעשות סב"ל נגד דעת יחיד כמו שכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"א סימן תמא)[5]. והרב שדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן י) כתב בשם כמה מרבנן בתראי דבסברת יחיד לא אמרינן סב"ל. וע"ע בחזו"ע (ברכות עמ' תסב בהערה).
ועל כן נראה דהחוזר ומברך, יש לו על מה שיסמוך.
♦
מסקנא לדינא: הטועה בסעודת שבת שאכלה אחר חצות היום, ולא אמר רצה והחליצנו בברכת המזון, חוזר ומברך כדין סעודה שניה שאכלה קודם חצות היום, כנלע"ד וציימ"א.
♦ ♦ ♦