והנה בספר ילקוט יוסף ברכות ח"ב [אב תשפ"ה] במבוא כתב להביא ב' ראיות חדשות לדברי אביו, וגם בשיעוריו בשנת תשפ"ו במוצ"ש, חזר כמה וכמה פעמים על ראיות אלו. אולם אחה"מ נלע"ד לדחותן.
♦
ראיה מדברי ר"א בן הרמב"ם בענין ברכות השחר למי שלא נתחייב, ודחייתה
ראיה ראשונה הביא משו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פ"ג, שכתב שאע"פ שנמסר בשם רבינו האיי ז"ל ורבינו סעדיה גאון ז"ל מה שנמסר [שמברכים את ברכות השחר בבית הכנסת כסדר], הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההקש כלו, הוא הפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא שאין מברכים ברכה אלא בשעתה, בזמן חיובה וכו', ואם יאמר האומר שהן לבטלה ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהן עי"ש. והוכיח מזה הילקוט יוסף שאע"פ שר"א ידע שכך המנהג והונהג ע"פ הגאונים הנ"ל – מ"מ כתב שלא עונים אחריהם אמן עכת"ד.אולם למטוניה דמר, אפשר להוכיח מזה יותר מזה, שאומרים סב"ל גם במקום מנהג, שהרי המנהג שם היה לברך, ואעפ"כ הוא הורה לא לברך ולא התחשב במנהג. ובאמת שר"א בשיטת אביו הרמב"ם אמרה, שלא מתחשב כלל במנהגים גם בעניני ברכות, שכתב בפ"ז מהלכות תפלה ה"ט נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבהכ"נ וכו' וטעות היא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך אדם ברכה אא"כ נתחייב בה עי"ש. ובתשובה סי' קפ"ז כתב יותר בתוקף וז"ל וזאת הברכה ענט"י וכל כיו"ב [שמברך הש"צ בבהכ"נ ברוב מדינות א"י והמזרח] היא ברכה לבטלה וצריך למחות ע"ז ולבטלו ואין משגיחין בזה במנהג לפי שהוא דבר אסור עי"ש. וא"כ לשיטתו, שמבטל את הברכה ולא מחשיב דעות אחרות כלל, ולדעתו הדעה השניה היא 'טעות גמור' – ודאי שגם מבטל את עניית האמן. אבל אנן, שמתחשבים במנהגים קדומים גם נגד מרן או פוסקים אחרים – ע"כ שלא מבטלים את דעות הפוסקים האחרות. וגם במקום שאין מנהג אלא יש מחלוקת הפוסקים – אין אנו סוברים שהדעה השניה היא 'טעות', כי אין בנו כח להכריע שלא כמותה, אלא שאנו סוברים שלפי 'כללי הפסיקה' כן יש להורות לדידן, אבל הדעה השניה קיימת, ומי שעושה כמותה לא עשה כדעה שלא קיימת כלל [כפי שהוא לפי דעת הרמב"ם ובנו]. ולכן אין ראיה 'לדידן' שלא עונים אמן על זה.
♦
ראיה מדברי הרא"ש בענין ברכות המולך בשבת, ודחייתה
ראיה שניה הביא מדברי הרא"ש שהובאו בטור בסי' רס"ז לגבי ברכת המולך בשבת לאחר השכיבנו, שבטוליטולא נהגו לחתום בברכה זו, וכתב הטור: וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי וכו', וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר. וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה עי"ש. והוכיח מכאן הילקוט יוסף שאע"פ שיש דעות שמברכים – לא ענה אמן עי"ש.והנה הרא"ש לא 'הורה שלא לענות אמן', אלא שהוא עצמו לא ענה אמן, כיון שהוא אחז שברכה זו לבטלה היא, אבל הוא ידע שהנוהגים כן – עושים כן ע"פ הגדולים שנהגו כמותם, ולכן אין ראיה שאפשר 'להורות לאחרים' שלא לענות אמן. ואם נאמר שהוא גם הורה שלא לענות אמן – הדחיה היא כנ"ל, שהרא"ש סבר שאין מקום כלל לברכה זו, והיא טעות גמורה. משא"כ אנן, במחלוקות הפוסקים לא מבטלים את הדעה השניה וכנ"ל.
♦
האם מי שעושה כמרן השו"ע בעניני ברכות לא עונים אחריו אמן
ובילקו"י הגדיל לעשות וכתב שאף העושה כמרן השו"ע שפסק כדעת הגאונים וכמה ראשונים לברך אשר יצר פעמיים אם נזכר לאחר שהטיל מים בפעם השניה – לא יענה אחריו אמן, משום חומר אמן יתומה, וכמו שאומרים סב"ל נגד מרן - עי"ש באות ד' במבוא. וזהו חידוש גדול שלא שמענו מעולם, דהרי ודאי שאמן קל יותר מברכה לבטלה, שהרי ס"ס בברכות לא עבדינן, אבל ס"ס באמן עבדינן, וכפי שפסק גם בילקו"י שם. אז איך אפשר, ומה המקור לחידוש הגדול הזה, שכמו שעבדינן סב"ל נגד מרן – כך עבדינן ספק אמן נגד מרן. ואדרבה, דיינו שנחמיר בברכה עצמה, אבל באמן, שעושה כדעת הגאון ועוד ראשונים ומרן השו"ע – בודאי שעונים אחריו אמן. ולדברינו אדרבה צריך לענות אמן – וכידוע חומרת עניית אמן שנכנס בחשש חיוב מיתה, וכפי המעשה הידוע המובא בכה"ח בסי' קכ"ד אות ל' מהלבוש והרב אבוהב עיש"ב.♦
עניית אמן אחר אשה שמברכת ברוך שאמר, ישתבח, וברכות ק"ש
עוד כתב בילקוט יוסף שם (אות ט'), שאשה שמברכת על פסוד"ז וברכות ק"ש לא עונים אחריה אמן עי"ש. וגם על זה יש לי לתמוה; הנה בעצם הדין של ברכת נשים על ברוך שאמר וכו' – הארכתי בספרי ח"א סי' י"ד מדברי הראשונים ורוב מוחלט של האחרונים, שבברכות שאין בהן 'וציונו' – גם נשים יכולות לברך, ושכ"ד הב"י בסי' תקפ"ט, ושכ"ד כל חכמי דורנו מלבד מרן הגרע"י זצ"ל, ושאין ראיה מדברי הרשב"א בגיטין להיפך, אלא אדרבה יש ראיה מדבריו שפשוט לו שכך המנהג שנשים מברכות ברכה זו, עיש"ב. ולפ"ז, על הראשונים אנו מצטערים, על מניעת בנות ישראל מלברך ברכה שמותר להן לברך, עד שהוסיף הילקוט יוסף שגם אין לענות אמן על מי שמברכת, אתמהה.ומה שכתב שלכאורה יש ס"ס - שמא כדעות שמברכות על מ"ע שהז"ג, ושמא כדעות שבברכות השבח אין סב"ל, אלא שאין זה ס"ס שמחייב ברכה וכו' – הנה לענ"ד אין דבריו מדוקדקים בזה, דהס"ס הוא אחר - שמא מברכות על מ"ע שהז"ג, ושמא בברכות שאין בהן וציונו גם השו"ע יודה, ובזה ב' הספקות מחייבים ברכה. ומה שכתב שם לענין ברכות השחר שאינן בגדר הזמן גרמא [ודחה את דברי האור לציון] – עי' מה שכתבתי בספרי ח"ד סי' ו' שהעיקר הוא שברכות השחר חשיבי הזמן גרמא, אלא שנשים 'מותרות' בהן, וכפי שנהגו, וזה בדיוק כמו ברוך שאמר וברכות ק"ש, עיש"ב. וע"ע מה שכתבתי בספרי ח"ד סי' ד' בעיקר דין ברכות מ"ע שהז"ג לנשים, שהמנהג הקדום הוא שנשים מברכות, ושכן עיקר. וא"כ כ"ש שמברכות על ברכות ק"ש, וכ"ש שעונים אחריהן אמן.
♦
מסקנא דמילתא
נמצא, שבמחלוקות הפוסקים שאין בנו כח לדחות את דעת הפוסק לברך מכל וכל ולהכריע בצורה ודאית שלא כמותו, אלא שאנו נוהגים כפוסק מסויים שלא לברך מחמת כללים בהלכה – הדעה השניה קיימת, והעושה כמותה עשה כדין כהוראת רבותיו, ואין ראיה מדברי הראשונים שבכה"ג לא עונים אחריו אמן, ואדרבה בדברי גדולי האחרונים מבואר שעונים, וכן עיקר.♦ ♦ ♦