קטעים מספר חוסן שמואל להגרב"י ליפשיץ בן התפארת ישראל
פתיחה
לפנינו קטעים מתוך ספר חוסן שמואל אבן העזר שנכתב ע"י הגאון ר' ברוך יצחק ליפשיץ זצ"ל, בעל המסגרת זהב על המשניות ועוד חיבורים, ובנו של הגאון המפורסם ר' ישראל ליפשיץ זצ"ל, בעל תפארת ישראל על המשניות. הגרב"י שימש כאב"ד בוסקוביץ', לאנדסבערג ושווערין, ובשנים מאוחרות יותר הרביץ תורה והעמיד תלמידים בהמבורג. בסוף ימיו חי בברלין ושם מנוחתו כבוד. נלב"ע בי"ב בטבת תרל"ח.תוכן הספר הוא סיכומי עיקרי ההלכות בקצרה מהשולחן ערוך ונושאי כליו על סדר השו"ע. הספר נדפס בחלקו והדפסתו לא נסתיימה. במקור אחד נכתב שנדפסו 40 דפים מהספר[2]. הספר נקרא, כפי הנראה, ע"ש בנו 'הצדיק המנוח' ר' שמואל, שנפטר בצעירותו בשנת תרכ"ו (ראה בישורון ל"ב עמ' קסח והע' 140), והגרב"י קרא על שמו כמה מספריו.
בכרך כתבי יד של המחבר שנמצא בספריה הלאומית (Ms. Heb. 3°2324) נכרכו בסוף הספר כמה דפים מתוך דפי ההדפסה החלקית של הספר, וקטעים אלו מובאים בזה לפני המעיינים. היודע על מקום הימצאם של שרידים נדפסים נוספים מהחיבור ייטיב נא להודיענו. (הכרך הנ"ל מכיל חלקים נוספים מהספר בכת"י המחבר, וכן חלקים מחיבור בסגנון כזה על שו"ע או"ח מסימן תקנ"א ואילך, יחד עם עניינים נוספים).
נעשתה עבודת עריכה קלה של פתיחת ר"ת וכדומה, וכמקובל. הסוגריים העגולות הן מהמחבר, והמרובעות הן תיקונים או הוספות שלי. המחבר כלל לפעמים בסעיף אחד ארוך כמה דינים. להלן חילקנו את החיבור לקטעים קטנים אך לא שינינו את מספור הסעיפים.
לתולדות הגרב"י זצ"ל ומלחמתו להעמיד הדת על תילה בגרמניה, ועל מעמדו וחשיבותו בעיני חכמי דורו, ראה במאמר 'הצדיק המפורסם הגאון המובהק' שנדפס בקובץ עץ חיים (בובוב 45, ניסן תשע"ט). וראה עוד בהקדמה לדברי תורה ממנו שנדפסו בקובץ האוצר גליון נב (אייר תשפ"א).
♦
חוסן שמואל
הלכות פריה ורביה
סימן א
דיני פ"ו ושלא לעמוד בלי אשה
א. חייב אדם לישא אשה משום פו״ר. ומוכרין ס״ת וכ״ש שאר ספרים לישא אשה לפו"ר.ונושא בילדותו בן ח״י (ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה), ולא קודם י״ג דהוי כזנות לרמב״ם וטור (ותוס׳ ורא"ש חולקים):
ב. חייב לבעול בכל עונה (עי׳ אה"ע סי' ע"ו), וחייב לישא אפילו בזקנותו כשקיים פו״ר ונתאלמן או שגירש, וכן לקיים מצות עונה משום ולערב אל תנח ידיך, חוץ מבאם מחלה העונה.
ובנשאר לו מבן ובת, לתוס' אפילו בן מכל א', ולש״ג אפילו ב' בנות, מיהא לשו״ע דוקא בן ובת ואפילו הבת מזכר והבן מהנקיבה, קיים מצות פו"ר.
וכן בבן ממזר וכ״ש מפנויה, ובן חש״ו, ובן עכו"ם שנתגייר שנולד לו[3] בגיותו, (ואם צריכים לעניין פו"ר שיתגיירו בניו עמו פלוגתא בין הפוסקים).
אלמן שקיים מצות פו״ר ומתירא מקטטות עם בניו מותר לישא אשה שאינה בת בנים, אבל לא ישב בלי אשה:
ג. במקום שנהגו לישא כמה נשים היינו רק באפשר למיקם בסיפוקייהו, מיהא יכולה אשתו הא' לומר שהיא מסתפקת במעט, ולא ירבה על ד׳ נשים שאז מגיע [לכל] אחת עונה לל' יום:
ד. חרם ר״ג שלא לישא על אשתו, ויש פלוגתא בין הפוסקים אם היה משום שאנחנו עתה מפוזרים ויש חשש איסור דאורייתא (שישא אשה במדינה זו ויוליד בנים ואח״כ ישא במדינה אחרת ויוליד, וישאו ברבות הימים [האחים ו]האחיות זה לזה בלי שיכירו זה את זה), או שהטעם רק משום קטטה,
מיהא לא היה החרם על יבמה או ביש לו ארוסה (מקודשת, וכל מילת ארוסה בשו"ע היינו לאחר קידושין, משא״כ ארוסות שלנו בלא קידושין נקרא שידוכין), שאינו רוצה לכונסה, או ששהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה, ויש חולקים אפילו ביבמה שצריכה לחלוץ.
ובנשתטית או שהדין לגרשה והיא איננה רוצה להתגרש, יש להקל להתיר לו אשה ע׳״פ היתר מאה ת״ח ובאופן המבואר באה"ע סי' א' – ולד"מ בשם הכל בו יהיו מג' קהילות ומג' ארצות.
ואעפ״י שר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף החמישי, התקנה גם עתה במקומה עומדת, ובסתם אמרינן שנוהגת בכל מקום, אם לא שידענו... [שבמקום זה לא נהגה תקנתו].
♦
סוף סימן ד
[אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחילת כסלו, אף על פי שאין ביניהן רק חמשה חדשים, לא חיישינן לבנה לומר שמקודם לכן] ...נתעברה ונאסרה לבעלה, דבן ה' חדשים ונפל הוי.ואשת איש שתחת בעלה והכל מרננים אחריה, אין בניה ממזרים, דתולין רוב הבעילות בבעל (חוץ מבאם היא פרוצה ביותר לאחר נשואין, ורוב הפוסקים מתירים גם בזה כב״ש וכנה״ג, ואעפ"כ נאמנת אז לומר שבניה כשרים, ולהיפוך בזינתה פעם אחת תחת בעלה ואומרת שבנה הוא מפלוני, כשהבעל אצלה אינה נאמנת בלא היתה פרוצה ביותר עד עתה בנישואין, דתולין רוב הבעילות בבעל, ומותר הבן אפילו בקרובות אותו פלוני כפסקי מהרא"י).
מיהא בארוסה שמרננים אחריה, דאינו מצוי הארוס אצלה, אפילו בא עליה בודאי חוששין לזרעה משום ממזר.
ואפילו באשת איש שהכל מרננים אחריה, עכ״פ היא בעצמה חוששין לה לכתחילה לזונה מה״ת ואסורה לכהן, כשנתאלמנה, ובנישאת לא תצא, ודוקא כשאינו קלא דלא פסק כב״ש ושבו״י, ובבעלה כהן אע"פ שאין מוציאין כשאינו קלא דלא פסיק מכל מקום בניה ספק חללים.
ישראל שנשא ממזרת או ממזר לישראלית או ממזרת לעבד או עכו"ם, הולד ממזר. וממזר שבא על העכו"ם, הולד עכו"ם, ובנתגייר כשר.
ואפשר לטהר ממזרים לכתחילה, שישא שפחה שקיבל[ה] עליה מצוות וטבלה לשם עבדות, והולד עבד וכשנשתחרר הוא ישראל כשר.
עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן, ונתגייר הולד, הוא כשר, וה״ה בלא נתגייר ובא על ישראלית, שהולד כשר.
פנויה שנתעברה נאמנה על הולד שהוא מכשר (ובב׳ רובי אפילו לכהן כסוף סי' ו'[4]), ובאינה לפנינו או שהיא שוטה או [אילמת] או אפילו אומרת של פלוני ממזר, ואפילו מודה אותו פלוני, הולד שתוקי שהוא ספק ממזר, דכשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר, ובאם אותו פלוני כשר הולד ממילא כשר כלעיל, מיהא אינו כבנו לענין ירושה ולפוטרה מחליצה, אפילו היא מיוחדת לו, ואפי' ע״א מעיד עליו, כל זמן שהבועל מכחיש וחוששין לדברי' שאסור בקרובות אותו פלוני.
האב שאומר על העובר או על אחד מבניו שאינו ממנו ולא היה לו עדיין חזקות כשרות על פי האב, פוסלו והוא ממזר וודאי, חוץ מבאם היו כבר לבן הנ"ל בנים, שאז אין האב נאמן אפי׳ על הבן עצמו: ובחזקת כשרות לבן אין האב נאמן כלל.
ופנויה שאומרה זהו בן פלוני והבועל מכחיש ואומר ש[מ]ממזר נתעברה, אין לו דין אב לנאמנות:
ג. אסופי הוא כשנתאסף מהשוק ואין בו הוכחה שלא הושלך שם למיתה, כמילה או שאבריו מתוקנים או שתלו לו קמיע, הוי ספק ממזר. וביש בו הוכחה ואפי' רק במקום, כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שימצאו אותו והצילו, או בבהכ״נ, או תלוי באילן שאין החיה מגיעה שם, והוא סמוך לעיר או בצידי רה״ר כשר.
ובמושלך בדרך וקודם שנאסף מהשוק בא איש או אשה ואמרו בני היא נאמנים, משא״כ בכבר נאסף מהשוק הואיל ויצא עליו שם אסופי.
ובשני רעבון אפילו אחר שנאסף נאמנים.
ולענין אסופי בעיר שיש בה עכו"ם וישראל, דהוי ספק עכו"ם לענין קדושין, ו[לענין] להאכילו נבילות ולענין לפקח עליו הגל בשבת ולענין החיוב להחיותו עי׳ שו״ע:
ד. הספיקות כמו שתוקי ואסופי אסורים לבא זה בזה (משא״כ ממזר ודאי בממזר ודאי וממזרים בנתינים), ואפילו נשאו יוציאו, ואין להם תקנה אלא (כממזר ודאי) דהיינו בגיורת או משוחררת, והולד שתוקי ואסופי כהם עצמם, שהולד הולך אחר פגום, כמשנה קידושין פ"ד (דין גר ועבד בממזרת עי' בשו"ע):
ה. הקראים (וכן המינים שפירשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מיבמין) אסור להתחתן בהם, דהם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רצו לחזור, כתשובת רבינו שמשון ורבינו בצלאל.
משא״כ אנוסים, אם באו לחזור מותר להתחתן בהם כבשאר גרים כתשובת ריב״ש, ואפילו בא אח[ד] על אשת חבירו בגיותם, הולד אם נתגייר כשר. מיהא כשקידש הבעל בפני ב׳ עדים כשרים, אז הולד ממזר, ככנה״ג בהגהות הטור סי' כ״ד:
♦
סימן ה
דין פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירוס לאדם ולבהמה ולעוף
א. פצוע דכא (שנפצעו הביצים שלו) וכרות שפכה (היינו שנכרת הגיד) אסור לבוא בקהל ישראל, ומותר בגיורת ומשוחררת, ואפי' בהוא כהן מפני שאינו בקדושתו. וחלקו הפוסקים אם הוא ג״כ מותר בגרושה וחללה, דח״מ מתיר, וב"ש אוסר.ואין עליו שום קדושת כהן לישא כפיו ולטמא למתים, והוי כזר (ותמוה מרמב״ם פ"ו מהל' ביאת מקדש דמנה כרות שפכה בין המומין וכתב דבעל מום אוכל בק"ק).
ואם אסור בממזרת פלוגתא בין הפוסקים.
ופרטי הדינים מהו בכלל פצוע דכא וכרות שפכה עי' בשו״ע. והכלל שבשלשה אברים אפשר שנפסל הזכר, בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל הזרע הנקראים חוטי הביצים, שכיון שנפצע או נכרתו או נתמסמס אחד מאלו הרי זה פסול:
ב. ובניטלה ביצה שמאלית והיתה שלימה כשניטלה ונשארת של ימין, לר״ת כשר, ורוב בנין ורוב מנין דפוסקים פוסלים, וטוב לחוש באיסור דאורייתא ולהחמיר אעפ״י דיש מקילין כר"ת:
ג. וכל הפסול הוא רק באם הוא בידי אדם או הכהו קוץ, משא״כ בידי שמים שנולד כך דכשר.
ובהיה באברי הולדה שחין ונחתכו לרמב״ם כשר, ולרש״י (ורש״י יבמות ד"כ ע״ב כתב להתיר) ורא"ש פסול וכדמשמע בירושלמי דזהו מקרי בידי אדם, רק בנתהוה אפי' אחר לידה ע״׳י רעמים וברד כשר.
ובניטל ממנו ביצה השמאלית ע״י [חולי] למהריב״ל לכתחילה פסול, ובעבר ונשא ישראלית אין מוציאין:
ד. אסור להפסיד אברי זרע אפילו בבהמה חיה ועוף ואפילו טמאים, ואפילו בחו״ל, והמסרס בזכר (דבנקיבה לסרס במעשה רק פטור ואסור ואפילו באדם) אפילו מסרס אחר [מסרס לוקה]...
♦
מתוך סימן ז
...שמעידות זו על זו נאמנות, ואפילו בעל באינו ידוע שהייתה שבויה רק שהוא לבד ידע והיה עמה שלא נטמאה מותרת, משא"כ בידע שנשבית וא"י אם היא טהורה, אעפ״י שהיא אומרת שהיא טהורה כב״ש:ועכו"ם מסל"ת, [הרא"ש] מחמיר דאינו נאמן, והריא"ז בשם רב פלטוי גאון מקיל, והכנסת יחזקאל הביא עובדא שהסכימו כל הרבנים לדעה זו, ועיין תשובת רדב"ז ומהריק"ש.
ועד מפי עד פלוגתא בין הפוסקים, ולח״צ מותר לכו״ע בפשיטות.
וכותי המעיד מסל"ת דהיא טמאה לא מהני לאוסרה, דמסל״ת לא מהני רק להקל לא להחמיר.
וכהן שהעיד על השבויה, רק בפדאה והעיד בה ישאנה, דלא שדי אינש זוזי בכדי.
ובאמרה נשביתי וטהורה אני, אפילו בע״א שנשבית, פה [שאסר] פה שהתיר, משא״כ בב' עדים.
ובנשביתי וטהורה אני והתירוה בי״ד לינשא או [שנישאה] מעצמה לפני בי״ד, ואח״כ באו ב' עדים שנשבית, תינשא לכתחילה, משא"כ בבאו עדים שנטמא[ת] אפילו בנישאת ויש לה בנים מכהן תצא.
ולרד"ך בלא היה ידוע לבי"ד שנשב[ת]ה רק לאחד, ואמרה לו טהורה אני, יכול לישא אותה, מיגו דהיתה יכולה להינשא לאחר, ולד״מ צ״ע.
האב אינו נאמן על בתו לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לכהונה.
ושבויה שנאסרה על בעלה כהן מותרת עכ״פ לדור עמו בחצר אחד (כשב״ב שומרים אותם תמיד) חוץ בזינתה וודאי, דאפי' במבוי א׳ אסורה.
ועיר שבא במצור מכל סביבותיה, כל הנשים מג' שנים ולמעלה הם כשבויות.
ויש בזה ג' שיטות, לרש"י ור"ן במלכות אחרת אסורה לכהונה, ובאותה מלכות, ודוקא ביש שמירה שאין שום אדם יכול לבוא בעיר מותרת. ולתוס׳ ורמב״ם הדין להיפך, דבמלכות אחרת מותרת, שהם מתייראים לעכב, ובאותו מלכות אסורה, שהם מתיישבים בעיר, וכן ממלכות אחרת ואינו נחפז לברוח כב"י, ורק באפשר לברוח מהעיר מותרת (מיהא ליין נסך אפילו באותה מלכות מותר דלנסך אין פנאי, רק לבעול). ולרי"ף ורא"ש ורמב״ן ורשב״א רק ליי״נ יש חילוק במלכויות, לא לבעול דלעולם אסור, וביכולה לברוח הוי כמחבואה ומותר כב״ש, והשו״ע הכריע בסתם כשיטת התוס' והרמב״ם וביש מחבואה מותרת, והביא דעת רי"ף ורמב״ן בשם י״א.
מיהא ביש מחבואה אחת אפילו מחזקת רק אשה אחת מצלת כל אשה שאמרה טהורה אני וכשרה לכהונה.
אשה שנחבשה בידי עכו"ם רק ע״י ממון, ויראים ליגע בה פן יפסידו מכיסם, מותרת אפי' לכהונה, והוא דיד ישראל תקיפה דבלא״ה אסור במסורה בידם, ואפילו בזה״ז דאין מטין דין ומקפידין על זנות, ודלא כהגהות אלפסי.
משא״כ ע״י נפשות ונחבשה ימים רבים (דביום או יומיים מותרת כמהר"י מינץ, ואין לפסול זרע כהן שאמרו לפניו שאשתו נשבית והוא שותק כמהר"ם פדוואה) בבעלה כהן (כן סתם רב"י, ולתוס' ורא"ש אפילו בבעלה ישראל), ותצא.
ודוקא בנחבשה כדין, אבל שלא כדין מותרת כהר"ם אלשקאר, ולתרוה״ד דווקא בבעלה ישראל.
ובאסורה ע״י נפשות, לי״א דאפי' לבעלה ישראל אסורה, עכ״פ דוקא בנחבשה מחמת עצמה, לא…
♦ ♦ ♦