כתב מרן הגרב"צ באור לציון ח"ב (פ"ה הט"ז) לדון במי שלא שמע את החזן שאומר ברכו את ה' המבורך, ורק שמע את הציבור שעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, האם יכול לענות עמהם.
וכתב, דהנה אמן יתומה זה בא' משני פנים, או בברכה שחייב בה, או שאינו יודע על מה הוא מברך. ונראה דלדעת השו"ע (סי' קכד ס"ח) זה רק בברכה שחייב בה. אמנם נראה שדוקא לענין עניית אמן, שאין ענייתו חמורה כל כך, שיכול לענות אמן אף אם לא שמע הברכה. אבל לענין ברכו, כיון שהעונה לבטלה איסורו חמור כברכה לבטלה ועובר על לא תשא, נקטינן להחמיר ובעינן תרתי, ואין לענות אלא כשלא חייב בברכה, שכיון שלא חייב בברכה, וגם יודע למה שהוא עונה, אין בזה ספק ויכול לענות. עכ"ל. ומשמע שמבין שברכו היא בגדר ברכה שיש בה חומר ברכה לבטלה. וע"ע בא"א מבוטשטאש (סי' קלה) דמשמע ג"כ הכי. ובס' הליכות הגר"א להגר"מ שטרנבוך (אות קכו).
אמנם נראה לכאו' שאין הדברים פשוטים כ"כ דיש לאמירת ברכו גדר של ברכה לבטלה.
דהנה כתב הבן איש חי (פ' ויגש סי"ח) וז"ל: כתבו האחרונים כשמתפלל ביחיד יאמר ברייתא זו אחר ישתבח, "אמר רבי עקיבא חיה אחת עומדת ברקיע ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע ואומרת ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (מדרש כונן). עכ"ל. ומקור דבריו המה בדברי מרן החיד"א בציפורן שמיר (סי' ב' אות כו -כז), והחסד לאלפים (סי' נז ס"ב). וכ"כ הכה"ח (סי' נ' ס"ק ט').
ובשו"ת יבי"א ח"ב (סי' ד' אות ז'), פקפק בעיקר הדין אם בכלל מותר לומר ברייתא זו, ע"פ מה שהאריך שם, שהגם שמותר להזכיר שם ה' דרך לימודו, אבל אסור להזכירו בלשון "ברכה". וא"כ אם יאמר לשון ברוך ה' המבורך, יש כאן חשש של ברכה לבטלה. ושכן כתב החיד"א בברכ"י (סי' רטו סק"ד), שאם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה המובאה בש"ס, אין להזכירה בדרך לימודו. ושכן מנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי. ע"כ. ובמחב"ר (שם) הוסיף שכן מצא למהר"ם בר ברוך בס' התשב"ץ (סי' תכב), שאינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כי אם השם. ע"ש. וא"כ ה"נ אינו יכול להזכיר ש"ש אף שהוא דרך לימוד. עכ"ד.
ולדברי היבי"א יש להוסיף ולתמוה ע"ד החיד"א שהתיר לומר ברייתא זו, עם שהוא עצמו סובר שאין להזכיר ברכה דרך לימודו.
וכמדומה שיש לבאר את דברי רבותינו החיד"א והבא"ח, בהקדים, דנראה דברכה שנאמרת בלשון סיפור דברים אין איסור לאומרה ביחיד, כיון שאינו אומר בעצמו ברכה, אלא מספר מה "שחיות הקודש וגדודי מעלה" המה המשבחים את השם יתברך. ובכה"ג אין ע"ז שם של ברכה בכלל, ובזה לא מצאנו לפי שעה למי שיאמר שיש בזה חשש של ברכה לבטלה.
ודבר זה למדתי ממה שכתב הטור (סי' נט) וז"ל: קדושה שביוצר כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז מתפילה יז) שאין היחיד אומר אותה, וכן כתב רב נטרונאי, אלא אומר: עונים באימה ואומרים ביראה: קדוש וברוך. וא"א הרא"ש ז"ל כתב, שיחיד יכול לומר, שאינו בא עתה לקדש, אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים, ולא דמי לקדושה שבתפלה שאומר נעריצך, שאותה ודאי אינה בפחות מי', והכי איתא במסכת סופרים (פט"ז הי"ב), קדושה שביוצר אור ושבסדר קדושה יחיד אומר אותה שאינה אלא סיפור דברים.
ובבית יוסף שם כתב על דעת הרמב"ם שכתב שאין יחיד אומר אותה, וז"ל: וכ' בתשובת הרשב"א (ח"א סי' ז) שבתשובה כתב הרמב"ם ואמר שקדושה שביוצר יחיד אומר אותה. וגם רבינו ירוחם ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כ' שבנו של הרמב"ם העיד על אביו ז"ל שכתב בכתב ידו בתשובה אחת (מהד' בלאו סי' שיג) שהיחיד יכול לאומרה, שאע"פ שכ' במדע (הל' תפלה שם) שאין היחיד יכול לאומרה, אחר כך חזר בו ותפס שיטת הרא"ש ע"כ. והכלבו (סי' ח) כתב שמאחר שבתשובה כתב הפך ממה שכתב בחיבור נראה שסובר שהוא הלכה ואין מורין כן. ובארחות חיים (הל' קדושה מיושב אות א) כתוב שבנו של הרמב"ם העיד על אביו שחזר בו הלכה למעשה, וע"ז אנו סומכים. עכ"ל. וע"ש מה שהביא מדברי הזוה"ק. ובשו"ע (סי' נט ס"ג) כתב: י"א שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה. עכ"ל.
ומרן החיד"א בקשר גודל (סי' י' אות יא) כתב וז"ל: פשט המנהג לומר קדושת יוצר ביחיד, וכן בקדושה דסידרא. עכ"ל. וגם הבא"ח בעוי"ח (פ' שמות אות ז') כתב וז"ל: ביחיד שלא יכל לומר קדושה זו עם הציבור, אנו אין לנו אלא דברי מרן שפסק שהיחיד אומרה בניגון ובטעמים, ואע"ג דרבים נמשכו אחר ד' הרמ"א, המנהג כסברא ראשונה לפי שאינה אלא סיפור דברים, וכו', ע"כ.
חזינן שמרנן החיד"א והבא"ח לשיטתיהו אזלי, שסוברים שמותר לומר ברייתא דרבי עקיבא, וסוברים שמותר לומר קדושה דיוצר ביחיד, כיון שאינה רק סיפור דברים. וכל זה אף שמרן החיד"א סובר שאסור לומר ברכה דרך לימודו. ולכאו' נראה שטעמם ונימוקם הוא שסיפור דברים קיל טפי מדרך לימודו. ואף שאסור לומר ברכה דרך לימודו, מ"מ במקום שאינו אלא סיפור דברים שמספר מה שחיות הקודש והאופנים או המלאכים אומרים, אין בזה כל חשש.
ויש לבאר את הדברים, דאף שאסור לומר דרך לימודו הרואה את הים הגדול אומר בא"י מלך העולם וכו', אבל דרך סיפור דברים מותר, כיון דאמירת ברכה ענינה שבח והודאה בלבד, אבל סיפור שלם שיש בו פרטים שאינם שבח כלל, אלא רק תיאור ופירוט של המתרחש בעולמם של המלאכים, הרי הוא בגדר סיפור דברים. ומעתה מובן מש"כ הפוסקים דשרי לומר ברכו דרך לימודו, כיון שהוא סיפור שלם, ואין בו מטבע ברכה כלל.
ונראה דאין לומר דמרן ס"ל דגם ברכה גמורה מותר לומר כל שאומר כן דרך לימודו, וכמו שסוברים כן השאילת יעב"ץ (סי' פא), והאבני נזר (או"ח סי' שפג אות יא), ועוד. דהלא כל גדולי האחרונים שעסקו בסוגיא זו לא הביאו ראיה מד' מרן הב"י הללו. וגם סוגיין דעלמא שאין לומר ברכה דרך לימודו וכמ"ש המ"ב (סי' רטו ס"ק יד), וכמ"ש ביבי"א שם.
ויתר על כן מצאנו דיש פוסקים הסוברים דאפי' אמירת ברכו בצורה של ברכה דאין בה גדר של ברכה, ודמיא לקדוש קדוש שאינו בגדר ברכה גמורה, ואף שיש לו חשיבות גמורה של דבר שבקדושה, וא"א לומר דבר שבקדושה פחות מעשרה, מ"מ אינו בגדר ברכה גמורה שנוכל לומר שאינו יכול לאומרה בדרך של סיפור דברים, וכיון שאין בה שם ומלכות, אינה בגדר ברכה לבטלה.
ובחופשי בפוסקים מצאתי כבר שעמדו בזה כמה מחברים, והראו לדברי הלבוש (סי' קלה ס"ז) שכתב וז"ל: אבל אם לא אמרו אלא ברכו את ה' וגו', אין כאן נשיאות שם לבטלה, שאין זה ברכה שמברכין על התורה, אלא שמשמיעים הקהל שיברכו את השי"ת, והרי הם ענו וברכו את ה' המבורך ואמרו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. והובא בכה"ח שם (ס"ק טל), וכתב וז"ל: וע"כ הנראה לענין דינא כיון דבברכו אין בו משום נשיאות שם לבטלה, כמ"ש הלבוש סעיף ז', צריך לילך אחר המחמירים, ויחזור הכהן לומר ברכו, כדי לקיים תקנת חכמים שתקנו לומר ברכו קודם ברכת התורה, וכן הישראל העומד שם כדי לקרות אחר הלוי, חוזר לומר ברכו אע"פ שכבר אמר. ועיין לקמן סימן קל"ט אות ל"ו. עכ"ל.
וכ"כ הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' סח) וז"ל: לכהן, מה ששאל כשעולה ג"כ במקום לוי אם לומר ברכו שנית דהא"ר כתב דאין לומר ברכו שנית. הנה לדעתי אל ישנה מן המנהג ומה קפידא הוי לומר ברכו אפי' בחנם הרי אינו ברכה רק שבח בעלמא לכך ודאי יאמר ברכו שנית כפי המנהג. עכ"ל. וראיתי בספר שלחן אברהם להגר"א מגוץ הכהן (סי' רטו) שכ"כ מדנפשיה. ויישב בזה את סתירת דברי החיד"א. ע"ש. וכ"כ ככל הנ"ל הגר"א חנניה זצ"ל בשו"ת שערי יושר ח"ה (סי' טז). וראיתי שהגר"מ מזוז זצ"ל הוסיף עוד בזה, דהא חזינן שמנהג בני ספרד שכל האומרים קדיש, אומרים ברכו, ואף שדי באמירת ברכו אחת של החזן, ולא חוששים בזה לברכה לבטלה, וע"כ שאין לזה דין של ברכה.
ונמצא דבנ"ד יש לנו טעם גדול להקל כיון שאין זו ברכה גמורה, וגם הוא בלשון סיפור דברים, שיש סברא בב"י להקל בכיו"ב. וע"ע מש"כ הגרי"ח מזרחי שליט"א בספרו נשמת חיים (עמ' תמא) לבאר את דברי הגרי"ח. ע"ש.
ומרן הגר"ע יוסף בספר חזון עובדיה ברכות (עמ' תקיט) כתב וז"ל: והנה ברוקח (סי' שכ) ועוד פוסקים הובאה ברייתא זו, אבל לא כתבו כן על יחיד המתפלל. עכ"ל.
אמנם באמת יש לעורר ממש"כ מרן הב"י (סי' נט) וז"ל: והרוקח בסימן שס"ב כתב כמה ברייתות שמוזכר בהם קדיש וקדושה וברכו ואמן, 'לומר אותם מי שמתפלל ביחיד'. עכ"ל. ונמצא שמקור הדברים כבר בב"י, והב"י כתב בהדיא לומר אותם ביחיד. והראני לדבריו ידי"נ הרה"ג רבי עמנואל מולקנדוב שליט"א.
וכן הוא בהדיא בספר הרוקח שם, שהביא מדרש כעין זה וז"ל: לברכו קדיש וברוך. כונן שמים בתבונה העליונים שבראן הקב"ה לשבח לשמו, כיצד בכל שחר מלאך עומד לפניו ופותח ואומר ה' מלך וכו'. וכל גדודי מעלה עונין אחריו ברוך ה' המבורך לע"ו. עד שהם אומרים את הדבר שרפים עומדים ואומרים קק"ק ה' צבאות מכה"כ. והאופנים וחיות הקדש מתרעשים ומתרעדים ומרעישים כל העולם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. וכו'. ע"כ.
וכן מפורש עוד שם בבית יוסף לעיל מיניה לגבי ברכו וז"ל: וכתוב בהגה"מ פ"ז מהלכות תפלה (אות צ) וז"ל: פ"ק דברכות (ג.) פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה וכו' ולא עוד אלא בזמן שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין איש"ר מברך לעלם הקב"ה מנענע בראשו וכו', יש קורין ברייתא זו כשאין מתפללין בעשרה, בשביל שיש בה קדיש, ומתניתין דשלשה שאכלו (ברכות מה.) שיש בה ברכו, וברייתא דריש פרק גיד הנשה (צא:) שיש בה קדושה דתניא חביבין ישראל וכו', ויש קורין פרשת (ישעיה ו') בשנת מות המלך עזיהו עכ"ל. וכן הוא בראבי"ה (סי' ב').
ונמצא דמה שדחה מרן היבי"א את דברי הבא"ח שכתב לומר ברייתא דר"ע, הנה מקור דברי הבא"ח המה בבית יוסף.
ועוד הביא בחזו"ע מש"כ בס' המנהיג (סי' עו), בשם רב צמח, שאין היחיד אומר סדר קדושה, שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, וסיים המנהיג שאם הוא יחיד יעסוק באגדת פרק גיד הנשה (חולין צא:) ג' כתות של מלאכי השרת וכו' אחת אומרת קדוש, וכו'. וכ"כ בשלטי הגיבורים (ברכות כא:). והעמיד החזו"ע, דמיירי שאומר קדוש "השם" צבאות ואינו מזכיר שם שמים כלל בקריאתו. עכ"ד. ולאור דברי מרן בב"י, א"א לומר כן, שהרי כתב לומר אותם ביחיד בדווקא משום שאינו שומע קדיש וקדושה וברכו, ואם כהחזו"ע שאינו מזכיר שם השם, כל כהאי היה לו להבית יוסף לפרש כן. מה גם שקשה לומר שיש תועלת בקריאתו כל שאינו מזכיר שם ה'. וע"ש בחזו"ע מש"כ ע"ז.
ונמצא שיש מקור ברור לדברי החיד"א והבא"ח בדברי מרן בב"י ובראשונים, ודו"ק.
אמנם עדיין צ"ב, מדוע לא הובאה ברייתא זו בדברי גדולי האחרונים נושאי כלי השו"ע, עד אחרון המ"ב. וצריך בירור. ונראה, דהנה עי' בכה"ח (סי' נז ס"ק ג') שכ' וז"ל: אמרו במדרש רות על פסוק חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, שהנשמה אינה נכנסת להתישב בגוף האדם עד שיברך ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והיא ממתנת באפו עד ברכו, ואם אינו זוכה לברכו הולכת לה, ונשאר ונחשב לבהמה. כמ"ש חז"ל אל תקרי במה אלא במה, ולכן צריך לחזור אחר עשרה כדי שיאמרו ברכו ויענה אחריהם, להשלמת נפשו. שלמי ציבור דפ"ט ע"ג. וכ"כ בפע"ח שער הק"ש פ"א בשם האריז"ל וז"ל: אפי' מי שמשכים ללמוד ולעסוק בתורה אינו חוזר בו נשמתו עד שיתפלל ויענה ברוך ה' המבורך לעולם ועדף ואז חוזרת אליו הנשמה, לכן יש בו ה' תיבות, נגד ה' שמות של נרנח"י שיש לנשמה. עכ"ל. והביאו היפ"ל ז"ל אות א', ואם הוא אנוס ואינו יכול להתפלל בציבור יאמר ברייתא דר"ע כמ"ש לעיל סי' נ אות ט'. עכ"ל הכה"ח. וכ"כ באורל"צ (פ"ה הט"ו). ע"ש.
ומבואר, דפוסקי ספרד דאזלי בתר הוראות האריז"ל וחיישי טובא לדבריו, ובפרט בהל' ועניני תפילה, וראו מש"כ האריז"ל בחומר הענין דמי שלא שמע ברכו, לכן המה החמירו ביותר שיחיד יאמר ברייתא דר"ע, בשביל להרויח אמירת ברכו. ודו"ק.
ומש"כ ביבי"א שם (סוף או"ז) ועי' בס' זכר נתן (דנ"ד ע"א) בשם ספר הישר שכ' על ברייתא דר"ע הנ"ל שאין לאומרה. ע"ש. וכעת אמ"א. עכ"ל. הנה לפנינו בס' זכר נתן למהר"נ קורנול (אות ק') מעתיק לאומרה, ומקורו מס' אור הישר (דף טז ע"ב). והוא בס' אור הישר למהר"ם פאפירש, ושם מעתיק ד' הרוקח ועוד שיש לאומרה. ועוד הביא שם בס' זכר נתן מס' קרבן אשה (סי' ח') שמפקפק אם לאומרה בין ישתבח ליוצר. ומשמע דבלא"ה יש לאומרה כרגיל. וכנראה דס"ל שאין לברכו גדר של ברכה.
והנה לפי האמור דמצאנו בב"י מקור ברור לאמירת ברייתא דר"ע, א"כ יש להוכיח לכאו' שאין לאמירת ברכו גדר של ברכה.
אכן, עדיין י"ל דכל ד' הב"י המה רק שאמירת ברכו היא בגדר של סיפור דברים, דבזה מצאנו בפוסקים דיש להקל בהדיא, ובזה א"צ לאומרה בעשרה, וכמש"כ הב"י, אבל כשאומר ברכו בצורה של ברכה, דבזה בעינן לעשרה דווקא כדין דבר שבקדושה, א"כ יש לזה חשיבות של ברכה, כיון שאינו בדרך של סיפור דברים אלא שמבקש מהציבור שיברכו את ה', ובזה יש לזה חשיבות של ברכה, וכמש"כ האור לציון.
והיה מקום להביא ראיה לחילוק זה ממש"כ הרשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' עב בהגהה) בשם רבינו יונה, דרק בזמן המשנה, שהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה, והקרואים באמצע לא היו מברכים, ואם הם מוסיפים אין חשש איסור ברכה שאינה צריכה, אבל בזמן הזה שכולם מברכים ברכות התורה לפניה ולאחריה, אם יוסיפו עולים, נמצא שמברכים ברכה שאינה צריכה. ועשו חרם והסכמה על זה. וכ"כ בנו בשו"ת הרשב"ש (סי' תא ותכט). ומשמע שיש לברכו דין של ברכה. ועי' מה שכ' בזה גדולי הפוסקים וכמש"כ בשו"ת יבי"א ח"ט (סי' כז). אכן התם בלא"ה יש מלבד האמירת ברכו גם ברכה שלמה של אשר בחר ואשר נתן, וע"ז קאי הנדון אי הוי ברכה שא"צ, ואינו ענין לנ"ד.
♦ ♦ ♦