בית הכנסת שעשה הרחבה לחדר אחר לצרפו למקום, אלא שחדר זה חצוי לב', ואין המחיצה מגעת עד התקרה, ומתוך כך ישנו חיסרון שאין החדר השני רובו פרוץ לחדר הגדול, האם מצטרפים למניין.
♦
תשובה
א.
בב"י (סימן נ"ה) כתב בשם מהר"י אבוהב ז"ל בענין צירוף התיבה שמצטרף החזן להשלים לעשרה שכתב שראה מי שמפקפק בזה שנראה שהתיבה היא כמו עליה ואינו מצטרף אבל נראה שהיא בטילה לגבי בית הכנסת שאינה אלא כמו תשמיש בית הכנסת והיא כתל ועפר שהוא בבית הכנסת גבוה שמצטרף והנה המחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדל מחיצה בפני עצמה וכך נהגו העם הנה. עכ"ל.
גם הרשב"א בתשובה כתב (ח"א סי' צ"ו) שהטעם מפני שאע"פ שהיא גבוה עשרה ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתוכה והוי ליה כתיבה שמניחין בה ס"ת שאפילו היא גבוהה כמה אינה מפסקת כדאמרינן בפרק אלו נאמרין (סוטה לח:) ובפרק החליל (סוכה לא:) בימה גדולה של עץ בנויה באמצע וחזן הכנסת עומד עליה. ע"כ.
והנה מדברי מהר"י אבוהב משמע שאין צורך להחשיב את התיבה כרשות בפ"ע, אלא רק מפני שאין היא בטלה הרי זו כבית הכנסת. משמע שאם המחיצות היו להבדל, בודאי היה כאן חיסרון של צירוף החזן עם בית הכנסת. ולכן גם מחיצות שאינן מגיעות עד התקרה יש להן דין מחיצה. וכך גם משמע ברשב"א בתשובה הנ"ל שצורך המחיצות מראה את כוונת המחיצות.
♦
ב.
דעת הסמ"ק
אלא שהסמ"ק (סימן רפ"ב) כתב לכך טעם אחר, והוא שחמשה ששרויין בטרקלין אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל אחד ואחד, אין מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן. דמכאן יש לסמוך לענין השלמת עשרה לתפלה דלא הוי הפסקה אותן מחיצות העומדות סביב סביב לבימה שקורין אולמבר"א וכן באותם המחיצות העומדות מימין ושמאל לתיבה אף על פי שהן גבוהות עשרה כיון שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות. עכ"ל. א"כ לדעת הסמ"ק מחיצה שלא מגיעה לתקרה אין זו מחיצה. והסמ"ק למד כן מהגמ' בעירובין (ע"ב ע"א), והרבה האריכו לבאר את דעת הסמ"ק.♦
ג.
דעת השו"ע
אולם ברשב"א ובמהר"י אבוהב לא משמע שסברו כן, וכך גם נראה בשו"ע שסתם כדבריהם שאין חילוק באיזה גובה המחיצה, אלא לאיזה צורך המחיצה. ולכן במקום צורך הכרחי לתיבה, גם המחיצות הללו ייחשבו מחיצות למרות קוטנן.וכך כתב מרן בשו"ע (סימן נ"ה סעיף י"ט) וז"ל: שליח ציבור בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג. ע"כ. וא"כ מרן סתם כדברי הרשב"א ולא חילק בין אם הן מגיעות לתקרה או לא, והביא את דעת היש אומרים שדווקא אם מגיעות לתקרה הוי מחיצה, ולכן מרן בשו"ע הביא את דעת הסמ"ק ביש אומרים. משום דלא ס"ל להאי דימוי דעירובין, ועיקרא דמילתא הוא בצורך המחיצות.
ולפ"ז נראה לומר שכל מחיצה שיש לה חשיבות לדבר מסוים, כגון כאן להפריד בין נשים לגברים וכיוצ"ב, אף אם לא מגעת לתקרה, שפיר דמי להחשיבם למחיצה גמורה. גם מרן הגרב"ץ אבא שאול בשו"ת אור לציון (ח"א חאו"ח סימן ט"ו) נשאל בזה, והעלה להקל להחשיב את המחיצה כמחיצה אף שהיא רק י' טפחים ולא גבוהה עד התקרה. ע"ש.
♦
ד.
גוד אסיק מחיצתא
אלא שיש עדיין לעיין בזה מה סברת הרשב"א להחשיב מחיצה אף שאינה מגעת לתקרה. ונראה לענ"ד שהטעם לדברי הרשב"א הוא משום דאמרינן בזה גוד אסיק מחיצתא, וכדאיתא בסוכה (ד' ע"ב) וכך דעת הרמב"ם (פ"ד מהל' סוכה הי"א) שאם הוא על זויות הגג ונראה שהמחיצות עולות, הסוכה כשרה. וכן ראיתי בשו"ת אור לציון (ח"א חאו"ח סימן ט"ו) שכתב להביא לכך ראיה מדברי הרשב"א בחידושיו לסוכה (ט"ו ע"א) דמהני אף בזה, ולכן מהני.אלא שאם כלך לדרך זו יש מקום לדון בראיה זו, שמכיון שמרן בשו"ע בהלכות סוכה (סימן תר"ל סע' ו') חלק על הרמב"ם שהכשיר בגוד אסיק מחיצתא אם הוא על זויות הגג, ומרן ס"ל דבין באמצע הגג ובין בזויות הגג פסולה, א"כ ה"ה לענין תפילה אין זו מחיצה. ודברי מרן הם משנה אחת, דלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא.
ובאמת שהב"י כתב שם (אות ו') דמה שפסק הרמב"ם זה מחמת הגירסא שהייתה לו כדברי רב שרירא גאון ז"ל, וכמו שכתב רבינו יצחק גיאת (הל' סוכה עמ' ע') שרב שרירא גאון לא גריס איבעיא להו אלא הכי גרסינן ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ופסקינן כרב נחמן. וכך פסק הרמב"ם (פ"ד הי"א). וכתב המגיד משנה (שם) שגירסת רבנו כמו הגאונים רב שרירא ורב ישראל ז"ל, וכך עיקר. גם רבנו אברהם בן הרמב"ם בספר ברכת אברהם (על הרמב"ם שם) כתב לפרש את הסוגיא בדרך זו דאיפשיט הלכה כרב נחמן. וכ"כ רבנו אברהם מן ההר (סוכה ד' ע"ב) שנראה בסוגין שנפסקה הלכה כדברי רב נחמן, ולפ"ז תמה על האיבעיא. ולפ"ד יש להכשיר בגוד אסיק מחיצתא בשפת הגג. ע"ש. (ושו"ר שכ"כ בספר פני שלמה גאנצפריד, סוכה ד' ע"ב, בדעת הרי"ף שמכיון דאיפשיט כרבא לכן לא הביא ספק זה, ע"ש. גם הגאון רבי ישראל מאיר מזרחי בספר פרי הארץ על הרמב"ם שם, כתב ע"ד קושיית הראב"ד, שיש ליישבה מפני שפשיטות הגמ' מורה כדברי רבא דהלכה כרב נחמן. ע"ש).
אבל מרן בשו"ע לא ס"ל אלא כהרא"ש (פ"א סי' ו'), שכתב שגורסים להאי איבעיא ומכיון דסלקא בתיקו עבדינן לחומרא כרבנן דפסלי בזו ובזו ואליבא דרב נחמן ולכך הרי"ף השמיטה. והביא את דברי הרמב"ם, וכתב שמכיון שבכל הספרים שלנו ישנה הבעיא לכן לא סמכינן אגירסת רב שרירא להקל. וכן פסקו רבינו ישעיה (פסקי רי"ד) והראבי"ה (סי' תר"ג) דבין באמצע ובין על שפת הגג פסולה עכ"ל. וכן דעת הראב"ד ז"ל (שם בהשגות) שתמה על הרמב"ם מפשטות הגמ', וכ"כ האגור (הלכות סוכה סימן תתקס"ד). גם רבינו מנוח בספר המנוחה (על הרמב"ם פ"ד הי"א מהל' סוכה) תמה על הרמב"ם משום דקי"ל דכל תיקו דאוריתא דחיוב סוכה לחומרא, ונשאר בצ"ע.
וא"כ נהדר אנפין לדינא דתפילה, שאם יש לנו להסתפק בדעת מרן אם פסק כדברי הסמ"ק או לא, הנה מדברי השו"ע בהלכות סוכה יש לפשוט שדעת מרן להחמיר בזה, ושאין להחשיב מחיצה אלא א"כ מגעת לתקרה, וכדברי הסמ"ק כאן.
♦
ה.
חילוק בין סוכה לשאר דברים
אולם לענ"ד נראה שהחילוק פשוט בין הדינים. חדא, מכיון שכל מחלוקת זו היא רק בסוכה, ושם דעת הרמב"ם להכשיר ודעת הרא"ש להחמיר רק מספק ולא מתורת ודאי. וא"כ רק לענין סוכה החמיר מרן כ"כ להחשיב זאת כפרוץ אלא א"כ יש מחיצות גמורות. אבל לענין תפילה ושאר דברים ס"ל למרן שיש חילוק בדבר. ויש להביא ראיה לכך ממה שכתב הר"ן בריש סוכה (על הרי"ף שם) שדעת הרי"ף שרק לענין סוכה לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, אבל גבי שבת אמרינן גוד אסיק מחיצתא. וכ"כ עוד ראשונים. וא"כ דווקא בסוכה החמירו כ"כ. ולכן הקל מרן לענין עירובין שבגמ' (עירובין י"א ע"א) אמרו דאם מתח על ראשיהם מהני. וכ"פ מרן בשו"ע (סימן שס"ב סע' י') שבנעץ ד' קונדסין חשיב רשות בפ"ע, והוי מחיצה לענין שבת.ואפשר ליתן טעם לשבח בזה למה דווקא בסוכה החמירו להצריך מחיצה ממש, ולא בשאר דברים, והוא משום שבסוכה בעינן תשבו כעין תדורו, ולכן הצריכו שהמחיצה תהא כמו בית. לא כן במחיצות דעירובין ובשאר דברים, דבעינן רשות בלבד, ולכן יש להקל בהם בגוד אסיק מחיצתא להעמיד כן כמחיצה גמורה, אף שאינן מגיעות לתקרה[1].
♦
ו.
חילוק בסוגי הסוכות
חילוק נוסף נראה לומר בזה, דאף לדעת החולקים בסוכה דס"ל דלא מהני הוא משום דאין אפשרות להשתמש במחיצות של הבית התחתון לסוכה, אף שנראה גוד אסיק, אבל מחיצות של עשרה טפחים בודאי הן עולות עד הרקיע, וכמו שאמרו בגמ' בסוכה (ט"ז ע"א) המשלשל דפנות מלמטה ללמעלה אם גבוה י' טפחים כשרה. ובזה ודאי מהני גוד אסיק לכו"ע. אבל במקום שהנמצא על הגג לא רואה זכר למחיצות, ורק הרואה מבחוץ יחזה במחיצות הנראות עולות בגוד אסיק, בזה ס"ל להרא"ש דהוא בעיא דלא איפשטא ולכן יש להחמיר בזה.אלא שראיתי בחידושי ר' חיים הלוי (שם) שכתב בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דרה"י עולה עד לרקיע אין זה משום דינא דגוד אסיק, אלא דין בפני עצמו הוא דהמחיצות התחתונות שיש בהן עשרה גודרות את המקום עד לרקיע ומשוו ליה לכוליה רה"י. וזהו כללא במחיצות דכל שיש בהן שיעורא דעשרה גודרות את המקום עד לרקיע. לכן תל הוי רה"י עד לרקיע, ואף דלא אמרינן בתל גוד אסיק מחיצתא, משום דהמחיצות החיצונות של התל הסובבות אותו הן גודרות את המקום עד לרקיע ועושין אותו רה"י. אלא דבזה חלוקה סוכה משבת, דבסוכה לא מהניא כלל הא דהמחיצות התחתונות גודרות את המקום עד לרקיע, ובעינן דפנות ממש במקומה, וצריכינן לזה דוקא לההילכתא דגוד אסיק, דחשבינן להו לעצם המחיצות כאלו הן עולות למעלה, אבל אם לא נחשיב את המחיצות כאלו הן עולות למעלה, אלא שהמחיצות שלמטה גודרות את המקום שלמעלה, זה מהני רק לדין רה"י ולא לדין דפנות דסוכה. ולכן בהלכות שבת לא הוזכר כלל ברמב"ם הך דינא דגוד אסיק מחיצתא, ורק בסוכה הוא שכתב להך טעמא דגוד אסיק מחיצתא. אלא ודאי ש"מ דלענין דין רה"י בשבת לא צריכינן כלל לטעמא דגוד אסיק, ורק בסוכה הוא דצריכינן להך דינא. עכ"ד.
ולפי מה שכתבנו לעיל יובן החילוק דבסוכה בעינן להא יותר משבת, משום דהוא מקום דירה ונאמר תשבו כעין תדורו, לא כן בשבת, שהוא משום רשות ושביתה, וכמ"ש לעיל.
♦
ז.
מחיצות עראי
והנה ראיתי בשו"ת אור לציון (ח"א חאו"ח סימן ט"ו) כתב סברא נוספת, שכל דברי הסמ"ק הם במחיצות עראי ולא בקבע, משום שבגמ' עירובין (ע"ב ע"א) בדין חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, ב"ש אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, וב"ה אומרים עירוב אחד לכולן, ובגמ' שם אמרו לחד מ"ד מחלוקת במחיצות שאין מגיעות לתקרה, אבל מחיצות המגיעות לתקרה דברי הכל צריך ערוב לכל חבורה וחבורה. וכתבו התוס' (שם ע"ט ע"א ד"ה שמע מינה), דאיירי במחיצות עראי. ומשמע דבמחיצות קבע אפילו שלא מגיעות לתקרה מודים ב"ה שמערבים שתים. ואף שהרמב"ם (הלכות ערובין פ"ד ה"ז) והשו"ע או"ח (סימן ש"ע ס"ג) לא חילקו בדבר ע"ש, ומשמע דס"ל אפילו במחיצות קבע אם אינן מגיעות לתקרה מערבין אחת, שכל הטרקלין חשוב חדר אחד. מ"מ אפשר שדעת התוס' דאין זה מטעם גוד אסיק מחיצתא, אבל הרמב"ם לא ס"ל כן. ע"כ.אולם דאי משום הא יש להקשות על דבריו, שהרי השו"ע פסק (סימן תר"ל סע' ו') דלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא בקונדסין כלל, וא"כ גם כאן לא מהני. וע"פ המבואר לעיל א"ש, שמה שכתב האור לציון הוא מהגמ' בסוכה (ט"ז ע"א) בדין המשלשל דפנות, ושם גם לדעת מרן זה מוסכם דמהני, משום דזה הוי מחיצה אלא שחסרונה הוא משום שאינה מגעת לסכך, ובזה כשר, אבל בקונדסין לדעת מרן לא מהני. והשתא צ"ל דאף אין ראיה לדעת הסמ"ק בהלכות תפילה מדברי הרמב"ם כאן.
♦
ח.
ראיה מהמשנה בנגעים
ויש להביא לכך ראיה מהמשנה בנגעים (פי"ג מי"ב) שמנוגע שנכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ד' אמות נכנס ראשון ויצא אחרון ע"כ. הרי שמחיצה כזו אף שהיא גבוה אינה מפרידה אותו מן הציבור וחשיב תפילה בציבור. ע"כ. משמע שאין זה מפסיק, ואף שלענין טומאה חשיב מחיצה וכמבואר שם, מ"מ לענין תפילה דווקא אם מגיע עד התקרה, הא לאו הכי לא.וכבר עמד בזה הגאון מוהר"ר יעקב אלפנדארי בשו"ת מוצל מאש (סימן מ"ו) ושם כתב דמה דחשיב מחיצה ה"ה דמהני אף לכל מקום דבעינן דין מחיצה כגון ספר תורה בתשמ"ה, או לקרות ק"ש במקום עביט או ערוה, וכן חמץ של גוי, ע"ש. שו"ר שגם בספר עיקרי הד"ט (חאו"ח סימן ח' אות כ"ג) פסק כדבריו, גם הביא את דבריו שא"ב הגאון ר' אהרן אלפנדארי בספר יד אהרן (מהדו"ב הגה"ט אות ב'). וכן מצינו לענין תפילה בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן פ"ד), שכתב שאם יש כנגד המתפלל תיבה גבוהה עשרה ורחבה ד' אמות על ד' אמות, אין נראה שיהיה הפסק לענין זה, דשכינה אין לה הפסק כל זמן שהמתפלל רואה, או משום שלא יטרף בכוונתו. אבל אם המתפלל במקום כזה, אפשר דמותר לעבור לפניו. ע"ש. והובא להלכה באחרונים, הלא המה הבאר היטב (סימן ק"ב), ובמשנה ברורה (שם סק"ב), ובכף החיים (שם אות כד). שאם המחיצה רחבה ד' אמות על ד' אמות, וגבוהה עד כנגד ראש המתפלל בענין שאם יעבור לפניו אינו רואהו, מותר. ע"ש. ובילקוט יוסף (סימן ק"ב הערה כ"ד) וע"ש לענין הפסקה לתפילה אם מפריע כוונתו לא מהני. ובספר הצנע לכת (פ"ג) מייתי שכן אשכחן בהיזק ראיה, דבעינן מחיצה ד' אמות (ב"ב ב:) וכן אשכחן בעירובין גבי עיר היושבת על הנחל (עירובין סא.) שהמחיצה היא ד' אמות. וע"ע בחשוקי חמד (נדרים סו.) שנסתפק אי מהני מחיצה כזו אף לחופת ב' אחיות, שלא עושין יחד כצוואת ר"י החסיד. ע"ש.
♦
ט.
עזרת נשים
עוד נראה לומר ע"פ מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן כ') שדווקא רשות שעומדת לרשות אחרת, כמו עזרת נשים, חשובה כרשות נפרדת, וכל המחלוקת היא בבימה אם צריך מגיעות לתקרה או לא, משום שהבימה חשיב כתשמיש בית הכנסת ממש. ולפ"ז אפשר לומר דדעת הסמ"ק היא לקולא בבימה ודעת מרן היא לחומרא בבימה, אבל לעזרת נשים לכו"ע מהני להחשיב מחיצה אף שאינה מגעת לתקרה.אולם בבירור סברת הרשב"א ראיתי בקובץ המעיין (תמוז תשס"ד) שכתב הגר"ר שטרן שליט"א בשם הגר"מ בלייכר שליט"א דבבימה יש ב' חסרונות - גובה ומחיצות, ולכן הוא חולק רשות בפ"ע, אבל במחיצה לבדה אין חילוק בין רבנו פרץ (הסמ"ק) להרשב"א ולכו"ע מהני הגג לצרף את הרשויות. ולכן בעבור מחיצה לעז"נ בעינן שיגיע לתקרה, אולם הרב הכותב שם חלק עליו, וכתב דנראה דס"ל להרשב"א שאין ללמוד דין עירובין מתפילה, ודעת הסמ"ק היא שיש ללמוד עירובין לתפילה. ונראה שאין ענין דימוי תפילה לעירובין לדעת הרשב"א משום דתפילה בעינן מחיצה שלא יראה דברים אחרים, ולכן סגי בפחות מזה, לא כן בעירובין, דבעינן רשות.
♦
י.
סתם ויש
איברא דקיימ"ל להאי כללא דכל מקום שמרן סתם בשו"ע הלכה כסתם וכתב אח"כ יש אומרים, דעתו היא כסתם, וכמו שכתבו הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן צ"ג) ועוד בעלי הכללים. וא"כ גם בנידון דידן הלכה כדעת הרשב"א ומהר"י אבוהב דס"ל דמחיצה אף שאינה מגעת לתקרה חשיבא מחיצה. ולכן לדעת מרן בשו"ע יש להחשיב את המחיצה הזו למחיצה גמורה, ואין זה חיסרון להיות שם, וכל מי שנמצא בחדר המורחב הרי זה כחדר עצמו.♦
יא.
חצר קטנה שנפרצה לגדולה במלואה
אלא שיש לדון בכל זה, מכיון שזו חצר שנפרצה לחצר גדולה ויש כאן צורת הפתח, האם אפשר להקל בזה או לא. שבגמ' עירובין (צב:) תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין. וכתבו התוספות (ד"ה תשעה) והרא"ש (סו"ס ב) תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין והוא הדין לחמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין, ואגב דנקט ברישא תשעה בגדולה נקט נמי תשעה בקטנה בסיפא.וברש"י (שם) מבואר שה"ה לענין השליח ציבור אם נמצא בגדולה והצבור בקטנה לא יוצאין ידי חובתן. משום שהציבור שבקטנה לא יכולים להשתייך אחר הרוב. משום דלא משתדו. וכ"כ הטור שהציבור לא נגררים אחריו. ופירוש נפרצה במילואה לגדולה שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה, ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהן, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן, ולפיכך הגדולה היא כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה.
ומ"מ כתבו התוס' (שם ד"ה תשעה) שכ"ז דוקא ביחיד בקטנה, אבל חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין, וסיפא דנקט תשעה בקטנה, ה"ה חמשה בקטנה. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לשם (ד"ה תשעה), והוסיף דמסתברא דמש"ה נקט בסיפא ט', לומר שאע"פ שהרוב במקום אחד, אפ"ה כיון שהן בקטנה אין מצטרפין, שאין שם הקטנה על הגדולה. וכ"כ הריטב"א (ד"ה תשעה) והרא"ש (עירובין פ"ט סימן ב'). אלא שבחידושי המהר"ל (שם) תמה על כך, דבשלמא אם יש יחיד, שפיר מתבטל לציבור, אבל אם יש ו' בגדולה וד' בקטנה, איך יתבטלו, ע"ש. ולענ"ד כוונת התוס' לפרש שאין הכוונה יחיד כפשוטו, אלא מעט מצטרף עם המרובה, ומכיון שיש כאן ו' ושם ד' הד' מתבטלים לו', ומצטרפים, ואין הכרח במה שנכתב יחיד. וכיוצ"ב ראיתי שכתב המעשה רקח (פ"ח מהל' תפילה ה"ז).
וכתב הריטב"א (שם ד"ה ציבור) שמה שהגדולה לא גוררת את החצר הקטנה לצרפה עמו הוא משום שכיון שאין בגדולה דבר של עיקר, כי הצבור הוא העיקר, שבאין לצאת ידי חובה, ולא השליח, כי הוא המוציא והוא שלוחם וטפל להם.
♦
דעת הרמב"ם
וכך פסק הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפילה ה"ז) וז"ל: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד, מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. עכ"ל.אולם ברמב"ם לא מבואר מה הכוונה פסים, ומדברי מרן בשו"ע (סימן נ"ה סעיף ט"ז) נראה דין זה ביתר ביאור. וז"ל: חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פי' מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין. ע"כ. ומדברי מרן מבואר שהוא הבין שמה שאין זה עדיין חצר אחת, זה משום שנשאר מעט משאריות הכותל, וזה הפסים שמראים שהוא מופלג מן הקטנה וכו'.
ולפיכך נראה לחלק בדבר, שרק במקום שנשאר משאריות הכותל, ובזה ניכר לעין שהניחו עדיין איזה חיבור, שאם ירצו לחבר שוב תהיה אפשרות, וא"כ אין זה חיבור גמור, ולא לחינם לא ישרו את הקיר לגמרי, אלא אם ירצו יוסיפו עליו, כמו שבונים בכל הכתלים (שהרי הכתלים בנויים שני לבנים ואחד עליהם, ונמצא שבצדדים יוצאים חצאי לבנים). אולם מקום שהרחיבו אותו בלי זה, ונראה לעין שהעמוד הנשאר זה רק בשביל שלא תיפול התקרה, אין לומר שזה יחשיב את החדר ההוא לחדר נפרד. ולפ"ז כל שהשאירו עמודים בשביל חוזק התקרה יש לזה דין של חדר אחד, אבל אם השאירו עמודים בכדי שיהא שם חדר שאם ירצו יסגרו אותו במעט סגירה, נמצא שמעט הסגירה גורם שיש לזה צורך.
וצ"ל דאין זה דומה למה שכתב מרן בשו"ע (סע' י"ח) לענין שיושבים בעזרה שאינם מצטרפים משום דהתם הוא ב' רשויות אבל אם הייתה נפרצה לגמרי הוי בית אחד, וכ"נ במשנ"ב (שם ס"ק נ"ח). וכן צ"ל במה שכתב החיי אדם (שהובא במשנ"ב שם) שאם יש בית ולפנים הימנו חדר והחדר ההוא אינו פרוץ במילואו המתפלל שם כאלו מתפלל ביחידי ורק קדיש וקדושה יכול לענות וכו'. היינו דווקא שהחדר השני נשאר על תילו ולכן אינו פרוץ במלואו כדי שיחלקו אותו אח"כ.
ולפ"ז המחיצות שמצויות היום שהן מתקפלות לגמרי ואינן משאירות רושם על גבי התקרה, כשפתוח הרי זה חדר אחד גדול, וכשזה סגור זה חדר בפני עצמו. ועדיין יש לעיין בזה.
♦
יב.
לצורך בית הכנסת
וכיוצ"ב ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן ט') שכתב שאם הכל נעשה לתשמיש בית מדרש אחד ורואים זה את זה יש להקל לצרף לתפילה, ושכן נראה מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל (ח"א סי' צ"ו), שמה שאמרו בעירובין (צ"ב ע"ב) בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה היינו בבתים מוחלקין, שלכל אחד יש תשמיש בפני עצמו, ומ"מ אם נפרצה הקטנה במלואה לגדולה, רואים כאלו הקטנה פתחה של גדולה, ורגלי הגדולה בקטנה, וכל שלא נפרצה במלואה, זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה, וזו בפני עצמה, אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות, לא תשמיש בפני עצמה עומדת, אלא לתשמיש ביהכ"נ. ושם כתב שההכרח תשובתו הוא אם משתמש הכל לתשמיש א', נדונים כרשות אחד ממש, ומצטרפים לעשרה, בכל אופן שיהיו, ועל זה השיג המור וקציעה על הרשב"א לומר שאין זה מצטרף, ודחה את ראיותיו, וכ"כ הגר"א ומ"מ בספר תורת חיים (פעסט, סי' נ"ה אות כ"א) ישב את טענותיהם. והנה מכיון שמרן בשו"ע פסק כהרשב"א מבואר שהוא חדר אחד. ושם (אות ב') צירף גם את מה שכתב הרשב"א דמהני משום רואים זה את זה במקום הדחק, ושכ"כ המשכנות יעקב (סימן ע"ה). ע"ש[2].וכן נראה להביא ראיה ממה שכתב הגאון מעשה רקח (על הרמב"ם פ"ח מהל' תפילה ה"ז) שכל החדרים שעשויים לצורך הבית כנסת, אף שהם רשות נפרדת, מ"מ כיון שהוא בשביל צורך בית הכנסת, מצטרף. וכן עזרת נשים, מכיון שאין בית הכנסת בזמנינו שאין בו בית הכנסת לנשים המעט הוא אם רב. (ונראה מדבריו שהעזרת נשים הוא דבר חדש שלא היה נפוץ בכל הדורות לעשותו גדול כ"כ.) והוסיף שגם שמע שכן נהגו כמה אנשי אמונה בפני כמה חכמים כשאין מנין בביהכנ"ס לצרף עמהם אותם שבביהכנ"ס של נשים ולא מיחו בהם. ובזה אף הכנה"ג שאסר לצרף בעזרת נשים יודה להתיר. ע"ש. ושם צירף גם את דעת האורחות חיים בשם רבינו האיי שהובא בב"י, שמי שעומד אחורי ביהכנ"ס וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה ע"כ. וזה שהוא תוך ביהכנ"ס ממש לא גרע מאחורי ביהכנ"ס[3]. ע"ש (והכנה"ג הובא גם בקצרה בשע"ת שם). וא"כ כ"ש בנד"ד שהוא חדר שנפרץ לבית הכנסת, ולעולם אינו חלוק בפני עצמו.
♦
יג.
רובו פרוץ
ומ"מ בפוסקים חילקו בין אם רובו פרוץ למיעוטו פרוץ שמכיון שרובו פרוץ מחשיב את העמודים כעמודי התקרה, ולא אמרינן דצורת הפתח הזה נחשבת לחדר נפרד. וכך כתב גם האשל אברהם (בוטשאטש, סימן נה) שעובי הגידודים, נדונים כקטנה נפרצה במלואה לגדולה, שהרי נגד עובי הגידודים יש שם פרצה במלוי והמקום קטן וצר שם מבמקום שלפני הגידודים. והיה מקום עי"ז לומר דהדר ערבי גם מקום הקטנה שמעובי הגידוד ולצד כתלי הקטנה, שהרי אלו כל מקום השוה שכנגד מה שבין עובי הגידודים ועד כותל הקטנה שכנגד הפרצה היה נדון כגדולה, ממילא גם מה שמהגידוד ולכותל שכנגדו היה נדון כנפרץ במלואו להמכוון נגד הפרצה שהיא בקטנה ונדון כגדולה. אך כל שיש גידוד, מה שמכילות עובי הגידוד, שלצד הקטנה ועד כותל שכנגדו, נדון כקטנה. ולהנ"ל, שכל מה שהוא כותל בנין אחד אולי לא שייך בזה גידוד. ושכן פשט המנהג. עכ"ד. ועי' בשו"ת ישועת משה (אהרנסון, ח"ג סימן י"א) שכל העמודים שעשאום לחזק את התקרה שלא תחפול אינם מפסיקים ונחשבים לתקרה.♦
יד.
כניסה אחת
והבט וראה בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן ס"ג) שנשאל אם יצטרפו אותן שבחצר לעשרה עם אותן שבפנים. ואם נקרא לחצר קטנה ולפנים גדולה לכל דברי קטנה וגדולה הנאמרין בהלכה. כך נראה בודאי לענין צירוף עשרה. שאם שליח צבור בפנים אין אותן שבחצר מצטרפין עם אותן שבפנים לעשרה. שרגלי הפנימית בחצר ואין רגלי החצר בפנים שהיא היא העיקר. אבל לשאר דברים שבהלכה בפרק כל הגגות בעירובין (דף צ ב) כגון לכלאים ולשאר דברים אשר שם, כיון שאינה פרוצה במלואה לפנימית צריך להתישב. ע"ש.והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תר"נ) נשאל גבי חדרים הפתוחים לבית הכנסת ויש להם פצימין מכאן ומכאן שלא נפרצו במלואן לב"ה אם מצטרפין לאותם שבב"ה, ואם המתפללים בחדרים ההם חשוב כאלו התפללו בב"ה, או לא, דדילמא חלקו רשות לעצמן כיון שיש להם פצימין וצורת פתח. והשיב שמהגמ' בעירובין הנ"ל נראה דאין מצטרפין, מכיון שלא נפרץ במלואה, כל חדר וחדר חלק רשות לעצמו. וכשהדרך לחדרים היא רק דרך ב"ה הוי להו רגל הפנימית בחיצונה ואין רגל החיצונה בפנימית לא מצטרפים. ודקדק כן מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל שלא הצריך להראות להם פניו אלא להצטרף עמהם לעשרה, אבל לענין להתחשב כמתפלל עם הצבור בבית הכנסת אפי' שלא יראה להם פנים אלא שיעמוד בחלון או יכניס ראשו בחלון סגי והרי הוא נחשב עם הצבור. ולענין ב"ה כל מה שהוא עובי הכתלים הוא בכלל ב"ה. ע"ש. ולפ"ז יש לצרף צירוף נוסף שכל שהכניסה היא ממקום אחד, אף שזו תוספת על החדר, יש להחשיב את זה לחדר אחד.
ולפ"ז יש לומר שאין בזה שום חיסרון ואפשר להתפלל שם בחלק השני, וגם החלק הזה מצרף את המתפללים שם מפני שזה חלק אחד, בין לתפילה ובין לאמירת קדיש.
♦
טו.
קומה שניה
והנה מרן החבי"ב בספר שיירי כנסת הגדולה (סימן נ"ה) הביא דין חצר שבחברת תלמוד תורה שבאזמי"ר יע"א שיש בו עליות ותחתיות ובעליות הבתים הם בפנים מכוונות אל הבתים של מטה ולצד חוץ מאותם הבתים שבעליות דהיינו לפנים בחצר יש שם מהלך כמו קורידו"ר בלעז ושם כעין מעקה שקורים וואראנדאד"ו ונשאל הרב ז"ל אם חמשה באותו הווארנדאד"ו וחמשה למטה אם מצטרפין ודעתו ז"ל נוטה ומסכמת לחוש לסברת מוהר"י אבוהב שהביא הרב ב"י שם בענין התיבה של בית הכנסת ובנדון זה הסכים דלמעשה אין מצטרפין עיין שם והיינו לומר דמוהר"י אבוהב ז"ל כתב להיתר צירוף בתיבה לפי שהיא בטילה לגבי ביהכנ"ס שאינה אלא כמו תשמיש ביהכנ"ס וכו' והמחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי לא להבדלת מחיצה בפני עצמה וכו' משא"כ באותו נדון שאין עשוי לתשמיש החצר יעו"ש ולפי טעם זה איכא לאסתפוקי בביהכנ"ס של נשים שבק"ק ספרדים שבויניציאה יע"א שהיא בנויה כלפי פנים ממש של ביהכנ"ס סביבות סביבות לה מכל רוחותיה והוא בנין גמור ונאה עשוי בתוך הביהכנ"ס וכלפי פנים יש בה כעין עמודים למטה שקורים קולוניט"י בלעז קטנים לנוי ולמעלה מהם שהוא מקום הראיה דרך שם הוא עשוי בחלונות מעשה רשת וסבכה שקורים גיילוזיא"י והם נפתחים ונסגרים ע"י הצירים כלפי מעלה והיה נראה לדמותו לדין הוואראנדאד"ו שהביא הרב כנסת הגדולה שהרי היא כמו עליה של ביהכנ"ס ואינם מצטרפים וגם המחיצות האלו נראה שהם מחיצות גמורות שהרי בין הכל הוא עומד מרובה על הפרוץ ויש לחוש לסברת הסמ"ק ז"ל.אולם בספר מעשה רקח (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ח ה"ז) כתב שנראה שמצטרפים שהרי עיקר הטעם של הווארנדאד"ו היינו משום שהוא רשות בפני עצמו ואינו תשמיש לחצר וכמ"ש הרב ז"ל והכא בנידו"ד הוא עשוי בשביל וצורך הבית הכנסת שאין בית הכנסת בזמנינו שאין בו בית הכנסת לנשים המעט הוא אם רב וגם הוגד לי מאנשי אמונה שכמה פעמים עשו הלכה למעשה בפני כמה חכמים כשאין מנין בביהכנ"ס לצרף עמהם אותם שבביהכנ"ס של נשים ואין מוחה ומפקפק כלל ואפשר להליץ עליהם מלבד האמור ממ"ש האורחות חיים בשם רבינו האיי שהביא הרב ב"י ז"ל שמי שעומד אחורי ביהכנ"ס וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה ע"כ וזה שהוא תוך ביהכנ"ס ממש לא גרע מאחורי ביהכנ"ס. ע"כ. ונראה שיש לצרף את דבריו גם לנידון דידן.
♦
טז.
רואין זה את זה
עוד יש לצרף את דעת הפוסקים דסגי ברואים זה את זה. שבשו"ת הרשב"א (ח"א סימן צ"ו) כתב שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש, דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. דגרסינן התם רבי יונה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי זעירא לשני בתים נצרכא. אמר רבי והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים? נימר אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעאה דבי מדרשא והוה מזמין על אילין ועל אילין. ע"כ. ומבואר מדבריו שעצם זה שרואין זה את זה מצטרפין ואף שכל אחד במקום אחר, וזה סגי בבית אחד. ובאמת שכן מצינו לענין עדות דברואין אלו את אלו חשיב צירוף לזימון וכמו שאמרו בגמ' מכות (ו' ע"ב) ע"ש.גם הראבי"ה (ח"א מסכת ברכות סימן קל"ד) הביא את הירושלמי וכתב לדייק שכשם ששם מצטרפין ה"ה גם בשליח ציבור שעומד לבדו והצבור עומדין לבדן, דבעינן שיעמדו יחדיו, דאם רואים זה את זה הרי הם כבבית אחד. ולכך הורגלו שהשליח צבור לבדו עומד על המגדל ואומר קדיש אחר קריאת התורה, ואף שמקצת מחיצות והפתחים שיש להם צורת הפתחים נידונים כמחיצה, כדמוכח בפרק קמא דעירובין, ואף על פי שאין עשרה על המגדל, אומר קדיש ועונים אחריו, כיון שרואים זה את זה. עכ"ד. ועי' בשו"ת בנין עולם (למהר"י חבר סימן י"ג) שכתב שמכיון שסמכום על חד קרא דיניהם שוים. ע"ש. אלא שבשו"ת הרשב"ש (סימן ל"ז) כתב, שאף ברואים אלו את אלו אינם מצטרפים. ואוקמה ההיא דתשעה בקטנה ואחד בגדולה ברואין אלו את אלו ואפילו הכי אין מצטרפין.
ונראה ששורש מחלוקתם הוא במה שנחלקו הירושלמי והבבלי. שבירושלמי אמרו (ברכות פ"ז ה"ה) ר' יונה ר' אבא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכא אמר ר"י והן שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן, דאלמא אפי' בשני בתים איכא צירוף, איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה אחת כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן הוקבעו בכך לאכילה, אבל לענין תפלה בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה. ע"כ.
והנה הרמב"ן (פסחים פ"ה ע"ב ד"ה ואי) הביא את הירושלמי וכתב בזה"ל: ולי נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו, שאם אין צירוף בשני בתים לעולם (אין בהם צירוף) בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי, ששם אמרו אלין בני נשיא מה את עביד לון בבית אחד בשני בתים נאמר אם הי' דרכן לעבוד אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין, ומדקא מבעיא ליה אם הוא בבית אחד או בשני בתים משמע שיש חלוק ביניהם, וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא, ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם, ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין ואפילו בית קטן וחצר גדולה. ע"כ.
ומבואר מכל זה שיש לנו להכריע כמו הבבלי, אלא שכל זה רק בבית וחצר, ולא בב' בתים. זאת ועוד, שלפי דברי הרמב"ן כאן יבואר שבבנין מגורים, שמכיון שכולם שותפין בחצר, א"כ מהני לדעת הרמב"ן. ולפ"ז י"ל שגם הרשב"ש שחלק על הרשב"א, בזה מודה דמהני.
ומ"מ אין צריך לזה, כי נראה מסיום דברי הרמב"ן שהכריע הלכה כר' יהושע בן לוי שאמר שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ושכך דעת הרמב"ם ז"ל. ע"ש. וכך נראה מדברי הרמב"ם שלמד מהגמ' בפסחים שצריכים כולם להיות שם וז"ל הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ז): וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד, חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. ע"כ. וכ"פ מרן בשו"ע (סימן נ"ה סע' י"ג וט"ז) ע"ש.
♦ ♦ ♦