כתב בספר שער הכוונות (בדרוש הקדיש דט"ו ע"ד): צריך לענות כ"ח תיבות מן יהא שמיה רבה עד דאמירן בעלמא. והיא בחי' ג' של מילוי המילוי וכו', ואם העונה איש"ר סיים לענות עד דאמירן בעלמא קודם שיאמר החזן שמיה דקב"ה, צריך לענות אמן. ע"כ. ומבואר מזה דאיכא חיוב גמור לענות עד דאמירן בעלמא מאחר שהוא בחינה שלישית של השם שהוא מילוי המילוי. וזה הטעם שאם לא סיים עד דאמירן בעלמא לא יפסיק לענות אמן, וכדלקמן. ומעתה דעת לנבון נקל שאף אם הוא נמצא בק"ש וברכותיה שצריך לומר עד דאמירן בעלמא. וכן פסק הגרי"ח ז"ל בספר בא"ח שנה א' בפרשת שמות (אות ו). ע"ש. וכ"כ רבי אליהו מני ז"ל בירחון המאסף (שנה ג' סי' לו). ע"ש. ושם הובא שגם רבי חביב דוד סתהון ז"ל הסכים עם זה, וביאר הטעם בזה כיון שפשט המנהג בזה הזמן שעניית איש"ר הוא עד דאמירן בעלמא, א"כ נעשה זה אופן התשובה מפני הכבוד, וא"כ איך יחסר מתשובה הנהוגה לאדם נכבד, ועד כאן לא כתב מהרי"א ז"ל שלא לענות אלא עד יתברך כי אם בזמנו שהיה מחלוקת בדבר ויש עונים כך ויש עונים כך, אבל בזה הזמן שאין פוצה פה כלל בעניית איש"ר שהוא עד דאמירן בעלמא כדעת רבינו האר"י זצוק"ל, וכולם עונים כך הוי האי עניית איש"ר עד דאמירן בעלמא חובה להשיב מפני הכבוד. ע"ש. וכן נהג הרב החסיד מהריי"ש ז"ל, הובא בשו"ת מעט מים (ס"ס יט), ובספר שיורי טהרה (מע' הע' אות מד). ע"ש. וכ"פ בספר כה"ח (סי' נו ס"ק לג, וס"ק כט, וסי' סו ס"ק טוב). וכן העלה בשו"ת איש מצליח ח"א (סי' יח ד"ה וממוצא דבר). וכן סיכם שם (בסי' כב). ע"ש.[1] וכ"כ רבנו עובדיה הדאיה ז"ל בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת יבי"א (ח"ו חאו"ח סי' ח). וצ"ע במ"ש שם בסוף התשובה.
צופה הייתי בספר מנחת אהרן (כלל י אות ל) שהביא את מ"ש הפוסקים שעניית איש"ר קודם לעניית קדושה, והעיר ע"ז שאם ענה כבר לעלמי עלמיא יתברך, שהוא עיקר העניה, ונזדמן לו אז לענות קדושה, נראה בפשיטות שיפסיק שם ויענה קדושה, שמה שאנו אומרים עד דאמירן בעלמא, אף שראוי לעשות כן, אך אין בו צד חיוב, דהא תראה להמג"א שכתב דמנהג הקדמונים עיקר, שלא היו עונים אלא עד יתברך לבד. א"כ אף למנהגנו טוב וישר הוא היכא דאפשר אז ודאי יענה עד דאמירן בעלמא, וכמ"ש האר"י ז"ל, ומ"מ הכא, שע"י שיפסיק שם ירויח שיענה ג"כ קדושה, אין ספק דניחא טפי לאחוז בזה ובזה. והלוא אם בתוך ברכות ק"ש בא לענות איש"ר לא התירו לו לענות אלא עד יתברך ותו לא, א"כ עד שם הוא עיקר החיוב ומשם ואילך מנהג הגון הוא היכא שלא יהיה לו הפסד גדול. אך אם מתוך כך יפסיד מלענות קדושה, ליכא למ"ד שיגמור עד בעלמא ויפסיד מענות הקדושה לגמרי. ע"כ. וממ"ש שמה שאנו אומרים עד דאמירן בעלמא אף שראוי לעשות כן "אך אין בו צד חיוב" וכו', א"כ אף למנהגנו "טוב וישר הוא" היכא דאפשר אז ודאי יענה עד דאמירן בעלמא וגו'. ע"כ. נראה שלא ראה את דברי האריז"ל במקורם, אשר שפתיו ברור מללו שהוא חיוב גמור, ואינו רק בגדר מעלה בעלמא. ומעתה מ"ש שאם בתוך ברכות ק"ש בא לענות איש"ר לא התירו לו לענות אלא עד יתברך ותו לא, א"כ עד שם הוא עיקר החיוב ומשם ואילך "מנהג הגון הוא" היכא שלא יהיה לו הפסד גדול. ע"כ. הנה יסוד דבריו בנויים ע"ז שהוא רק מנהג הגון, אולם בהגלות נגלות דברי האריז"ל במקורם שהוא חיוב גמור, נראה ברור שיש לענות עד דאמירן בעלמא. וע"פ כל האמור, גם מה שחידש שם שאם ענה כבר לעלמי עלמיא יתברך, שהוא עיקר העניה, ונזדמן לו אז לענות קדושה, נראה בפשיטות שיפסיק שם ויענה קדושה (שמה שאנו אומרים עד דאמירן בעלמא אף שראוי לעשות כן, אך אין בו צד חיוב). ע"כ. ונמשך אחריו בשו"ת יבי"א (ח"ו חאו"ח ס"ס ח). ע"ש. בהגלות נגלות דברי האריז"ל במקורם, שהוא חיוב גמור, נראה ברור שאין להפסיק לעניית קדושה עד שיענה עד דאמירן בעלמא.
ומעתה מה שנמשך בתריה בשו"ת מעט מים (שם), ובספר שיורי טהרה (שם), י"ל ע"ז כשל עוזר ונפל עזור. ונראה דאיהו אזיל כשיטתיה במ"ש בספר שיורי טהרה (מע' ע' אות כט) דלא אזלינן בתר דעת האריז"ל רק בדברים שנוהגים העולם כוותיה, אבל בדליכא מנהג יש להורות לכל כדברי הפוסקים דמחמירים, דאם לא עבדי הכי, עבדי איסורא. ע"ש. לפיכך הורה הכא שלא לענות בק"ש וברכותיה עד דאמירן בעלמא, מחשש הפסק. אולם אנן בדידן שתופסים עיקר כדעת האריז"ל אף היכא דליכא מנהג, אורויי מורינן שיש לענות עד דאמירן בעלמא. (וע"ש שכתב לעיל מיניה שזה היה טעמו של הרב החסיד לענות איש"ר עד דאמירן בעלמא, משום שתפס עיקר לעולם כדעת האריז"ל.) ומ"ש עוד שרבי יעקב בעל מנחת אהרן נראה מחיבורו שהיה מגורי האריז"ל, אינו מכוון, כי הוא חי בדור מאוחר, בזמנו של מרן החיד"א, כי הוא היה בנו של רבי דוד פארדו, ואחיו היה חתנו של מרן החיד"א.
ומה שהביא מהר"י אלגאזי ז"ל להלכה בספר שלמי צבור (דף פ"ד ע"ד) את מ"ש בלחם חמודות (פ"ב דברכות ס"ס ה) שבק"ש וברכותיה לא יענה אלא עד עלמיא. והרב המגיה מהר"א חיון הביא ע"ז את דעת המג"א (סי' סו סק"ו) שיענה עד יתברך, מפני שהב"י הפליג בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך. אולם מאחר דאיהו הורה שם דלכו"ע אם ממהר האומר קדיש שבעוד שיאמר העונה עד דאמירן בעלמא יאבד מלענות אמן, טפי עדיף שיאמר עד שמיה דקב"ה, וירויח ב' אמנים, חזינן מיניה שלא ראה את גוף דברי האריז"ל שמבואר מיניה היפך מזה (או שעכ"פ לא הסכים עם זה), ולפיכך אין ראיה מיניה. ומעיקרא איהו כתב בדף ז ע"ג שצריך להיות כל אדם צנוע בכל המנהגים אשר יתנהג ע"פ קבלת איש האלהים האריז"ל שלא לפרסם עצמו וכו'. ושם בדף ח ע"א כתב לגבי ברכת הנותן ליעף כח, שהבאים בסוד ה' יבחרו להם הדרך ישרה, רק שלא ימחו ביד המונעים עצמם מלאומרה. ע"ש. ומבואר מיניה שלא קיבל את הוראות האריז"ל כמו שאנו קיבלנו, ומעתה אין ראיה מיניה לדידן.
ואף דאשכחנא לעוד כמה אחרונים שהורו דלא יענה איש"ר בק"ש וברכותיה אלא עד יתברך, ובאו לצ'יון בשו"ת יבי"א ח"א (חאו"ח סי' ה אות ו) ועוד [וכ"כ בספר חס"ל סי' נו הלכה ג], י"ל שלא ראו את גוף לשון רבנו האריז"ל בספר שער הכוונות, א"נ י"ל שלא תפסו במושלם כשיטת האר"י, אולם אנן בדידן דתפסינן עיקר כשיטת האר"י, יש להורות שצריך לענות עד דאמירן בעלמא.
♦
וע"פ כל האמור יש לתפוס עיקר כפי שהורה הגרי"ח ז"ל שיש לענות בק"ש וברכותיה עד דאמירן בעלמא, וע"כ למימר דברירא ליה בדעת האריז"ל שחיוב גמור הוא לענות עד דאמירן בעלמא, שהרי איהו גופיה כתב בשו"ת ר"פ (ח"ד חאו"ח ס"ס ד) כי מהכוונות של האר"י ז"ל נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום הכונות של ב' הפסוקים קדוש וברוך, ומשמע דג' פסוקים הללו שייכי אהדדי, וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פסוק ימלוך. מיהו כיון שאין הכרח לזה כל כה"ג שוא"ת עדיף משום הפסק. ע"ש. הרי לפנינו שכל שאין הדבר מוכרח בדעת האריז"ל הורה שלא לענות מחשש הפסק, ומעתה ע"כ למימר שמה שהורה שיש לענות עד דאמירן בעלמא בק"ש וברכותיה משום דברירא ליה בדעת האריז"ל שהוא חיוב גמור. ונודע מ"ש בשו"ת מילי דעזרא (סי' י, די"ב ע"ד) שאין בדורנו בקי בקבלה ובדעת האר"י ז"ל כמו הגרי"ח זצ"ל. ע"ש. הובא בספר חזון עובדיה על ההגדה (עמוד מו).
וכן הורה בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק ו הלכה ח). ע"ש. ומה שתמה עליו בשו"ת יבי"א (ח"ט חאו"ח סי' קח סוף אות מ) דאיהו סותר את עצמו ממ"ש לעיל בעמוד טז (ד"ה אולם) שדברים שאינם מפורשים בדברי האריז"ל לא אזלינן אבתריה. ע"ש. אולם לפי האמור ניחא, דהכא נראה שהדברים מפורשים הם בדברי רבנו האריז"ל. עיין ודו"ק. [וכ"כ להשיג ע"ד היביע אומר הנ"ל, נכד הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, הרה"ג יהושע אבא שאול נר"ו בקונ' "תשובת ציון" עמוד יג אות מ. ע"ש.]
והנה בספר נתיבות החיים (לחכם סימן טוב, סי' נו אות כג) לאחר שציין לחלק המפוסקים הנ"ל כתב לעשות פשרה, שאדם שהולך בכל אורחותיו ומעשיו ע"פ דברי האריז"ל ודאי דיש לו לענות עד דאמירן בעלמא, אך אדם שאינו מכוין דרכיו והנהגותיו כדברי האריז"ל יש לו לענות רק עד יתברך. ע"ש. אולם פשרה זו איני מבין, דאטו מי שאינו מכוין דרכיו והנהגותיו כדברי האר"י ז"ל, לא יברך ברכת הנותן ליעף כח, ולא יעשה כפרות בתרנגול בערב יום כיפור מחשש איסור, אתמהה! אלא שישנם מנהגים מסויימים שלא התפשטו בכל הצבור, כדוגמת י"ב לחמים בסעודה ביום שבת וכיו"ב, אך לעולם בענייני ברכות ותפלה, הכל נוהגים כדעת האריז"ל. (וכיו"ב כתב בשו"ת וישב הים ח"א ס"ס כא ד"ה ורק. ע"ש.) ולפ"ז בנ"ד עלינו להרכין את ראשנו ולקבל את דברי קודשו בחרדת קודש ולענות אמן רק לאחר סיום אמירת דאמירן בעלמא.
♦
ודע עוד דמ"ש בשער הכוונות שאם העונה איש"ר סיים לענות עד דאמירן בעלמא קודם שיאמר החזן שמיה דקב"ה, צריך לענות אמן, ומבואר מזה שאם לא סיים עד דאמירן בעלמא לא יפסיק לענות אמן, נראה מסתמות הדברים שאף אם לא הספיק לענות עד שהגיע החזן לאמירת דאמירן בעלמא ג"כ לא יענה, שאין שום טעם לחלק בינייהו. ומאי דנקט 'שמיה דקב"ה', י"ל דאורחא דמילתא נקט, שאין דרך האדם להאריך הרבה בעניית איש"ר עד שיגיע האומר לדאמירן בעלמא. צא ולמד ממ"ש בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סי' קלו) שמימינו לא ענינו אמן אחר שמיה דקב"ה, לפי שההמון ממהרים באמירת הקדיש, ורק כשהחזן אומר קדיש תתקבל הוא מאריך מעט כדי שיוכלו הצבור לסיים ולענות אמן כשאומר שמיה דקב"ה. וע"ע במ"ש בסי' קנז אות ב. ודו"ק. וכן מבואר ממ"ש בספר פתח הדביר (סי' נו סק"ו) לדייק מדברי האריז"ל שכל שלא סיים עד דאמירן בעלמא לא יפסיק לענות אמן. ומשמעות הדברים היא שאין לענות שום אמן. וכן מבואר מדברי הגרי"ח ז"ל בשו"ת ר"פ (ח"ב חאו"ח סי' לח) שנשאל שם אודות "חמשה אמנים בקדיש", אם העונה עדיין לא סיים עניית הקדיש כולו עד דאמירן בעלמא, אם יענה אמן של אחר שמיה דקב"ה, והשיב שמפורש יוצא בדברי שער הכוונות (שם) דאם לא סיים לא יענה. ע"ש. ומסגנון השאלה והתשובה נראה שאף באמן האחרון אין לענות. ושו"ר שכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ה הלכה י) שאין לענות שום אמן עד שיסיים לענות יהא שמיה רבה עד דאמירן בעלמא. ובביאורים כתב שכן נראה מדברי שו"ת ר"פ (שם). וכן מבואר מדברי הרה"ג רבי ינון מלאכי שליט"א בספרו שו"ע האר"י המדויק (סוף עמוד לו בהערה). ע"ש.
וכן ראיתי בספר שיורי טהרה (מע' מ' אות מד) שכתב שרשום בזכרוני עובדא דהוה עביד הח"ק מהריי"ש דלעולם היה עונה איש"ר עד דאמירן בעלמא, אף שמפסיד בזה את עניית האמנים האחרונים. ע"ש. ומ"ש בתר הכי דאיהו עשה פשרה בין דעת הרב הנז' להרב שלמי צבור (שם) שסבר שיענה שני אמנים האחרונים, והורה שיענה רק על אמן האחרונה. ע"ש. ובאות כט הוסיף שיש מקום לומר דגם האר"י יודה לזה. ע"ש. (ובשו"ת יבי"א (ח"ו חאו"ח ס"ס ח) נמשך אחריו, וביאר הטעם בזה משום שאמן האחרון חמור יותר, שהוא חוזר על הכל, והכל הולך אחר החיתום.) ומי כחכם יודע פשר דבר! שהרי מדברי האריז"ל נראה שבכל אופן לא יענה שום אמן, וכמבואר בכל דברי הגדולים הנ"ל.
ועוד ראיתי כעת לרבי אברהם כהן ז"ל בסוף ספר מלל לאברהם בקונ' יעיר קנו (אות סט עמוד יז) שכתב להעיר על מ"ש בספר שער שמעון אחד (ח"א חאו"ח סי' יג) שאין דברי האריז"ל נקראים מפורשים, ולפיכך אין קפידא אי עונה אמן על שמיה דקב"ה, אף שעדיין לא הספיק לענות עד דאמירן בעלמא. ע"ש. שמאחר שרבנו האריז"ל הדגיש בשער הכוונות שאין לענות אמן רק אחרי שגמר עד "בעלמא", ובמקום אחר לימדנו דעניית איש"ר צריכה כ"ח תיבות ע"פ הסוד, א"כ אם יענה באמצע אמן, הרי זה מקלקל, ואב'ד חשבו'ן, וע"ז אמרו כל המוסיף גורע. ע"ש. (וע"ע מ"ש בזה בספר שער שמעון אחד ח"ב ס"ס יט, ובספר ילקוט כהונה חאו"ח עמוד מא בהערה 5.) ולפ"ז נראה שאף אין לענות על דאמירן בעלמא, כדי שלא לקלקל את עניית כ"ח תיבות ע"פ הסוד.
ובסוף דברי הנני להעיר שכן הדין היכא שהוא נמצא בסוף תפלת שמונה עשרה באלהי נצור, שצריך לענות עד דאמרינן בעלמא, שהרי כתב בשו"ע (או"ח סי' קכב סעיף א) שיכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש. ע"ש. ואף ק"ו הוא, שהרי יש מקילים באמצע אלהי נצור יותר מק"ש, וכמבואר בכה"ח (סק"א), ובספר הליכות עולם (ח"א פרשת בשלח בסוף הלכה ט בהערות, עמוד קמג). ע"ש.
♦
המורם מכל האמור: השומע קדיש בזמן שקורא ק"ש וברכותיה צריך לענות עד דאמירן בעלמא.
פירות הנושרים: א. אם העונה איש"ר לא סיים עד דאמירן בעלמא לא יפסיק לענות על אמירת שמיה דקב"ה, ואף לא יענה על אמירת דאמירן בעלמא. ב. אף אם שמע קדושה לאחר שענה לעלמי עלמיא יתברך, לא יפסיק כדי לענות קדושה. ג. הנמצא בסוף תפלת שמונה עשרה באלהי נצור, צריך לענות עד דאמירנן בעלמא.
♦ ♦ ♦