יש לעיין בדברים שנחלקו בהם השו"ע והרמ"א, כגון שהשו"ע מחמיר והרמ"א מיקל. האם מותר לאחד מבני ספרד הנוהגים כהמחבר לתת לקטן מבני ספרד לעשותם, או שהדבר אסור מדין ספייה.
♦
א.

איסור ספייה בדברים שנחלקו בהם הפוסקים

איתא ביבמות (קיד.) לא תאכלום כי שקץ הם, לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים, דלא ליספו להו בידים. ונפסק בשו"ע (סי' שמ"ג סע' א') שאסור להאכיל לקטן דבר האסור. ואיסור זה הוא לכל אדם. ופסק המשנ"ב (סק"ד) דהוי איסור דאורייתא בכל דיני התורה, דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו.
ויש להסתפק אם איסור זה נאמר גם בדברים שהמחבר אוסר והרמ"א מתיר, והמאכיל והקטן הם מבני ספרד ההולכים בשיטת המחבר.
ומתחילה היה נראה שאין להקל בזה כלל, שהרי כלפי בן ספרד הנוהג כהמחבר, נפסק שהדבר אסור באופן מוחלט, וממילא נכלל בזה גם האיסור לספותו לקטן. ולכאורה אין בזה שום צד קולא יותר מאשר אם יעשה את האיסור בעצמו. ולמרות שלפי הרמ"א הדבר מותר גם לגדולים, מ"מ כיון שלבני ספרד נפסק שהדבר אסור, א"כ כך היא ההכרעה עבורם, ויש להם בזה איסור ספייה.
ויעויין בספר נתיבות הוראה (סי' ס"ג) שהארכנו בנידון זה לגבי שאר דברים שנחלקו בהם הפוסקים, דהיינו במי שנוהג איסור בדבר מסוים משום שכך עלה בידו מהסוגיא, או משום שכך קיבל מרבו, אך ידוע לו שיש חכמים אחרים הסוברים שהדבר מותר, האם מותר לו לבקש מבנו או מקטן אחר שיעשה עבורו את המעשה. כגון מי שנוהג איסור בפתיחת בקבוקים בשבת, האם מותר לו לבקש מקטן שיפתח עבורו את הבקבוק. והעלנו שם שבדברים שהנידון בהם הוא בדאורייתא, אסור למחמיר לבקש מקטן שיעשנו עבורו, משום איסור ספייה. [ובאיסורי שבת אם הקטן הוא בנו יש בזה גם איסור של שביתת בנו. וכל זה מלבד דין חינוך, ואכהמ"ל.] וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים במקומות רבים שדנו כיצד לנהוג למעשה בנידונים שיש בהם מחלוקות וקיי"ל להחמיר בהם, אם מותרת בהם אמירה לגויים, או אם יש עצות אחרות שאפשר לעשות, ולא כתבו עצה פשוטה לבקש מקטן שיעשה זאת. ומשמע בפשטות שהדבר אסור, והיינו מדין ספייה.
ואפילו בדברים שלכו"ע אין בהם איסור תורה, והמחלוקת היא רק אם יש בהם איסור דרבנן או שהם מותרים, העלנו דמי שהעלה בידו לאסור [מעצמו או על פי רבותיו], אסור לו לבקש מקטן שיעשה עבורו. [ויש שהקלו בכה"ג, וצ"ע.] ורק אם זה לצורך הקטן יש להקל, מצד שיטת הרשב"א (ביבמות קיד. ובשבת קכא. ובתשובה ח"א סי' צ"ב) שבאיסורים דרבנן מותר לספות לקטן כשזה לצורכו של הקטן. [ואפשר שיש להקל בזה גם לצורך הגדול, כשהדבר נעשה באקראי ולצורך מצוה, ואכהמ"ל.] אבל בדברים שהמחמיר מודה שמעיקר הדין הם מותרים, ומחמיר בהם רק כחומרא בעלמא, בכה"ג מותר לומר לקטן לעשותם. ויעויי"ש בכל הראיות והמקורות לדברים אלו.
ולפי זה נמצא לכאורה דה"ה בדברים שנחלקו בהם המחבר והרמ"א, שעכ"פ אם מדובר בנידון דאורייתא, אסור למי שנוהג כהמחבר שהחמיר לספות לקטן מבני ספרד, ככל דבר שנפסק כלפיו לאיסור. ובפשטות אפילו בנידונים דרבנן יש להחמיר באופן שזה שלא לצורך הקטן.
♦
ב.

תמיהה על שיטת האור לציון בדין ספייה בדברים שהשו"ע החמיר והרמ"א היקל

והנה יעויין בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ו הערה ח') שהתיר לתת לקטן ספרדי לשחק בכדור בשבת. ואף שהשו"ע (סי' ש"ח סע' מ"ה) פוסק לאסור לשחק בשבת בכדור מטעם שאין על הכדור שם כלי והוי מוקצה, מ"מ כתב האול"צ דמותר לתת לקטן. וטעמו, דכיון שהרמ"א חולק על השו"ע ומתיר אף לגדול, פשוט הוא שדבר שמותר לבני אשכנז יש להתיר לקטן מבני ספרד, עכ"ד.
ועוד כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"ל הערה ג') שיש להקל לילדים לשמוע כלי שיר במשך השנה ולסמוך על המקילים בכלי שיר בזמן הזה, וציין שם לקולתו הנ"ל בענין כדור בשבת.
ועוד כתב בשו"ת אור לציון (ח"ד פס"א הערה ה') להקל לתת לקטן מבני ספרד ללבוש בפורים בגדי אשה, דאף שהברכ"י (סי' תרצ"ו סע' י"ג) אסר זאת אליבא דהרמב"ם, ובני ספרד גרירי בתר הוראות הרמב"ם, מ"מ כיון שהרמ"א (סי' תרצ"ו סע' ח') הקל בזה, ממילא לקטנים יש להתיר, משום שנראה פשוט שכל דבר שמותר לבני אשכנז יש להתיר לקטן מבני ספרד, ואפילו בדברים דאורייתא.
ומכלל המקורות הללו עולה דס"ל להאור לציון שיש כאן איזה כלל, שיש להקל לקטנים מבני ספרד בדברים שהמחבר מחמיר בהם והרמ"א מיקל. והיינו לא רק באיסור מוקצה דרבנן, ולא רק בגזירה שלא לשמוע כלי שיר, אלא אפילו באיסור דאורייתא של לא ילבש.
ולכאורה הדברים צ"ע, מהיכי תיתי לעשות כזה כלל, ולהקל לקטן ספרדי מפני שלאשכנזים הדבר מותר, והרי סו"ס הספרדים הולכים בשיטת הב"י שאסר, וכלפיהם נפסק שהדבר אסור, וא"כ מדוע שלא יהיה איסור ספייה כשנותן לקטן. ולכאורה בהא גופא דנפסק כלפי הגדול שעליו להחמיר, נכלל גם שיש לו איסור לספותו לקטן.
ובשלמא בדברים שגם לגדולים הם אסורים כחומרא בעלמא, בזה כבר נתבאר לעיל שיש להקל לקטנים. אך כאן מדובר בדברים שהשו"ע אסר לגדולים מעיקר הדין, וא"כ מדוע שיהיה אפשר להקל בהם לקטנים על סמך שיטת הרמ"א.
ודוחק גדול לומר דקבלת השו"ע של הספרדים לא היתה על הקטנים, ושכל מה שנהגו כהמחבר היה רק כלפי גדולים. ומהיכי תיתי לחלק כך.
♦
ג.

ישוב שיטת האור לציון

ונראה ליישב ולבאר את שיטת האור לציון, על פי מה שביארנו בנתיבות הוראה (סי' ס"ג אות ו'), דכל מה שיש לאוסר איסור ספייה לתת לקטן, אין זה אלא בדברים בהם הגדול מחמיר משום שכך עלה בידו על פי העיון בסוגיא או על פי רבותיו. אבל בדברים שהוא מחמיר בהם רק מחמת הכלל דבשל תורה הלך אחר המחמיר. אפשר שיש להקל בזה. והיינו לפי היסוד שהארכנו בו בנתיבות הוראה (סי' מ"ח) דהא דאמרינן דבפלוגתא דרבוותא אזלינן בשל תורה אחר המחמיר, אין זה מהדין הכללי בכל הש"ס דספיקא דאורייתא לחומרא, אלא חכמים אמרו כאן כלל חדש שצריך ללכת אחר המחמיר. אך לולי שהיו אומרים זאת אזי מדין תורה היה אפשר לסמוך על המקל. [והיינו אפילו לפי השיטות שבספיקות במציאות אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מהתורה, מ"מ שאני פלוגתא דרבוותא דלכו"ע אזלינן לחומרא רק מדרבנן. וע"ש שהבאנו ראיות רבות לזה.] והשתא י"ל דכל מה שאמרו להחמיר בשל תורה היינו דוקא כלפי הגדול, אבל כלפי קטנים, אפשר שלא אמרו שצריך להחמיר. והדברים מובנים מאד בסברא, דמסתבר שדבר שיש שיטה חשובה שמקילה בו אפילו לגדולים, אזי עכ"פ לקטנים יש להקל, ולא צריך ללכת אחר המחמיר. וממילא בכה"ג לא יהיה איסור ספייה. [ועדיין צריך למצוא ראיות לזה.]
והשתא נראה שיש סברא לדמות את הנידון כאן, בדברים שנחלקו בהם המחבר והרמ"א, לנידון זה שבו הגדול מחמיר רק משום הדין של בשל תורה הלך אחר המחמיר. דהכ"נ י"ל בנדו"ד דמהתורה היו רשאים בני ספרד לסמוך על הרמ"א, ורק מדרבנן הם צריכים להחמיר כהמחבר. [ואכה"מ להאריך בגדרי קבלת השו"ע, ועכ"פ יעויין בנתיבות הוראה (סי' מ"ח אות ג') מש"נ בנקודה זו, שמסתבר שכל כללי ההוראה הללו מובנים היטב בעיקר לפי מה שנתבאר שמהתורה היה אפשר לעשות כאיזה צד שירצה, ורק חכמים אמרו להחמיר בדאורייתא, והם אמרו והם אמרו וכו'.] וממילא י"ל דכלפי קטנים לא נאמר דין זה שעליהם להחמיר. ואפשר שלכן נקט האור לציון להקל לקטן מבני ספרד בכל דבר שהרמ"א היקל, ואכתי צל"ע.
♦
ד.

עוד בענין ספייה לבן אשכנז כשהקטן הוא מבני ספרד

ועדיין יש להסתפק בכל זה באופן שהגדול הוא מבני אשכנז ונוהג היתר כהרמ"א, וברצונו לספות לקטן מבני ספרד. דאפשר שבכה"ג אפילו לולא מש"נ, מ"מ יש טעם שלא יהיה איסור ספייה, שהרי יש אחרונים שהקלו שאיסור ספייה נאמר רק בדברים שהגדול עצמו מוזהר עליהם. ועיין בזה בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ט"ו) שדימה זאת למה שחידש האמונת שמואל לגבי איסור לפני עור. וע"ע בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קי"ז). [אמנם ע"ע בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' פ"א סק"ז) מש"כ לחלוק על הבית הלוי.] ולפי המקילים, אפשר שגם בנדו"ד יש צד להקל, כיון שכלפי הגדול הנוהג כהרמ"א נפסק שהדבר מותר, ועיין.
♦ ♦ ♦