הנה ידוע ומפורסם בכל ישראל שבני ספרד פוסקים כמרן הבית יוסף, והאשכנזים כדעת הרמ"א. וצריך ביאור מאיזה טעם חייבים בזה. ואבאר כפי מה שקבלתי ממו"ר הגרב"צ זצ"ל.
♦
האם הבית יוסף היה מרא דאתרא
הנה אם חייבים לשמוע להוראות מרן כיון שהיה מרא דאתרא, קשה כמה קושיות: א) בני ספרד בשאר ארצות ג"כ פוסקים כמרן, ואע"פ שלא היה מרא דאתרא. ב) הרמב"ם היה מרא דאתרא בא"י ובצפון אפריקה ובארצות ערב שסביב א"י, כדכתב הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (לב), ובב"י יו"ד (רסה) ובכס"מ (הלכות תרומות א, יא), וברדב"ז בחדשות ח"ב (תשלא), וברלב"ח (לב), ורבנו בצלאל אשכנזי (סו"ס א), ובמהרשד"ם יו"ד (קצג), ובמבי"ט ח"ג (נו), ובמהר"ם אלשיך (צו). ואם כן קשה, איך הפקיע מרן שהיה מרא דאתרא את הרמב"ם שהיה קודם לכן מרא דאתרא. ג) אם תאמר שכיון שמרן היה מאוחר יותר הוא מפקיע את הקודם לו, קשה, שהרי כתב הנחפה בכסף שבירושלים היה הפרי חדש מרא דאתרא, וסברא לפסוק כמותו מלבד במה שחלק על מרן. ובשו"ת גו"ר כתב שהחרימו את ספרי הפר"ח כיון שחלק על מרן. ומבואר שמרא דאתרא מאוחר אינו יכול לחלוק על מרן. ואם כן צ"ב איך אנו פוסקים כמרן נגד הרמב"ם. ד) עוד קשה, שבדורו של הבית יוסף היו למרן הרבה מחלוקות עם המבי"ט, ומרן לא היה הסמכות העליונה, ומבואר שלא היה מרא דאתרא. ה) כתב החיד"א במחב"ר או"ח (לח, א) (תרעא, ב) שבזמן מרן לא קיבלו עדיין הוראותיו ואפילו ע"י תלמידיו בצפת לא נתקבלו. וכן כתב במחב"ר יו"ד (נג, כ) שקבלו הוראות מרן אחרי פטירתו. ובברכ"י (שלא, י) כתב ששנה לפני פטירת מרן עשה המבי"ט מעשה והכריז בבתי כנסיות בגזירת נידוי הלכה נגד דעת הבית יוסף. ו) כתב בספר ברכות מים שבשנת ש"פ עדיין לא קבלו הוראות מרן, והשו"ע הראשון נדפס בשנת שכ"ה. ז) צ"ב מה שכתבו הפוסקים שקיבלו עליהם הוראות מרן, ומבואר שבלא קבלה אין חייבים בהוראותיו. ח) צ"ב מה שכתבו הפוסקים שאפילו אלף אחרונים חולקים על מרן, נוקטים כמרן. והרי קי"ל שהלכה כבתראי. ט) עוד צ"ב שאם פוסקים כמרן אפילו אלף אחרונים חולקים, קשה איך האלף אחרונים חלקו על מרן. י) צ"ב מה שנחלקו הפוסקים אם קבלנו הוראות מרן בתשובה, שאם חייבים משום שהיה מרא דאתרא, פשוט שחייבים גם בהוראותיו שבתשובה.♦
דין רבו
איתא בגמרא ע"ז (ז, א), היו שני חכמים אחד אוסר ואחד מתיר, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ולכאורה קשה על גמרא זו ממה שאמרו בגמרא ביבמות (טו, א) ובשבת (קל, א) שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים, ואע"פ שלשאר חכמים יש בזה איסור תורה. ומדוע אין אומרים בשל תורה הלך אחר המחמיר.ועמד בזה הר"ן בחולין (מג, ב), וכתב שמה שאומרים בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו', זהו לאדם שאינו מהחולקים, שאצלו הדבר ספק, ולכן ספק בשל תורה לחומרא וספק דרבנן לקולא. אבל שני חכמים שווים שהם חולקים, כל אחד יכול לעשות כדבריו בין להקל ובין להחמיר. והיינו כיון שלחכם עצמו אין כאן ספק, רשאי לעשות כדברי עצמו. ולא רק החכם עושה כדבריו אלא אף תלמידיו, ואף אנשי מקומו הרי הם כתלמידיו, עכ"ד.
ומבואר שאע"פ שהתלמידים ואנשי מקומו של החכם אינם יודעים להכריע בין החכמים, מכל מקום עושים כרבם בין להחמיר ובין להקל. נמצא שאע"פ שכאשר נחלקו חכמים קי"ל שספק תורה לחומרא (ויש אומרים שהוא מן התורה), מכל מקום במקום רבו לא חל כלל זה, ועושה כרבו אף לקולא. ומבואר שצורת התורה היא שאדם מקבלה מרבו, ועבורו כאילו אין מי שחולק על רבו.
♦
דין רבו מהסכמת קהל
כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א, רנג) כדברי הר"ן, שבמקום רבם אינם צריכים לחוש לחולקים. והוסיף וכתב שמזה יש ללמוד למקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חיבור הרמב"ם, הרי עשו אותו לרבם, אבל אם יש שם חכם שראוי להוראה וראה ראיה לאסור מה שהם מתירים, נוהג בו איסור, שהרי חיבור הרמב"ם אינו רבם ממש, שבמקום רבם ממש שלימדם תורה אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו, עכ"ד. נמצינו למדים שבני מקום יכולים לקבל חיבור כמו השו"ע לרבם, ועושים כדבריו לחומרא ולקולא. וזהו שקבלו עליהם הוראות הרמב"ם, כמבואר בשו"ת אבקת רוכל, וזהו שקבלו עליהם הוראות מרן, והיינו שעשוהו לרבם בהסכמת קהל. והוא מבואר להדיא בשו"ת הלכות קטנות ח"א (קפב), שקבלת הוראות מרן היתה בהסכמת חכמי א"י שישבו ביחד והחליטו לעשות כן.♦
ההבדל בין רבו ממש לרבו מדין הסכמת קהל
למדנו מדברי הרשב"א שבין רבם שלימדם תורה ובין רבם שקבלו חיבורו, עושים כמותו לקולא ולחומרא, וכ"כ בשו"ת אבקת רוכל (שם). אלא שברבו ממש אסור לנטות מדבריו משום כבודו ואפילו לחומרא (כמבואר ברשב"א שם), וזה לא שייך ברבם מחמת הקבלה, שהרי אינם חייבים בכבודו. ואם יש להם רב ממש במקומם, יכול להורות להחמיר במה שרבם שקבלו עליהם מתיר, וכמו שרואים בספרי רבנו החיד"א והגר"ח פלאג'י וכף החיים ובא"ח ושאר פוסקים, שאוסרים דברים שהשו"ע מתיר.ומבואר שמה שמותר לחכם שבעיר להורות שלא כרבם שקבלו עליהם, הוא דוקא לחומרא ולא לקולא. והטעם פשוט, שהרי מכוח המנהג, החיבור שקבלו הוא כרבם ויכולים להקל כדעתו אפילו כשיש אוסרים באיסור תורה כאילו אין בזה מחלוקת כלל, והדבר מותר בתורת ודאי. וכן מה שרבם שקבלו אוסר, הוא אסור בתורת ודאי, ואי אפשר להקל ולסמוך על החולקים. וכשהחכם שבעירם מורה לאיסור במה שהרב שקבלו מתיר, אין שום איסור להחמיר במה שהרב מחמת הקבלה מתיר. וגם משום כבודו אין איסור, שהרי אינו רבם ממש. אבל מה שהרב שקבלו אוסר, אי אפשר להתירו אפילו אם החכם שבעירם מתיר (אלא אם כן מוכיח שהוא טעות), שכיון שלדידם הדבר אסור בתורת ודאי מכוח הקבלה של רבם, אי אפשר להקל בדבר.
בזה מבואר מה שהוקשה בתחילת הדברים - והיינו שבאמת אין חייבים בהוראות מרן משום שהיה מרא דאתרא, אלא כיון שהיתה הסכמת קהל לקבלת הוראות מרן, עשוהו בזה למרא דאתרא, ולכן חייבים בהוראותיו. ואף בחו"ל שלא היה מקום מגוריו חייבים מכוח קבלה. ובזה ניחא שהקבלה היתה זמן רב לאחר פטירת מרן.
וכיון שהרמב"ם היה מרא דאתרא מכוח הקבלה, כמבואר באבקת רוכל, הכוח בידי הקהל לעשות הסכמה חדשה שמרן יהיה רבם ולא הרמב"ם. ומכל מקום מבואר בשו"ת הלכות קטנות ח"א (קפב) שבשעת קבלת הוראות מרן, חזרו וקבלו גם הוראות הרמב"ם, אלא שכאשר מרן פוסק שלא כהרמב"ם, פוסקים כמרן נגד רמב"ם, כמבואר בכללים שבספר בארץ חיים.
ומטעם זה אפילו אלף אחרונים חולקים על מרן עושים כמרן, שכאמור כיון שעשוהו לרבם הרי זה כמי שאין חולק על דבריו, ולא שייך בזה הכלל שפוסקים כבתראי, שבמקום רבם זה לא שייך. והאחרונים שחולקים הם רבני אשכנז, שבמקומם לא קבלו הוראות מרן, ואף הוראות רמ"א לא קבלו, שהרי כאשר האחרונים חולקים על הרמ"א פוסקים כאחרונים. וכן קיבלתי ממו"ר הגרב"צ זצ"ל ומהגרי"ש אלישיב זצ"ל שהאשכנזים לא קבלו הוראות רמ"א, וכ"כ החזו"א בהלכות שביעית. ומטעם זה שייך לדון אם קבלו הוראות מרן בתשובה, והיינו שנחלקו הפוסקים אם בשעה שקבלו הוראות מרן, קבלו גם ההוראות שבתשובותיו.
♦
מנהג שנהגו לפני קבלת הוראות מרן
יש כמה מנהגים שכתבו הפוסקים שנהגו לקולא שלא כהוראת מרן, וביארו שהמנהג היה לפני קבלת הוראות מרן, שכאשר קבלו הוראות מרן, מנהג זה לא קבלו ונשארו במנהגם הקודם. וביאור הדבר הוא שכיון שחייבים בהוראות מרן מכוח הקבלה, לכן היו כמה דינים שבשעת הקבלה לא קבלו עליהם והחליטו להישאר במנהג הקודם, ולא חלה על זה הקבלה.הוראות האר"י - כתבו הרבה פוסקים שבמה שדעת האר"י שלא כמרן, נוהגים כהאר"י. והדבר פשוט בטעמו, שכיון שחייבים בהוראות מרן מכוח הקבלה, בזה לא קבלו.
דעת הבית יוסף על מנהגים שהיו לפניו - כתב בהקדמת הבית יוסף וז"ל: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א), עכ"ל. מבואר שהבית יוסף הזכיר רק מנהג לאיסור ולא הזכיר מנהג להקל. והבית יוסף לא חידש כלום, שהרי הביא מקור לדבריו מהגמרא שאם נהגו לאסור כדעת איזה פוסק, אסור להם להקל. אבל אין ללמוד מכאן שהבית יוסף סובר שאסור להחמיר כדעתו במה שהיה מנהג להקל. שהרי מה שנהגו איסור, אסור להם להקל, אבל מה שנהגו להקל, אין איסור להחמיר. תדע שבבית יוסף (רנג) שכתב שהמנהג להקל כחנניא שמתיר ואעפ"כ פסק בבית יוסף ובשו"ע כחכמים שאוסרים. ובבית יוסף (רנז, ח) כתב שהמנהג כדעת הרמב"ן שמתיר, ואעפ"כ בשו"ע פסק כהרשב"א שאוסר. ובבית יוסף (שלז, א) כתב שמנהג כהרי"ף שמתיר, ובשו"ע פסק כחולקים שאוסרים. ויש עוד רבים.
ומה שכתבו הפוסקים שיש מנהגים להקל שהיו קודם קבלת הוראות מרן, אין זה מחמת שכך היא דעת מרן עצמו, אלא שכך היתה דעת המקבלים, שבכמה מנהגים קבועים ראו לנכון שלא לקבל את הוראות מרן, כדכתב השולחן גבוה בהקדמה. וכ"כ בשו"ת נחפה בכסף לגבי מחלוקת ר"ת והגאונים בזמן השקיעה. שכאמור החיוב לשמוע לשו"ע הוא מכוח הקבלה, והמקבלים הם שהחליטו שלא לקבל באותו מנהג את דעת מרן.
♦
ב. יבואר אם קבלנו הוראות מרן כודאי או כספק
כתב בהקדמה לאור לציון חלק ב' שקבלנו את הוראות מרן בתורת ספק ולא בתורת ודאי, ושמטעם זה עושים ספק ספיקא נגד השו"ע אפילו כאשר ספק אחד הוא נגד מרן. עוד כתב שלא קבלנו הוראות מרן כודאי גמור אלא כאילו דעתו היא כדעת רוב הפוסקים, וקי"ל שבמקום שהולכים אחר הרוב, אין דעת המיעוט כמי שאינו.
עוד כתב שמה שאומרים ספק ספיקא נגד מרן, זהו דוקא בדבר שמרן הכריע בו להחמיר מכוח ספק, שכיון שמרן לא פסק את הדברים בתורת ודאי אלא הכריע להחמיר, יש לנו לומר שאף מרן היה מודה בצירוף כמה ספיקות להתיר, אבל בדברים שמרן פסק בתורת ודאי, אין לומר ספק ספיקא נגד מרן. וכן כתב בענף א' שמרן לא היה פוסק בתורת ודאי אלא מכריע בין השיטות.
והנה לכאורה יש קושי בדברי האור לציון, שאם קבלנו את הוראות מרן בתורת ספק, מאי נפקא מינה אם מרן פסק בתורת ודאי או בתורת ספק, שהרי אפילו אם פסק בתורת ודאי, כיון שקבלנו את הוראותיו בתורת ספק, נעשה ספק ספיקא נגד מרן.
♦
ביאור קבלת הוראות מרן בתורת ספק
אמנם שמעתי את הדברים מפי קדשו של רבנו זצ"ל, וממילא אין שום קושי בדברים. דהנה אמר לנו מו"ר זצ"ל שמרן אינו פוסק אלא מכריע, וכמו שכתב בענף א'. ופירוש פוסק הוא כמו הרמב"ם שפסק את הדין בלא ספיקות, ולדעת הרמב"ם צד אחר אינו נכון. אבל הבית יוסף הביא הרבה פוסקים והכריע ביניהם, או כרוב בנין או כרוב מנין, או מטעמים אחרים. ולכן כאשר השו"ע אוסר, אינו בהכרח שמרן פסק כן כיון שהוא סובר שכן הדין ואין צד אחר. ובזה מתיישבות הרבה סתירות בדברי השו"ע, שמוצאים שבמקום אחד השו"ע החמיר, ובאותו דין עצמו במקום אחר הקל, וזהו מפני שבמקום שהחמיר, היה אפשר להחמיר בקל, ואילו במקום שהקל, לא היה שייך להחמיר. או שמקום אחד מדובר בדין תורה ולכן החמיר, ובמקום שני מדובר בדין דרבנן, ולכן הקל, וכל כיוצא בזה. והאריך בזה בהקדמה לאור לציון ענף א' להעמיד יסוד זה. ומלבד הדוגמאות שכתב שם, יש עוד רבות, ואין צריך להאריך בזה, שהדברים מבוארים לרגיל לעיין בדברי הבית יוסף והשו"ע.נמצינו למדים מדברי האור לציון בענף א' שהשו"ע הוא מכריע בין הדעות ולא פוסק. ואמר לי מו"ר זצ"ל שזו כוונתו שקבלנו הוראות מרן בתורת ספק, שהכוונה היא שודאי שקבלנו הוראות מרן לגמרי בתורת ודאי, אלא שאנו נוקטים שמה שמרן פסק זו הכרעה מספק, ואינו פסק בהחלט גמור כאילו הדעה השניה היא כמי שאינה.
♦
הטעם שעושים ספק ספיקא נגד מרן
ובכך מבאר מו"ר זצ"ל הטעם שעושים ספק ספיקא נגד מרן. וכגון שיש מחלוקת רמב"ם ורא"ש באיזה דין, ומרן פסק כהרא"ש להחמיר, אם יבוא לפנינו נידון שתלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש הזו, אבל בנידון שלפנינו יש עוד פרט שבו יש צד להקל, אם נראה לנו להתיר, יש לנו רשות להקל, ואין זו הוראה נגד קבלת הוראות מרן. שהרי אע"פ שבמחלוקת הרמב"ם והרא"ש הכריע להחמיר כהרא"ש, אין פירושו שהוא סובר כן, אלא לעולם לדעת מרן הוא ספק שהכריע להחמיר בו. ולכן בהצטרף עוד ספק, אומרים ספק ספיקא ויש לומר שמרן היה מתיר. ולכן פוסק שנראה לו להתיר, אין עומדת נגדו קבלת הוראות מרן, שכאמור יש לומר שבמקרה שיש עוד ספק, גם מרן עצמו היה מודה להתיר.♦
מרן גילה דעתו
ואמר מו"ר זצ"ל שכל זה אפשר לומר רק כאשר אפשר שמרן הכריע, אבל אם מרן גילה דעתו בבית יוסף שהוא דוחה איזו שיטה מהלכה, נמצא שמרן פסק בתורת ודאי ולא הכריע בין השיטות, וממילא לא שייך לעשות ספק ספיקא נגד מרן. שאיך נוכל לומר שבהצטרף עוד ספק מרן יודה להתיר, הרי מרן לא פסק מספק, וממילא אין כאן ספק ספיקא, אלא רק ספק אחד, ובמקום שיש רק ספק אחד, אין מקילים נגד השו"ע. ובזה מבואר שאי אפשר לעשות ספק ספיקא נגד מרן ולצרף לספיקות דעת הט"ז והמג"א או שאר פוסקים שחלקו על מה שפירש מרן בסוגיא או בכוונת הראשונים, הואיל ואי אפשר לומר שבהצטרף עוד ספק מרן היה מודה לט"ז או למג"א להתיר, שהרי מה שמרן פסק בשו"ע הוא משום שהוא סובר כן בתורת ודאי. והעושה ספק ספיקא כזה, הוא חולק על מרן, והרי קבלנו הוראות מרן.ונמצא שמה שכתב באור לציון בענף א' ליישב את הסתירות בדברי השו"ע מהטעם שמרן מכריע ולא פוסק, ומה שכתב בענף ב' אות א' שקבלנו הוראות מרן בתורת ספק ולא בתורת ודאי, ומה שכתב שענף ב' אות ד' שמרן היה מכריע ולא פוסק, ובמקום שגילה דעתו, אין עושים ספק ספיקא, הכל דבר אחד. וכמו ששמעתי בפירוש מפי קדשו של רבנו כאשר עסקתי בסוגיות אלו (בספר טל אמרתי) ושאלתי את דעתו של מורנו ורבנו זצ"ל.
♦
דעת מרן כרוב הפוסקים
וזו כוונת מו"ר זצ"ל במה שאמר שלעולם דעת מרן היא כרוב פוסקים, והיינו שכיון שמרן הכריע בין הדעות ולא פסק במוחלט, לעולם דעה שנייה אינה כמי שאינה אינה, וממילא אף דעה שלא נפסקה, יש מקרים שחוזרת ונעורה.א♦
קבלת הוראות הרמב"ם
והנה נתבאר בהקדמת האור לציון ענף ד' שאע"פ שקבלנו הוראות מרן, מכל מקום, במקום שמרן לא גילה דעתו, לא פקע תוקף קבלת הוראות הרמב"ם. ובשו"ת הלכות קטנות (ח"א, קפב) העיד המהר"ם חגיז בשם זקינו המהר"ם גלאנטי (הרב המגן) שכאשר קבלנו חכמי ארץ ישראל קבלת הוראות מרן, חזרו וקבלו באותו המעמד גם את הוראות הרמב"ם.[1]הרמב"ם פוסק ולא מכריע - לפיכך אמר מו"ר שבמקום שמרן פסק כהרמב"ם, כיון שגם לפני קבלת הוראות מרן המנהג היה כדעת הרמב"ם שקבלו הוראותיו, כמבואר בדברי מרן בכמה מקומות ובדברי שאר פוסקים, נמצא שההלכה לא השתנתה, והדין כהרמב"ם הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק. שהרי הרמב"ם היה פוסק ולא מכריע, ולכן נשאר הדין כהרמב"ם כמו שהיה לפני קבלת הוראות מרן. ובדין כזה אי אפשר לעשות ספק ספיקא נגד השו"ע, כיון שלרמב"ם הוא פסק מוחלט ולא הכרעה מספק, ואין כאן ספק ספיקא אלא רק ספק אחד.
עוד נפקא מינה הוא כגון מה שכתב הפמ"ג (שיח) שאע"פ שהשו"ע פסק שיש בישול אחר בישול בלח, מכל מקום לענין דיעבד לאסור את המאכל, כיון שאיסור מעשה שבת הוא מדרבנן, יש לסמוך על המתירים בישול אחר בישול בלח. ואמר על כך מו"ר זצ"ל שלענין מחלוקת הראשונים לגבי תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, שהרשב"א והרא"ש מתירים לבשלו, ואילו הרמב"ם אוסר, גם לפי החידוש של הפמ"ג, בזה אין להתיר בדיעבד. שכיון שאנו נוהגים בזה כהרמב"ם, ולרמב"ם הוא איסור ודאי, גם לענין דיעבד שהאיסור הוא מדרבנן, מכל מקום הוא איסור ודאי, ואין ספק ספיקא ואי אפשר להקל.[2]
ובלאו הכי בנידון של בישול אחר בישול בדבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, יש להוסיף שמרן גילה דעתו בבית יוסף שהוא סובר שדעת המקילים דחוקה בלשון הגמרא והברייתא, וכיון שמבואר שהבית יוסף פסק כן מן הדין ואינו רק הכרעה לחומרא, ממילא אפילו בדיעבד האוכל אסור.
♦ ♦ ♦