א. מאיזה טעם מועילה קבלה זו.
ב. אם עושים ספק ספיקא נגד הוראות השלחן ערוך להקל.
ג. כאשר מרן פסק להקל והרמ"א פסק להחמיר, האם חוששים לכתחילה לדעת הרמ"א, או שמקילים לכתחילה כדעת מרן, והאם יש חילוק בחקירות אלו בין נידון דאורייתא לנידון דרבנן.
ד. כאשר מרן השולחן ערוך פוסק הלכה בסתם להקל וביש אומרים כותב להחמיר, האם מקילים לכתחילה כדעת הסתם, או שיש להחמיר כדעת היש אומרים. וכן יש לדון כאשר פוסק מרן יש אומרים להחמיר ויש אומרים להקל, האם סומכים לכתחילה על הדעה השניה להקל, או שחוששים לדעה הראשונה שהזכיר.
♦
שני טעמים בקבלת הוראות מרן
ידוע ומפורסם שקבלו חכמי הדורות את הוראות השו"ע בין להקל ובין להחמיר, ובפשטות הטעם שיכלו לסמוך על השו"ע להקל בדאורייתא הוא מדין רבו, שהרי מרן הב"י הוא רבן של כל בני הגולה. וכן הוא מרא דאתרא, שהוא מרא דאתרא דכל העולם. אלא שבברכות ובערוה החמורה חוששים לדעת החולקים על השו"ע להחמיר. אמנם יתכן לבאר טעם אחר במה שנוקטים כהוראות השו"ע, שהוא משום שנחשבות הוראותיו כאיתמר הלכתא.מקור הדברים: הנה ידוע מה שכתבו הפוסקים שהכרעת השו"ע היא מכרעת (א"ה, ועיין בשו"ת בעי חיי לבעל כנסת הגדולה יו"ד סימן ק"ז, שכתב דבר זה, והוסיף שכ"כ הראנ"ח, וכ"כ הברכי יוסף חו"מ סימן כ"ה סק"ו והשדי חמד מערכת כללי הפוסקים סימן י"ג סוף אות ל"א ועוד). ובפשטות הטעם הוא שקבלוהו כרבם של ישראל, שהרי מרן הב"י הוא רבן של כל בני הגולה, וכולם הולכים לאורו, וכל גדולי האחרונים שאחריו ממשמשים בו ולמדים מדבריו הלכות למעשה, וממילא הוא בגדר רבו של כל אדם, ומקילים על פי הוראותיו בדאורייתא, ומחמירים על פיו בדרבנן. וכן אפשר להחשיבו כמרא דאתרא, דהרי הוא מרא דאתרא של כל העולם (במקומות שקבלוהו עליהם). ואע"פ שבערוה וברכות מחמירים נגד השו"ע, אין זה סותר לדין רבו, שגדר רבו סגי ברוב המצוות, כמו שכתב החזו"א (יו"ד סימן ק"נ סק"א). ועוד, שכתב החיד"א בשם הגדולים (ספרים ט') וז"ל: ובארץ הצבי נהגו איזה חומרות להחמיר כמור"ם אך אין מוחין במי שנוהג כמרן. עכ"ל. וכ"כ עוד בחיים שאל (ח"ב סימן ט"ו) שקיבל מרבותיו להחמיר נגד מרן בברכות, אולם העושה כמרן אין מוחין בו. וכן בערוה יתכן שאין מקילין נגד הוראת השו"ע אפילו במקום עיגון, ורק לחומרא חוששים לדעות אחרות, וכן לאידך גיסא, במקום עיגון סומכים על השו"ע להקל. ואי"ז סותר את עצם הקבלה כרבו, שבמקומות מיוחדים מצאו האחרונים טעם מספיק להחמיר נגד השו"ע. ובפרט שכתב הרשב"א (ח"א סימן רנ"ג) שאם אין זו עירו של המרא דאתרא חכם שמצא ראיה להחמיר יכול להחמיר נגד המרא דאתרא. ואפשר על פי זה להחמיר נגד השו"ע אע"פ שהוא מרא דאתרא, ועיין בחקרי לב (או"ח סימן צ"ה).
עוד אפשר במה שאנו סומכים על הוראות השו"ע, שגם בלא קבלת הוראותיו אנו מחוייבים אליהן, דהלא מצינו בתלמוד בכמה מקומות לשון איתמר הלכתא (עירובין מו. פסחים קטו. גיטין ס: סנהדרין ו. לג. שבועות מח: נדה ו:). ויתכן שפסקיו של השו"ע דינם כאיתמר הלכתא, דכתב החזון איש (סימן ק"נ סק"ד) וז"ל: והנה במקום שנחלקו הפוסקים, אם רוב הפוסקים מסכימים לדעה אחת אין סומכים על היחיד אף בשעת הדחק דזה מקרי אתמר הילכתא וכש"כ כשאין פלוגתא באחרונים וכגון שנחלקו בדורו של הרמב"ם והסכימו הרא"ש והר"ן לדעה אחת מהם, או שהכריע השו"ע והאחרונים לדעת אחת דזה מקרי אתמר הלכתא. עכ"ל. והנה במקום שהסכימו האחרונים לשו"ע יותר פשוט להחשיבו כאיתמר הלכתא, אולם במקום שהאחרונים חלקו על השו"ע, לכאורה בזה לא מיקרי איתמר הלכתא, דאע"פ שאנו קבלנו אותו עלינו לכאורה לא שייך שהקבלה תחשיב הדבר כאיתמר הלכתא אלא כרבו. אולם אין זה ברור דגם במקום שחלקו האחרונים, כהמג"א והש"ך והפר"ח ודכוותיהו, מאידך גיסא מסתמא הרבה מאוד גדולים ועצומים הסכימו לפסקיו, שהלא זהו הטעם שנתקבלו פסקיו של השו"ע, משום שהסכימו אליהם האחרונים. וכמו שרואים שהנושאי כלים מדקדקים ומוכיחים מהשו"ע הלכות למעשה, זולת במקום שהחליטו לחלוק, ומבואר שכולם מודים שהספר הזה נתקבל, והוכחה מדבריו היא הוכחה מהי דעת רוב הגדולים. וא"כ לעולם אפשר שבכל מקום שאנו עושים כמרן אות היא שהסכימו לו הרבה גדולי הפוסקים, ומיקרי כאיתמר הלכתא.
ולא מבעיא היכן שהכריע השו"ע מדעתו כאחת מן השיטות, דשייך להחשיבו כאיתמר הלכתא וכנ"ל, אלא אפילו במקום שלא הכריע לגמרי אלא הורה להחמיר בדאורייתא, גם בזה גופא אפשר להחשיבו כאיתמר הלכתא - דכך נאמרה ההלכה להחמיר מספק, שכך הכריע מרן והסכימו עמו הגדולים שבספק זה צריך להחמיר. ובאופן אחר יש להקל, אע"פ שאין זה מודאי. וזה גופא שייך להחשיבו כאיתמר הלכתא (ועיין בחכם צבי סימן ק' ובחזו"א סימן ק"נ סק"ד, א"ה, שגם בזמן הסנהדרין יתכן שהיו הכרעות כעין אלו וזהו גופא היה נחשב לאיתמר הלכתא). ובפרט במקום שלא הכריע מרן מעצמו כלל אלא פסק כב' עמודי הוראה או שאר כללים שקבע בהקדמה לספר ב"י, דהלא בזה ידוע שהסכימו עמו הפוסקים. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים (אות בית יוסף) וז"ל: ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ח אבואלעפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו וכן היה מרגלא בפומיה דהרב הנזכר כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים. עכ"ל. וכעי"ז כתב בברכי יוסף (חו"מ סימם כ"ה כט). וכתב החזון איש (יו"ד סימן ק"נ סק"ח) וז"ל: ובימים אחרונים שספרים מיוחדים של רבותינו לקחו חלק העיקרי של מסירת התורה לדורות הנוכחות כמו רי"ף רא"ש רמב"ם רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן מ"מ מרדכי, פרש"י ותוספות, הם היו הרבנים המובהקים של הדורות, כל מקום שיש פלוגתא [וכאמור אין כאן הכרעת כח רוב] היה הדבר מסור להכרעה לכל חכם, או להחמיר, או לבחור ביחידים ידועים לילך אחריהם. עכ"ל. והכא נמי בחר לו מרן יחידים ידועים לילך אחריהם והסכימו עמו מאות חכמים, ומיקרי כאיתמר הלכתא שכך צריך וראוי לפסוק, ובזה יותר יש לומר דמיקרי איתמר הלכתא.
אם עושים ספק ספיקא להקל נגד מרן
כאשר יש ספק ספיקא במחלוקת הפוסקים והשו"ע פסק שלא כאחד מהספקות הסכימו הפוסקים האחרונים להקל בזה. וכאשר פסק השו"ע כנגד כל אחד מהספקות בפני עצמו נחלקו הפוסקים אם גם בזה יש להקל, ונטית הדברים להקל בזה. אמנם כאשר פסק השו"ע להחמיר באופן שהיו ב' הספקות יחד, בזה כולם מודים שאין להקל.מקור הדברים: בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סימן ה') כתב שאפשר להקל כשיש ספק ספיקא אע"פ שדעת השו"ע להחמיר באחת הספקות. ועל סמך זה התירו הבי"ד הגדול שבירושלים ועמהם הנדיב לב (חו"מ ח"ב סימן ס"ג) בנידון שהיה שם להקל מכח ספק ספיקא, אע"פ שאחד הספקות היה נגד דעת השו"ע. ושכן סוגיין דעלמא להקל בכה"ג. וכתב דטעם הדבר הוא משום מה שכתב החקרי לב (יו"ד ח"א סימן קכ"ז) שקבלת הוראות מרן אינה בתורת ודאי אלא בתורת ספק, והסכים לזה הרב פעלים גופיה. ואע"פ שביבי"א (ח"ט או"ח סימן ק"ט סק"ה) כתב שקבלת הוראות מרן היא בגדר ודאי, מכל מקום ביבי"א (ח"ט יו"ד סוף סימן ו', ובח"י יו"ד סימן נ"ח אות י"ז) כתב ג"כ שקבלת הוראות אינה בודאי אלא בספק, וכדברי האחרונים הנ"ל, וכ"כ הרב ביבי"א (ח"ט או"ח סימן ק"ה בהערותיו לספר עמק יהושע חלק ו' אות ג') שכן תפסו כל אחרוני הפוסקים הספרדים. ומכל מקום דברי האחרונים הנ"ל צ"ב, שאם קבלת הוראות מרן אינה אלא כספק, צ"ב, דכיצד מקילים כדעת מרן בדאורייתא, והלא ספק דאורייתא לחומרא. ונראה בכוונתם שהוראות מרן אינן כודאי אלא כרוב, וכ"כ האור לציון (ח"ב במבואות ענף ב' אות א'). אולם אכתי צ"ב, דאין ב' הספקות שקולים, שהלא בספק שבו הכריע השו"ע להחמיר נידון לדידן כרוב להחמיר, ונמצא שהוא ספק שאינו שקול. ומשמע לכאורה מזה דסברי כל אחרוני הפוסקים הספרדים שיש להקל בספק ספיקא שאחד מן הצדדים אינו שקול אלא נוטה להחמיר. ועיין להלן.
עוד יש לברר אם אפשר להקל מכח ספק ספיקא כאשר בכל אחד מהספקות בפני עצמו פסק השו"ע להחמיר. ואע"פ שהרב פעלים (שם) נסתפק בזה, מכל מקום במקום אחר (ח"ג יו"ד סימן ט') כתב הרב פעלים להדיא שאין להקל על סמך ספק ספיקא שדעת מרן להחמיר בכל ספק בפני עצמו. ומאידך, באור לציון (ח"ב במבואות ענף ב' אות א') כתב להקל אפילו שב' הספקות נגד השו"ע, מחמת הסברא שפסקי השו"ע אינם כודאי אלא כספק, וא"כ הוי ספק ספיקא. וכבר נתבאר לעיל שאין כוונתם לומר שקבלת השו"ע מספק כפשוטו, אלא כרוב. ונמצא לפי"ז שבאופן זה ב' הספקות אינם שקולים, דבשניהם הוי כרוב להחמיר מחמת שהשו"ע הורה להחמיר בב' ספקות אלו. ובזה נטיית הפוסקים שאין להקל בזה. עיין במה שנתבאר בברכת יצחק הלכות תערובות (עמוד תת"א). עוד יש להקשות על דרך זו, דלטעם שקבלת הוראות מרן הוא מדין רב - כיצד שייך לקבל את הרב כספק, וכי יש קבלה לחצאין?
ולכן יש לבאר שהטעם שעושים ספק ספיקא נגד מרן אינו רק מטעם שקבלו את הוראות מרן כרוב, אלא משום שגם מרן גופיה לא החליט לגמרי כמו שפסק, אלא הוא כמכריע שצריך להחמיר משום שנוטה כדברי פלוני או משום רבים. וכמו שכתב בהקדמה לבית יוסף, וז"ל: וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. עכ"ל.
נמצא שמרן השו"ע לא פסק את פסקיו אלא כעין רוב ולא בתורת ודאי, ויתכן שמטעם זה נהגו כל אחרוני הפוסקים הספרדים לעשות ספק ספיקא אע"פ שבאחד הספקות החמיר השו"ע, משום שאפשר שלא החמיר אלא בספק אחד, וסבר שמספק צריך להחמיר. אולם כאשר יצטרף עוד ספק יתכן שמרן גופיה יסכים להקל, וא"כ אין זה נגד פסק השו"ע כלל, וכן אינו נכנס לשם ספק ספיקא שאינו שקול. ומטעם זה שייך להקל גם כאשר ב' הספקות הם נגד מרן, משום שלא החמיר בתורת ודאי, אלא משום שבכל ספק סבר שאין להקל לבדו, משא"כ כששני הספקות יחד יתכן שיסכים להקל. ואין זה כס"ס שהספקות אינם שקולים. ואתי שפיר עם מה שנתבאר בברכת יצחק הל' תערובות שנטיית האחרונים שאין להקל בכה"ג, ואילו הכא סוגיין דעלמא להקל. וכן הקשנו כיצד שייכת קבלת רב לחצאין.
אולם לפי דרך זו אתי שפיר, משום שמרן גופיה הורה את הוראותיו כרוב וכפי שהורה מרן, כך ממש קבלנו את הוראותיו. וכ"כ האור לציון (ח"ב במבואות ענף ב' אות ד', ובחלק ה' בכללי ספק ספיקא ענף י"ח אות ד') טעם זה כדי לסמוך גם כאשר ב' הספקות אינם כהשו"ע (א"ה, וכ"כ טעם זה ברב פעלים ח"ד יו"ד סימן ה' בשם הזבחי צדק). אולם יתכן שאין זה דומה ממש לדברי האול"צ. ועיין.
ועיין עוד באור לציון (שם) שכתב שיש מקומות שהשו"ע הכריע בתורת ודאי דלא כהשיטה השניה. ובזה אה"נ אין לצרף דעה זו לספק ספיקא. וכתב כמה דוגמאות שמוכח מהשו"ע שהחמיר בתורת ודאי. אולם כתב עוד שאין לצרף דעה שלא הוזכרה בשו"ע, דגם בזה אמרינן דהשו"ע פסק בודאי שלא כמותה, ואין זה ברור לומר שדעה שהושמטה מהשו"ע הכריע שלא כמותה בתורת ודאי. וצ"ע. ועיין עוד באור לציון (ח"ב פרק ל"א בביאורים לתשובה י"א) שצירף את דעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח, אע"פ שמרן לא הזכיר את דעתו, והיא לכאורה סתירה בדברי האור לציון. אמנם יש לחלק חדא, דשאני הרמב"ם דהוא כעין מרן. ועוד, שהרבה סוברים כהרמב"ם, ועוד שכן הורה הרמ"א (סימן שי"ח סט"ו), ובכה"ג אין דעתו כדחויה.
♦
אם יש לחוש לחולקים על מרן
נתבאר לעיל שהוראות מרן השו"ע אינם כודאי אלא כספק בין לסוברים שלא קבלו דבריו כודאי גמור, ובין לסוברים שמרן עצמו לא פסק דבריו כודאי גמור, ממילא כאשר פסק מרן להקל, ויש חולקים ומחמירים טוב לחוש לכתחילה לדעת החולקים לכל הפחות בשל תורה, והיכן שדעת החולקים לא הוזכרה גם ברמ"א, יש פחות צורך להחמיר.מקור הדברים: היכן שפסק מרן להקל בשל תורה כיון שנתבאר לעיל שמרן הוי כרבו וכמרא דאתרא, ממילא אנו נגררין אחריו. ולא איכפת לן אם המרא דאתרא פסק כן מודאי או מספק, סוף סוף אנו הולכים אחר הוראותיו. ואין שייך לחייב להחמיר נגד הוראת מרן אפילו בדאורייתא שאין כאן ספק מאחר שהוא ז"ל פסק להקל, ובפרט שכתבנו צד דהוי כאיתמר הלכתא וכנ"ל. אולם כיון שנתבאר לעיל שכאשר מרן פוסק להחמיר אנו מצרפים את דעת החולקים להקל משום שקבלו את מרן כרוב ולא בודאי גמור, או משום שמרן גופיה לא פסק בתורת ודאי אלא כרוב. א"כ לא מבעיא לפי הצד שלא קבלוהו כמרא דאתרא גמור, אלא כרוב, ששייך להחמיר לכתחילה נגד מרן. אלא גם לצד שמרן מרא דאתרא גמור, אלא שהוא גופיה לא פסק לגמרי, אע"פ שכתבנו שעיקר הדין כדבריו, מכל מקום טוב לחוש להחמיר כהחולקים על השו"ע, משום דסו"ס אין דבריו כודאי גמור. וכך היא המדה, דכל שאין הדבר היתר גמור שייך להחשיב את החתיכה שדנים עליה או המעשה שדנים עליו כמי שיש בו שם איסור במקצת. וכעין שלמדונו חז"ל בדבר שיש לו מתירין, דאע"פ שמן הדין הוא מותר, אעפ"כ לא רצו שיסמכו על עיקר הדין היכן שאפשר לצאת מידי כל חשש (א"ה, וכעי"ז מצינו ברי"ף חולין דף לב בדין ריחא לאו מילתא עיי"ש). והוא הדין הכא, אע"פ שעיקר הדין הוא כדברי השו"ע, כיון שאינו בתורת ודאי גמור ראוי להחמיר. וכך הוא המנהג, להחמיר לכתחילה כהחולקים על מרן היכא דאפשר. וכמו שכתב רבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן ט"ו), וז"ל: לדידן בני ארעא קדישא דנקיטינן כמרן וקבלנו הוראותיו, אלא דבאסור והתר חוששין על הרוב לכתחילה לדברי מור"ם. עכ"ל. וכ"כ החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים אות ט [יב] טור ובית יוסף) וז"ל: ובארץ הצבי נהגו איזה חומרות להחמיר כמור"ם, אך אין מוחין במי שנוהג כמרן. עכ"ל. ולשון החיד"א בחיים שאל שכתב שחוששים על הרוב למור"ם, חמירא טפי מלשונו בשם הגדולים, שכתב שנהגו איזה חומרות להחמיר כמור"ם. ואולי בדברים שנהגו להחמיר הוי כהסכמה וקבלה, ובזה הוי חומרא טפי. ודו"ק.
ועיין בחקרי לב (מהדורא בתרא חו"מ סי' ד' סקי"ד ד"ה ואגב), שכתב על דברי החיד"א וז"ל: לדידי חזי שאין דבריו כי אם לת"ח בביתו דרשאי להחמיר לעצמו אבל דיין הקבוע אינו רשאי להורות אפי' להחמיר נגד מרן שהרי במקומו של ר"א היו כורתים עצים לצורך מילה. עכ"ל. ולפי מה שכתבנו לעיל אין הוכחה ממקומו של רבי אליעזר, דשאני התם שרבי אליעזר פסק את דבריו בתורת ודאי, וכן הם קבלוהו בתורת ודאי, והרי לא שייך שבני מקומו יצרפו את החולקים עליו לספק ספיקא. וכמ"ש הרשב"א שבמקומו של המרא דאתרא אסור לחכם בעל הוראה להחמיר נגד הוראתו, משא"כ מרן, שקבלנו את דבריו כרוב מחמת ב' הטעמים הנ"ל, שהרי אנו מצרפים לספק דעת החולקים על מרן. ובפרט שאין זה בעירו ובחייו של מרן, דבזה קיל טפי, דגם במרא דאתרא גמור שרי להחמיר נגד דבריו, כמו שכתב הרשב"א (ח"א סימן רנ"ג) שחכם בעל הוראה רשאי להחמיר נגד המרא דאתרא בעיר אחרת, וכן הדין לאחר מותו אפילו בעירו. וכן כתב הרשב"א (בח"א סימן אלף ק"צ) וז"ל: תשובה אף על פי שרבינו יצחק הזקן ז"ל אוסר ואנו כך דעתנו נוטה מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרב אלפסי ז"ל ומקומו של הרב הוא. וכל מי שנוהג על פיו שם איפשר כי אפילו בבאים שם היה מותר. וה"נ במקומו של רבי יוסי היו אוכלין בשר עוף בחלב ובמקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל ולעשות איזמל ולא חשו להם חכמים לפי שנהגו על פי רבם. "ומכל מקום טוב הוא להזהירם" שלא יהו נוהגים כן מכאן ולהבא. עכ"ל.
ושמעינן דגם במרא דאתרא גמור, כל שאין זה בעירו, אע"פ שכבר נהגו להקל כהרי"ף יש פעמים שטוב להזהירם להחמיר, כגון בערוה החמורה ובדבר שאינו ניכר לרבים.
♦
כאשר כותב מרן ב' דעות
כאשר כותב מרן הלכה בסתם ומסיים שיש חולקים, נוהגים להכריע הלכה כדעת הסתם, וכן כאשר כותב מרן יש אומרים כך ויש אומרים אחרת בדרך כלל הלכה כדעה שניה. אמנם ראוי לחוש לדעת המחמירים במקום הפסד מועט, ובפרט באיסור תורה. כן כתב בהלכות קטנות ועוד, וכמו שנתבאר במקורות.מקור הדברים: נתבאר בהערה לעיל שראוי לחוש לדעת המחמירים, הגם שהשו"ע לא הזכיר את דבריהם, כיון שלדידן פסקי השו"ע אינם כודאי גמור, מחמת ב' טעמים שכתבו הפוסקים והזכרנו את דבריהם לעיל. וכתב החיד"א שכן מנהג ארץ ישראל. וכאשר דעת המחמירים הוזכרה בשו"ע, כגון שתחילה סתם להקל ושוב הזכיר שיש מחמירים, או שכתב יש אומרים להחמיר ויש אומרים להקל, בזה ראוי יותר לחוש לדעת המחמירים, שהרי גם כשלא הזכיר את דעתם ראוי לחוש למחמירים, וכ"ש כשהזכירם. דהנה כתב בגינת ורדים (חו"מ כלל א' סימן ב') שכאשר כותב מרן יש אומרים ויש אומרים אין בזה הכרעה כלל, משא"כ בסתם ויש שהלכה כהסתם, ולדבריו ביש אומרים ויש אומרים בודאי יש לחוש למחמירים. וא"כ גם לדידן שמנהגינו כהפוסקים להכריע בדרך כלל כיש בתרא, מכל מקום מסתבר דעד כאן לא פליגי על הגינת ורדים, אלא שכן עיקר הדין. אבל מסתבר שיודו לו שיש לחוש ליש אומרים קמא, דמסתמא יודו שאין זה דומה להכרעה של מרן כאשר התיר בסתם והזכיר את המחמירים בלשון ויש אומרים. וא"כ ביש אומרים ויש אומרים יודו שיש מקום לחוש לדעה קמא, ועיין ביביע אומר (ח"ח חו"מ סימן א') מה שכתב בזה.
ואפילו כאשר פסק השו"ע להקל בסתם ושוב כתב שיש מחמירים, יש לחוש לחולקים שהרי נתבאר שגם לולי שהזכיר את דברי המחמירים, ראוי לחוש להחמיר נגד השו"ע, לכל הפחות בדאורייתא. וכמ"ש מרן החיד"א שכן מנהג ארץ ישראל. וכ"ש היכן שהזכיר את דעת החולקים ביש אומרים, דהלא הרבה סוברים שגם באופן זה יכול המוחזק לומר קים לי כדעת היש (הביאם היבי"א הנ"ל באות ב'), ולדידהו בודאי ראוי לחוש באיסור והיתר לדעת היש אומרים, שהרי מוכח שאין הכרעה גמורה כדעת הסתם. (ואע"פ שבדיני ממונות צריך בירור גמור בכדי להוציא ממון, דאין הולכים בממון אחר הרוב, משא"כ באיסור והיתר, מכל מקום גם באיסור והיתר לא אמרינן לחייב להחמיר כדעת היש נגד הסתם, אלא שכך ראוי לעשות, מאחר שאין ההכרעה גמורה להקל.) וא"כ לדעת החיד"א ומנהג ארץ ישראל פשיטא שכאן יש לחוש, ובאופן זה מצטרפת דעת הרבה פוסקים שאפשר לומר קים לי נגד הסתם, וכן לומר קים לי כנגד יש בתרא, דכיון שאין הכרעה ברורה ראוי לחוש לדעת המחמירים, אע"פ שאין זו חובה.
ועיין בב"ח (באיסור והיתר שלו) שלא כל סתם מרן שוה בתוקפו, וחילק אם הסתם מכח רבים או מכח גדול בחכמה ובמנין. ולדעתו, אע"פ שהעיקר כדעת סתם מרן, מכל מקום כתב השו"ע את דעת היש אומרים לענין שאם הורה המורה כדעת היש, יש פעמים שלא מבטלים את הוראתו, אפילו אם הורה להקל דאורייתא כהיש מקילים. והש"ך (בפלפול הנהגת איסור והיתר) חלק וסבר שאין סומכים על היחיד בדאורייתא אפילו בהפסד מרובה. וכתב הש"ך וז"ל: וכי תימא א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק. יש לומר (א.) דהא תנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אומרים כדברי פלוני שמעת. (ב.) ועוד תנן התם שאם יראה בי"ד דברי היחיד ויסמוך עליו כו'. ופירש הראב"ד לומר שאם יראה לבי"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים כו' עד כאן לשונו. וה"נ אלו היו כותבים המחבר והפוסקים דעת רבים בסתם הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש"ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות לכך כותב דברי היחיד שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עדיהן ויצדקו. (ג.) אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו. וכ"כ בתשובת מנחם עזריה ריש סימן צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א א"כ מה שסתם תחלה (בס"ס נ"ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש) עכ"ל. (ד.) א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד "להחמיר" כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח. (ה) א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אחר שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש) וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר. (ו.) א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים. (ז.) או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או התוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד ספרים אחרים כן. עכ"ל.
משמע מדברי הש"ך שכוונת מרן שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היש מחמירים, אולם משמע מהב"ח והש"ך שאפשר להקל לכתחילה כדעת הסתם, אפילו בדאורייתא, מלבד בעל נפש שיחמיר לעצמו.
אמנם יש חולקים עליהם, שכבר נתבאר לעיל בשם החיד"א שנהגו להחמיר נגד מרן אפילו כאשר לא הזכיר את החולקים, והיכן שמרן גופיה כתב ב' דעות בסתם ויש כתב הגאון בעל הלכות קטנות (ח"א סימן רצ"ג) וז"ל: אודיעך מה שקיבלתי מרבותי (רבני עיה"ק ת"ו) הלכה למעשה בטור יו"ד כל היכא שסתם מרנא הב"י להכשיר ואח"כ יש אוסרים, הלכה רווחת לפסוק כיש אוסרים בהפסד מועט, אבל בשעת הדחק כגון סעודת חתנים או ביום שבת קדש שאין לו מנה יפה או דאיכא הפסד מרובה סמכינן אסתמא דמרן הב"י ואזלינן לקולא וכו', היו עושים מעשים בכל יום כהלכה ומורים כן עיי"ש. עכ"ל. ומשמע מדבריו דנהגו להחמיר בכך, וכדעת רבני ירושלים. ואין לטעות ולומר דרק ביורה דעה החמירו אבל באו"ח סמכו על סתם מרן, דבשום מקום לא מצינו שחילקו לדינא בין יו"ד לאו"ח, דמלאכות שבת ושאר דיני תורה אינם קלים מאיסור והיתר, אדרבה קצתם חמירי טפי. ואין טעם לחלק בזה. ועוד, שלא העיד הלק"ט אלא במה שהיה מצוי לפניו בבתי ההוראה, והיינו הוראות בטרפות וכדומה בעניני יורה דעה. ועוד, שבאו"ח אין ההגדרה ברורה מה נחשב להפסד מרובה, שהרבה מההלכות או"ח אינן שייכות להפסד ממוני כביורה דעה. ולכן נקט את הדבר המבורר יותר, והדברים פשוטים מאוד. ודעת מורינו האור לציון (ח"ב במבואות ענף א' אות י"ג) שהטעם שהזכיר מרן את דעת החולקים היא כדי שנחוש לדבריהם בקל, ובפרט באיסור תורה, ולשון בקל שנקט האור לציון משמע דהיינו כל שאין הפסד, אבל כל שיש הפסד מותר.
וא"כ מאחר שגם כאשר מרן פסק ולא הזכיר את החולקים, כתב החיד"א שמנהג ארץ ישראל להחמיר, ונתבאר לעיל שטעם הוא דכמו שאנו מצרפים את דעות החולקים על מרן להקל לספק ספיקא, מוכח א"כ שאין פסקיו כודאי גמור, וכתבנו דהוי כעין דבר שיש לו מתירין. ובאופן שהזכיר מרן את ב' הדעות, נוספה לזה דעת הלכות קטנות והמנהג הרווח שהעיד עליו בשם רבני ירושלים, שמחמירים כדעת היש נגד הסתם בהפסד מועט. וכן יש לומר בדעת הפוסקים שסוברים שבכל סתם ויש אפשר לומר קים לי נגד מרן, דכיון שאין זו הכרעה ברורה ראוי להחמיר כהמחמירים (א"ה, וזה דלא כהרמ"ע והב"ח והש"ך וסייעתם). ועוד, שגם לש"ך בעל נפש יחמיר לעצמו, ואין זה כהכרעה ברורה. ועוד, דסברת הגרב"צ שכוונת מרן גופיה היא שנחמיר לכתחילה. וכל שכן ביש אומרים ויש אומרים, שיש סוברים דמרן גופיה לא החליט את הדין לגמרי, ומסתבר דגם החולקים לענין עיקר הדין יודו דההכרעה באופן זה פחות מבוררת מהאופן שסתם מרן כדעה אחת והביא את דעת החולקים בלשון יש אומרים. ולכן הנכון להחמיר כדעת היש אומרים בסתם ויש, וכל שכן ביש ויש, כל שאפשר להחמיר בקל, ובפרט באיסור תורה. והיכן שמרן לא הזכיר את דעת החולקים, והרמ"א הזכירם, יש פחות צורך להחמיר. אולם גם בזה מנהג ארץ ישראל להחמיר, וכמ"ש החיד"א וכאשר נתבאר לעיל. והיכן שגם הרמ"א לא הזכיר את דעת החולקים, בזה יותר קל להקל לכתחילה.
נ.ב. והיכן שסתם מרן להחמיר וכתב שיש מתירים, יש שכתבו להקל במקום הפסד מרובה. עיין במחזיק ברכה (יו"ד סימן ט' אות ב') ובכה"ח (סימן י"ג אות ז'). ולכאורה יש לתלות מחלוקת זו בשאלה אם אומרים קים לי נגד סתם מרן, דלסוברים שלא אומרים, קשה להקל במקום הפסד מרובה. אולם למעשה צלע"ע בחקירה זו.
♦ ♦ ♦