השו"ע בסימן תק"ט (ס"א) פסק בדין שפוד שנרצף שאסור לתקנו בכל ענין. וביאר בב"י שם דפסק כרבנן דר"י, וכמו כן אסר על כיבוי הבקעת לצורך הצלת הקדירה. ולכאורה דברי מרן השו"ע צ"ע, דהנה לעומת זאת בסימן תצ"ה (ס"א) כתב בסתמא דמכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול מותר לעשותם ביו"ט. ולכאורה נראים הדברים סותרים, וכשם שנתקשו בדבר האחרונים (עולת שבת מאמ"ר).
ועיין באור לציון (ח"ג פי"ט תשובה יט) אשר כתב ליישב, דלעולם מרן השו"ע פסק כרבנן דר"י, ועל כן אסר לתקן שפוד שנרצף, וכמו"כ אסר בסימן תקי"ד לכבות בקעת לצורך הצלת הקדירה. ושאני דיכת תבלין, שבעצם היא גופה אוכ"נ שאוכלים אותו, ומאי דקרי לה מכשירין הוא כיון שמכשירה להטעים את התבשיל. ועל כן החמירו בו חכמים לאסור דיכת מלח [אא"כ עושה בשינוי] מדיכול לדוכו מבעו"י, והתירו לדוך את התבלין מדאינו יכול לעשותו מבעו"י כיון שמפיג את טעמו, או מטעם שאינו יודע באיזה תבלין יתבל את התבשיל (ביצה יד.). ודוקא בזה פסקו הרמב"ם ומרן השו"ע להתיר, אבל במלאכה שמעיקרא אינה אוכ"נ אלא מכשירי אוכ"נ, ככיבוי הבקעת להציל את הקדירה, או שפוד שנרצף, לעולם ס"ל כרבנן. והשתא א"ש מדוע הגמ' ביצה (יד.) לא כתבה לנמק היתר דיכת התבלין מכח שיטת ר"י, ולאמור א"ש, דגם רבנן יודו לזה. והרמ"א שפסק להתיר שפוד שנרצף, וכן כיבוי הבקעת להצלת הקדירה זהו מפני דאזיל בשיטת הראשונים אשר פסקו כר"י.
ועיין בירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ו) דעל הא דאיתא במשנה האומרת דאוכ"נ מותר ביו"ט קאמר שם דלר"י אף מכשירי אוכ"נ התירו. וזה מבואר גם בבבלי מגילה (ז:). ועוד קאמר התם בירושלמי מאי איכא בין תנא דמתניתין שהתיר רק אוכ"נ, לר"י שהתיר גם מכשירי אוכ"נ. וקאמר רב חסדא דאיכא בינייהו לחדד ראשו של שפוד. ועוד קאמר רב חנינא בריה דרבי אבהו דאיכא בינייהו הוצאת אש מהאבנים. וע"ש בציון ירושלים בגליון על הירושלמי, דכתב וז"ל מכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם דהמוציא אש מן האבנים הטעם הוא משום מכשירי אוכ"נ. ודלא כהראב"ד דמפרש משום הכנה, דאם כהראב"ד מה עניינו למחלוקת ר"י ורבנן במכשירי אוכ"נ. עכ"ל. ויש ליישב את הראב"ד, דמדלא הביא הבבלי בדין הוצאת אש מאבנים למחלוקת ר"י ורבנן, לא ס"ל כהירושלמי. ויתירה מזו, שגם בירושלמי יש שתי דעות, רב חסדא ורב חנינא, וי"ל דפליגיבשאלה האם הוצאת אש הוי מכשירי אוכ"נ או מוליד. ולפי זה יסבור הבבלי כמ"ד משום מוליד ולא מטעם מכשירין, ולכך השיג הראב"ד על הרמב"ם מכח הבבלי דס"ל דלא הוי מכשירין.
והנה בכך נתבארה המחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד, דלהרמב"ם על פי הירושלמי דבר זה של הוצאת אש נחשב מכשירי אוכ"נ שיכול היה לעשותם מבעו"י, שגם לר"י אסור לעשותם ביו"ט, ואילו להראב"ד גדר האיסור הוא משום מחוסר הכנה. וכהשגת הראב"ד מצינו ג"כ להמאירי (ביצה לג:) וז"ל: וטעם איסור כל אלו, שכל המצאת דבר ממה שאינו, אסור אף לצורך אוכל נפש. וגדולי המחברים כתבו הטעם מפני שאפשר לו מבערב. והוא תימה שהרי בגמ' פירשו להדיא משום דקא מוליד. ע"כ.
ויכולים להיות בזה כמה נפק"מ. ראשית, ידועה שיטת הט"ז (סימן תקב) דס"ל דמוליד ביו"ט אסור מן התורה. ולאמור דינו כשפוד שנרצף מבעו"י דגם לר"י אסור לתקנו ביו"ט. ודרשינן מקרא "הוא לבדו יעשה לכם" "הוא" ולא מכשירין שיכל לעשותם מבעו"י. ואפשר שלזה נתכוונו הראב"ד בהשגות והמאירי דס"ל דאיסור מוליד הוא רק מדרבנן כמחוסר הכנה, ולא מדין מכשירין שנדרשו מקרא "הוא" ולא מכשירין, שהוא אסור מן התורה.
אולם עיין ביה"ל (סימן תקב ס"א) וכה"ח (סימן תקט אות א) אשר כתבו בשם הרשב"א וה"ה דעיקר ההלכה היא שאיסור מוליד גם לשיטת הרמב"ם אינו מלאכה גמורה אלא רק איסור דרבנן. ושעל כן בדיעבד אם עבר והוליד מותר לבשל על האש, וכ"ש שלא נאסר התבשיל בדיעבד.
נפק"מ נוספת במה שהביא בספר הקובץ על הרמב"ם מלשונות הרדב"ז, וכן בברכ"י (סימן תקב) דאם לא יכול היה להמציא את האש מבעו"י, וכגון שבא מבית האסורים, יהיה רשאי להוציא אש ביו"ט. ולפי זה היה מקום להתיר גם באופן שהדליק אש מעיו"ט וכבתה ביו"ט, ואין לו אפשרות להדליק מנר דלוק, דבכה"ג יהיה מותר להדליק ביו"ט, ואפילו להוליד את האש. שלא אסרנו אלא ביכול היה לעשותו מעיו"ט. ואולי י"ל דלזה התכוונו הראב"ד בהשגות והמאירי, דלהרמב"ם נראה שאיסורו מדין מכשירין שאפשר לעשותם מבעו"י, ולפי זה באופן שלא היה אפשר לעשותם מבעו"י, כגון ביוצא מבית האסורים או בא מהמדבר, או בהדליק נר מעיו"ט וכבה ביו"ט, דלכאורה לשיטתיה צריך להיות מותר, וכפי שלמדו בדעתו הרדב"ז והברכ"י. אבל להראב"ד והמאירי, דיסוד דינו הוא שאסרו חכמים משום מחוסר הכנה, ועל כן גם אם לא יכול היה לעשותם מבעו"י, אסור.
ועיין באור לציון (ח"ג פ"כ תשובה ז) אשר פסק לדינא שאם הכין אש מבעו"י וכבתה ביו"ט, עכ"ז אין להתיר להוליד אש ביו"ט. ושם בביאורים כתב דגם אם נקבל את דקדוק הברכ"י ברמב"ם, מ"מ אחר שמרן השו"ע פסק כרבנן דר"י דמכשירי אוכ"נ אינם מותרים ביו"ט גם אם לא יכול היה לעשותם מבעו"י, ה"ה דהכא אסור. ע"כ.
ובפשוטו דבריו צ"ע, שהרי מרן בב"י למד כהמ"מ בדעת הרמב"ם, דס"ל כרבנן דר"י בדין שפוד שנרצף ובדין כיבוי הבקעת דמכשירי אוכל נפש אסורים בכל ענין, ועכ"ז מדוייק ברמב"ם להבנת הברכ"י בדין הוצאת אש דאיסורו הוא רק משום שהיה לו להוציא מבעו"י. וא"כ כשם שנכון דיוק זה ברמב"ם, ה"ה שכך יהא הדין בשו"ע. ונראה לומר דכוונתו של האור לציון לומר בדעת הברכ"י שילמד ברמב"ם כהיש"ש והגר"א, דס"ל בדעת הרמב"ם שפסק כר"י המתיר עשיית מכשירי אוכ"נ שלא יכול היה לעשותם מערב יו"ט, וכשם שחילק כך הרמב"ם בין דיכת מלח שאסורה כדרכה, מדיכול היה לעשותה מבעו"י, לבין דיכת תבלין, שלא יכול היה לעשותה מבעו"י. ושאני שפוד שנרצף, שהוא תיקון כלי, ומודה בו ר"י לאסור. וכמו"כ שאני כיבוי בקעת, וכדברי המשנ"ב ע"פ הרא"ש והגר"א.
ולפי זה, להבנה זו דהרמב"ם ס"ל לפסוק כר"י, למדו בדעתו הרדב"ז והברכ"י דאין לאסור הולדת אש ביו"ט אלא באופן שיכול היה להולידה מבעו"י. אולם בכגון זה של יוצא מבית האסורים, או שהדליק מבעו"י וכבה ביו"ט, לעולם שרי כר"י. אבל דעת מרן הב"י היא כפירוש המ"מ ברמב"ם, דפסק כרבנן, ולפי זה לשיטתו אין להתיר עשיית מכשירי אוכ"נ ביו"ט, ועל אף שלא יכול היה לעשותם מבעו"י. כן נראה לפרש בעומק כוונתו של רבנו האור לציון.
♦ ♦ ♦