א.
כתב הרמב"ם פרק ל' ה"ט מהל' שבת וז"ל חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וכו'.
ועיין בדברי המגיד משנה שכתב וז"ל נ"ל שדעתו שמצוה לעשות באלו הזמנים. ודבר זה מחלוקת בין הגאונים שבעל ההלכות כתב שאפילו מפסיק בשחרית באמצע סעודתו ומברך בהמ"ז ואחר כך מברך המוציא וחוזר ואוכל שפיר דמי, וכתב ברמב"ן וברשב"א שלפ"ז לא הוזכרו בחיוב הזמנים האלו גבי הצלה וקערות שאכל בהם כמו שהזכרנו בפרק כ"ג אלא אורחיה דמילתא נקט. ובספר העתים האריך בזה והעלה שמצווה לעשותם באלו הזמנים והוכיח כן ועיקר עכ"ל ה"ה.
ובפשטות משמע מלשונו של ה"ה שלפי דברי הרמב"ם המצוה לעשות את סעודת שחרית דוקא בשחרית, ולא לאחר מכן, ומשמע במגיד משנה שמי שחולק על הגאונים סובר שגם סעודה שניה זמנה בשחרית דוקא, ועל פי זה היה אומר רבינו הגדול מרן רבי בן ציון אבא שאול זללה"ה שלבני ספרד שנגררים אחר דעת הרמב"ם עיקר סעודה השניה דשבת היא קודם חצות ואם אוכל אחר חצות לא קיים את מצות סעודה שניה דשבת ואם בירך ושכח להגיד רצה והחליצנו לא צריך לחזור וכדין סעודה שלישית. וכן העלה בספרו אור לציון ח"ב פ' כ"א תשובה ד' ובביאורים שם.
עוד כתב ה"ה דמשמעות הגמ' בדין הצלה וקערות משמע כדברי הרמב"ם, ולפי הגאונים צ"ל שהגמ' כתבה זמנים אלו, מכיוון שאורחיה דמילתא לאכול בשעות אלו, עיי"ש בדבריו.
♦
ב.
והנה עיין ברא"ש ובתוס' בשבת בדף קי"ח ע"א שדחו את דברי בעל ההלכות וכתבו שמלשון הגמ' משמע שזמן סעודה שלישית הוא דוקא מן המנחה. ועיין עוד ברא"ש ובתוס' בפסחים דף ק"א ע"א על דברי הגמ' שם ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינא ביה מר כי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה, עכ"ד הגמ'. ומקשים שם התוס' [ד"ה ובקידושא] והרא"ש מדוע לא אמר להם גם שיאכלו אצלו ולא חשש שלא יוכלו לאכול סעודת שבת כמו שחשש לגבי קידוש. ומתרצים התוס' והרא"ש משום שיכול לאכול ג' סעודות למחרת. ומפורש בתוס' וברא"ש שסעודה ראשונה לא חייבים לאכול דווקא בלילה אלא אפשר גם למחרת בבוקר.
ולכאורה הלא דבר הוא שהרי התוס' והרא"ש במסכת שבת חלקו על הבה"ג הנ"ל ודייקו את לשון הגמ' גבי סעודה שלישית וכתבו שזמנה מן המנחה דווקא וא"כ צ"ע מדוע לא דייקו גם כן שזמן סעודת ערבית הוא דווקא בלילה ולא בבוקר ומאי שנא, ונראה לייסד ולבאר שהרא"ש והתוס' למדו שמה שנכתב בברייתא ערבית שחרית ומנחה בא לאפוקי שלא יכול להקדים את הסעודה וכמו שכתבו לגבי סעודה שלישית, אבל לאחר את זמן הסעודה כגון מערבית לשחרית ומשחרית למנחה אפשר. [ועיין לקמן אות ה' שם יבואר דלפי המג"א נראה דשיטתו בדעת התוס' והרא"ש היא דלהבנתם לא נזכר בגמ' אלא את תחילת החיוב של כל סעודה ומשום כך ס"'ל דאי אפשר להקדים ודלא כהבה"ג אבל לאחר שכבר הגיע זמן החיוב תו לא פוקע החיוב הקודם כשמתחיל זמן חיוב הסעודה הבאה ויכול לאכול עתה גם הסעודה הקודמת שנמשך זמן חיובה גם עכשיו.] ומה שלא כתבו הרא"ש והתוס' שם מפורש כן דהיינו שאי אפשר להקדים את סעודת שחרית נראה משום שזה נילמד בכש"כ ממה שכתבו לגבי סעודה שלישית דאם באותו יום אי אפשר להקדים, ודאי שאי אפשר להקדים מהיום ללילה ולא הוצרכו כלל לכתוב זאת, ועוד אפשר שגם הבה"ג שכתב שאפשר להקדים את סעודה שלישית לשחרית מודה שאי אפשר להקדים את סעודת שחרית ללילה וצ"ע.
והנה אם כנים אנחנו בישוב דברי התוס' והרא"ש לכאורה אפשר לומר שזה כונת ה"ה שכתב שלפי הרמב"ם מצוה לאכול באלו הזמנים ויש מקום לומר דכל כונת ה"ה בדעת הר"מ היא דבא לאפוקי רק שלא להקדים את זמן הסעודה אבל לאחר את הסעודה יתכן לומר שאפשר וגם הרמב"ם מודה לתוס' והרא"ש. ויצא מזה לכאו' שלא כדברי רבינו הגדול באור לציון.
♦
ג.
אמנם כד דייקינן היטב בדברי הרמב"ם נראה שאי אפשר כלל להגיד כן, דהנה מסתימת לשון הרמב"ם שכתב שחייב ג' סעודות אחת בערבית ואחת בשחרית ואחת במנחה, ולא הזכיר היאך הדין אם לא אכל, שיכול לאכול בבוקר, משמע שאם לא אכל הפסיד. והראיה דהנה גבי קידוש כתב הרמב"ם בפרק כ"ט מהל' שבת ה"ד שאם לא קידש בלילה יכול לקדש בבוקר, ואם מודה הרמב"ם שגם כלפי סעודה הדין כן, היה לרמב"ם לכתוב זאת וכמו שכתב כן גבי קידוש. (ואפילו אם נרצה לדחוק ולומר שהרמב"ם לא הביא דין זה לגבי סעודה מכיון שדין זה לא מפורש בגמ' ואין דרכו של הרמב"ם להביא דינים שלא מוזכרים בגמ', נראה שלכל הפחות יש להוכיח בדעת מרן השולחן ערוך שסובר שלא יכול להשלים בבוקר את סעודת הלילה, מדלא הביא והשמיט דין זה המוזכר ברא"ש ובתוס').
וביותר שכן נראה להוכיח בדברי ה"ה גופא שכונתו שלפי הרמב"ם צריך לאכול דוקא בג' זמנים אלו ולא להקדים ולא לאחר דז"ל ה"ה ומ"ש רבינו ערבית שחרית ומנחה נראה שדעתו שמצוה לעשותם באלו הזמנים ודבר זה מחלוקת בין הגאונים שבעל ההלכות כתב שאפילו מפסיק בשחרית באמצע סעודתו ומברך בה"מ ואחר כך מברך המוציא וחוזר ואוכל סעודתו שפיר דמי, וכתב הרמב"ן והרשב"א שלפ"ז לא הוזכרו בחיוב הזמנים האלו גבי הצלה וקערות שאכל בהם אלא אורחא דמילתא נקט.
ומפורש בה"ה שלומד שלפי בה"ג מה שמוזכר ערבית שחרית ומנחה הוא לאו דוקא, ולפי הרמב"ם הוא בדווקא, והנה אם נגיד שה"ה לומד שכל מחלוקת בה"ג והרמב"ם הוא רק לגבי הקדמת הסעודה אבל לגבי איחור הסעודה גם הרמב"ם מודה שאפשר לאחר א"כ נצטרך להסביר בכונת ה"ה שלפי הרמב"ם מה שנכתב ערבית שחרית ומנחה הוא שמשעה זו מתחיל זמן החיוב של כל סעודה ולא קודם אבל לפי בה"ג אפשר להקדים את ג' סעודות אלו. וזה לכאורה לא יתכן לומר כלל דהרי כלפי זמן סעודת ערבית ודאי שלכו"ע אי אפשר להקדים את זמן הסעודה ובדברי ה"ה משמע שלפי בה"ג גם מה שנכתב ערבית הוא לאו בדווקא אלא אורחא דמילתא. אלא ודאי שה"ה למד ברמב"ם שהמצוה לעשות סעודות אלו בזמנן, דהיינו שלא להקדים ולא לאחר, והביא ה"ה את דברי בה"ג שסובר שאפשר להקדים, ולומד ה"ה שלפי בה"ג כמו שאפשר להקדים כך אפשר לאחר ולכן כתב שמה שהוזכרו זמנים אלו הם לאו בדווקא דהיינו שגם מה שהוזכר ערבית הוא לאו בדוקא שהרי אפשר לאחר. ועל זה כתב ה"ה שהרמב"ם חולק וסובר שצריך לקיים ג' סעודות בזמנן דהיינו שלא להקדים ולא לאחר את זמן הסעודה[1], כי הזמנים הנזכרים בגמ' הם בדוקא ודו"ק היטב.
♦
ד.
והנה ראיתי שיש[2] שרצו לומר שכוונת ה"ה שלפי הרמב"ם אמנם כן הוי מצוה לקיים ג' סעודות בזמנים המוזכרים אבל אם לא קיים יכול לקיימם אחר כך בדיעבד. ובאמת שנראה שהיה אפשר לומר כן בלשון ה"ה דהרי כתב שלפי הרמב"ם מצוה לקיימם בזמנים אלו ולא כתב שחובה לקיימם בזמנים אלו. אמנם באמת נראה שאי אפשר לומר כן, דהנה כל הראשונים שחלוקים עם הבה"ג סוברים שאם מקדים את סעודה שלישית לא יוצא ידי חובה כלל וכמו שפסק מרן בסי' רצ"א וא"כ מסתבר שגם כונת ה"ה שהרמב"ם חולק על הבה"ג שלא יכול להקדים ודעתו כדעת החולקים על בה"ג כונתו שלא יוצא ידי חובה וכמו שסוברים החולקים על בה"ג.
וא"כ חייבים לומר שמה שכתב ה"ה שלפי הרמב"ם מצוה לקיימם בזמנים אלו כונתו שאם לא קיימם בזמנים אלו אין מצוה כלל ואפילו בדיעבד לא יצא.
והנה עדיין היה מקום לומר שכל זה דווקא לגבי להקדים את זמן הסעודה אבל לגבי שלא לאחר יתכן שהוא רק לכתחילה וכמו דעת הרא"ש והתוס' הנ"ל שסוברים שלהקדים אי אפשר כלל ולאחר את זמן הסעודה אפשר אבל מודים שלכתחילה צריך לאכול בזמנן וכמו שנקט המג"א בסימן רע"ג ס"ק ד' וכמו שנבאר לקמן, והוכיח כן המג"א מהדין המוזכר בגמ' שאסור למלאות כרסו בע"ש עיי"ש, וא"כ אולי גם בדעת הרמב"ם ובדברי ה"ה אפשר לומר כן, אמנם באמת נראה שזה אינו, דקשה מאוד לדחוק בלשון הרמב"ם ולהסביר שלגבי להקדים כונתו שזמנים אלו בדווקא ולגבי לאחר הוא רק דין לכתחילה והרמב"ם סתם שצריך לאכול בזמנים אלו. וכ"ש שאי אפשר לומר כן בדברי ה"ה ולהגיד שכונתו שלגבי להקדים צריך לקיים את הסעודה בזמנים אלו דווקא ולגבי לאחר את זמן הסעודה הוא דין לכתחילה אחרי שה"ה כלל את שתיהם בלשון אחד וכמו שהוכחנו לעיל ופשוט.
♦
ה.
והנה בעיקר דברי התוס' והרא"ש בפסחים הנ"ל נחלקו גדולי הפוסקים בכונת דבריהם דהנה עיין למג"א בסי' רע"ג ס"ק מ' שכתב שלפי התוס' והרא"ש אין חובה כ"כ לאכול סעודה בלילה אמנם לכתחילה צריך לאכול בלילה. ולפ"ז כתב שאם יש לאדם קצת אונס ולא יכול לאכול, יכול לכתחילה לדחות את הסעודה למחר עיי"ש. ומדבריו נראה שלמד שלפי שיטת התוס' והרא"ש מה שמקיים למחרת את סעודת הלילה הוא משום שזמן החיוב של סעודת הלילה מתחיל בלילה ונמשך עד שיאכל וכל עוד לא אכל נשאר עליו החיוב לקיים את הסעודה.
אמנם להברכי יוסף בס' רצ"א נראה שיש דרך אחרת בהבנת התוס' והרא"ש דכתב שם הברכי יוסף דמה שצריך לאכול בבוקר הוא מדין השלמה דהיינו שבאמת גם לפי התוס' והרא"ש החיוב של סעודת הלילה הוא בערב, רק שאם לא אכל יכול להשלים.
והנה כתבנו לעיל בדעת התוס' והרא"ש דסבירא להו שלהקדים את הסעודה אי אפשר ובכל אופן סוברים שאפשר לאחר וכאשר מוכח בדבריהם בפסחים ושבת, והנה לפי הברכ"י אתי שפיר מכיוון שמה שכתבו הרא"ש והתוס' שיכול לאחר הוא רק מדין השלמה ולא שייך השלמה למפרע רק להבא וכמו בתפילה ומובן שפיר החילוק מדוע סוברים הרא"ש והתוס' שלהקדים אי אפשר.
אבל לפי הבנת המג"א קצ"ע מדוע לאחר את זמן הסעודה אפשר ולהקדים אי אפשר דכמו שדייקו הרא"ש והתוס' את לשון הגמ' שכתבה זמן מנחה ולמדו דהוא דווקא מן המנחה, כן לכאורה היה להם לדייק דמה שנכתב ערבית היינו ערבית דווקא וקצ"ע.
אמנם דברי הברכי יוסף צ"ע מצד אחר דהנה צריך להבין מדוע רבה הקפיד עליהם שיקדשו וחשש לקידוש יותר מסעודה ואפילו שכתבו התוס' שסעודה יכול לקיים למחרת עצ"ע דהרי גם קידוש יכול לקדש למחרת וכמו שאומרת הגמ' שאחד שלא קידש בלילה מקדש כל היום כולו והנה לפי דברי המג"א אתי שפיר מכיוון שחלוק חובת קידוש מסעודה, דסעודה רק לכתחילה צריך לאכול בלילה אבל אינו חיוב גמור אבל קידוש הגם שיכול לקדש למחרת ודאי שחובת הקידוש חלה עליו מיד בכניסת השבת[3]. שוב ראיתי בברכי יוסף בסי' רע"ב שכתב שמוכח מדברי התוס' דקידוש על היין הלכתא רבתי לשבת והוא עיקר טפי מסעודת ליל שבת עכ"ל וצ"ל שמכיון שחובת קידוש עיקרו דאוריתא אפילו שקידוש על היין הוא רק דרבנן בכל אופן מכיון שעיקר מצות קידוש מהתורה הוי חשיב טפי מסעודה.
♦
ו.
ועיין עוד במג"א דהוכיח כדבריו מסימן רע"א וביאר במחצית השקל שכונתו להוכיח דהנה איתא שם בשם הרי"ף דאם גמר סעודתו וקידש היום קודם שבירך בירכת המזון, מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני.
וברא"ש מביאו הב"י שם מקשה על הרי"ף מדוע מברך ברכת מזון על כוס ראשון הרי מיד שעושה קידוש על כוס שני צריך לאכול כדי שיהיה קידוש במקום סעודה וא"כ מדוע מברך ברכת מזון הרי צריך לברך עוד פעם ברכת המזון אחרי הקידוש בשביל האכילה שצריך לאכול בשביל לצאת ידי חובת קידוש ויפטור בברכת המזון הזאת גם את אכילתו שאכל לפני הקידוש. ומוסיף הרא"ש שליכא למימר שהאכילה שאכל לפני הקידוש עולה לו לקידוש במקום סעודה. ובב"י שם מביא שהר"ן תירץ שבאמת דעת הרי"ף שהאכילה לפני הקידוש מחשיבה את הקידוש לקידוש במקום סעודה עי"ש.
ובמג"א מוכיח מכל הנ"ל דלא חייבים לקיים סעודה בלילה דאם חייבים לקיים סעודה בלילה צ"ע מדוע הקשו על הרי"ף רק שחייב לאכול כדי שיהיה קידוש במקום סעודה ולא הקשו יותר שצריך לאכול אחרי הקידוש בשביל לקים מצות סעודה, וא"כ מדוע שיברך ברכת מזון וביותר קשה מה הרויח הר"ן בתירוצו שהוי קידוש במקום סעודה מכיוון שאכל לפני הקידוש הרי מ"מ צריך לאכול סעודת שבת והנה ודאי לא יוצא ידי חובה באכילה שאכל בע"ש לפני שחשכה, ובע"כ לומר שלא חייבים לאכול סעודה בלילה ולכן לא היה קשה לראשונים שצריך לאכול סעודת שבת, והנה אם נסביר כמו הברכ"י שחייבים לאכול סעודה בלילה ומה שכתבו התוס' והרא"ש שיכול לאכול בבוקר הוי רק בתורת השלמה עדיין קשה דהרי חייב לאכול בלילה ולא יעזור תירוץ המג"א, דהרי לברכ"י חייבים לאכול בלילה. וביותר דהרי לברכ"י דהוי רק השלמה מסתבר שיכול להשלים אם לא אכל בשוגג אבל במזיד לא יכול להשלים וא"כ ודאי שחייב לאכול ולא יכול לסמוך בדיעבד על מה שיכול להשלים וצ"ע. והנה אם צדקו דברי המג"א בהוכחתו מדברי הראשונים הנ"ל מוכח שלומד שגם לדעת הרי"ף והרמב"ם שסובר כמו הרי"ף אין חיוב לאכול סעודה בלילה ודלא כמו שכתבנו לעיל להוכיח מדברי הרמב"ם.
♦
ז.
אמנם באמת דברי המג"א צ"ע רב דלכאורה מה שהקשה מדוע לא הקשו הראשונים על הרי"ף שחייב לאכול אחרי הקידוש כדי לקיים מצות סעודה, דלכאורה לא קשה כלל מדוע צריך לברך הרי צריך לאכול סעודה דכי חייב לאכול סעודה מיד בתחילה הלילה וכל מה שהקשו הראשונים הקשו רק על מה שכתב הרי"ף בעצמו שמיד אחרי ברכת המזון מקדש וא"כ הרי חייב לאכול כדי שיהיה קידוש במקום סעודה אבל אינו חייב לאכול כדי לקיים סעודה דמה מכריחו לאכול מיד. וביותר נראה שעדיף שלא יאכל מיד דהרי גמר סעודתו והוא שבע ואינו תאב לאכול ועדיף שיאכל בהמשך הלילה, וכמו שכתב מרן בס' רצ"א דעדיף לא לאכול סעודה שלישית אחר שגמר סעודת שחרית כדי שלא תהיה אכילתו אכילה גסה, וא"כ פשוט מדוע לא הוקשה לראשונים שצריך לאכול סעודה אחרי הקידוש והקשו בדוקא שצריך לאכול כדי לצאת ידי חובת קידוש משום שקידוש צריך לעשות בתחילת הלילה דזכרהו בכניסתו ואפילו שאינו תאב לאכול ודברי המג"א צ"ע.
ח.
והנה עיין בברכי יוסף סי' רצ"א שיצא להסתפק האם בסעודת ההשלמה וכגון שלא אכל בלילה ובעי להשלים ביום וכמבואר ברא"ש וברמ"א ושכח בסעודה הזו להזכיר רצה והחליצינו האם צריך לחזור כדין כל סעודות שבת או"ד דכיון דלא אוכל סעודה זו בזמן, אפי' דלדידיה הוי חובה מ"מ כיון דלכו"ע לא הוי חובה אזי לא תקנו לחזור בכה"ג על רצה והחליצינו, ודמי לאוכל ד' סעודות בשבת שברביעית לכו"ע לא בעי חזרה, ויעויין שם שנטה לומר דבעי חזרה. ובמחזיק ברכה הסיק דלא חזור בכה"ג ודימה זאת לדין סעודה ג' יעויי"ש טעמו. והנה מה שנקט הברכ"י בפשטות שאחד שלא אכל בלילה יש לו חובת השלמה בבוקר נראה דאין הדבר פשוט כ"כ דלפי מה דנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם ומרן בשו"ע [שהשמיט את דינו דהרא"ש וכנ"ל] הרי סבירא להו דאינו יכול להשלים את סעודת הלילה בבוקר והפסיד סעודה ראשונה וא"כ ודאי דאינו חוזר בשכח רצה והחליצינו ועכ"פ מידי סב"ל לא נפקינן. ויצא מזה לדינא כמו שנקט רבינו הגדול באור לציון בתשובה הנז' לעיל.
♦
ט.
ודע דדברי המשנה ברורה בענין זה סתרי אההדדי דבהלכות שבת סי' רצ"א ס"ק ו' הביא דברי הברכ"י ונקט בפשיטות דאינו חוזר בשכח לומר רצה בכה"ג ואילו בסי' קפ"ח ס"ק כ"ו פסק כדברי הפרמ"ג דחוזר וצ"ע. וראיתי להגאון הרב אדני שלמה סי' רצ"א ס"ק י"ד דהקשה על דברי כה"ח סי' רצ"א ס"ק ח' דהביא לדברי הברכי יוסף שאינו חוזר על ברכת המזון משום שכחת רצה והחליצינו בכה"ג, ואילו בהמשך דברי כה"ח ס"ק ט' שם הביא לדברי שו"ת דברי דויד שדן באחד שלא אכל סעודת הבוקר בפת אלא מזונות, ובסעודה ג' הזדמן לו ואכל לחם ואז שכח להזכיר רצה והחליצינו, והעלה דאילו אמרינן דסעודה ג' נחשבת כסעודה שניה בעי לחזור, אבל מכיון דלא אמרינן הכי, ומטעם דכיון שאכל מזונות בבוקר מספק יצא יד"ח בסעודה שניה [ודלא כמו שהבין הרב האדני שלמה בסי' בדבריו שטעמו שזמן סעודה ג' הוא כבר לא זמן סעודה שניה יעויין שם אלא נראה דאיירי שאכל בבוקר מזונות ואף שלא מפורש כן בכה"ח בהביאו את הדברי דויד מ"מ כך מבואר בגוף דבריו יעויי"ש] לכן מספק לא יחזור. והקשה הרב הנז' דהרי לפי מה דמשמע מדברי הכה"ח, דאילו היינו אומרים שסעודה ג' עולה לו לסעודה שניה, היה צריך לחזור ולומר רצה והחליצנו א"כ דברי הכה"ח צ"ע דהרי גם אם אמרינן דהוי סעודה שניה, הרי הוי רק השלמה לסעודה שניה, והרי בסעודת השלמה פסק הכה"ח את דברי החיד"א דלא הדרינן בשביל רצה והחליצינו עכ"ד האדני שלמה ועיי"ש. והנה אין בדבריו קושיא דהרי כל סברת הברכ"י דאינו חוזר, הוא משום דאולי חז"ל תקנו לאכול סעודה אחת ביום, והרי בנידון הדברי דויד הצד שסעודה שלישית עולה לו לסעודה שניה הוא רק משום דזהוא סעודה ראשונה שאוכל באותו יום, דהסעודה בבוקר שאכל בה מזונות לא חשיב לסעודה, וא"כ הוא הטעם והוא הסיבה דבעי לחזור על ברכת המזון בשביל רצה והחליצינו ופשוט.
ובאמת אם היה מקום להקשות בדברי הכה"ח הרי הוא להפך, דהנה לפי מה דנקט המחזיק ברכה מאי דלא חזרינן בסעודה ג' בשביל רצה והחליצניו הוא מטעם דאכל כבר סעודה ראשונה בבוקר בפת ומכיון דאין רגילות לאכול אח"כ עוד פת א"כ שמא אין חובה לאכול פת בכה"ג, ומעתה באחד שלא אכל סעודת שחרית בפת היה מקום לומר דסעודה ג' שאוכל בפת צריך לחזור על ברכת המזון משום שכחת רצה והחליצינו, דבכה"ג ודאי דרגילות לאכול פת, והדר דינא הרגיל דשכח בעי לחזור, ועל כרחך ליישב הדבר צריך לומר דמכיון דבד"כ אין רגילות לאכול בזמן זה פת [לפי הראשונים דלא בעי חזרה בסעודה ג' ומהאי טעמא] א"כ גם אם אכל הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא תקנו חז"ל לחזור בכה"ג.
♦
י.
והנה המבואר בדברינו דלהאי דינא דהתוס' והרא"ש דאם לא אכל בלילה יאכל ביום איכא שתי ביאורים שונים האחד הוא מהלך הברכ"י דאתי עלה מדין השלמה וכמבואר בכל דבריו, והמג"א נראה דדרך אחרת לו והוא דס"ל בדעתם דעיקר האי דינא דסעודה בלילה הוא רק דין לכתחילא ואם לא אכל בלילה יאכל בדיעבד ביום אך אין לזה קשר כלל לדין השלמה ועין בדברינו לעיל אות ה' בביאור שיטתם. ובאמת לכאו' צ"ב בדברי הברכי יוסף דמהיכי תיתי לדין זה של "השלמה" בסעודות שבת דלכאו' הוא דין מסויים בהלכות תפילה ומבואר מקורו במסכת ברכות פר' תפילת השחר משום דרחמי נינהו וא"כ מאי שיאטיה לדינא דסעודות שבת.[ודוחק גדול לומר דבאמת אין כונת הברכ"י לדין השלמה הרגיל אלא רק נקט בלשון השלמה להאי דינא דאין זה תוכן עניינו ואין זה מרהיטת עניינו ועיי"ש.]
ונראה דאיתא במסכת סוכה [פ"ב משנה ו'] פלוגתת רבי אליעזר וחכמים לגבי יו"ט אי יש השלמה לסעודות יו'ט הראשון ביו"ט האחרון, ומכאן שמצינו תורת ודין השלמה עכ"פ בסעודות יו"ט, והגם לדלהלכה לא קיימ"ל כרבי אליעזר וא"א להשלים, מ"מ י"ל דכל זה הוא דוקא בהשלמה ביו"ט האחרון, לסעודות היו"ט הראשון, אבל באותו יום עצמו, י"ל דכו"ע מודו דאיכא השלמה, ויש לפלפל בזה לפי טעמם של דברים, אך עכ"פ אין לנו ראיה גמורה לדין השלמה בסעודות שבת אלא רק ליו"ט. [ולפי"ז היה מקום ליישב סתירת המשנה ברורה שהזכרנו לעיל, [ריש אות ט'] שהמדקדק בדבריו בסי' קפ"ח יראה שאיירי לגבי יו"ט וי"ל דרק ביו"ט הכריע המשנ"ב לחזור אם שכח רצה ומטעמא דכתבינא אבל לגבי שבת חלוק הדין ולא יחזור משום דהפסיד הסעודה. אלא שדבר זה בדעת המשנ"ב קשה לאומרו חדא מסתימות דבריו וקשה להעמיס כל זה בדעתו, ועוד שהרי הוא ציין בסי' קפ"ח לעיין בסי' תקכ"ט והמעיין שם יראה במשנ"ב ס"ק י"ג דשם מבואר בדבריו דדין ההשלמה ביו"ט נלמד מדין ההשלמה גבי שבת, הרי א"כ שכל מקורו דבעי השלמה גם ביו"ט הוא נלמד משבת, וא"כ היאך נחלק יסוד הדין בינהם.]
ואם כנים אנו בזה מעתה י"ל דמה שדחינו לעיל לדברי הברכי יוסף בדעת הרמב"ם ומרן דהם לא סבירא להו כלל לדינא דהשלמה מכל הראיות שכתבנו יעויי"ש, אמנם עכ"פ אפשר דכ"ז לגבי דינא דסעודות שבת אבל לגבי סעודות יו"ט אפשר דמודו, וא"כ מה דהשוה רבינו הגדול באור לציון הנ"ל דינא דסעודות שבת וסעודות יו"ט אהדדי לכאו' צ"ע דיש מקום לחלק ולומר דהן אמת שאם הפסיד סעודת שבת בבוקר ולא אכל עד חצות תו לא יכול להשלים וכדכתבינן בס"ד, אך לגבי יו"ט דילמא יוכל לאכול גם לאחר חצות עכ"פ מדין השלמה וא"כ לדינא צ"ע.
ומ"מ קשה לומר שיש חילוק בענין זה בין שבת ויו"ט בדעת הרמב"ם, דהא הרמב"ם בפ"ל מהלכות שבת ה"ט כתב בסוף הלכה זו וז"ל וכן בימים טובים ומבואר דהשוה אהדדי הדברים. אך עיין בסי' תקכ"ט בדברי הב"י לגבי סעודה ג' שם מבואר מדבריו הקצרים דאין בהכרח שלכל מילי השווה הרמב"ם שבת ליו"ט בהלכה זו, דשמא הוא רק לגבי הדין דבעי לחם משנה ואולי עוד דברים בזה ההלכה, אבל לא לגבי כל פרטי הלכה זו עיי"ש וצ"ע. ומספיקא לא נפקינן לגבי יו"ט ודברי רבינו הגדול באור לציון שרירין וקיימין.
♦ ♦ ♦