דין פרוז בן יומו, ומוקף בן יומו
איתא במשנה במגילה (יט.): בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהן. ובגמרא שם: אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, קורא עמהן, ע"ש בסוגיא.ופירש רש"י שם, וז"ל: לא שנו ד"בן כרך" שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו קורא בחמשה עשר ולא בארבעה עשר, אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר, [ד]אם קודם עמוד השחר [של יום י"ד] יצא מן העיר הוא דקתני שאינו צריך לקרות עמהן בלילי ארבעה עשר, אף על פי שעודנו שם, הואיל וביום לא יהיה שם אין זה אפילו פרוז בן יומו. אבל אין עתיד לצאת משם בלילה [וממילא יהיה בעיר בעלות השחר של י"ד], דהשתא הוי פרוז לאותו יום אף על פי שעתיד לחזור למחר [במשך היום], ליום אחד נקרא פרוז, וקורא עמהן בין בלילי ארבעה עשר בין בארבעה עשר.
והוא הדין ל"בן עיר" שהלך לכרך, אם עתיד לחזור בלילי חמשה עשר שלא יהא שם [בכרך] ביום חמשה עשר, לא הוי מוקף ליומו, וקורא בארבעה עשר כחובת מקומו ואף על פי שהוא בכרך, אבל אין עתיד לחזור בלילי חמשה עשר, אין צריך לקרותה בארבעה עשר, וממתין וקורא עמהן, אף על פי שסופו לחזור לאחר זמן, עכ"ל רש"י.
וביאור דבריו, דיש שני דינים. א' - דין האדם בדרך כלל (שבזה הולכים לפי עיקר מקומו שדר בו כל השנה). ב' - דין 'פרוז בן יומו' או 'מוקף בן יומו'. ולכן, מן הסתם, אדם צריך תמיד לקרות כפי מקומו, דהיינו בן עיר בי"ד (אפילו אם נמצא בכרך) ובן כרך בט"ו (אפילו אם נמצא בעיר). אלא דאם חל עליו דין 'פרוז בן יומו', או 'מוקף בן יומו', אז קורא לפי המקום שנמצא שם, ודו"ק.
♦
ב.
"בן כפר" שכבר קרא מגילה ביום הכניסה, ונמצא בעיר בליל י"ד
עוד איתא בגמ' שם: אמר רבא, מנא אמינא לה [שבן כרך יכול להיות 'פרוז בן יומו', וכן להיפך], דכתיב "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות? הא קמשמע לן דפרוז בן יומו נקרא פרוז. אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז, מוקף בן יומו קרוי מוקף.ואמר רבא, "בן כפר" שהלך לעיר, בין כך ובין כך קורא עמהן. [פירש רש"י: בן כפר שהקדים וקרא ליום הכניסה, ואחר כך הלך לעיר והיה שם לילי ארבעה עשר, בין כך ובין כך אפילו עתיד לחזור ולצאת משם "קודם היום", קורא עמהן בלילה.] מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, הני מילי כי איתיה בדוכתיה, אבל כי איתיה בעיר, כבני עיר בעי למקרי.
איתיביה אביי: בן כרך שהלך לעיר, בין כך ובין כך קורא כמקומו. בן כרך סלקא דעתך, באם עתיד לחזור תליא מילתא, אלא לאו בן כפר. [והשיב לו רבא] ולאו תרוצי מתרצת, תני קורא עמהן, עכ"ד הגמ' שם.
נמצא שיש מחלוקת רבא ואביי בדין "בן כפר" שכבר קרא ביום הכניסה, והזדמן להיות בעיר רק בליל י"ד ויחזור לכפרו באותו לילה לפני עלות השחר, דלרבא חייב לקרות מגילה באותו לילה בעיר (אע"פ שכבר קרא ביום הכניסה), ולאביי פטור.
וכתבו התוס' שם: בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם, פירש רש"י ואף על פי שקרא כבר ליום הכניסה. וקשיא, למה יחזור ויקרא שני פעמים? ומ"מ נראה דשפיר פירש רש"י, דכיון שהיה בעיר בלילה נעשה כבני העיר ואף על פי שעתיד לחזור בליל י"ד ואף על פי שקרא ביום הכניסה, דהא דאמרינן כפרים מקדימים ליום הכניסה כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ופטורים ממגילה היינו דווקא כשאינם שוהים שם בליל י"ד אלא ביום י"ד באים שם, אבל כששוהים שם בליל ארבעה עשר ודאי דינם כבני העיר אף על פי שקראו כבר, עכ"ל.
העולה מהנ"ל, דלפי רש"י ותוס', "בן כפר" אפילו שכבר קרא מגילה ביום הכניסה (דהיינו י"א, י"ב, או י"ג), מכל מקום אם נמצא בעיר בליל י"ד, חייב לקרוא שם מגילה.
♦
ג.
ביאור האור לציון בגמ' הנ"ל, והערה על דבריו
והנה ע"פ הנ"ל דנו הפוסקים בדין מי שהיה בי"ד בעיר וקרא מגילה בלילה ויום כדינו, ואח"כ הלך לכרך ומתכוון להיות שם בט"ו לילה ויום, האם חייב עוד הפעם בקריאת המגילה? ולכאורה משמע ממה שנתבאר לעיל ברש"י ותוס' שחייב, דכמו שבן כפר שכבר קרא ביום הכניסה, מ"מ חייב לקרוא עוד פעם בי"ד אם נמצא בעיר, הוא הדין בזה.ובשו"ת אור לציון (ח"א או"ח סי' מו) כתב לדון בזה, והביא את הסוגיא הנ"ל. וכתב בביאור מחלוקת אביי ורבא שנחלקו מתי עיקר זמן חיוב הקריאה של בני הכפרים, דאביי ס"ל דמה שקוראים בני הכפרים ביום הכניסה, זהו ממש זמן חיובם, וכמו שבן עיר קורא בי"ד כך בן כפר קורא ביום הכניסה. וממילא ס"ל לאביי דבן כפר שהלך לעיר לא צריך לקרוא עוד פעם, כי כבר יצא ידי חובה. אמנם רבא ס"ל דמה שבן כפר קורא ביום הכניסה, אין זה עיקר זמן חיובו, דבאמת הוא חייב לקרוא בי"ד כעיקר דינו, אלא שחכמים היקלו על בני הכפרים, ולכן ס"ל לרבא דאם נמצא בעיר בליל י"ד חייב לקרוא כי זהו באמת עיקר חיובו.
ולפ"ז בנד"ד בבן עיר שקרא במקומו ואח"כ היה בכרך בט"ו, גם רבא יודה שאינו חייב לקרוא עוד פעם כי כבר יצא ידי חובה בעיקר זמן חיובו בי"ד.
וכתב האורל"צ דלכאורה היה מקום לפרש אחרת, דלעולם גם רבא ס"ל כאביי, דבן כפר שקורא ביום הכניסה זהו ממש זמן חיובו, אלא דס"ל שאפשר להתחייב במגילה פעמיים ולכן חייב לקרוא שוב בליל י"ד. ולפ"ז גם בן עיר שכבר קרא בי"ד, אם אח"כ ילך לכרך יתחייב שוב לקרוא גם בט"ו. אלא דכתב האורל"צ דאין לפרש כן, דא"כ נמצא שנחלקו אביי ורבא בתרתי: א' נחלקו האם אפשר להתחייב במגילה פעמיים, וב' נחלקו בדין בן כפר שהיה בעיר רק בליל י"ד ועתיד לחזור לכפרו לפני עלות השחר, דלרבא חייב ולאביי פטור. ומנלן לעשות מחלוקת אביי ורבא בתרתי, לכן נראה לבאר כמו הדרך הראשון הנ"ל. וממילא לגבי "בן עיר" שכבר קרא בי"ד, גם רבא יודה שאינו חייב לקרוא עוד הפעם בט"ו.
עוד הביא שם האורל"צ, דאיתא בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) דבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו, נתחייב כאן וכאן, וכן בן כרך שעקר דירתו בליל ט"ו נפטר מכאן ומכאן, ע"כ. ומשמע להדיא דאפשר להתחייב פעמיים, ודלא כמו שכתב לעיל. וכתב האורל"צ ליישב בשני אופנים: א' י"ל דהבבלי חולק על הירושלמי הנ"ל, וקיימ"ל כהבבלי. ב' י"ל דלא פליגי, אלא דהירושלמי איירי דוקא במי ש"עקר דירתו", ולכן מתחייב עוד פעם לקרוא בט"ו, והבבלי איירי בלא עקר דירתו, עכת"ד האור לציון.
והנה במש"כ האורל"צ דאין לפרש בדעת רבא דיכול להתחייב פעמיים, דא"כ אביי ורבא פליגי בתרתי וכו', נראה לדחות, דלעולם אפשר לפרש כן ואין זה נחשב פליגי בתרתי. דהנה כל יסוד דברי האורל"צ הוא מחמת שהוט הבין דיש ג' זמנים של ימי פורים - יום הכניסה (דהיינו י"א, י"ב, י"ג), יום י"ד, וים ט"ו. אמנם נראה דאין לפרש כן, אלא דלעולם יש רק שני ימי פורים י"ד וט"ו, אלא דיום הכניסה דינו כדין י"ד אלא שחז"ל הקדימו את הי"ד ליום הכניסה, כי כך היא האמת, שכל בני הכפר, עיקר זמן חיובם מן הדין הוא ביום י"ד.
ועפ"ז י"ל דלכו"ע (בין לאביי בין לרבא) בן עיר שקרא בי"ד והלך בט"ו לכרך, "חייב" לקרוא עוד פעם בט"ו, דאפשר להתחייב פעמיים. ואין הקריאה של י"ד פוטרת את הקריאה של ט"ו. אלא דכל מחלוקתם היא לגבי יום הכניסה (י"א י"ב י"ג), דאביי ס"ל דדינו כדין י"ד ממש אלא שחז"ל הקדימו את הי"ד ליום הכניסה כנ"ל. ולכן אם כבר קרא ביום הכניסה, זה נחשב כאילו קרא בי"ד ממש, ולא שייך לקרוא עוד הפעם בליל י"ד. ולכן בן כפר לא צריך לקרוא שוב בליל י"ד אפילו שנמצא בעיר. ומ"מ בן עיר שקרא בי"ד שפיר חייב לקרוא עוד פעם בט"ו, כי זהו חיוב חדש של ט"ו. ורבא ס"ל דגם מי שקרא ביום הכניסה חייב לקרוא בליל י"ד אם נמצא בעיר, אמנם מטעם אחר, דכל מה שהתירו לו לקרוא ביום הכניסה היה רק מחמת תקנת חכמים וכו', כדאיתא בגמרא. אבל לעולם כו"ע מודים שאם קרא בי"ד ואח"כ הלך לכרך דחייב לקרוא גם בט"ו. ולפ"ז שפיר י"ל דאביי ורבא בחדא פליגי ולא בתרתי, וכמש"נ.
וממילא יש לדחות את ראיית האורל"צ דלפי הבבלי בן עיר אינו מתחייב עוד פעם בט"ו, דאדרבה י"ל דלכו"ע חייב עוד פעם בט"ו. וכל מחלוקת אביי ורבא הייתה רק לגבי בן כפר שהיה בעיר בליל י"ד. ולפ"ז אין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, דהבבלי איירי דוקא על "בן כפר" שהלך לעיר, דבזה יש מחלוקת אביי ורבא, והירושלמי איירי בבן עיר שהלך לכרך בט"ו. וממילא לא פליגי אהדדי, ולעולם י"ל דגם הבבלי מודה לירושלמי ששייך שיתחייב לקרוא את המגילה בי"ד וגם בט"ו.
♦
ד.
דברי הריטב"א בסוגיין, וביאור החזו"א בדבריו
והנה את כל הנ"ל כתבנו ע"פ ביאורי רש"י ותוס' בסוגיא. והנה הריטב"א גם האריך בסוגיין לגבי דין זה אם אפשר להתחייב פעמיים, וכתב בזה"ל: ו"בן כרך" שהלך שם [לעיר] ונתעכב שם עד בוקר י"ד שקורא עמהם, אם חזר למקומו ליל ט"ו, חוזר וקורא עמהם, שאע"פ שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך שם הרי חזר ונתחייב עם בני הכרך. וגדולה מזו אמרו בירושלמי, ד"בן עיר" שעקר דירתו לכרך ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן, וכל שכן זה שעיקר דירתו היה בכרך ולא היה בעיר אלא גר ופרזי בן יומו, וזה ברור וכו'. ויש קצת סעד לזה בגמרא דילן מהא דאמרינן בסמוך דבן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם, וההיא ודאי לא נצרכה אלא לבן כפר שהקדים ליום הכניסה [וכבר קרא את המגילה] ונפטר ואפילו הכי כיון שבא לעיר אח"כ שהוא מקום חיובו מן הדין חוזר וקורא עמהם ולא אמרינן כבר נפטר ביום הכניסה, הכא נמי אף על פי שנתחייב בעיר לפי שהיה 'פרוז בן יומו', כיון דחזר לכרך שהוא עיקר מקומו וחיובו חוזר וקורא עמהם, עכ"ל.והתחדשו כמה ענינים בדברי הריטב"א הנ"ל. חדא, ד"בן כרך" שהיה בעיר וקרא בי"ד מדין שהיה 'פרוז בן יומו', ואח"כ חזר לכרך, חייב לקרוא עוד פעם. וכתב הריטב"א ד"גדולה מזו" אמרו בירושלמי בבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו שחייב כאן וכאן. וביאור דבריו, דאם "בן עיר" שקרא בי"ד כעיקר דינו, ומ"מ מתחייב עוד פעם לקרוא בט"ו, כל שכן "בן כרך" שקרא בעיר רק מדין פרוז בן יומו, דודאי חייב לקרוא עוד פעם בט"ו אם חזר לכרך.
אלא דעדיין יש לדון בדברי הריטב"א הנ"ל בדין "בן עיר" שקרא מגילה בעיר בי"ד, והלך לכרך בט"ו אלא שלא עקר דירתו, האם גם בזה חייב לקרוא שוב בט"ו. ושורש הספק הוא לגבי מה דאיתא בירושלמי "עקר דירתו", האם זה דוקא או לאו דוקא.
עוד כתב הריטב"א דיש להביא ראיה מסוגיין ד"בן כרך" שכבר קרא בעיר (מדין פרוז בן יומו) יכול להתחייב לקרוא עוד הפעם בכרך בט"ו, ממה דאיתא בגמ' ש"בן כפר" שקרא בכפר ביום הכניסה מתחייב עוד פעם בליל י"ד בעיר, וכנ"ל בדבריו.
וכתב החזון איש (או"ח סי' קנב אות ו, ד"ה כתב ריטב"א) בביאור דברי הריטב"א וז"ל: כתב ריטב"א ד"בן כרך" שהיה בעיר בי"ד וקרא עמהם ושב לכרך חייב בט"ו, וכתב דקצת (קרי ליה קצת שאין הדבר מוכרע) סעד לזה מהא דאמרו "בן כפר" שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם אע"ג דכבר קרא ביום הכניסה, ור"ל דמשמע דהא דיהיב בגמ' טעם "האי כבני עיר בעי למקרי" כו', היינו במאי דחלוק בן-כפר בעיר מבן-כרך בעיר, דבן-כרך אם דעתו לחזור בליל י"ד אינו קורא עמהם ואילו בן-כפר אע"ג דדעתו לחזור בליל י"ד קורא עמהם, אבל אם דעתו [של הבן כפר] לחזור אחר האיר היום אין צריך למיהב טעמא [למה מתחייב לקרוא מגילה עוד הפעם בליל י"ד וביומו]. והרי בן כפר כבר קרא ביום הכניסה ו[עיקר] דירתו בכפר והוא אורח בעיר, ומשמע דבן עיר בכרך כה"ג חייב בט"ו. ומיהו לפ"ז הדין נותן דבן עיר שקרא בי"ד ובא לכרך בט"ו יהא חייב. ואם "עקר דירתו" דאמרו בירושלמי דוקא [אבל בלי עקר דירתו אינו מתחייב שוב בט"ו], מבואר דבא ליום אחד אינו נעשה מוקף בן יומו כל שכבר קרא בי"ד, עכ"ל חזו"א.
וכוונת החזו"א היא דיש לדקדק בדברי הריטב"א. דהנה מתחילה כתב הריטב"א ש"בן כרך" שהיה פרוז בן יומו וקרא בי"ד ואח"כ הלך לכרך, שוב מתחייב לקרוא בט"ו (כיון שעיקר דירתו בכרך), והביא לזה ראיה מסוגיין. וקשה, דאיך הביא ראיה לזה מדין "בן כפר" שהלך לעיר, הרי שם הוא בן כפר, שמעיקר הדין חייב לקרוא בי"ד (וכל מה שקרא בי"ג הוי רק משום תקנת חכמים להקל עליו, כדאיתא בגמ'), ולכן צריך לקרוא בי"ד אם הוא נמצא בעיר בי"ד, כי זה עיקר דינו. אבל מהיכי תיתי דהוא הדין לגבי "בן כרך" שקרא בי"ד, שצריך לקרוא שוב בט"ו? לכן ביאר החזו"א בכוונת הריטב"א דכל מה שכתוב בגמרא דקריאה בי"ג היא מתקנת חכמים וכו', זה רק להסביר למה חייב לקרוא אפילו שהוא שם רק בלילה. אבל על הצד שיישאר שם גם למחרת בבוקר, פשוט שחייב לקרוא בי"ד בלי שום טעמים וכו'. ומזה רצה ללמוד דהוא הדין "בן עיר" שקרא בעיר ואח"כ הלך לכרך בט"ו, שחייב לקרוא עוד פעם, אלא שכתב שהדבר אינו מוכרע.
עכ"פ נמצא דלפי דברי החזו"א יש להסתפק בדין "בן עיר" שכבר קרא מגילה בי"ד ואח"כ הלך לכרך בט"ו כאורח והרי הוא 'מוקף בן יומו', דמשמע מדברי הריטב"א שיתחייב עוד פעם. אמנם אם נפרש מש"כ הירושלמי "עקר דירתו" דדוקא בכה"ג חייב, א"כ בלא עקר דירתו יהיה פטור. והסברא בזה היא דמאחר שכבר קרא כדינו בי"ד, לא אומרים בזה שחל עליו דין מוקף בן יומו, אלא שאם עקר דירתו ממש, שפיר מתחייב לקרוא עוד פעם בט"ו, דאז הוא נחשב "בן כרך" ממש, ולא רק כמוקף בן יומו. [ודרך אגב, חזינן להדיא בדברי החזו"א הנ"ל שפירש את סוגיין דלא כמו שפירש האורל"צ שהבאנו לעיל, ודו"ק.]
וכן עיין עוד בחזו"א שם לעיל (ד"ה ב"ע שהלך לכרך) שכתב שדין "בין עיר" שהלך לכרך בלי לעקור דירתו, תלוי בספק הנ"ל (אם מש"כ בירושלמי "עקר דירתו" הוא דוקא או לאו דוקא), ולכן יש לו לקרוא את המגילה בלי ברכה, עכ"ד.
ולסיכום, יוצא לנו ג' חילוקים בהלכה זו: א' - "בן עיר" שכבר קרא בי"ד והלך לכרך בט"ו (בלי לעקור דירתו) – בזה יש להסתפק האם חייב לקרוא מגילה עוד פעם בט"ו או לא. ב' - "בן עיר" שכבר קרא בי"ד כדינו 'ועקר דירתו' בליל ט"ו ונעשה בן כרך, דבזה איתא בירושלמי להדיא דחייב לקרוא עוד פעם בט"ו. ג' - "בן כרך" שכבר קרא בי"ד מדין 'פרוז בן יומו' ואח"כ חזר לכרך בט"ו, חייב לקרוא מגילה עוד הפעם בט"ו (וזהו כל שכן מדין הנ"ל של עקר דירתו).
♦
ה.
שיטת המאירי בסוגיין, וביאור דבריו
עוד יש לעיין בדברי המאירי בסוגיין. דהנה כתב המאירי כאן וז"ל: "בן כפר" שהיה יום הכניסה שלו ביום י"ג והיה ב"עיר" בליל י"ג [ר"ל ולכן לא קרא מגילה בליל י"ג עם בני הכפר], אפילו היה דעתו לצאת משם קודם י"ד אין יום קריאה שמטעם יום הכניסה חשוב כל כך שיהיה הדבר תלוי בדעת חזרה אלא כל זמן שיתעכב קורא עמהם, שאין דין [בן] כפר אלא למי שהוא בכפר אבל בזמן שהוא בעיר אין לו דין [בן] כפר, כך נראה לי. ושאר המפרשים פרשוה בבן כפר שקרא ביום הכניסה שלו ובא לו אחר כן בעיר בלילי י"ד, שאע"פ שדעתו לחזור באותה הלילה עצמה קורא עמהם [כן פירשו רש"י ותוס']. ואין הדברים נראין לענין פסק, ומ"מ "בן עיר" שקרא בעירו ובא לו אחר כן לכרך, אין בו שום חיוב לדברי הכל. ו"בן כרך" שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא עמהם ואח"כ חזר למקומו, חוזר וקורא במקומו שאף הוא חזר לדין מוקף, וכן כתבוה חכמי הדורות בשם תלמוד המערב לפי מה שהם מפרשים בה אלא שאין בה הכרח, עכ"ל.ולכאורה יש לדקדק בסוף דברי המאירי, דלפום ריהטא דבריו סתרן אהדדי מיניה וביה, שמצד אחד כתב ש"בן עיר" שכבר קרא בי"ד אינו חייב לקרוא עוד הפעם בט"ו, ומאידך כתב ד"בן כרך" שהלך לעיר ונעשה פרוז בן יומו וקרא שם בי"ד ואח"כ חזר לכרך, בזה חייב לקרוא עוד הפעם בט"ו. ומה החילוק ביניהם?
וביאר הגרצ"פ פרנק זצ"ל במקראי קודש (פורים, סימן יט) דכל הדין של 'פרוז בן יומו' הוא דוקא כדי לשנות את החיוב של האדם ולחייבו לקרוא ביום אחר. אבל זה דוקא במי שעדיין לא יצא ידי עיקר חיובו, משא"כ בבן עיר שכבר קרא בי"ד ויצא ידי עיקר חובתו, ואח"כ הלך לכרך בט"ו, לא נאמר עליו דין זה של 'מוקף בן יומו'. אבל בבן כרך שקרא בי"ד מדין פרוז בן יומו, הרי הוא עדיין לא קרא כעיקר זמן חיובו, דהיינו בט"ו, ולכן אם חזר לכרכו בט"ו חייב לקרוא שוב אף שכבר קרא בי"ד, כי רק קרא מדין פרוז בן יומו ולא יצא ידי חובת עיקר זמן חיובו, ע"ש, ודו"ק. ובזה ביאר גם את דברי הריטב"א שהבאנו לעיל (אות ד). וכן ביאר בספרו שו"ת הר צבי (ח"ב או"ח סי' קיח), ע"ש.
עוד יש לבאר בפשיטות ע"פ מה שכתבנו לעיל דיש לפרש מש"כ בירושלמי "עקר דירתו" דדוקא קאמר, ואם לא עקר דירתו אינו מתחייב. ועפ"ז אתי שפיר דברי המאירי, דבבן עיר שכבר קרא בי"ד אינו מתחייב כשהלך לכרך בט"ו, כי ודאי כוונתו אח"כ לחזור לביתו, ואין כאן "עקר דירתו". משא"כ בבן כרך שהיה אורח בעיר בי"ד וקרא את המגילה, הרי אח"כ כשחזר לכרך בט"ו זהו ודאי בגדר "עקר דירתו", כי הוא עקר את המצב שהיה אורח בעיר, ועכשיו הוא הולך חזרה לביתו בכרך על דעת להשתקע שם, ולכן חייב לקרוא שוב את המגילה, ודו"ק.
עכ"פ גם בדברי המאירי הנ"ל חזינן דיש בזה ג' חילוקים, וכמו שביארנו לעיל (סוף אות ד) בדברי הריטב"א.
♦
ו.
דינים היוצאים להלכה מכל הנתבאר
והנה בדין "בן עיר" שכבר קרא בי"ד ואח"כ הלך לכרך בט"ו (בלי לעקור דירתו), שכתבנו לעיל שיש להסתפק בדינו אם חייב לקרוא עוד הפעם או לא, הנה עי' בביאור הלכה (סימן תרפח ס"ה) שכתב וז"ל: ועיין בשלטי גיבורים ובביאור הגר"א שהעתיקו דברי הירושלמי לדינא, שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו והלך לו לכרך נתחייב כאן וכאן, עכ"ל. ומשמע מדבריו דהעיקר תלוי בשאלה אם "עקר דירתו" או לא. וא"כ היה נראה דיש מקום להקל אם לא עקר דירתו, דאינו מתחייב פעמיים. אמנם כיון דמידי ספק לא יצאנו בזה (וכמו שראינו בחזו"א שיש להסתפק בזה), לכן ראוי להחמיר לקרוא גם בט"ו, אף שכבר קרא בי"ד, אלא דודאי אין לברך כיון דספק ברכות להקל.ובדין "בן כרך" שקרא בי"ד מדין 'פרוז בן יומו' וחזר לכרך בט"ו, היה נראה דבזה חייב מדינא לקרוא מגילה עוד פעם בט"ו, כמבואר בדברי הריטב"א והמאירי שהבאנו לעיל.
ולכן בחורי הישיבה שכל השנה דרים בישיבה בירושלים והולכים לביתם וחוגגים פורים בי"ד וקראו מגילה לילה ויום, ואח"כ חוזרים לירושלים בליל ט"ו על דעת לישון שם, צריכים לקרוא את המגילה בליל ט"ו ויומו. וכיון שנראה שחייבים בזה מדינא, עדיף שיבואו מוקדם לירושלים כדי שישמעו את המגילה עם ברכותיה מבני ירושלים, או שימצאו מקום אחר שקוראים את המגילה בברכותיה בזמן יותר מאוחר. אלא דאף מי שלא יכול לעשות כן, עכ"פ יקרא את המגילה בלי ברכותיה. דאף דלפי הריטב"א והמאירי הנ"ל נראה שצריך לקרוא את המגילה עם ברכותיה, וכן נראה מהרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא שהובאו דבריו בכף החיים (סי' תרפ"ח ס"ק כט), ומדבריו שם משמע שחייב אפילו ב"בן עיר" שהלך לכרך (בלי שעקר דירתו), מ"מ למעשה אין לברך בכל גווני (ואפילו בבן עיר שעקר דירתו) משום דהכף החיים שם הביא פוסקים שחולקים בזה, ולכן י"ל בזה ספק ברכות להקל.
ויש עוד להוסיף בזה על פי מה שביארנו במקום אחר[1] דלפי דעת מרן השו"ע (סי' תרפט ס"ה) מי שיודע לקרוא בעצמו, לא יכול לצאת קריאת המגילה בשמיעה מאחר אא"כ יש שם מנין, ע"ש. לפ"ז הבחורים שחוזרים לירושלים מאוחר, אחר שבני ירושלים כבר קראו את המגילה, צריכים להקפיד לכתחילה לשמוע את המגילה במנין, ע"ש מה שביארנו בזה. ולכן נהוג כאן בישיבתנו שעושים קריאה מיוחדת בישיבה בליל ט"ו במנין לאחר מסיבת פורים, עבור כל הבחורים שהגיעו מהעיירות כדי שישמעו את המגילה במנין, מהטעם הנ"ל.
ונראה עוד, שבחור שגר כל השנה בישיבה בירושלים, אף שהוריו גרים בעיר שדינה לקרוא בי"ד, מ"מ יש לו דין של "בן כרך". ולכן כשהלך להוריו בי"ד וחוזר לישיבה בליל ט"ו, זה נחשב כדין "בן כרך" שהיה פרוז בן יומו שחזר אח"כ לכרך שדר בה תמיד. ואף שלגבי הדלקת נרות חנוכה לבחורים, אנחנו סוברים שהבחור נחשב סומך על בית הוריו אע"פ שהוא דר בישיבה, ולכן אינו צריך להדליק נרות חנוכה כי יוצא בהדלקת אביו, מ"מ יש לחלק בזה בין חנוכה לפורים[2].
ולא יאמרו "על הניסים" בתפילה מחשש הפסק, כעין מש"כ הבן איש חי (פר' תצוה אות ד') לגבי דין עיירות המסופקות, ע"ש. ולגבי שאר מצוות (משלות מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים), ראוי להחמיר ולקיימן שוב ביום ט"ו, ע"פ מה שנתבאר לעיל.
♦ ♦ ♦