איש ההנהגה – הנהגתו וקצות דרכיו של מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל

קנאתו של פנחס – קנאה שלימה

בפרשת פנחס אנחנו רואים כמה ההנהגה של האדם בעולם הזה עמוקה. פנחס קינא לה', הקב"ה משבח את פנחס: "בקנאו את קנאתי בתוכם", ונפעלה מזה פעולתו של פנחס. אבל הקנאה של פנחס, מה שעשה להרוג נשיא שבט מישראל, זה דבר לא פשוט. על צד שהקנאה הזאת היא קנאה שיש בה איזה צד כל דהו שהוא לא לשם שמים, הוא הופך להיות ברגע אחד רוצח.
יש הרבה דברים שאדם עושה מחמת קנאה. אם אדם מחמת קנאה מניח תפילין, אם אדם מחמת קנאה לומד יותר, אם אדם מחמת קנאה עושה דברים אחרים, הוא לא יכול לעשות בזה עבירה. כלומר, כאשר אדם מקנא לה', והקנאה כרוכה במעשה חמור, כאשר המעשה הזה, הוא לא לשם שמים גמור, הוא הופך להיות מעשה של עבירה גדולה, פה צריך להיות הדבר נקי לשם שמים.
אכן, התורה מעידה על פנחס: "בקנאו את קנאתי בתוכם", והקב"ה אומר "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ועוד: עליו הנביא אומר: "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה", אותו פנחס מתגלה לנו כאיש שלום, כאיש שיודע להגן כדי שהמגפה לא תתפשט. אחד שיכול, בזמן שהוא הורג נשיא שבט מישראל, גם לעמוד להתפלל ולעצור את המגפה מעל שאר הציבור שלא צריכים הריגה.
זאת אומרת, מה שעשה פנחס זו שלמות. אלו דרגות של שלמות. אדם שלא הגיע למדרגה של לשמה גמור, אין לו רשות להיות קנאי. לכל היותר יש לו רשות להיות קנאי ללמוד יותר, ללמד קצת יותר, לעשות חסד יותר ממה שאחרים עושים. אבל לעשות מעשה, שהמעשה מצד עצמו יכול להיות חס ושלום דין רוצח, או אדם שיכול להיות שבמעשה שלו, של הקנאה, יש איזו נגיעה כלשהי, אפילו שזה נראה שהוא מקנא לה', הקנאה שלו הופכת להיות העבירה הכי גדולה בתורה. ולכן כל זמן שהוא לא הגיע לדרגה הזאת, הוא לא יכול לקנא. אלו דרגות של שלמות. אדם הגיע לעבודת ה' לשמה גמור, אדם שולט במידות שלו, אדם שולט ביצרים שלו, שולט בנגיעות שלו, אז הוא יכול להגיע למדרגה כזאת גם כן.
♦

לימודו והוראותיו של מרן הגרב"צ זצ"ל

בהקשר לזה, וצריכים לומר זאת במובן שלא מדמים דברים זה לזה, אחת ההנהגות הגדולות שראינו אצל מורנו ורבנו, מרן הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, הייתה הנהגה מופלאה. בזמן שהוא למד תורה, בזמן שהוא למד דבר פסק, בזמן שהוא למד כל דבר, הוא מיצה את הכל עד הסוף, עד העומק של הדבר. ובכל זאת, בהנהגה שלו, הוא ידע איפה לא לעשות, איפה לעשות, איפה לא להגיד ואיפה להגיד. ובכל הענווה המופלגת שהייתה לו, הוא ידע את האמת בכל דבר, גם אם הוא לא אמר אותה. כשהיו שואלים אותו דבר שהוא לא רצה לענות הרב היה עושה כל מיני תנועות כאלה, שלא היה אפשר להבין מהן כלום.
זו הייתה דרך של הנהגה, שהעיקר שבכל ההוראה ובכל המעשים היא עבודת ה' יתברך בלבד. הכל רק לשם שמים. לכן במקום שהייתה נפקא מינה – היה עונה. במקום שאין נפקא מינה – לא היה עונה. בישיבה היו דברים שהיו שואלים אותו, והוא היה מסביר לבחורים שיש שני צדדים בדבר ומשאיר אותנו עם זה. היו אומרים לו: "הרב, נו, מה להלכה? מותר או אסור?" הרב היה אומר: "מותר או אסור זה החלק הקל. אם אתם רוצים לאכול – תאכלו על אחריותכם. אין לי עניין להגיד בשביל שתאכלו או בשביל שיהיה לכם מותר. אני רוצה שתדעו תורה. אם אתה רוצה לאכול – תאכל. אני צריך להגיד לך לאכול? איזה עניין יש לי בזה? בשביל שיהיה לך מותר לאכול עוד משהו או לעשות עוד משהו? איזה עניין יש לי בזה?"
לפעמים, בדברים שהיו בהם ספקות, אם הייתה שואלת אותו אישה או בעל בית, היה עונה תשובה ברורה. היה אומר: מותר או אסור. שאלו אותו: "למה להם אתה עונה?" הוא אמר: "זה חסד. הם רוצים לדעת עכשיו מה לעשות. אבל אתם לומדים תורה. מה אני חייב להאכיל אתכם? מה, אתה לומד בשביל שיהיה לך מותר לאכול? אתה לומד בשביל לדעת תורה. לפי מה שעדין לא התברר בלימוד – זה ספק, ואתה צריך לדעת שזה ספק. אם אני אגיד לך עכשיו שזה מותר רק מפני שספק דרבנן לקולא, אז נגמרה אצלך התורה והמשכת הלאה. לא. תישאר עם הספק, תעיין ותפתור אותו".
כמה פעמים היה אומר לנו: "אתה תפתור. לך תחפש בזה ובזה, ואחר כך תבוא ותגיד לי איך יצא". עד שבמשך השנים היה מתברר אם ההוראה מוכרחת לכאן או לכאן.
יש דברים שבכיתה אמר לנו להחמיר בהם, ואילו בספר אור לציון כתוב שהקל בהם. אלה ששימשו את הרב אמרו שלרבים היה עונה בדרך כלל אחרת ממה שהיה עונה בישיבה. הרב היה מחנך את הבחורים לחשוב כל הזמן בתורה, כל הזמן לנסות להבין את הדברים. וזה הופך את האדם לבריה אחרת, שמבין כל דבר שעושה.
♦

התייחסות לכל אדם ולכל מצב לפי הנדרש לו

איך אדם מגיע לדרגה כזאת של קנאות, שיכול להגיע לקנאות כזאת לשם שמים ולעשות דבר כזה? זה אדם שכל המעשים שלו הגיעו למדרגה שכל ההנהגה שלו היא למען הבורא. אדם שהגיע לסוף דעתו שיכול עי"ז להבין כל אחד, שהגיע לסוף דעתו בענווה, לדעת מתי זו ענווה ומתי זו שפלות, מתי זה דבר אמיתי ומתי לא. הוא יכול באותו רגע לעשות את הדבר הקשה ביותר, ובאותו רגע להישאר בדיוק כפי שהוא.
מי שהכיר את הרב היה יודע שהוא היה יכול להיות תקיף מאוד. כשהיו מדברים איתו על דבר שהוא לא רצה לשמוע, היה נהיה תקיף, ואפשר היה ממש להתייבש. האדם היה יכול להרגיש שהוא רוצה לקבור את עצמו מרוב הבושה. הפרצוף שהיה עושה, היה יכול להמיס את האדם. אבל כל זה היה רק כשעשה זאת לצורך חינוך. אדם שנוהג שלא כדין, אדם שצריך לחנך אותו. אדם שלא היה צריך לחנך אותו – לא בלימוד ולא בשיעור – היה רואה את הרב נמצא לצידו עם כל הסבלנות וההתייחסות.
לביתו היו הרבה אנשים באים ומפריעים, ולכל אחד היה עונה בסבלנות. אך אם היה זה תלמיד, הרב היה מביט בו אומר: למה בשעה כזאת? והיה מחנך אותו. אבל על אנשים אחרים היה אומר: "אני מצווה על החינוך שלו. עליהם אני לא מצווה. אני חייב להשיב להם כפי כוחי". כל הנהגה שלו הייתה חשבון, הכל חשבון של עבודת ה'.
♦

ענווה ותקיפות

הענווה שלו הייתה בדרגות כאלה, שפעמים כשהיינו הולכים איתו ברחוב היינו שוכחים בכלל שמדובר באדם כזה גדול. היינו מרגישים כאילו הולך איתנו איזה אדם פשוט. הכל היה לפי הנהגת התורה. כמה מתאים לו הסיפור שהיו מספרים עליו: הוא היה מוהל שנים רבות, עד שקיבל את האירוע המוחי. ופעם הלך למול בכותל המערבי. היה שם בחור אחד שכל הזמן דחף – דוחף מפה, דוחף משם, נדחף לתוך המעגל. והרב כל הזמן זז לפה, זז לשם, כדי שהבחור לא יפריע לו, עד שגמר את הברית. בסוף, כשעשו את כוס הברכה, אותו בחור התנפל על הכוס כדי לקחת אותה, ושפך את כל הכוס על הרב, על הבגדים שלו ועל הכל. הרב ניער את הבגדים, סידר את הכובע ואת הדברים, כאילו לא קרה כלום. אחר כך שאלו אותו: "איך הרב לא התרגז?" הוא ענה: "למה שאכעס?" בדבר שאין לו נפקא מינה – כאילו לא קרה שום דבר. אבל בדבר שהיה קשור לחינוך, בדבר שהיה קשור לאמיתה של תורה, שם היה הופך להיות קשה כארז.
♦

"אם הייתי צעיר, הייתי הולך לשמש את הרב בן ציון!"

יש דבר מיוחד בשימוש תלמידי חכמים. זה לא רק שיש מישהו שעושה דברים בגלל שהוא ראה בבית, או בגלל הרגלים שיש לו מהבית וכל מיני סיבות. אלא כל תנועה שלו, כל מעשה שלו, הם פסק שיצא לו מאיזה מקום בתלמוד. ולכן זה פשוט ממנו. אם לא כן, זה לא שימוש. אתה מסתכל על דבר שהוא עשה, ואולי הוא עשה זאת לא מפני שזה יצא לו מאיזה מקום בלימוד, ולא מפני שיש לו ראיה מאיזה מקום בלימוד. ואצל הרב הכל היה מאיזה פסק שיצא לו בתורה.
הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל היה מוסר וועד שבועי לאברכים, וסיפר אחד השומעים, פעם אחת למדנו עם הרב בענין שימוש חכמים, ואחד האברכים הפסיק את הרב וולבה באמצע שיחה ושאל אותו: "הרב, אז את מי הרב רוצה שנשמש בדור הזה?". והרב וולבה אמר: "אם הייתי צעיר, הייתי הולך לשמש את הרב בן ציון!". וסיפרו את זה לרב בן ציון ע"ה, וכששמע את זה ואמר: "מאיפה הוא מכיר אותי? מאיפה הוא יודע מי אני?"
הרב היה רגיל לומר: דוד המלך אומר בתהילים "מזקנים אתבונן, כי פקודיך נצרתי". ולכאורה צריך להבין מה הפרוש, מזקנים אתבונן כי פיקודיך נצרתי, היה צריך לומר "מזקנים אתבונן". למה? מה יש כאן, למען פיקודיך אנצור. אלא היה מסביר הרב ע"ה. אדם רואה את הזקנים, איך הם מתנהגים, ואף פעם אינו יודע מה הם עשו, מה הם הכריעו, מה הם החליטו. אבל אדם שקודם למד, ויגע, והבין, ועשה, כשהוא רואה אותם עושים משהו, אז הוא מבין מה הם הכריעו. הוא עשה כך, הוא עשה כך, הוא עשה כך. "מזקנים אתבונן, כי פקודיך נצרתי".
♦

חסד וחינוך

היינו נכנסים אצל הרב לבית, ונכנס אדם אחד שהיה חולה תמידי, והרב היה כל פעם עונה לו, ומתיחס אליו בסבלנות מופלגת, עד שמפיס את דעתו, אחריו היה נכנס תלמיד, של הרב, והרב אמר לו: אתה בא בשעה כזאת? זה מתאים לך לבוא בשעה כזו?
מי שהיה מן הצד היה מתפלא. אני זוכר שפעם מישהו שאל את הרב שם, והרב אמר לו כשמדובר באדם זר, אני חייב בחסד. כמה שיש לי כוח, אני עושה. הרב היה אומר בשיעור שהוא מצווה בחסד עד כמה שיש לו כוח. כשהוא מגיע עם אנשים במקומות כאלה, שאינם תלמידים שלו ואינם שייכים אליו, אך כשמדובר בתלמיד שלי, תלמיד שלו בישיבה. הרב היה אומר: אני מצווה על החינוך שלו. אם אני מצווה על החינוך שלו, אני יכול לחנך אותו. אבל על אדם שאינו תלמיד שלי, אינני מצווה בחינוך, אני מצווה בחסד.
וכך היו כל החיים שלו. כל דבר, כל תנועה, כל דבר בחשבון.
לדוגמא הרב היה אומר לנו: מה אתם עושים כשהחזן מאריך בבית הכנסת? אנחנו רואים שיש אחד שמעיר לחזן, נו, נו, נו. ויש כאלה שלא אכפת להם, מורידים תפילין והולכים. מה המעשה הטוב לעשות במצב כזה. הרב היה אומר: אחד שמוריד תפילין הוא מראה שלא מענין אותו איך תראה התפילה, וזה לא נכון, אדם צריך להרגיש שהוא מפסיד, ואחד שמעיר לחזן, אכפת לו מהתפילה. אך מה אם בין אדם לחבירו אתה מלבין פניו ברבים. לכן היה הרב ע"ה אומר שצריך לצאת בבושת פנים שאדם מרגיש שהוא מפסיד, אך בלי להעיר.
עוד דוגמא לעומק מחשבתו של רבינו זצ"ל, הרב היה אומר: אתה רואה זקן בבית הכנסת, חשוב לו העלייה, חשוב לו הקריאה, עד כדאי כך שהוא מתווכח על זה וקשה לו שלא קיבל איזה דבר. הצעירים מסתכלים ואומרים: מה כל כך אכפת לו מהעלייה הזאת? הרב היה אומר: תראו, קודם כל יכול להיות שאין לכם ערך לדברים האלה, ואתם צריכים להצטער שאין לכם ערך. לו יש ערך גבוה לזה, הוא מחשיב את זה הרבה. דבר שני, הצעירים מלאים רצונות ותאוות. מכיוון שהם מלאים מזה, בשבילם הכבוד הזה של העליה בביהכנ"ס לא נחשב הרבה. אך אדם שמתבגר ומתרוקן משאר התאוות והרצונות, כל דבר של כבוד נעשה החיים שלו.
הרב היה אומר: בני תורה צריכים להיזהר בעניין של הכבוד הרבה יותר מאנשים אחרים, היות ובני תורה אין להם שייכות כל כך לעולם הזה, אין להם עושר, אין להם עוד דבר, אין להם שום דבר גשמי שעושים ממנו עסק, מה נשאר להם? כבוד. אז באופן טבעי זה מתמקד שם. וזה הופך לפעמים להיות הניסיון שלהם. לפעמים אתה רואה אדם צעיר שמתנהג כמו הזקן הזה, שלא נותנים לו איזה משהו, מפני שהוא מרוכז בדבר הזה. כך היה, אצל הרב כל דבר היה במחשבה עמוקה, אין דבר שהרב עשה בלי מחשבה עמוקה לפני המעשה, והכל היה חשבון של תורה.
♦

הערות לתלמידים

אפילו בהערות לתלמידים, הכל היה נעשה במחשבה עמוקה. אני בפעם הראשונה שנכנסתי לשיעור ושאלתי שאלה. הרב אמר לי: "זו פעם אחרונה שאתה שואל בלי לחשוב. אתה שומע? זו פעם אחרונה שאתה שואל בלי לחשוב. קודם תחשוב, אחר כך תשאל". הרב לא היה אומר את זה לכל אחד. לכל בחור היה אומר משהו אחר, עם כל בחור היה מתנהג בצורה שמתאימה לאותו בחור. ואני יודע שמאותו יום הרב גרם לי לחשוב. לא הייתי שואל שאלה אלא אחרי שהייתי חושב: אולי אפשר לתרץ כך, אפשר לומר כך, אפשר לומר אחרת. ואם לא, לא הייתי שואל.
פעם שנייה שהרב העיר לי היה זה בשיעור הלכה. הרב דיבר על "שרייתו זהו ליבונו", היינו צעירים ממש. שאלתי את הרב איך זה "שרייתו זהו ליבונו", הרי כתוב שמותר לעבור באמת המים לקבל פני רבו? הרב הרים את הראש וצעק עליי צעקה כזאת. הוא אומר: "שני תירוצים בתוספות שבת (עי' תוס' שבת קיא ע"ב ד"ה האי), מה אתה מפריע לי בשיעור?"
וכן מי שהיה בן תורה והיה שואל את הרב שאלה, והיא הייתה שאלה שהתשובה היתה כתובה בשולחן ערוך מפורש, הרב היה אומר לו מה אתה משתמש בי לדעת שו"ע. כל דבר היה מחושב אצל הרב בצורה שאי אפשר לתאר. ובאמת כל תנועה שלו הייתה תורה, כל תגובה של הרב הייתה תורה.
♦

הבנת הצד השני

וכך היה, גם במצבים שהצד השני, היה אשם, או לא ברור בכלל, וכן במצבים שמישהו לידו עשה דבר שלא כדעתו, תמיד הרב היה מבין את הצד השני, למה הם אומרים כך, או חושבים אחרת, ומה מניע אותם לעשות כך.
פעם אחת מישהו לקח בקבוק יין, והוא חשב שעל זה מברכים שהכל. אנחנו ידענו שחכם בן ציון היה אומר שיש בזה ספק ספיקא ואפשר לברך הגפן, ועכשיו כבר יש בידו כוס יין, לא צריך לעשות מזה עניין. והוא שואל את חכם בן ציון: מברכים על זה שהכל? והרב עושה תנועה כזאת, כמו אדם שעושה תנועה לא ברורה, והשואל אומר: בסדר, אני אביא אחר. והרב עושה תנועה לצד שני. אי אפשר להבין מה כוונת הרב. והרוצה להבין יבין איך שהוא רוצה, שני הצדדים יכולים להתפרש והכל בצורה מופלאה. בהנהגות של הרב היה חשבון בכל דבר.
הרב היה מסביר כל דבר שהיה נראה קשה. באחת הפעמים שהרב בא לקהילה שלנו בביהכ"נ נצח ישראל ברמות א', שאלתי את הרב אם לאדם יש רב, ונוהגים שאדם הולך אחרי הרב שלו, האם אומרים ספק ברכות להקל נגד הרב שלו? האם אנחנו נוהגים לומר ספק ברכות להקל נגד הרב שלך? הרב אמר לי שלא אומרים סב"ל.
ואז ביאר לי: תראה, אנחנו עושים ספק ספיקא להקל נגד השולחן ערוך. דהיינו, על אף שקיבלנו את ההוראות של השו"ע במקום שהן כהכרעה, אבל בספק ספיקא אנו עושים ספק ספיקא גם נגד שולחן ערוך, ואיך אנחנו עושים ספק ברכות נגד מרן, כי רואים ששולחן ערוך אינו הכרעה של ודאי. אם היה מכריע שזה ודאי, איך אפשר לומר ספק ברכות? אבל בדבר שיש בו ספק, אמרינן ספק ברכות להקל. ולעומת זאת, במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כי אין זה נחשב כספק, מאחר שהמנהג הכריע כמו איזה צד יש לנהוג בתורת ודאי. לכן גם נגד רבו לא אומרים סב"ל, דהוי כפסק שנוהג בו מחמת מנהג.
וזה אפילו שהוא עצמו סבר שכיון הרמב"ם בהלכות ממרים השמיט את הדין שהולכים אחר רבו, רק כתב: "בשל תורה אחר המחמיר, בשל סופרים אחר המקל", אפילו שהראשונים כולם העתיקו את זה. מוכח שלדעתו אין דין רבו ברמב"ם לענין הלכה. ולכן הרב עצמו היה פותח בקבוק בשבת עם פקק מתכת, כי לדעתו אין בזה איסור בשבת, ואמר לנו לא לפתוח. והיה אומר: לי ברור שמותר, לכם זה ספק דאוריתא, לכן אתם אל תפתחו, אתם צריכים להחמיר.
באותו מעמד, אחרי שענה לי, אמרתי להרב שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל, היה פה שבוע שעבר בביהכנ"ס ואמר אחרת. אמר לי הרב אני אסביר לך מה התכוון מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, והסביר בצורה כל כך בהירה את הדברים, וכך היה כל פעם. כך היה בכל דבר ודבר. הרב היה מבין את הצד השני, ומבין גם את הצד הראשון.
זה מזכיר את מה שהרב זצ"ל תמיד היה אומר, שחז"ל אומרים שהלכה כבית הלל. למה זכו בית הלל שנקבעה הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.
ושואלים חז"ל וכי מפני שיש להם ענווה פוסקים הלכה כמותם מה ענווה קשורה לפסיקה הלכתית. והסביר הרב זצ"ל בשם מרן הגר"ע עטיה זצ"ל, שהיה מסביר כך: אדם שיש לו ענווה יודע לשמוע את הצד השני, יודע להבין אותו, ואחרי שהוא הבין אותו – הוא נשאר בדעה שלו, האמת שלו נמצאת במקום אחר. מה שאין כן אדם שאינו יכול להבין את השני. הוא אומר: הוא לא מבין מה שאני אומר, ואני לא מבין מה שהוא אומר, והוא נשאר במדרגה שלו. להבין את הצד השני, זו דרגת אמת יותר גבוהה. ולכן הגמרא מסיימת: "ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". הם רואים ומבינים את בית שמאי. כך היה הדרך של הרב עליו השלום, הפלא ופלא, כל ההנהגה שלו. וכן בעבודת ה' של הרב שהייתה מיוחדת במינה מלאה פנימיות ומחשבה.
♦

גדלות שמתגלית מקרוב

כאשר היינו מגיעים לבית הרב, שמראה הרבה על עבודת ה' שלו.
היה דיין אחד, הוא היה שכן שלו, גר בבניין שלו. כשהרב היה לו קשה לרדת. היו עושים תפילת מנחה בבית, הדיין היה עולה לרב, ופעם אחת הוא ירד איתנו. וסיפר: היו לי הרבה אנשים מפורסמים וגדולים שהיה לי קשר איתם. כשלא הייתי קרוב אליהם, הייתי מעריך אותם בצורה מופלגת. ככל שהתקרבתי אליהם, קצת ירד לי הערך שלהם. ראיתי שזה לא בדיוק מה שחשבתי. אבל אצל חכם בן ציון, כשראיתי אותו עולה במדרגות – לא הייתי חושב עליו שום דבר. ובכל פעם שאני מתקרב אליו, אני נדהם ומזדעזע מהגדלות שלו. ככל שאתה מתקרב יותר, אתה רואה גדלות גדולה יותר. אתה מתקרב עוד יותר, ושוב רואה יותר. הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א היה מגיע, וגם היה מביא בכל פעם את הילדים שלו. והיה יוצא מהרב ואומר לנו: אתם חושבים שאתם יודעים מי זה הרב? אתם לא יודעים שום דבר.
והרב היה מדבר איתנו תמיד שעיקר עבודת ה' איננה הדברים החיצוניים. העיקר הוא פנימיות. עבודת ה' פנימית, בשקט, שאדם אינו רואה, ולא רואים עליו שום דבר. הוא מעולם לא חיפש שיעשו ממנו פסק או עניין, ולא היה לו שום עניין בעולם שמישהו יעשה כמוהו.
♦

להקשיב לתורה עצמה

גם ראינו את עומק מחשבתו, שקלט תמיד מה מטרת השואל, הרב היה אומר לנו בשיעור: "אם באותו יום שואלים אותי שניים את אותה שאלה בהלכה, אני מפסיק לענות, כי אני אומר: מה קרה שפתאום שניים שואלים אותי היום שאלה כזאת? זו לא שאלה ששואלים בכל יום. מסתמא איזה אדם גדול פרסם פסק, והם מחפשים בר פלוגתא. אז הם שואלים אותי: מה אתה אומר? ומחר יאמרו שמחלוקת זה עם זה. אצלי זה לא תורה, זו פוליטיקה. אני מפסיק לענות". "בפעם השנייה ששואלים אותי, אני לא עונה. אני עונה כדי שיידעו תורה".
הרב היה אומר בשיעור: "אל תזכירו שם של חכם שהוא חי. חי – אל תזכירו, אף פעם. אם תאמרו שם של חכם ואנחנו נאמר אחרת, מה ייקבע אצל הבחור כשהוא יצא מהשיעור? מה הדין הזה? מה ההלכה בדין הזה? מחלוקת, חכם בן ציון עם פלוני".
היה אומר תדיר: "תשמעו מה שאני אומר לכם, להגיד שזה מחלוקת בין זה לזה, זה פוליטיקה, זה לא תורה, אל תגידו לי את השם. תגידו לי מה הראיה שלו, תגידו: חכם אומר דין כזה וכזה. אם זה אמת – נקבל. אם זה לא אמת – נדחה את זה, תצאו עם התורה של הדבר, לא עם השמות ולא עם המחלוקת, לא שום דבר אחר, רק עם התורה שבדבר".
♦

לימוד בעמקות וחתירה לאמת

הרב היה טורח הרבה מאוד ללמד את התלמידים, את עיקר חייו מסר להעמיד תלמידים בדרך הלימוד שקיבל בישיבה מרבותיו, ובראשם מרן הגר"ע עטיה זצוק"ל. תמיד היה אומר שבלימוד צריך ללמוד את הגמ' מילה אחר מילה, ולהסביר לעצמו כל דבר קטן וגדול כמו שמסבירים לילד, ולא רק בלימוד הגמ' אלא גם בלימוד של רש"י ותוס' וכל הראשונים, כל אות שכתבו יש לה משמעות מדויקת ועמוקה בהבנת הדברים. והיה אומר להתרכז היטב במה שלומד בלא לערבב את הדעות זה עם זה, ולא לפרש את מה שכתב הראשון הזה מחמת מה שכתב מישהו אחר.
לדוגמא: היינו לומדים תוספות, אם על דברי התוספות היה א' מהראשונים שסובר אחרת, הרב היה אומר: "מה זה משנה מה הרשב"א אומר? אתם צריכים קודם כל לדעת מה תוספות אומרים. אחר כך אגיד לכם שהתוס' גם 'חולקים'... אבל עכשיו אתם חייבים להתנתק מהכל ולהקשיב רק למה שכתוב בתוספות. ואם תגידו לי שיש פני יהושע שחולק על ההסבר, אני אגיד לכם שאפשר לפרש ההיפך מדבריו, אבל אתם חייבים עכשיו לשמוע ולהבין מה כתוב. לא רק לשמוע ולהגיד: הוא אומר והוא אומר. אלא מה כתוב בדיוק, להבין כל אות וכל מילה, ואם יש מילה אחת מיותרת, לעמול ולהבין היטב למה היא נכתבה". אחרי זה בא החשבון של הסוגיא, אחרי החשבון באה הסברא, אח"כ הדברים מתיישבים היטב.
ותמיד היה הרב מלמד אותנו, שאחרי שכל הסוגיא התישבה, היה פותח את ביאור הגר"א על השו"ע, לראות מאיפה יצאו הפסקים של השולחן ערוך. כשהיו אברכים מתכוננים להבחן על חושן משפט, היה בוחן אותם בצורה שמראה להם פסק בשולחן ערוך, ואומר להם: תגיד לי מאיפה בתורה זה יצא. אני רוצה לשמוע מאיפה זה יצא בתורה. איפה בחשבון של התלמוד יצא הפסק הזה? כך צריך להיות הלימוד לדעת בכל דבר מאיפה הוא יצא בתורה.
וכך הרב היה מרגיל את התלמידים, שלא להתעסק בדברים אחרים, אלא קודם כל להבין את הסוגיא עד הסוף, וכשאתה לומד, תנסה להבין רק את מה שיש לפניך. אתה חייב להיות שקוע בזה, אתה חייב להבין את זה במאה אחוז, לפני שאתה עובר לעוד שיטה בראשונים.
♦

דרך הלימוד

הרב היה לומד את הסוגיא כאילו עכשיו הוא לומד אותה פעם ראשונה, ואח"כ חוזר עוד פעם ועוד פעם, ואם הסברא הזו של האמורא נשארה למסקנא או לא. ובכל דבר מבין עד הסוף, מה הסברות החלוקות, ומה השתנה בין ההו"א של הגמ' למסקנא, ומה הבין המקשן, ומה הבין התרצן.
ואח"כ קוראים רש"י, וגם עליו חוזר עוד פעם כאילו פעם ראשונה שלומד אותו, והיה מדקדק בכל מילה ברש"י למה אמר כך, ולמה אמר בלשון כזו. והיה אומר: שיותר קשה ללמוד רש"י מללמוד תוס', כיון שתוס' כתבו מה הם אומרים ומתכוונים. משא"כ רש"י שרומז דבריו בקיצור הלשון, וצריך להתייגע בכל רש"י מה הוא התכוין, ואח"כ לומד תוס', ומחשבן אותו, ולומד במה רש"י חולק על תוס', ולמה לא ניחא לו בפירוש תוס', ומה יסוד מחלוקתם, ואם תוס' דיברו באיזה סברא, זה אומר שכך הם נוקטים להלכה.
והכל היה ביגיעה גדולה להבין עד הסוף. פעם בשיעור הרב חזר על תוס' אחד שבע פעמים, כדאי לחדד את דבריהם, והרב היה מתעמק על כל דבר, בלי להתעייף כלל, ואחרי שגמר ללמד את כל הסוגיא, וכל הסוגיא היתה בהירה עד הסוף, בכל פרט ופרט, הרב היה אומר: עכשיו תשאלו אותי איזה שאלה שאתם רוצים, מכל הראשונים והאחרונים שבסוגיא, ונראה אם נשארה שאלה אחרי שלמדנו.
השיעור היה אורך כשלוש ארבע שעות, כדי שיהיה זמן להעמיק ולחשבן את כל הסוגיא. היינו מספיקים שלושת רבעי עמוד ביום לערך, בזמן שלם היינו לומדים כ40 דף.
♦

עמל בהתמסרות עד כלות הכחות

מרוב העמל והיגיעה של הרב, בסוף השיעור היה נראה הרב, שאין לו כח לשום דבר, היו רוצים לשאול את הרב שאלה הרב היה אומר, "לא תרדה בו בפרך". ובכל זאת, המסירות של הרב היתה משהו שאי אפשר לתאר, לנו התלמידים הרב היה אומר: אתם כבר שאלתם שאלות, עכשיו אלה שחיכו בחוץ ישאלו, אלא אם כן יש כאן בעיה מיוחדת...
לרב היו מחכים אנשים אחרי השיעור מחוץ לכיתה, מכל העדות והסגנונות. הרב היה יוצא לפתח של הישיבה ועונה לנשים קודם. מנהלות סמינרים וכדומה היו שואלות אותו שאלות על שידוכים. היה הרב הולך אח"כ למרפסת של הישיבה ועונה במראות, במזוזות, והיו מביאים לו ריאות, שאלות מבית המטבחים, ועל אף עייפותו היה עונה על הכל כאילו עכשיו הוא למד את הסוגיא.
פעם אחת אחרי השיעור, הגיעו קבוצה של אברכים, ושאלו את הרב שאלות בהר הבית, עד איזה מקום יש קדושה, ומאיזה מקום לא, והרב מחשבן להם ברמב"ם, מדקדוקי לשונות ברמב"ם, וראיות מהראשונים והאחרונים, כאילו עכשיו הוא למד זאת, וכן בשאלות בחו"מ ובכל התורה, והיה עונה על הכל בחשבון מהגמ' והראשונים, ותמיד היה עונה עם חשבון וסברא.
♦

לימוד מתוך הסוגיה עצמה

וכשהרב היה מחשבן את הסוגיא, תמיד היית מתפעל איך ההסבר של הרב נכנס בלשון ובסברא, כפתור ופרח. פעם אחת, תוך כדי שהרב היה מחשב את החשבון של הסוגיא, פעם אמרתי לרב מהלך בתוספות שלא היה כמו שהרב הסביר. והיה נראה לי שהמהלך הזה יותר יותר טוב, ממה שהרב אמר. הרב אמר לי: "תסיים". אחר כך אמר: "עכשיו אני אגיד לך למה אני לא אומר כמוך. אתה אומר שזה נראה לך יותר טוב. אבל לפי הפירוש שלך זה סותר את המשנה למלך במקום אחר, ואנחנו פוסקים להלכה כמותו. עכשיו תסביר כמו שאני מסביר ותראה שאין ראיה נגדו." והכל היה לומד בתוך החשבון של התוספות.
ולרוב גדלותו, אם אתה לא עוקב אחריו, אתה לא יודע איזה קושיות הוא יישב, ומאיזה שאלות הוא ברח, ואיזה סתירות הוא יישב, איפה הוא נמצא. ובתוך כדי שהוא עוקר את כל הקושיות והדברים הקשים בתוך הסוגיה, הכל מתיישר.
אצל הרב היה, כמה שתשאל יותר הוא עונה יותר, שואל פחות הוא עונה פחות, למי ששואל הוא היה עונה. זה היה דבר מופלא של עמל תורה.
♦

ההשקעה בתלמידים, על חשבון הכתיבה והפצת התורה

אני למדתי אצל הרב כשהיה בריא ממש. הרב היה אומר: "אני לא אכתוב אף פעם. אני לא אוציא שום ספר ושום דבר. כמו שצריך להשקיע בבחורים, יש בחורים, התורה שלהם הולכת ויוצאת לאור. אני לא אכתוב." למה הוא חשב כך? מפני שהוא חשב שצריך להשקיע בתלמידים, ואם אני אכתוב זה וודאי יבוא על חשבון התלמידים.
אחר כך הרב אמר לנו, שאולי החשבון הזה לא כל כך נכון, שהרבה פעמים אם היה כותב כדי לברר את הדברים, אולי התלמידים היו לומדים מזה, וזה היה עוזר להם גם.
כל הספרים של הרב, שכמעט יצאו לאחר מכן, היו כתיבות של הבחורים בלבד. לא מפני שציפה שישמרו לו את הדברים. הם סידרו את החומר, הוסיפו מראי מקומות. הוא עצמו לא היה אומר בשיעור את כל מראי המקומות. הוא היה אומר: יש מחלוקת בין פלוני לפלוני, והחשבון הוא כך. הרבה פעמים הרב לא היה מזכיר שמות של פוסקים. הבחורים היו מחפשים איפה זה כתוב.
♦

הנהגתו עם התלמידים

הרב לא היה חוזר על השאלה של התלמיד לפני כל השיעור, אלא עונה רק לאותו אחד, היה עונה לו מהר וממשיך. היה נותן לכל אחד את מה שהוא צריך כדי לצמוח בשיעור, לצמוח לפי היכולת שלו ולפי ההשפעה שלו. ההשפעה שלו על הבחורים הייתה מופלאה.
בשיעור הרב היה תקיף מאוד. הרב היה אומר שהוא חושש שאינו עושה כמו שכתוב ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה שצריך להטיל מורא בתלמידים. ובאמת ברמב"ם כתוב שצריך להטיל מורא בתלמידים, לא כדי שיהיה למלמד שליטה עליהם, כמו ששומעים היום לפעמים, אלא הרמב"ם כותב כדי שיבינו במהרה. כשהם אינם מרוכזים, לוקח להם זמן להבין. "מה אמרת? מה אמרת? עוד פעם, עוד פעם". אבל כשהאדם מרוכז הוא מבין. כשהאדם ירא שלא להפסיד משהו הוא זוכר. אם אדם שומע כך, כאילו עושה טובה שהוא מקשיב, אז הוא אינו זוכר. שואל פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. וכל הנהגתו כך היתה בשיעור בלבד.
אך ברגע שהדלת של השיעור נפתחה ויצאו החוצה, לא הייתי מאמין לעולם שזה אותו חכם בן ציון. הוא היה כמו אבא שלנו ממש. אבא גמור בכל פרט ועניין. פשטות שאי אפשר לתאר בעולם, בהוראה ובענווה ובהליכה בדרך. לא היית מרגיש כלל שאתה מדבר עם גדול בישראל. הוא היה נהיה כמו אבא שלך ממש, מתהפך לגמרי.
ובשיעור ההנהגה שלו הייתה אחרת לגמרי, ובכל זאת לא ראיתי ולא שמעתי בחור שפעם אחת נפגע ממנו, או שחכם בן ציון העיר לו והדבר לא בנה אותו. והבחורים אהבו אותו אהבת נפש, זה היה קשר של אבא, ואפילו הרבה יותר מאבא. זה דבר שאי אפשר לתאר אותו. לפני שלמדתי אצל הרב, לא ידעתי שהוא כל כך עמוק וגאון בתורה, הפשטות שלו זה היה משהו מיוחד במינו, והתלמידים הרגישו שהאהבה שלו באה לתועלת שלהם. ולכן על אף שבשיעור הרב התנהג איתנו בתקיפות, קיבלו הכל. והכל היה נעשה בגאונות מיוחדת, למי להגיד ומה להגיד ומתי להגיד ואיך להגיד.
היה בחור שהגיע מבריסק. בחור חריף מאוד, למדן גדול בנזיקין. הוא נכנס לשיעור של הרב , והיה שואל את הרב, הרבה שאלות באמצע. הוא כבר הכיר את כל מה שאומרים בישיבות על הסוגיה, והיה מנסה כל פעם להיכנס לתוך הדברים. הרב היה עוצר אותו ועונה לו. אחר כך שוב היה עוצר אותו. פעם אחת אמר לו: "תן לי קודם להסביר את הדבר לאט לאט, אל תפסיק אותי באמצע ההסבר, ואח"כ תשאל מה שאתה רוצה." הבחור שאל עוד פעם. חכם בן ציון אמר לו: "אני מבקש ממך שתפסיק. אם עוד פעם תפריע עכשיו, אני מפסיק את השיעור". והוא שאל עוד פעם, חכם בן ציון קם מן הכיסא, יצא מן הכיתה והלך.
אני חשבתי שאותו בחור לא יקום מן המיטה מרוב צער. הוא לא עשה דבר כזה לאף אחד בעולם. אבל הוא ידע בדיוק מה הנפש של אותו בחור יכולה לסבול. ואותו בחור השתנה מקצה לקצה. היום הוא רב גדול, תלמיד חכם גדול. הוא שינה אותו לגמרי. הוא עשה אותו ברייה אחרת ברגע אחד. הייתה לו יכולת לשנות אדם בפעם אחת. הרב ידע ללכת עם כל תלמיד לפי נפשו, כמו אדם שנוגע במישהו ומשנה לו את כל צורת החשיבה. אבל כל זה בא מתוך אהבה לתלמידים. אהבה שאי אפשר לתאר.
♦

תורה שיורדת אל הלב

יש כמה חלקים במצוות תלמוד תורה. כתוב: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". מכאן שהחיוב ללמוד תורה הוא כדי לקיים, "ושמרתם לעשותם". לכן כתב הרמב"ם שאחת מתרי"ג המצוות היא שאדם צריך לדעת את כל מצוות התורה כדי שיוכל לקיימן. הרב היה אומר שלכן כתב בעל שולחן ערוך הרב שאם אדם למד את כל הרמב"ם, הוא יוצא ידי חובה של חלק זה במצוות תלמוד תורה. שהרי הרמב"ם כתב שלא יצטרך אדם לספר אחר.
יש לימוד של "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" – ידיעת ההלכה למעשה. ויש דין של "אם בחוקותי תלכו", שאדם צריך כל ימיו לעמול בטעמי התורה ובהבנתה, ובעומק של תורה. ויש דין של "והגית בו יומם ולילה", שהוא עצם קביעות הזמנים לתורה.
אחר כך אומרת הגמרא: "ולמדתם אותם את בניכם" – מכאן ללימוד הבנים. "והודעתם לבניך ולבני בניך" – ללמד תורה לדורות. ולאחר מכן: "ושננתם לבניך". חז"ל דורשים: שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר – לא תגמגם.
הרב היה אומר שלכאורה היה צריך לומר ושננתם ודברת בם למה כתוב לבניך. הרב היה מסביר ש"ושננתם לבניך" מכוון גם לתלמידים. וכך כתוב בספרי: "בניך – אלו התלמידים", והרמב"ם ושו"ע למדו מזה את החיוב ללמד תלמידים.
♦

קודם שהתורה תחיה אצלך

ולפני "ושננתם לבניך" כתוב: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך". לא נאמר בראשך אלא על לבבך. פירוש הדבר שאדם אינו רק יודע את התורה בשכל, הוא חוזר עליה, מתבונן בה ומעמיק בה, עד שהוא מרגיש את דברי התורה בהרגשת הלב. כמו שאמרו חז"ל: "כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך". וכמו שנאמר: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי".
אם התורה נמצאת רק בראש, ועובר מדבר לדבר, אז כאשר האדם מגיע למעשה, רואים שהוא אדם אחר. מתי האדם מתנהג על פי התורה? כשהתורה יורדת אל הלב. זה בא כאשר אדם חוזר על הדברים, מפנים אותם, עד שהוא עצמו נעשה נרתיק לתורה, דרופתקי דאורייתא. אז ההנהגות שלו נובעות ממנה באופן טבעי. לכן הסדר בפסוק הוא: קודם "והיו הדברים האלה על לבבך", ורק אחר כך "ושננתם לבניך".
מתי תלמד תלמידים? לא כשיש לך איזה רעיון יפה להגיד, הדברים האלו לא משפיעים על התלמידים כלום. צריך קודם שהתורה תרד אצלך ללב, ורק אח"כ ושננתם. קודם שהתורה תהיה חיה אצלך, ורק אחר כך תלמד אחרים. לא ללמוד כדי לומר רעיון יפה. לא ללמוד כדי לחזור על דבר ששמעת. אלא שהתורה תחיה בך. ורק אחר כך היא מקרינה לאחרים.
♦

השפעתו של אדם גדול

תמיד הייתי מתקשה בדברי הגמרא: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". הגמרא שואלת: וכי יראת שמים מילתא זוטרתא היא? ועונה: לגבי משה – מילתא זוטרתא היא. כולם שואלים: וכי משה מדבר על עצמו? הרי הוא מדבר אל עם ישראל.
ההסבר בזה. כיוון שלגבי משה רבנו יראת שמים הייתה דבר פשוט, ברור ומוחשי, ממילא כך הוא מעביר אותה לעם ישראל. דבר שאצל האדם הוא מציאות פשוטה וברורה – עובר גם למי ששומע אותו כל אחד לפי המדרגה שהוא נמצא בה.
אדם גדול יכול לומר את אותם דברים שאחרים אומרים, אבל כשאצלו הם חיים באמת, הם נכנסים ללב השומעים. לכן כאשר משה מדבר על יראת שמים, היא נעשית אצל השומעים דבר פשוט יותר. כך עוברת תורה. כך עוברת יראת שמים.
♦

"והצנע לכת עם ה' אלוקיך"

אי אפשר להבין עד כמה הרב זצ"ל הסתיר את עצמו.
הרב היה אומר לנו שיש לו הרבה פסקים וחידושים שלעולם לא יאמר. גם לאחר מאה ועשרים לא יֵדעו אותם. אם הוא חושב שפרסום הדברים לא יביא תועלת – הוא לא יאמר אותם. לא חיפש לחדש כדי שיאמרו שחידש. אפילו כשהיה לו חידוש שהיה ראוי להתפרסם, היה אומר: "אל תגידו אותו בשמי. תחכו שחכם אחר יאמר כך, ואחר כך תגידו שגם אני סובר כך". כמו שמצאנו בגמרא אצל רב, שהיה בודק בכמה שוחטים, כדאי שלא יגידו שהוא אמר. היה נמנע מלפרסם דברים בדרך שתגרום שידברו עליו.
פעם מישהו כתב פסק שהיה נגד אחד מהגדולים באיזו חוברת, והעורך של החוברת שאל את הרב אם לפרסם אותו. חכם בן ציון שאל אותו: מה הוא חושב בדיוק? שהוא עכשיו גדול הדור וכולם צריכים לדעת את דעתו? מה, זה אפרושי מאיסורא? מה הדחיפות לפרסם ברבים? ולבסוף אמר לו: שלח את זה לרב שאותו אחד כתב נגדו, אם הוא ירצה – יפרסם. ואותו רב ראה את הדברים ולא הגיב, העורך שאל את הרב אם לפרסם מאחר שאותו חכם לא הגיב, אמר לו הרב "אל תפרסם". כך חיים חיים של תורה. חכם בן ציון היה חתיכה של תורה היה דבוק באמת של תורה, בלי שום חשבונות אחרים.
כך היתה דרכו, כשהיה סבור שהאמת מחייבת לומר דבר מסוים, הוא היה אומר אותו בפשטות, לא עניין אותו מה הוא אמר פעם, ולא עניין אותו מה יאמרו, והאם יעשו כמוהו, ובלי לשנות את דעתו מפני חשבונות צדדיים. לכן ההשפעה שלו הייתה כזו גדולה, כל מי שהיה לידו היה נסחף אחריו.
♦

זוכה לדברים הרבה

יהי רצון שהרב ימליץ טוב בעדנו ובעד כל כלל ישראל. שנזכה ללמוד באמת את הדרך הזאת של תורת אמת, תורת אמת שבלולה בענווה אמיתית, ולחפש את האמת, ושכל המעשים שלנו וכל ההנהגות שלנו יהיו לשם שמים.
הרב היה אומר תמיד שכל ימיו למד תורה לא כדי לצאת משהו, ולא כדי להיות משהו. הוא למד כי אהב לדעת מהי האמת שבתורה. הוא רצה לדעת מה הקב"ה רוצה. היה אומר שרבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים כותב שזו תורה לשמה. זו פירושה של תורה לשמה – להגיע אל האמת. הוא למד תורה לשמה. וזה מה שכתוב על רבי מאיר: "זוכה לדברים הרבה".
אנחנו חיים בדור שבו הדברים הללו כל כך חסרים, כלל ישראל צריך אנשים כאלה. יהי רצון שיעמוד בתפילה עלינו ועל כל כלל ישראל, ושייצאו עוד תלמידי חכמים כאלה, יראים ושלמים, בתורה וביראה. אכי"ר.
♦ ♦ ♦