פתיחה - ראשונים כמלאכים
יראתי להיכנס למקום הקדוש הזה, מקום תורה אותו הקים הגה"צ רבי חיים חייקין זצוק"ל. אכן "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים".ועוד יראתי לעמוד בפני ראשי הישיבה ובפני הקהל הקדוש הזה ולומר מילי דהספדא. ועל אחת כמה וכמה שיראתי לומר דברי הספד על הגה"צ והקדוש, כמוהר"ר רבי בן ציון אבא שאול זצוקללה"ה.
אמרו בגמ' שבת (קיב:) - אם ראשונים כמלאכים אנו כבנ"א, ואם ראשונים כבנ"א אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא או כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים.
ושמעתי ממו"ר הגר"י עדס שליט"א ששמע מהמשגיח הגר"ג אייזמן שליט"א דדבר זה אמרו תלמיד על רבו, וכמבואר שם דבעי מיניה חזקיה מרי"ו וכו', ופשט ליה פנים חדשות באו לכאן, וקאמר חזקיה עליה לית דין בר איניש, ופרש"י אלא מלאך. ואהא קאי וקאמר דאם ראשונים כמלאכים, זה מוכיח שדעת אדם לנו, אך אם רואים אנו אותם כבנ"א, זה מוכיח ומגלה שדעתינו כדעת שאר חמורים.
וא"כ היאך נוכל להעיז פנינו להעריך ולתאר את גדולתו של מו"ר הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל. אולם מאידך גיסא לא נוכל להתעלם ממאמר רבותינו שבת (קה:) - אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" - מלמד שרגש עליהן הר להורגן. ועוד אמרו שם א"ר חייא בר אבא אמר רי"ו כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה.
ע"כ שנסתי מותני ואמרתי בס"ד החלש יאמר גבור אני, ולאדם מערכי לב ומה' מענה לשון.
♦
ב.
קשה סילוקן של צדיקים
לא מקרי הדבר שפטירתו של מו"ר חלה בימי בין המצרים ימי חורבן בית מקדשנו.אמרו חז"ל במדרש איכה - קשה סילוקן של צדיקים יותר מצ"ח קללות, כפליים מחורבן בית מקדשנו.
בצ"ח קללות הוא אומר - "והפלא ה' את מכותיך".
בחורבן ביהמ"ק הוא אומר - "ותרד פלאים".
ובסילוקן של צדיקים הוא אומר - "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".
ופירש הנצי"ב בהעמק דבר (פרשת כי תבוא) דענין הפלאה המתפרש כאן הוא מלשון העלמה והסתר. דהנה תכלית מכות ויסורים היא תשובה, בבחינת נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. אבל מכות הבאות בלא סדרים ובלי יכולת התבוננות והתעוררות לתשובה, הרי הן מכות קשות ונאמנות, שעליהן הוא אומר והפלא ה' את מכותך.
כמו"כ ביהמ"ק בבנינו היה מקור ידיעה בתורה וביראה. בתורה הוא אומר "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם וכו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'". דסנהדרין יושבין בלשכת הגזית ומורים את העם את המעשה אשר יעשון. וביראה הוא אומר "למען תלמד ליראה את ה'", כשרואה כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן בשירם ובזמרם, וישראל במעמדן, סופג לקרבו יראת שמיים. וגם אם עלה ולא הרגיש ירא"ש, הרי שלאידך גיסא גורם לו הדבר להתעוררות גדולה לגלות על פחיתות מדרגתו דלא חלי ולא מרגיש, ועל הצורך להכשיר ולקדם את עצמו במדרגתו הרוחנית (כנלענ"ד לפרש כוונת הנצי"ב). וכ"ז אבדנו בחורבן בית המקדש שנעלם מאתנו מקור ידיעה זה בכפלים, ונתקיים בנו "ותרד פלאים".
והנה בסילוקן של צדיקים קשה הדבר יותר מכל הנ"ל, שכן "אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", דנסתלק מאתנו מקור הידיעה בתורה, ומקור הידיעה ביראה, ומקור הידיעה בעצה ובתושיה להדריך אותנו במוסרים ובהנהגות בכל דרכינו ומעשינו.
הגה"צ רבי בן ציון גילם באישיותו מגוון רב של מעלות רמות:
גאון בהרבצת תורה
גאון בפסק הלכה
גאון בקבלה
גאון במעלות המידות ובענווה
גאון בפקחות
גאון בקדושה
גאון באהבת ישראל
וכ"ז נסתלק מאיתנו ונתקיים בנו "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא".
♦
ג.
כל הלומד תורה לשמה - זוכה לדברים הרבה
ועתה עלינו להתחקות מהיכן שאב הגרב"צ את מקור מעלותיו אלה. הנה מוהרח"ו בשערי קדושה כותב דמי שחושב שהינו לומד תורה לשמה, ברייתא דר"מ סוף פרקי אבות מכחישתו, שכן נאמר בה דזוכה לדברים הרבה כמבואר שם, ויביט בעצמו כמה דברים חסרו לו ממנה. ועל מורנו ורבנו הגרב"צ אמרו גדולי ישראל שבדורנו שאכן ברייתא דר"מ מעידתו ומכרזת עליו ומוכחת שלמד תורה לשמה, ומתוך כך זכה לדברים הרבה.♦
ד.
שיטתו בהלכה
א. עיון ההלכה.גמ' שבת (קלח:) - ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו' וכתיב ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' זו הלכה וכו'. ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה', אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא אם טהורה היא, ואין מבין. ופריך שם בגמ' בהדיא כתיב בה - "מכל האוכל אשר יאכל". אלא לידע אם ראשונה היא ואם שניה היא, ואין מבין. ופריך הא נמי מתני' היא כדתנן - השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחילה. ומתרצת הגמ' אומנם משנה מפורשת שדין הככר שני, אך עכ"ז אין מבין מדוע לא תהא הפת ראשונה, דליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה.
והדבר תמוה מאוד, איזה שכחת תורה יש כאן? והלא ידעו את דין הככר שנטמאת באויר כלי חרס, כמפורש בתורה. וגם ידעו שדין הככר להיות שני לטומאה, כמפורש במשנה. אלא שלא הבינו מדוע לא תהא ראשון מטעם דאויר כמאן דמלי טומאה. וכי זה נקרא שתשתכח תורה, אתמהה.
ע"כ לומר דידיעת ההלכה בלי הבנת טעמה וגידרה, דבר זה נקרא שכחת התורה. הלכה בלי ידיעת שורשה ונשמתה הר"ז הלכה שכוחה, אם מפני שבלא הבנת ההלכה הרי היא לוקה בחסר, ופעמים שמשבשתא היא וחיסורי מחסרא, ובודאי שלא ניתן כלל להקיש ולהבין ממנה דבר מתוך דבר.
כזה היה הגרב"צ - לגביה דידיה הלכה בלא הבנתה כמי שאינה דמיא.
וזכורנו עת יצקנו מים על ידו בעריכת ספרו החשוב "אור לציון" ח"ב, ונסבו דברינו לדין הנזכר בשו"ע סי' רנ"ג בענין עירוי מים חמים לתוך הקדרה. ומקורו מרבינו יונה המובא שם בב"י דאסר זאת, ובטעם שני כתב לאסור משום שבאויר נפסקת רתיחת העירוי, והו"ל כלי שני, וכשנכנסים המים לתוך הקדרה, שהיא כ"ר, מתבשלים המים. והדברים צע"ג מגמ' שבת (לח:) בענין פינן ממיחם למיחם, דמוכח התם דלפי כללי בישול ליכא למיחש לעירוי מכ"ר לכ"ר. ובכל פעם שנכנסנו אל הרב היה מזכיר את הקושיא הנ"ל (שכבר נתחבטו בה האגלי טל והחזו"א), והיתה ההלכה הנ"ל ללא הבנה מטעם זה (אלא מטעם הראשון ואכמ"ל). ומכח זה ועוד חשבונות הכריע להלכה דיש להקל בשעת הדחק כשהמיחם והקדרה ע"ג הכירה, גם אליבא דמרן הב"י.
כזה היה הגרב"צ, שלא היה פוסק הלכה בלא הבנת שרשה ונשמתה.
ב. מקורי-ושמרני.
העולם שואלים האם הגרב"צ היה מקורי בגישתו להלכה או שמרני. ואם אנסה לומר את הערכתי בדבר, הרי שהיה המקורי שבמקורים, והשמרני שבשמרנים. ולא היתה כלל סתירה בדבר.
מרגלא בפומיה דברי הרמב"ם סוף שמיטה ויובל בענין חשבון שמיטין ויובלות, דאחר שהביא הרמב"ם שם את שיטתו החולקת על שיטת הגאונים, סיים דהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ועפ"ז הנהיג למעשה את חשבון הגאונים. וכך היתה דרכו של רבינו - כל שיש מנהג לא היה זז ממנו כמלא הנימא, ובזה היה שמרני גדול. וכל שלא היתה קבלה נהוגה בדבר היה מקורי שבמקורים.
זכורני לפני למעלה מעשרים שנה, שנולד לי בן זכר וברכתי עליו ברכת הטוב והמטיב בשם ומלכות כנפסק בשו"ע, אולם דעתו לא היתה נוחה בדבר מכיון שלא נהגו בכך. והציע הרב בפקחותו לסעוד סעודה בפת ולכוין בברכה רביעית ברכת הטוב והמטיב.
כמה התרעם על אלה המשנים מנוסחת הכתובה כמנהגנו בשבועה חמורה. לא הסתמך על הפסק טהרה בביה"ש, למרות שסבר דעיקר להלכה כר' יוסי שהוא כהרף עין לאחר ביה"ש דר' יהודה, עכ"ז שלא לתת תורת כל אחד בידו נהגו מורי הוראות להחשיב את השקיעה כלילה לענין זה. וכהנה רבות הלכות, שלא היה מוכן לשנות כמלא הנימא מן המנהג.
לעומת זאת, בדבר שלא היתה בו קבלה להדיא, היה מכריע בו בעוצם פקחותו ובגישתו המקורית. כדוגמת דין קטן שהגדיל בימי הספירה, דפסק דיש לו להמשיך לספור בברכה, וביחס לשאלה של דין תמימות חידש דדין חינוך בקטן לא פסק בגדלותו, ועד כמה שאינו יכול לקיים מכח חיוב של גדלות מ"מ ממשיך עליו דין חינוך גם לאחר שגדל, והוכיח יסודו זה מהגרע"א בשו"ת.
בענין כלי הדורלק"ס בימינו, שקל כלי חדש, ואח"כ שקלו לאחר השימוש והניקוי, והוכח שנתווסף משקלו, ומכאן הכריע שהחומר הנ"ל בולע.
בהוראת ההלכות בענין החשמל חקר ועיין בדרך פעולת החשמל, ומתוך זה הגיע למסקנות הלכתיות. ובנושא מלאכת בונה בחיבור מעגל חשמלי, אף שבסברא היתה דעתו שונה, מ"מ בטל דעתו למרן החזו"א דס"ל דיש בדבר משום בונה, וכך העלה להלכה בספרו. ומפורסם הדבר שספרי החזו"א והוראותיו לא משו ממנו והיו חביבים עליו ביותר.
ג. העומק וההקף בדרך פסק ההלכה של הגרב"צ היו מבהילים. ספר בנו (שיבלט"א), מחותננו היקר הגר"א אבא שאול (שליט"א). פעם אחת בליל שב"ק הגיע שליח מבית היתומים הסמוך למגוריהם ובפיו שאלה על דבר קדרת החמין של שבת, אשר בטעות כיסתה הטבחית את הקדרה הבשרית בכיסוי חלבי בין יומו. בקש הרב מהשליח שיביא את הכיסוי, וכמו"כ בקשו שימדוד את גודל הקדרה ע"מ שיוכל לשער אם יש ששים פעמים בתבשיל כנגד הכיסוי. בינתיים, כשהלך השליח פנה אל הרבנית וא"ל שתקח בחשבון אפשרות שהחמין שלהם יהיה מיועד עבור היתומים. וכשחזר השליח ומצא הרב שאכן יש בתבשיל שיעור ששים כנגד הכיסוי והתירו, ציוה על השליח להשליך מיד את הכיסוי מידו, כיון שנאסר ונעשה מוקצה. לאחר יציאת השליח מן הבית פנה הרב אל בנו ושאלו מדעו לא שאלת אותי על פסק ההלכה. ומה שאלה אשאל, נתקשה הבן, לאחר שכבר נמצא בתבשיל ששים כנגד הכיסוי? ענה הרב מדוע לא שאלת שהיה עלי לחקור אם כסו את הקדרה פעמיים, דבכה"ג בעינן ב' פעמים ששים נגד הכיסוי (מדעשה חנ"נ). עודו מדבר עלה הרב על כסא והוציא מן הספריה ספר זבחי צדק, בו נפסק להלכה שאין מורה ההוראה צריך לחקור אם כסו את הקדרה פעמיים. (שכן פעם השנית הר"ז מין במינו דבטל חד בתרי מדאורייתא, ובספק שרי. ואכמ"ל).
הרי לכם כמה חשבונות ותשומת לב בפסק הלכה שיגרתי א) חשבון הכיסוי כנגד חלל הקדרה. ב) מחשבה של אב רחום לילדים יתומים מתוך הקרבה עצמית. ג) דין מוקצה של הכיסוי שנאסר. ד) חקירה בענין מספר פעמים של פעולת הכיסוי.
ד. עמידתו על שיטת ההלכה המקובלת והמוסכמת כפי שקבל מרבותיו היתה איתנה כצור החלמיש. זכורני עת עברנו לפניו על הקדמתו ל"אור לציון" ח"ב, הקדמה מקיפה ומעמיקה בגדר פסק ההלכה של מרן הב"י. ושם נקט דסתם וי"א הלכה כסתם רק במקום הפסד מרובה, אבל לכתחילה ושלא במקום הפמ"ר יש לחוש לדעת הי"א. (כשיטת הזבחי צדק, הבן איש חי, וכף החיים בכללי מרן השו"ע). והיתה שאלתנו מיו"ד ס"ט, דשם מרן הב"י דן בדין מליחה בלא הדחה קמייתא אי מהני לה הדחה ומליחה שנית. והכריע בב"י דבמקום הפמ"ר יוכל להקל בדעת הר"ן להדיח ולמלוח שנית. ובשו"ע שם פסק בזה בסתם כדעת המתירים, ואת דעת האוסרים הביא כי"א. וע"ש פמ"ג דהקשה דקיי"ל סתם וי"א הלכה כסתם, ונמצא דסותר הדבר למה שכתב בב"י להקל רק במקום הפמ"ר, והניח הפמ"ג בקושיא. מכח זה שאלנו לפני הרב - הרי שס"ל להפמ"ג דסתם וי"א הלכה כסתם גם שלא במקום הפמ"ר. השיב הרב מיניה וביה שהקושיא הנ"ל מסייעת לשיטתו בדעת מרן הב"י, ובקש להוסיף בהקדמה מקור לכך שדעת הב"י היא דאין להקל כשיטת הסתם כנגד הי"א אלא במקום הפמ"ר.
♦
ה.
הרבצת תורה לתלמידים
א. זכה רבינו להעמיד תלמידים הרבה. ישנם הרבה מלמדים ואולם לא כל אחד זוכה ששומעי לקחו יראו בו כרבם המובהק. ואכן נתקיים בו אם דומה רבך למלאך ה' צבקו-ת תורה יבקשו מפיהו. כל תלמיד ראה ברב כתלמידו יחידו, וע"פ אותו יחס מיוחד שאכן העניק הרב לתלמידיו.ב. דרכו בעיון הלימוד היתה כפי הדרך שקבלה מרבותיו, ובפרט מראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, ואשר היה מזכירו תמיד בהערצה ובסילודים, וכל דבר קטון וגדול שעמד לפניו היה משתדל לבוחנו ע"פ אותה אמת מידה שהיתה נבחנת ונשפטת על ידי רבו. וכך נתקיים בו "מלמד שלא שינה".
שעות על גבי שעות היה יושב עם תלמידיו ומסביר להם בטוב טעם ודעת ובהסברה נכונה ובהירה את צורת השמועה בלי לדלג. היה קובל על כך דכיום לומדים להיות גאון בטרם היותו חכם. וע"כ השקיע רבות בעיון ובדקדוק כל מלה ברש"י, והתעכב מה הוקשה לרש"י ומה עונים כנגדו התוס'. מאוד התרעם על כי לומדים את רש"י מתוך התוס', ואין נותנים תשומת לב מספיקה לכל דבר ודבר המתגלה מתוך ביאורו של רש"י. ומכאן עבר לתוס' בתירוץ ראשון ובתירוץ שני ומה נ"מ ביניהם. ולאחר שהבסיס היה מיוסד ומיושב היטב, הרחיב והעמיק בשיטות שאר מפרשים ראשונים אחרונים ופוסקים.
ג. כל מאורע היה מנוצל על ידו ללימוד הדרכה והכונה לתלמידים:
(א) ספרו תלמידיו כי ביום שלג אחד, עת הכבישים היו סגורים ולא ניתן היה להגיע אל הישיבה ולפיכך שהו כולם בבתיהם. למחרת היום שאל הרב את תלמידיו מה עשיתם ביום השלג. והשיבוהו זה בכה וזה בכה. אמר הרב וכי יום השלג יומא דפגרא ולא עת לימוד הוא. וכאן נתן הרב דוגמא אישית ואמר אני דרך משל למדתי אתמול 30 דף ממסכת כתובות גמ' רש"י תוס' ורא"ש.
עבור הרב לא היתה זו הפלגה, שכן הוא עצמו הפליג הרבה מעבר לכך. כפי שסיפר בנו שיחי' כי הרב היה מסיים מסכת פסחים בליל כל חמירא אחר בדיקת החמץ, וכמו"כ היה מסיים מסכת סוכה במוצאי יוה"כ. אולם עבור תלמידיו אין זה מחכמה להפליג מעבר לכושרם, אבל בדבר הקרוב להם הראם דוגמא אישית ע"מ להמריצם.
(ב) עוד ספרו התלמידים, יום למחרת פטירתו של הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שותפו האמתי לראשות הישיבה הק' ישיבת פורת יוסף, פנה הרב אל תלמידיו בפתיחת השיעור ואמר להם - רבות שמעתם אתמול בהספדים שנאמרו על מורנו ורבינו הגר"י צדקה זצ"ל, דברים נשגבים ונעלים. ועתה אומר לכם, תלמידי היקרים, דעו כי מורנו ורבנו הגאון רבי יהודה, לא נכנס לישיבה הגאון רבי יהודה, אלא נכנס כמותכם, יהודה התלמיד, עד שנתגדל ונתעלה ונעשה שמו כשם הגדולים אשר בארץ. ואף אתם, כל אחד מכם יכול לעלות ולהתעלות ולהגיע לאותן מעלות רמות ששמעתם אתמול. וזוהי דרך נוספת לדרבון ושאיפה לגדלות שבה חינך את התלמידים.
(ג) שמעו תלמידיו מפיו כי לא הורה בהל' שבת עד שעבר על המסכת 140 פעמים. כל מי שבא במחיצתו השתומם מגאונותו ותפיסתו המהירה והעמוקה עד כדי להדהים. ובכ"ז ירא הוראה היה ולא תקע עצמו בהוראה עד שנתיישב הדבר על לבו כמונח בקופסה. וכך הדריך את תלמידיו ללכת בדרך זו.
♦
ו.
"כל העולם כולו כדאי הוא לו"
סיפר אחד מהתלמידים הותיקים, עובדא הוא שהיה מתלווה אל ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל ובלכתם בדרך נפגשו עם תלמידו אהובו הגאון רבי בן ציון זצ"ל. ניצל רבי בן ציון את הפגישה לשטוח לפני הרב קושיא חמורה שהיתה לו באיזו שהיא סוגיא. נעצר רבי עזרא, נפעם מעומק הקושיא, ומשלא היה לו מה להשיב באותה עת פנו כל אחד לדרכו. אולם בהמשך הדרך נזרקה בדעתו דרך ליישוב הקושיא, וע"כ בקש מהתלמיד המתלווה שמיד יקרא לרבי בן ציון ע"מ שיאמר לו את הדבר. חזר רבי בן ציון אל הרב ופלפלו בדבר עד שנעשו הדברים מחוורים כשמלה. שוב נפרדו זה מזה כשהתלמיד הנ"ל ממשיך ללוות את רבי עזרא. ואז נענה רבי עזרא ואמר כמשיח לפי תומו - כדאי היה לו לנדיב ר' אברהם שלום להשקיע הון עתק בבנית ישיבת פורת יוסף. כדאי היה להם לגאוני קמאי רבי שלמה לניאדו זצ"ל ורבי בן ציון חזן זצ"ל להקים את הישיבה. וכדאי הוא לו ולכל צוות הישיבה חכמיה ומנהליה, בכדי להעמיד ולו תלמיד אחד כמו רבי בן ציון אבא שאול.♦
ז.
"נקרא רע אהוב, אוהב את המקום אוהב את הבריות"
ידע לאהוב את המקום ולאהוב את הבריות, ולא היתה אהבה אחת מתנגשת עם חברתה.הנביא אומר "צום הרביעי וכו' יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה למועדים ולימים טובים, והאמת והשלום אהבו". הנביא מתנבא על כי ימי הגלות והחורבן יתהפכו לנו לימים טובים לששון ולשמחה. אולם סיומת זו של - "והאמת והשלום אהבו", נראית לכאורה שלא במקומה. וע"כ לומר שדבר זה שנקבע בנבואה זו מלמדנו שהציר המרכזי ששימש לסיבת הגלות והחורבן, ושיהיה הסיבה לגאולה ולישועה, הוא האמת והשלום. עיין גמ' יומא (ט:) בעוון מה חרב הבית. והנה בבית ראשון, למרות הטעמים של ג' עבירות חמורות, עכ"ז נשאלה שאלה (בגמ' נדרים) על מה אבדה הארץ והיכן נעלמה זכות התורה. עד שהשיב הקב"ה שלא בירכו בתורה תחילה. וכמבואר ברבינו יונה שם שלא למדו תורה לשמה, דהיינו לימוד תורה בלא נותן התורה.
אבל בבית שני משהשיבה הגמ' בעוון שנאת חינם לא הוצרכו לשאול על מה אבדה הארץ, והיכן זכות התורה, ולמרות שהיתה בו יותר תורה. וע"כ לומר דאחר שהשבנו שהיתה שנאת חינם, אין מקום לקושיות, דתורה עם שנאת חינם אינה תורה.
מרגלא בפומיה דהגרש"ז אויערבאך זצ"ל - "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". דכל מי שעולה על דרך שאינה של שלום, ידע נאמנה שלא עלה על דרך של תורה, ולפי שכל נתיבותיה שלום. ובאמת דבנוהג שבעולם שתי הדרכים הללו אינן דרות בכפיפה אחת, ויש שיהיה איש אמת אך על חשבון השלום, ויש שיהיה איש שלום על חשבון רמיסת דרך האמת. מעטים הם אלה שיודעים לגשר ושלב את שני הדרכים בלא שיפגעו זה בזה. ובכך היה הגרב"צ אומן של ממש, שלמרות המעמד המיוחד שבו היה נמצא, עכ"ז יכלו לראות בו קנאי שבקנאים מחד גיסא, ואהוב שבאהובים מאידך גיסא איש אמת נחרצת בעומק הדין והמשפט, ולעומת זאת איש של שלום ומישור, אהוב למטה ונחמד למעלה.
וע"כ נתקיים בו את שכתוב באהרן הכהן "ויבכו אותו כל בית ישראל", ובפרט במה שהרנין לב אלמנות ושמח לב יתומים, דבזה ידועים פרטים רבים שלא יוכל הנייר לסובלם.
♦
ח.
"מלבשתו ענווה"
א. שלחו מתם איזה בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק. ומי לנו גדול ממשה נותן התורה, ומי לנו ענו ממשה. וכך דרכו של הקב"ה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. ולכך הניח הקב"ה כל ההרים הרמים והגבוהים ונתן לנו את התורה על הר סיני השפל. ונמשלה התורה למים ההולכים ממקום הגבוה אל מקום הנמוך.נמצאת מידת הענווה יסוד לקבלת תורה. וכמאמרם ז"ל עה"פ "ממדבר מתנה". ולעומת זאת, בברייתא דר"מ מצינו דענווה היא תכלית התורה, דכל הלומד תורה לשמה זוכה שמלבשתו ענווה. וצריך לומר ע"ד שביאר הגר"א את ענין יחס יראה לחכמה, דאם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה, כאן ביראה תתאה כאן ביראה עלאה. וכך י"ל בענין הענווה, דראשית לתורה היא ענווה תתאה, להסיר גסות הרוח מלבו, דאל"כ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך". אולם תכלית התורה היא "ואנחנו מה" כשרגא בטיהרא דמאי אהני לה. ולכך מלבשתו ענווה דייקא, שהמידות הן מנפש הבהמית, ולאחר שנזדכך בטוהר המידות, נעשית הענווה מלובשת בו כלבוש טבעי.
ב. וכך היה רבינו. כל ימיו ברח מן הכבוד, וברגע של אמת הכבוד רדף אחריו, בלוויה הגדולה שבכו אותו כל בית ישראל.
לא נהג בשום שררה, וכל הליכותיו היו בצניעות ובפשיטות באופן שיטתי כאשר קבל מרבותיו.
מספרים שפעם בקר אצל בבא מאיר אבוחצירא זצ"ל וזיהה עצמו כתלמיד בישיבת פורת יוסף, בשעה שכבר שימש כמגיד שיעור מרביץ תורה לתלמידים, אולם את עצמו ראה לעולם כתלמיד.
ג. הענווה אצלו לא היתה מעושה ולא הרגיש כלל שמקריב הוא דבר, אלא בעומק נפשו ראה את עצמו כאסקופה הנדרסת בעניינים של בן אדם לחבירו.
פעם אחת הגיעה השכנה לביתה, ומשמצאתו נעול בקשה מפתח מבית הרב. לא היתה הרבנית בבית ולא מצא הרב את מפתח ביתה, אך מיד הודיע לה בטבעיות כי יוצא הוא את הבית ובינתיים תוכל להמתין לבעלה בביתו של הרב. היה זה יום חורפי גשום, ירד הרב למטה והמתין בכניסת הבנין לבעל עד כי ישוב לביתו.
מנין לוקחים כוחות נפש כאלה? מנין לוקחים כזו הקרבה עצמית, והכל בכ"כ פשטות טבעית? הלומד תורה לשמה - מלבשתו ענווה.
♦
ט.
מכשירתו להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן, ונהנין ממנו עצה ותושיה
לא באנו לכאן לספר מופתים על הרב אלא לספר על מעשים למופת. ואולם גם המופתים שעשה כולם בדרכה של תורה, כי נתקיים בו "לא יחל דברו - ככל היוצא מפיו יעשה". כי בכח שמירת קדושת הדיבור נתקיים בו צדיק גוזר והקב"ה מקיים.וע"כ אזכיר כאן רק מעט מזעיר שני מעשים שנתפרסמו.
א. סיפר לי תלמידי כי חמיו היה סובל מכאבים חזקים בכליות. גילו הרופאים אבנים בכליותיו והודיעוהו שחייב הוא לעבור ניתוח. הלך האיש הלזה אל הרב לקבל ממנו את ברכתו. א"ל הרב "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" ופטרו לשלום. חזר האיש לביתו נכנס לבית הכבוד ופתאום הרגיש כאבים עזים ועצומים, ולאחר מכן נשמע רעש גדול כי נפלטו ממנו כל האבנים. לקח האיש מן האבנים והראה אותם לרופאים. א"ל הרופאים שבדרך הטבע לא היה ניתן להוציא סלעים שכאלה אלא ע"י ניתוח.
ב. סיפר אחד מבני המשפחה כי עמד לעשות עיסקה מסוימת ובא אל הרב לקבל ברכתו. א"ל הרב יה"ר שהקב"ה יצילך מן המזיקים. לא הבין הלה למה נתכוין הרב וחשב שמא לא שמע אותו כראוי, וע"כ חזר ובקש ברכה להצלחת העסק. ושוב חזר הרב וברכו שיצלהו ה' מן המזיקים. משנוכח שהרב נשאר בדעתו לא יסף לבקש וישב אל ביתו כמידי יום ביומו. והנה לעת ערב רואה הוא לפתע נחש זוחל בתוך הבית, ויתעשת האיש ויקח את מנעלו ויכהו על ראשו וירץ את גלגלתו. עתה ידע את אשר ברכו הרב ואת אשר הצילו ה' מן המזיקים.
אמנם אם באנו לספר עלילות וסיפורים יכלה הזמן והמה לא יכלו כי רבים המה. מהם מעניני עצה ותושיה, מהם מעניני רפואות וישועות, והכל בפקחות ובישרות בחכמה בינה ודעת, כי ידעו הכל כי חכמת אלקים בקרבו ואת אשר הוא גוזר ה' מצליח בידו.
♦
י."ומגדלתו ומרוממתו על כל ממעשים"
על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. (גמ' ברכות ה:) לא בכו רבי יוחנן ורבי אלעזר על מעוט תורה, ואף לא על מעוט פרנסה, ואף לא על שיכול בנים, אלא על האי שופרא דבלי בעפרא. אתמהה.וכבר פירש המהרש"א דהכוונה של שופרא דרי"ו שגילם את יופיה והדרה של ירושלים בתפארתה ונשאר בבואה דבבואה מיופי זה ביופיו של רי"ו.
נמצא שבבכיה זו בוכים על יופיו של אדם הראשון, שתפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה בבחינת כותנות אור, והודו הפך למשחית בחטא הקדמוני. ובוכים על חורבנה של ירושלים, שבחורבנה ניטל הודה והדרה, ובודאי על האי שופרא דבלי בעפרא קאי בכינא.
רבינו היה מקונן ומתאבל על חורבנה של ירושלים, ועל גלות השכינה ועל צערו של משיח, וקיים בעצמו כי לישעותך קוינו כל היום כפשוטו. ונשא על צוארו צערן של הכלל ישראל בבחינת "אכן חוליינו הוא נשא" הנאמר במשיח צדקנו.
ולא נותר לנו אלא לבקש מנשמתו הקדושה שכשם שבחיים חיותו הרבה להתפלל על הדברים הללו ועל צערן של ישראל, כך גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, יעמוד בתפילה לפני צור שוכן מעונה ויתפלל לפניו יתברך לאוקמא לשכינתא מעפרא "ובא לציון גואל" אמן.
ת.נ.צ.ב.ה
♦ ♦ ♦