כתב מרן ז"ל בשו"ע (סימן רסח סעיף ד): מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת, לא יצא. ואם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא, ע"כ. וכן פסק מרן השו"ע בהלכות פסח (סימן תפז סעיף ג) וז"ל: שכח לומר אתה בחרתנו ואמר יעלה ויבא, יצא. והוסיף הרמ"א בהגהת השו"ע שם (וציין שהוא מהבית יוסף), דאפילו היה שבת, אם הזכיר ביעלה ויבא גם את השבת, יצא. עוד כתב מרן ז"ל בשו"ע (סימן רסח סעיף ה): טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת, אם עקר רגליו חוזר לראש, ואם לא עקר רגליו אף על פי שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת, ע"כ. נמצא מבואר, דלכתחילה צריך לברך ברכה של שבת בשלימותה וכמו שתיקנו חז"ל, ואם התפלל של חול והזכיר של שבת ברצה, יצא. ואם לא הזכיר של שבת ברצה והמשיך למודים, אינו חוזר לרצה להזכיר את של שבת בה, אלא חוזר ומברך ברכה של שבת שלימה וממשיך רצה וכו'.
ונחלקו רבותינו האחרונים ז"ל, אם התפלל של חול ונזכר באמצע רצה, מה ראוי לו לעשות לכתחילה, האם יזכיר כעת של שבת וימשיך התפילה כדרכו, וכמו שכתב מרן השו"ע דבדיעבד אם עשה כן יצא, או שיחזור ויברך ברכה של שבת שלימה, וימשיך רצה, וכדין מי שנזכר קודם שעקר רגליו. דעת החיי אדם (הלכות תפילה כלל כח אות ו), שעליו לחזור ולברך ברכה שלימה של שבת, וימשיך רצה וכו', כיון שתיקנו חז"ל לברך ברכה שלימה של שבת, ומה שפסק מרן ז"ל הוא רק לדיעבד שאם הזכיר ברצה של שבת יצא, אך לכתחילה ודאי יש לו לחזור ולברך ברכה של שבת. וכן פסק המשנה ברורה בהלכות שבת (סימן רסח ס"ק יג). וכן כתב המשנה ברורה בהלכות פסח (סימן תפז ס"ק יא), שאם התפלל של חול ונזכר אחר שהתחיל רצה, חוזר ל'אתה בחרתנו'.
אולם דעת מרן אאמו"ר עט"ר זללה"ה (אור לציון פרק יט תשובה ב), שאם נזכר באמצע רצה, אינו חוזר לברך ברכה של שבת, אלא אומר באמצע רצה 'אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו', וממשיך התפילה. והסביר הטעם, הואיל ומעיקר הדין היה לנו להתפלל בשבת י"ח ברכות, ובודאי היו מזכירים של שבת ברצה כדרך שמזכירים ראש חודש ומועדים, אלא תקנת חכמים משום כבוד שבת לא אטרחוהו, אם-כן אם כבר התפלל של חול ונזכר ברצה אין צריך להוסיף עוד ברכה, אלא יזכיר של שבת בלא ברכה.
וכן יש ללמוד מדברי הגאון מליסא בסידורו דרך החיים, דאם התפלל תפילת חול ביום טוב, ונזכר בעומדו בברכת רצה, יש לו להוסיף ולהזכיר יעלה ויבוא ברצה, ולא לחזור ל'אתה בחרתנו' [והוא הדין בשבת שיזכיר מעין השבת ולא יחזור לקבוע ברכה של שבת]. דהנה הדרך החיים (הלכות יום טוב סימן קיא אות א) מחדש, דאפשר להזכיר של שבת לא רק אם אוחז עדיין באמצע רצה, אלא גם אם כבר חתם 'המחזיר שכינתו', כל שעוד לא התחיל בברכת 'מודים', חשיב כמו שעדיין עומד באמצע רצה, ויכול להוסיף שם יעלה ויבוא, ולסיים התפילה כדרכו. וזהו כשיטת הראבי"ה (מסכת תענית רמז תתמו, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קיד סעיף ו, ובסימן תכב סעיף א), שכל שלא התחיל מודים הרי הוא חשוב כעומד באמצע רצה. ומבואר בדבריו דכאשר אוחז ברצה יש לו לכתחילה להוסיף היום-טוב ולסיים התפילה, דאילו לדעת החיי אדם והמשנה ברורה דגם כשאוחז ברצה עצמו לכתחילה יש לו לחזור לברכת השבת או היום-טוב, אין מקום לנדון זה (ויעוי' הגהות חכמת שלמה להגר"ש קלוגר זצ"ל סימן רסח סעיף ד מש"כ מסידור הגאון מליסא).
אלא שלכאורה יש להעיר על סברת מרן אאמו"ר עט"ר זללה"ה, דהא כאשר סיים רצה והגיע לסוף התפילה, פסק מרן ז"ל בשו"ע, דאם לא עקר את רגליו חוזר לשל שבת. ולכאורה תמוה דהא כיון שמעיקר הדין גם בשבת היה לנו להתפלל י"ח ולהזכיר של שבת ברצה, ורק כדי שלא יטרחו תיקנו רבנן שיתפלל רק שבע ויקבע ברכה מיוחדת על של שבת, אם כן זה שכבר טרח והתפלל, שוב אינו שייך לתקנה זו, והיה לנו לומר לו שיחזור לרצה ויוסיף שם מעין שבת, ומדוע חוזר לשל שבת.
אכן הא לא קשיא, דהא בכהאי-גוונא שסיים כבר ברכת רצה, ואמרה שלא כהוגן שהרי לא זכר להוסיף שם היום-טוב או השבת, נמצא כאילו ולא אמרה, והרי הוא עדיין באמצע ברכות אמצעיות, שדינו לסיים הברכה שאוחז בה ולהתחיל של שבת, ופשוט.
וכן הוא מפורש בדרך החיים, שתי הלכות אלו זה לצד זה, שאם נזכר ביום טוב אחר רצה, אומר שם יעלה ויבוא [וכנזכר לעיל שדעת הדרך החיים דכל שלא התחיל מודים נחשב עדיין באמצע רצה]. ואם נזכר אחרי שהתחיל מודים, חוזר ל'אתה בחרתנו'.
[וקצת כעין זה מצינו במי ששכח בימי הגשמים לשאול טל ומטר, דמפורש בגמ' (ברכות כט, א) דשואל בשמע קולנו. אולם אם שכח גם בשומע תפילה ונזכר קודם שעקר רגליו, אמנם דעת הרבה ראשונים דחוזר לשומע תפילה, [תוס' בברכות (כט, ב ד"ה הא), והרשב"א שם (א, ד"ה שאלה), והראבי"ה (ח"ג סימן תתמו)]. אך מכל-מקום פסק מרן ז"ל בשו"ע (סימן קיז סעיף ה) שחוזר לברכת השנים ולא אמרינן שיחזור לשמע קולנו [וכדעת בה"ג שהובא ברא"ש שם (סימן יד) והרמב"ם בהלכות תפילה (פרק י הלכה ט), ועוד ראשונים]. והיינו דכיון שטעה בשתיהם, חוזר למקום הראוי לה מתחילתה].
♦ ♦ ♦